ביום 9.12.2021 קיבלה המערערת רישיון ישיבה ושהייה מסוג א5 (למשך שנה אחת). בכך הגיע לסיומו הטוב סיפור רצונה של המערערת להתגורר בארץ ביחד עם בן זוגה המערער 2, שהוא אזרח ישראלי. כשאמרתי 'סיומו'- התכוונתי לסיומו לעת הזאת ואני מקווה שהרישיון לא יהיה זמני, וכי מעמדה בישראל יוסדר בהצלחה.

עם קבלת רישיון הישיבה מוצה למעשה ההליך דנא, שכן במסגרת הערעור נתבקש כי בית המשפט המנהלי לבטל את פסק הדין של בית הדין לעררים, יורה על הסדרת מעמדה של המערערת ויעכב את כל הליכי ההרחקה.

כאמור – משקיבלה המערערת 1 את רישיון הישיבה שוב אין צורך לדון בסעדים המבוקשים והערעור מיצה עצמו.

בהנתן הרישיון כאמור, ביקשה המשיבה למחוק את הערעור ללא צו להוצאות, מאחר שלטעמה התייתר ההליך.

מנגד עתרו המערערים "לקבל את הערעור על מלוא סעדיו ולפסוק לטובת המערערים הוצאות ריאליות ושכ"ט עו"ד". טוענים המערערים כי התוצאה של מתן רשיון ישיבה "הלכה למעשה מעניקה למערערים את הסעד המבוקש ... בהליכים שנמשכו כבר למעלה משבע (7) שנים..." (סעיף 3 לתשובת המערערים מיום 22.11.21; ההדגשה במקור) וכי למעשה התוצאה לפיה ניתן למערערים הסעד המבוקש מכתיבה את ההצדקה לקיום ההליכים ומכאן שיש לחייב את המשיבה בהוצאות ריאליות של המערערים ובשכ"ט עו"ד כשלתמיכה בבקשה זו צרף כרטסת לקוח המציגה את החשבונות שחויבו המערערים במהלך התקופה של התנהלות ההליכים וסכימת האמור מגיעה לדברי ב"כ המערערים לסך של 151,095 ₪ בצירוף אגרות.

מנגד טוענת המשיבה כי ההחלטה לאפשר למערערת 1 להתחיל הליך מדורג היא החלטה 'לפנים משורת הדין' ובהתבסס על המלצת בית המשפט, שכן בית הדין לעררים שהוא "ערכאה ייחודית ומקצועית" התייחס לחריגות הקשר הזוגי וכן לעובדה כי המערערת 1 שהתה זמן ארוך בישראל באופן בלתי חוקי "תוך עשיית דין עצמי", וכי בנסיבות המיוחדות כאן אין די להציג תעודת נישואין להוכחת הקשר הזוגי, אלא מוטל על המערערים נטל כבד שספק אם הרימו לנוכח הסתירות המהותיות שעלו מהראיונות עם המערערים ביחס לקשר הנטען, לרבות ביחס למועד תחילת הקשר. עוד ציינה המשיבה כי עמדתה היא שפסק הדין של בית הדין לעררים ראוי וכי אין מקום שבית משפט של ערעור יתערב בקביעותיו בנסיבות אלה. כן הדגישה המשיבה את שהותה שלא כדין של המערערת בישראל ואת העובדה כי לא עזבה את הארץ חרף פקיעת תוקף הרשיון וכי חרף התחייבות המערערת 1 בהליך משפטי קודם, כי תעזוב את הארץ לא כיבדה את ההחלטה ולא עזבה את הארץ בניגוד לפסק דין של ערכאה מוסמכת שניתן על יסוד הסכמתה והתחייבותה למלא את פסק הדין. לטענת המשיבה לא נפל כל פגם בהתנהלות הרשות המצדיק חיובה בהוצאות ולהפך מדובר במקרה בו החליטה המשיבה לפנים משורת הדין לשוב ולבחון את עניינם של המערערים.

האם בנסיבות אלה זכאים המערערים כי בית המשפט יחייב את המשיבה בהוצאותיהם. שקלתי הטענות השונות והנסיבות; נכון הוא כי בסופו של ההליך קיבלה המערערת 1 את מבוקשה והיא נמצאת במסלול ההליך המדורג לקבלת היתר ישיבה בארץ מכוח נישואין. ונכון הוא שלפי תקנה 41(א) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדר דין), התשס"א-2000, מוסמך בית המשפט לעניינים מינהליים "לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר". נתתי דעתי גם לשאלה האם יש מקום בענייננו לחייב את המשיבה בהוצאות שהוציאו המערערים לאורך השנים עד שהגיעו הלום, כשמדובר במשיבה שהוא רשות ציבורית, והכספים שבקופתה הם למעשה כספי הציבור; כשמדובר במערערת שהיתה זמן ארוך בארץ ללא היתר, ואף לא כיבדה פסק דין שנתקבל בהסכמתה ולא עמדה בהתחייבויותיה לצאת את הארץ; במי שבחינת בקשות להשאר בארץ נדחו בעבר ועתה על הפרק בקשת היתר מכוח נישואין עם בן זוג שנסיבות הקשר ביניהם מצדיקות את מהלך הרשות לבחון את כנות הקשר בשל חריגות הקשר הזוגי (היה בן הזוג של בתה של המערערת ואבי נכדתה).

עוד נתת דעתי לכך כי הסכמת המשיבה לפתוח בהליך המדורג ניתנה, שלא על פי קביעת בית המשפט אלא כדברי המשיבה "לפנים משורת הדין" ולאור המלצת בית המשפט, ומשכך הגיע סיום ההליך ללא קביעות 'לטובת' המערערים אלא התייתרות הבחינה המשפטית לנוכח הסכמת המשיבה ומיצוי הערעור. מנגד נתתי דעתי לזמן הרב שחלף מאז הוגש הערעור, ומאז נתבקשה המשיבה לבחון שוב את עמדתה, תקופה של חוסר וודאות וחוסר בטחון לגבי העתיד, זמן שחלף ברובו בשל מגפת הקורונה שמנעה מהמשיבה לשוב ולבחון עובדתית את עמדתה לאחר בחינה נוספת של טיב הקשר בין בני הזוג.

ולאחר כל אלה לאחר שנתתי דעתי לנסיבות שאת חלקן מניתי לעיל, סברתי כי עם סיום ההליך בדרך של הסכמת המשיבה לפתוח בהליך המדורג, לא יהיה זה נכון לחייב אותה בהוצאות המערערים.

משכך, כפי שציינתי ברישא להחלטה זו, אני מקווה שההליך המדורג יסתיים באישור מעמד המערערת כפי שנתבקש, ולא ראיתי לפסוק הוצאות בנסיבות.

ניתן היום, ז' אדר א' תשפ"ב, 08 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.