ב"כ התובע עו"ד אייל רוזן

ב"כ הנתבעת עו"ד אינה שרון; עו"ד אוהד בן יהודה

בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה. עניינם של הצדדים, כולל היבטים של שאלת ההתיישנות, כבר התברר והוכרע בערכאה זו (ה"פ (מחוזי מרכז) 31212-03-13 דיעי נ' פז (13/11/16); סגן הנשיא כב' השופט קבי שינמן) ובבית המשפט העליון (ע"א 2262/17 פז נ' דיעי (2/7/19); כב' השופטת דפנה ברק ארז, בהסכמת כב' השופט ג'ורג' קרא וכב' השופטת יעל וילנר). כן תלויה ועומדת תביעה נוספת של התובע (ת"א (מחוזי מרכז) דיעי נ' פז 28938-03-13).

הבקשה נדחית. נמצא כי קביעותיו המשפטיות של בית המשפט העליון בנוגע להתיישנות הסעד ההצהרתי חלות גם בעניינו של הסעד הכספי, והשאלה העיקרית היא שאלה עובדתית – מתי החל מרוץ ההתיישנות? בעניין זה נמצא כי המועד בו נודע לתובע על קיומה של עילת תביעה הוא בשנת 2013 ולכן התביעה לא התיישנה. ממילא דומה כי לא היה טעם בהגשת התביעה הכספית עד להכרעת בית המשפט העליון בשאלה המהותית וקביעה שקיימת לתובע זכות להגיש תביעה.

הצדדים והרקע לתביעה

1. הרקע העובדתי פורט בהרחבה בפסקי הדין שנזכרו למעלה, ולכן נוכל לצמצם. התובע הוא נכה צה"ל, וכחלק משיקומו קיבל מרשות מקרקעי ישראל מקרקעין שישמשו להקמת תחנת דלק.
2. ב- 24/2/1983 התקשרו הצדדים בהסכם לפיו הנתבעת תקים את תחנת הדלק והתובע יפעיל אותה. התובע התחייב למכור ולשווק בה את מוצרי הנתבעת במחיר שיקבע על ידה מזמן לזמן. הסכמים נוספים נחתמו בין 1982 ו-1984, ומכוחם הפעיל התובע את התחנה עד 2001.
3. התביעה הנוכחית היא תביעה כספית המתייחסת לתקופה שלעיל, שהסתיימה כ-18 שנים לפני הגשת התביעה, ועניינה בנזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, בין 1/1/1994 ל-31/12/2000.

לכאורה התביעה התיישנה, אך כאן העלילה מסתבכת.

1. ב- 7/1/2001 שונו תנאי ההתקשרות והוסכם כי התובע ישכיר את תחנת הדלק לנתבעת במקום להפעילה בעצמו. הסכם זה מכונה הסכם ההעברה וענייננו בסעיף 14 להסכם וזו לשונו:

"למען הסר כל ספק, ומבלי לגרוע מהאמור בהסכם זה, המפעיל מצהיר ומאשר כי אין ולא תהיינה לו והוא מוותר באופן סופי ובלתי מותנה, על כל תביעות כספיות כנגד פז שעילתן קודמת לחתימת הסכם זה, למעט באחד מהמקרים הבאים:

האחד- שהתביעה הכספית מוגשת בהתאם להוראות דין שתחוקק ותשנה ו/או תבטל את מתכונות התקשרות הדומות לזו של התחנה, קרי- תחנות שבחכירה ראשית של נכי צה"ל ושהמערכת החוזית שלהן הינה כדוגמת המערכת ההסכמית ו/או הוראת דין המעניקה לנכה צה"ל זכות כספית או אחרת כלשהי;

השני- שהתביעה הוגשה לאחר שהתקבל פסק דין חלוט המכריע לטובת נכה צה"ל בתביעה כספית בין פז לבין נכה צה"ל חוכר ראשי של תחנת תדלוק ושהמערכת החוזית שלו הינה כדוגמת המערכת ההסכמית, ובתנאי שבפסק דין זה הוענקה לנכה זכות כספית או אחרת".

בית המשפט העליון כינה סעיף זה תניית הוויתור.

1. ב- 9/8/2006 ניתן פסק דין בת"א 986/96 עובד נ' פז, שעסק בתביעה כספית בין פז לבין נכה צה"ל חוכר ראשי של תחנת תדלוק, שהמערכת החוזית שלו הינה כדוגמת המערכת ההסכמית של התובע, ונקבע בו כי ההסכם שבין הנתבעת לבין בעלי תחנת הדלק (מר יוסף עובד ומר משה ורקשס) הוא הסדר כובל המנוגד לדין ובעלי התחנה זכו לפיצוי כספי ולזכויות אחרות.
2. שני הצדדים ערערו (ע"א 9900/06) אך ב-31/5/10 הגישו לבית המשפט העליון "בקשה משותפת למתן פסק דין" בה הודיעו כי הגיעו להסכמות בגישור ולפיהן ערעורה של פז יתקבל וערעורם של בעלי התחנה ידחה, אך הובהר כי "האמור... הינו אך ורק במובן זה שפסק הדין נשוא הערעורים יבוטל במישור היחסים שבין הצדדים לחליפיהם". אף שהדברים לא נכתבו במפורש בהסדר הפשרה מוסכם כי בפועל הוא הקנה לבעלי התחנה "זכויות כספיות או אחרות החורגות מהמערכת ההסכמית", כאמור בסייג השני בתניית הוויתור.
3. ב-6/6/2010 נתן בית המשפט העליון תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים בעניין עובד. בכך בא אותו עניין לסיומו והחל עניינו של התובע כאן – מר דיעי.
4. ב-24/6/2010 פנה התובע לנתבעת, באמצעות בא-כוחו דאז, ומסר כי נודע לו שבעלי תחנות אחרים במעמדו קיבלו כספים במסגרת הליכים משפטיים שניהלו מול פז, מחוץ לכותלי בית המשפט, וכי בהתאם לסעיף 14 להסכם ההעברה הוא זכאי לתנאים דומים.
5. ב-5/7/2010 השיבה הנתבעת כי לא מתקיימים המקרים שנקבעו בסעיף 14 הנ"ל, כי "לא ניתן פסק דין חלוט בתביעה כספית בין פז לבין נכה צה"ל חוכר ראשי של תחנת תדלוק" וכי "האמור בסעיף 3 למכתבך אינו נכון, וככל הנראה נמסר למרשך מידע בלתי נכון" (ההדגשה אינה במקור).
6. ב-3/1/2013 פנה התובע לבית המשפט העליון וביקש לעיין בתיק הערעור בעניין עובד.
7. ב-21/1/2013 התקבלה בקשתו וניתן לו היתר לעיין בתיק.
8. ב-17/3/2013 הגיש התובע את המרצת הפתיחה ובה ביקש ליתן צו המצהיר כי התקיימו הנסיבות, המפורטות בסיפא של סעיף 14 להסכם ההעברה ובהתאם לכך הוא זכאי להגיש תביעות כספיות שעילתן קודמות למועד חתימת אותו הסכם. בתשובתה להמרצת הפתיחה התייחסה הנתבעת לטענה המהותית וכן העלתה הנתבעת טענות התיישנות, דומות במהותן לטענותיה עתה.
9. ב-19/12/2016 ניתן פסק דינו של סגן הנשיא, כב' השופט שינמן, שקיבל את התובענה ודחה את טענת ההתיישנות. בתמצית אומר כי התקבלה עמדת התובע לפיה תניית הוויתור נטלה ממנו את כוח התביעה עד להתקיימות הסייגים שנקבעו בה.
10. הנתבעת ערערה וב- 2/7/2019 נדחה הערעור, כולל בשאלת ההתיישנות.
11. ב-5/11/2019 הוגשה תביעה זו, שעניינה, כאמור, נזקי ממון שנגרמו לתובע, לטענתו, בשבע השנים שקדמו להסכם ההעברה, היינו בין 1/1/1994 ל-31/12/2000.
12. להשלמת התמונה יצוין כי קיים הליך מקביל לביטול ההסכם הקמעונאי כולו בין הצדדים (ת"א 28938-03-13 נדון בפני כב' הש' בלטמן קדראי). הנתבעת טוענת כי מדובר בטענות ועילות דומות עד כדי זהות בפרט הטענה להסדר כובל על בסיסה מבקש לבטל את המערכת ההסכמית ותובע את הסעד הכספי. הליך זה נמצא בשלב הסיכומים.

הבקשה

1. הנתבעת הקדימה לטעון בכתב ההגנה כי עילות התביעה והסעדים הכספיים התיישנו במלואם לפני שנים רבות ולא מתקיימים בעניינינו חריגים סטטוטוריים לתקופת ההתיישנות. לשיטתה לא הוסכם להשהות את תקופת ההתיישנות ותניית הוויתור אינה עוצרת עצרה את מירוץ ההתיישנות. לחלופין נטען כי מרוץ ההתיישנות חודש ב-2010, אז פנה התובע לנתבעת בכתב ולכן התביעה התיישנה. ולחילופי חילופין נטען כי הפסקת מרוץ ההתיישנות פסקה עם מתן פסק הדין בהמרצת הפתיחה ב- 19/12/16, ויש לזקוף את הזמן שחלף מאז על חשבון תקופת ההתיישנות.
2. התובע סבור, כמובן, כי תביעתו לא התיישנה. לשיטתו תניית הוויתור עצרה את מרוץ ההתיישנות, וזה חודש רק ב-2013 כשקיבל את המסמכים מתביעת עובד ונודע לו על התקיימות "המקרה השני" בסעיף 14 להסכם ההעברה ועל התגבשות זכותו להגשת תביעה.

דיון

1. אין צורך להאריך שכן בסוגיות המשפטיות העיקריות כבר הכריע בית המשפט העליון שקבע כי הנתבעת ניצלה את היותה "שחקן חוזר" בהתדיינות מול מפעילי תחנות הדלק וסיימה תביעות מולה בהסכמי פשרה חסויים באופן אשר אפשר לה להבטיח כי מפעילי תחנות אחרים לא יוכלו להשתמש בפסק הדין שניתן לחובתה (פסקה 40 לפסה"ד).
2. אשר להתיישנות נקבע שעילת התביעה, כהגדרתה בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, נולדה רק כאשר נודע לתובע כי הנתבעת העניקה לבעלי תחנות אחרים "זכויות כספיות או אחרות החורגות מהמערכת ההסכמית", וכי ממילא יכול התובע לטעון להתיישנות שלא מדעת בהתאם לסעיף 8 לחוק, שכן לא ידע על התקיימות הנסיבות המקנות לו כוח תביעה. נביא דברים בשם אמרם:

המונח 'עילת תובענה', כמו גם המונח 'עילת תביעה', משתנה לפי ההקשר שבו הוא נדון ... בהקשרם של דיני ההתיישנות, קבעה הפסיקה כי עילת התובענה נוצרת כאשר מתקיימות כל העובדות החיוניות המגבשות בידיו של התובע כוח להגיש תובענה ולזכות בסעד המבוקש... במובן זה, אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע, אלא נדרשת עילה קונקרטית שמכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט ... במילים אחרות: 'תקופת ההתיישנות מתחילה לרוץ ביום שבו, אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות, היה זוכה בפסק דין'... בענייננו, אם כן, לכאורה יש לומר כי עילת התובענה נולדה ביום שבו התקיים הסייג השני לתניית הוויתור, שאז היה זכאי המשיב לראשונה לטעון לבטלותה של התנייה האמורה, ולבקש להצהיר על זכותו לתבוע את המערערת. זהו היום שבו, לו היה המשיב פונה לבית המשפט למתן סעד הצהרתי כאמור – הוא היה זוכה בפסק דין.

...........

למעשה, ניתן להגיע למסקנה זו בנסיבות העניין גם באמצעות החלתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כי 'נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה' ... עובדות בדבר הסדרי פשרה אחרים לא היו בידיעתו של המשיב, ובנסיבות שבהן המערערת עמדה בתוקף על סודיותם אף כאשר נודע לו על דבר קיומם, לא ניתן לומר כי הוא היה יכול לגלות עובדות אלה בזהירות סבירה.

1. הנתבעת סבורה כי קביעות אלו אינן חלות בענייננו, שכן בית המשפט העליון סייג דבריו והבהיר כי "איננו נדרשים וממילא איננו מכריעים בשאלה של התיישנות עילותיו של המשיב לסעד אופרטיבי" העשוי לעורר שאלות ייחודיות וכי "מכלול שאלות אלה יתברר אפוא במסגרת התביעה לסעד אופרטיבי שיגיש המשיב". לא ניתן לקבל טענה זו. עילות התביעה האופרטיביות נעוצות במערכת ההסכמית בין הצדדים, ובחינת הטיעונים והטעמים שבבקשת הסילוק מעלה כי לא הועלה טעם ייחודי המפריד מבחינה משפטית בין העילה הכספית והסעד האופרטיבי. הטעמים והטענות דומים לטעמים והטענות שהועלו והוכרעו בעניין הסעד ההצהרתי, פועלה והשפעתה של תניית הוויתור על כוח התביעה זהה שכן כוח התביעה נשלל גם בנוגע לתביעה הכספית, מועד התגבשות העילה הוא אותו מועד, המועד בו למד התובע על קיומו של התנאי השני הוא אותו מועד, וככל שהייתה התיישנות שלא מדעת היא נוגעת לשתי העילות. אמנם בית המשפט ציין כי "המועד שבו מתחיל מירוץ ההתיישנות אינו זהה בכל הנוגע לעילות חוזיות שונות" אך לא הוצגה כל טענה חוזית ייחודית לסעד הכספי שמצדיקה סטייה מקביעות בית המשפט העליון.
2. פועל יוצא הוא כי עילת התביעה הכספית נולדה רק מעת שהתובע למד כי קם לו כוח התביעה (היינו – כי ניתן פסק דין חלוט שהעניק לבעלי תחנה במעמדו זכות כספית או אחרת) ורק כאן החל מרוץ ההתיישנות.
3. עתה נותרה השאלה העובדתית – מתי נודע לתובע כי קם לו כוח תביעה? בית המשפט העליון לא נדרש לדון בשאלה עובדתית זו במלואה, והסתפק בקביעה כי המועד המוקדם ביותר הוא מתן פסק הדין בעניין עובד (9/8/2006), וכי מועדים אפשריים נוספים הם אישור הפשרה בבית המשפט העליון (6/6/2010) והעיון בתיק בית המשפט העליון (21/1/2013) שאחריו הוגשה המרצת הפתיחה. מאחר והמרצת הפתיחה הוגשה ב-2013 היא לא התיישנה לפי אף אחד מהמועדים, ולכן לא נדרשה קביעה נוספת, והעניין הועבר לערכאה זו, ככל שתוגש תביעה כספית.
4. אעיר כי אף שמדובר בשאלה עובדתית לא נדרשו הצדדים לחקירות שכן מדובר במסמכים בכתב ומשום שהתובע כבר נחקר בסוגיה זו במסגרת המרצת הפתיחה והנתבעת הפנתה לתשובותיו בחקירתו שם.
5. נפנה אפוא לראיות, ואלו מלמדות כי ניתן לשלול את המועד הראשון (פסק הדין בעניין עובד ב-2006) שכן אין כל ראיה שהתובע אכן ידע באותו זמן על פסק הדין.
6. ואכן עיקר טענות הנתבעת מכוונות לשנת 2010, שכן אז שלח לה מכתב בו מסר כי נודע לו שהנתבעת הגיעה להסדרי פשרה עם בעלי תחנות אחרים במעמדו (24/6/2010). לשיטתה בכך גילה דעתו כי ידע שהתנאי השני מתקיים, וחיזוק לכך היא מוצאת בעדותו בהמרצת הפתיחה כי בשנת 2010 שוחח עם בא כוחו ו"הוא אמר לי תשמע, השתנו דברים, היו פסקי דין, כך הוא אמר לי, היו פסקי דין, שאני לא יודע מה. קיבלו כסף נכי צה"ל וקיבלו פיצוי. הווה אומר, לפי מה שאני קורא בזה שלך, אפשר לתבוע אותם. אמר לי גם משהו כזה שאני לא, הוא אמר לי, עובד ורשקס, הוא לא ידע על זה הרבה נראה לי בהתחלה, על עובד ורשקס הוא אמר לי. הוא לא אמר לי אם סיימו את זה סופית או לא סיימו. יש משהו עם זה. וככה זה נגמר. גם הבן שלי ניר גם שמע. הוא אומר לי כמה דברים יש, בקיצור, יש אנשים שתבעו, נכי צה"ל, אנחנו יכולים לתבוע. בא, שלח מכתב אליהם וביקש מהם שייתנו לנו איזשהו סכום של פיצוי. הם הגישו מכתב שלא" (עמ' 40).
7. מכאן מסיקה הנתבעת שב-2010 היה בידי התובע קצה חוט וידיעה שהתנאי השני בתניית הוויתור מתקיים וקם לו כוח תביעה. ניתן היה אולי לקבל טענה זו, אלא שקצה החוט "נגזר" על ידי הנתבעת עצמה שמסרה לתובע מידע עובדתי לא מדויק ודחתה את פנייתו כשהשיבה במידע שבידיו אינו נכון. חשוב להדגיש – תשובתה של הנתבעת לא כללה רק פרשנות משפטית שנויה במחלוקת לפיה לא ניתן פסק דין חלוט (משום שמדובר בפשרה) אלא שלילה עובדתית של טענת התובע כי הנתבעת הגיעה להסדרי פשרה עם בעלי תחנות ושילמה להם סכומי כסף מחוץ לכותלי בית המשפט; וכאמור בתשובתה מ-5/7/2010: "האמור בסעיף 3 למכתבך אינו נכון, וככל הנראה נמסר למרשך מידע בלתי נכון". בדיעבד ידוע כי דווקא מידע זה היה "בלתי נכון", שכן הנתבעת הגיעה למספר הסדרי פשרה, כולל בפרשת עובד, ומשעה שמסרה לתובע מידע עובדתי שגוי ששלל ממנו את כוח התביעה אין היא יכולה להלין על כך שהתובע האמין לה ולא בדק את הדברים. ונקיש מדברים שכתב בית המשפט העליון בנוגע להתנהלותה: "זכותה המלאה של המערערת לעמוד על חסיונם של הסדרי פשרה שונים שאליהם הגיעה עם צדדים שלישיים במסגרת ההליך המשפטי דנן, מטעמים מסחריים. עם זאת, היא אינה יכולה במקביל להוסיף ולהיבנות בטענותיה על אותם הסדרים ממש".
8. פועל יוצא הוא שהתובע למד על התקיימות התנאי השני ועל כך שהנתבעת שילמה לבעלי תחנות זכויות כספיות או אחרות החורגות מהמערכת ההסכמית רק לאחר שקיבל לידיו את המסמכים הנוגעים לערעור בעניין עובד. רק במועד זה ידע כי התגבש לו כוח תביעה, ומכאן שמרוץ ההתיישנות החל ב-21/1/2013 ולא קודם לכן.
9. אוסיף כי הן מבחינה דיונית והן מבחינת יעילות הדיון לא היה טעם של ממש להגיש את התביעה הכספית עד להכרעה בסעד ההצהרתי ובשאלת זכות התביעה. עמד על כב' השופט שיינמן בפסק דינו: "קבלת עמדת פז בתובענה עשויה להביא לסיום הסכסוך בין הצדדים ביחס לתביעה הכספית, והיות והמחלוקת בין הצדדים היא בראש ובראשונה ביחס לתנאי בהסכם העוסק בצורה מפורשת בשאלת הזכות להגיש תביעה אופרטיבית – כספית ובשל היעילות הדיונית, יש לאפשר לדיעי להגיש תחילה תובענה לסעד הצהרתי בכדי לקבוע תחילה האם התגבשה זכות התביעה שלו" והדברים אושרו בבית המשפט העליון "בחירתו של המשיב לא הייתה חסרת כל הצדקה. האמת ניתנת להיאמר ששאלת תוקפה של תניית הוויתור אכן הייתה במקרה זה מחסום מקדמי משמעותי, שהסרתו מן הדרך הייתה בעלת תועלת מעשית". במקרה הנוכחי התביעה הכספית היא המשך הדיון בסעד ההצהרתי ונובעת ממנו, שכן עד אליו היה ספק אם קמה לתובע זכות התביעה, ולכן קשה לומר כי התיישנה. למעשה, במקרה הנוכחי כאשר העילה האחת נובעת בהכרח מהעילה השנייה ניתן לומר כי מרוץ ההתיישנות נעצר עם הגשת התביעה לסעד הצהרתי ב-2013 שכן הסעדים תלויים זה בזה (השוו ע"א 4646/90 בר חן נ' שמעון, פ"ד מו(5) 798 (1992) ורע"א 903/18 אביב נ' חבר (29/4/18) שעסקו בקשר בין סעד הצהרתי לסעד כספי, בהקשר פיצול סעדים).

סוף דבר

1. על יסוד כל אלו נקבע כי המועד ממנו מתחילה להימנות תקופתה התיישנות הינו מינואר 2013, עת קיבל לידיו התובע את המסמכים בעניין עובד, ומכאן שהתביעה לא התיישנה.
2. הבקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנותה נדחית.
3. הנתבעת תשלם לתובע הוצאות בסך 10,000 ₪ ללא קשר לתוצאות ההליך.

ניתנה היום, ט"ו שבט תשפ"א, 28 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.