1. התובענה שבכותרת הועברה לטיפולי כאשר טרם הוכרעה בקשה לסעד זמני שהוגשה בגדרה, ואעמוד על הדברים בקצרה:

התובעים, אחים, טוענים כי התגוררו משך שנים בשתי דירות ברחוב בארודי, בבית חנינא בירושלים (להלן: הדירות), הרשומות על שם סבם, המנוח מוסא עלי מוחסן בדאח (להלן: המנוח מוסא עלי). אמם של התובעים, שהיא בתו של המנוח מוסא עלי, נפטרה ביום 19.7.2012, והמנוח מוסא עלי נפטר ביום 26.2.2015.

לטענת התובעים, הנתבעת, שהיא דודתם ואחת מבנותיו של המנוח מוסא עלי ומתגוררת בארה"ב, הגיעה לביקור בישראל בקיץ 2019, ובמהלך ביקורה, במהלך חודש אוקטובר 2019, פרצה אל הדירה בה התגורר התובע 1 והשליכה את תכולתה, וכן סילקה את התובעת 2 מן הדירה בה התגוררה, ומנעה מן התובעים לשוב ולהתגורר בדירות. מכאן בקשתם של התובעים בכתב התביעה לאסור על הנתבעת להפריע להם לשוב ולהתגורר בדירות.

התביעה הוגשה ביום 10.11.2019, ובד בבד עימה הגישו התובעים בקשה לסעד זמני, בה ביקשו ליתן צו המורה לנתבעת להשיב את הציוד והריהוט לדירה בה התגורר התובע 1, לאסור עליה להפריע לתובעים לשוב ולהתגורר בדירות, וכן לאסור עליה ביצוע דיספוזיציה, השכרה ומסירת חזקה לצדדים שלישיים.

2. הבקשה הועברה לטיפול שופט תורן, ונקבעה לדיון. הנתבעת לא התייצבה לדיון, ובהיעדר התייצבות הבקשה התקבלה, ובית המשפט הורה כי התובעים רשאים לחזור אל הדירות ולהחזיר אליהן את הריהוט (החלטת כב' השופט ג' ארנברג מיום 12.11.2019).

הנתבעת הגישה בקשה לביטול ההחלטה, ובעקבות הבקשה התקיים דיון נוסף בפני כב' השופט ארנברג ביום 2.12.2019, ובהחלטה מיום 1.1.2020 ניתנה על ידו החלטה נוספת בה קבע כי היות שבדיון התברר כי לדירות נכנסו שוכרים והיה מקום לצרפם כצד, וכיוון שהבקשה הוגשה רק כחודש לאחר המועד בו הוצאו התובעים מן הדירות והדבר לא נאמר במפורש בבקשה, ההחלטה מיום 12.11.2019 מבוטלת. כמו כן, ניתנה הזדמנות לשוכרים של הדירות להגיש תגובה מטעמם, ונקבע כי לאחר מתן התגובה ייקבע אופן המשך ניהול ההליך. בעקבות החלטה זו הגישה הנתבעת הודעה הכוללת תצהירים של השוכרים לעניין השכרת הדירות. כן הוגש כתב הגנה, אליו צורפו הסכמי השכירות.

3. משהוגש כתב הגנה הופנתה התביעה להליך מהו"ת, ובהיעדר שיתוף פעולה של הצדדים הועברה התובענה לטיפולי, כשהיא כוללת בקשה מחודשת של התובעים לסעד זמני המורה לנתבעת או מי מטעמה שלא לחדש את הסכמי השכירות, להורות כי הם רשאים לשוב לדירות בתום תקופת השכירות, והמורה על תשלום שכר הדירה שקיבלה ושתקבל הנתבעת בגין הדירות (ובהמשך התבקש כי אלו יופקדו בחשבון נאמנות).

לאחר שניתנה לצדדים הזדמנות להתייחס לטענות נקבע דיון קדם משפט בתובענה, ונקבע כי תידונה בגדרו כלל הבקשות שעל הפרק (החלטות מיום 9.8.2020 ו-17.8.2020). בתום הדיון, שהתקיים ביום 16.9.2020, ניתנה לבא-כוח הנתבעת הזדמנות להגיש תרגומים של הסכמי השכירות שצורפו לכתב ההגנה, וכן להגיש צו ירושה שביקש לצרף ואת תרגומו. משהוגשו התרגומים, תינתן הכרעה בבקשה לסעד זמני אשר נותרה להכרעה.

4. בפתח הדברים יצוין כי בדיון שנערך לפניי הבהיר בא-כוח התובעים כי התביעה דנן היא תביעה פוססורית מכוח הוראת סעיף 19 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין), אשר נועדה להשבת המצב לקדמותו כפי שהיה בטרם שלילת החזקה. עוד יצוין כי בנסיבות העניין הודיע בא-כוח התובעים בדיון כי הסעד הכספי - בגין נזק שנגרם לפי הנטען לריהוט שהיה בדירות וכן בגין עוגמת נפש - נמחק מן התביעה שבכותרת (תוך ששמורה לתובעים הזכות להגיש תביעה כספית בעתיד).

עוד אציין כי נוכח השתלשלות הדברים המובאת לעיל, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת כי הטיפול בבקשה לסעד זמני שהגישו התובעים הסתיים, שכן כעולה מן המתואר תחילה ניתנה החלטה בהיעדר התייצבות ולאחר מכן ההחלטה בבקשה זו בוטלה ונקבע כי לאחר שתוגש תגובת השוכרים יקבע אופן המשך ניהולו של ההליך (החלטה מיום 1.1.2020). לא ניתנה אפוא החלטה אופרטיבית המקבלת או הדוחה את הבקשה לגופה. כן אוסיף כי נוכח חלוף הזמן ומשהסתבר כי בדירות מתגוררים שוכרים - נתון שלטענת התובעים לא היה ידוע להם כאשר הוגשה הבקשה (והתובע 1 העיד על כך בדין לפניי) - שינו התובעים את הסעד הזמני הקונקרטי המבוקש, וביקשו בין היתר כי הסכמי השכירות לא יוארכו, ובבקשתם המחודשת וודאי שלא ניתנה הכרעה. אוסיף כי לאחר שהתובעים שמעו את הערות בית המשפט בדיון, צמצמו הם את הסעד הזמני המבוקש לכך שהסכמי השכירות לא יוארכו, ולא עמדו על יתר הסעדים הזמניים שהתבקשו.

עוד אציין כי הנתבעת שבה למקום מגוריה בארה"ב ביום 29.11.2019, ומשכך לא התייצבה לדיון שהתקיים בבקשה לסעד זמני בפני כב' השופט ארנברג (דיון מיום 2.12.2019), ואף לא לדיון שנערך לפניי; וכי התובעת 2 לא התייצבה אף היא לדיון שנערך לפניי נוכח שהותה בירדן.

5. לאחר שעיינתי בחומר שלפניי ושמעתי את טענות הצדדים סבורה אני כי הכף נוטה לקבלת הבקשה להורות כי הנתבעת לא תאריך את הסכמי השכירות ביחס לדירות, עד להכרעה בתובענה.

בהתאם להוראות תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, כפי שהתפרשו בפסיקה, בהכרעה בבקשה למתן סעד זמני על בית המשפט לשקול שלושה שיקולים עיקריים: הראשון, קיומה לכאורה של עילת תביעה, כאשר די בכך שבית המשפט ישתכנע כי התובענה מעלה לכאורה שאלה רצינית ואיננה בגדר תביעת סרק; השני הוא מאזן הנוחות בו ייבדק הנזק שעשוי להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני וכן נזק שעלול להיגרם לצד שלישי; והשיקול השלישי, הוא שיקול שביושר ובצדק, קרי "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש". בין שני השיקולים הראשונים קיים יחס גומלין שכונה בפסיקה "מקבילית כוחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לכיוונו של מבקש הסעד כך רף הדרישה לקיומה של שאלה רצינית לדיון קטן ולהפך (ראו: רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי, פסקה 24 (20.09.2011)).

6. ראשית לקיומה של עילת תביעה לכאורה - כאמור לעיל, התביעה דנן היא תביעה פוססורית מכוח סעיף 19 לחוק המקרקעין, כפי שהבהיר בא-כוח התובעים בדיון. תביעה פוססורית לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין "היא תביעה להגנת החזקה בה אין מבררים את הזכויות לגופן, אלא מחזירים את המצב לקדמותו כמו שהיה בטרם נשללה ההחזקה מאת התובע. כלשון הסעיף, 'מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק'". זאת בשונה מתביעה פטיטורית בהתאם לסעיף 16 לחוק המקרקעין, אשר בגדרה מתבררות הזכויות של הצדדים (ראו רע"א 6998/11 ג'ולאני נ' הקדש המנוח ח'ליל שרף אלדין אבו ג'בנה, פסקה 6 (22.7.2012)).

הנה כי כן, הדגש בתביעה פסיסורית כבענייננו אינו בשאלה למי נתונות הזכויות במקרקעין, כי אם בשאלה למי נתונה היתה החזקה במקרקעין. יצוין לעניין זה כי הטעמים העומדים ביסודה של ההגנה על השימוש וההחזקה במקרקעין, אף אם אינם כדין, "הם בעיקרם שמירה על הסדר הציבורי ומניעת השימוש בכוח הזרוע כדרך לפתרון סכסוכים" (רע"א 1798/16 אבו אלדבעאת נ' אלג'עברי, פסקה 11 (‏14.3.2017)). חריג לכלל זה קבע המחוקק בהוראת סעיף 18(ב) לחוק המקרקעין, המקנה למחזיק כדין זכות לעשיית דין עצמי, תוך שימוש בכוח סביר, מקום בו מדובר בפינוי "פלישה טריה", כלומר בתוך 30 ימים מיום הפלישה (ראו החלטתי בתא"ק 35753-05-20 דמירי נ' דמירי והאסמכתאות המובאות שם (2.7.2020)).

7. בתביעה דנן טוענים התובעים כי הם התגוררו בדירות שנים ארוכות. על פי הנטען התובע 1 התגורר בדירה ממנה סולק כעשרים שנה, והנתבעת 2 התגוררה בדירה הנוספת, עם אמה וסבתה, מיום לידתה ועד שסולקה מן הדירה בידי הנתבעת.

בא-כוח הנתבעת הכחיש את טענות התובעים לעניין התקופה בה החזיקו בדירות, וכן טען כי בהתאם לצו הירושה של המנוח מוסא עלי, אין לתובעים זכויות ירושה בדירות (שכן אימם נפטרה לפני המנוח מוסא עלי) ואלו נתונות לנתבעת ולאחיה.

לטעמי די במסמכים שצורפו לכתבי הטענות ובטענות הצדדים כדי לבסס קיומה של עילת תביעה לכאורה לצורך התביעה הפוססורית דנן.

יצוין בעניין זה כי במועד ביקורה של הנתבעת בישראל, באוקטובר 2019, כאשר התעוררה המחלוקת לעניין המגורים בדירות, הגישה הנתבעת כנגד התובע 1 הליך מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב-2001 (להלן: חוק מניעת הטרדה מאיימת) (ה"ט 18212-10-19). בדיון שנערך בבקשה זו ביום 15.10.2019 נאמר על ידי הנתבעת: "אני מאשרת לשאלת בית המשפט שאני זאת שנכנסתי לבית בו מתגורר המשיב [התובע 1] ועשיתי שם 'אנדרלמוסיה' כפי שהוצג בפני בית המשפט. אני טוענת שהייתה לי כל הזכות לעשות את זה, כי מדובר בבית של הסבא, ואין לו זכות לגור שם". בהחלטה שניתנה בתום הדיון דחה בית המשפט את הבקשה בקובעו: "ב"כ המשיב [התובע 1] הציג בפני תמונות מהן עולה לכאורה כי מאן דהוא, לטענתו המבקשת [הנתבעת], גרם לאנדרלמוסיה רצינית בבית. המבקשת [הנתבעת] מודה שהיא זו שעשתה זאת, אלא שלטענתה, המשיב [התובע 1] אינו זכאי להתגורר במקום, ומדובר בשטח ששייך למשפחתה (הסבא). עם זאת, מודה המבקשת [הנתבעת] כי המשיב [התובע 1] מתגורר שם ב-16 השנים האחרונות. לאור האמור, אין מקום למתן צווים לפי חוק".

הנתבעת אישרה אפוא בדיון שנערך בבקשתה למתן צו מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת כי היא נכנסה לדירה בה התגורר התובע 1 ויצרה שם "אנדרלמוסיה". בא-כוח הנתבעת טען בדיון כי בניגוד לאמור בהחלטת בית המשפט באותו הליך הנתבעת לא הודתה כי התובע 1 מתגורר בנכס תקופה של שש-עשרה שנים. מן הפרוטוקול אשר צורף נראה כי הנתבעת אכן אמרה דברים אלו (נראה כי מדובר בתרגום דבריה על ידי בא-כוח התובע 1, וכך עולה גם מהחלטת בית המשפט). מכל מקום, אין ספק כי הנתבעת אישרה בדבריה שלה כי היא נכנסה לבית "בו מתגורר [התובע 1]", ולא היתה בפיה כל טענה - וגם בפיו של בא-כוח הנתבעת לא היתה כל טענה - כי מדובר ב"פלישה טריה" של התובע 1 (וראו גם דברי ב"כ הנתבעת בדיון מיום 2.12.2019 שם ציין, "אני לא יודע כמה שנים גר [התובע 1] בדירה. שאר היורשים היו בחו"ל הוא התגורר שם מבלי לשלם שכ"ד). על בסיס זאת ניתן לקבוע, ולוּ ברמה הלכאורית, כי לא עמדה לנתבעת זכות לעשיית דין עצמי כלפי התובע 1 שהתגורר בנכס תקופה שבוודאי עולה על שלושים ימים לפני שהנתבעת פעלה להוצאתו מהדירה.

8. אשר לתובעת 2, בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת את טענת התובעת 2 כי היא התגוררה בדירה מאז לידתה, אך הוסיפה כי "הסבתא והדודות הסכימו שהתובעת 2 תגור עם הסבתא וכן לצורך קבלת מעמד במדינה ורק בשנת 2012 קיבלה מעמד במדינה, וכן המשיכה לגור עם הסבתא בטענה שהיא מטפלת בה" (סעיף 14 לכתב ההגנה). מכתב ההגנה עצמו עולה אפוא כי התובעת 2 התגוררה בדירה תקופה ממושכת, ובדיון שלפניי ציין בא כוח הנתבעת כי סבתהּ של התובעת 1 נפטרה בחודש מרץ (עמוד 8 שורות 5-6), כלומר לאחר הגשת ההליך.

אציין כי לא נעלמה מעיני טענת הנתבעת בכתב ההגנה וטענת בא-כוחה בדיון לפניי לפיה התובעת 2 "ברחה" מן הדירה לאחר שהנתבעת ואחיותיה גילו שנטלה מסבתה ללא רשות כספים וחפצים. אולם מדובר בטענה עובדתית אשר אינה נתמכת בתצהיר, ומשהנתבעת לא התייצבה לדיון - הן לזה שנערך בפני כב' השופט ארנברג והן לדיון לפניי - כך שלא ניתן היה להתרשם באופן ישיר מאמיתות גרסה זו, אין באמירות שנאמרו בעניין זה כדי לבסס קביעה כי התובעת 2 התפנתה מן הדירה מרצון. ולפיכך, ומשהתבעת עצמה ציינה כאמור בכתב ההגנה שהתובעת 2 התגוררה בדירת הסבתא תקופה ממושכת, סבורה אני כי גם בעניין זה, ומבלי לקבוע מסמרות, נוטה הכף למסקנה כי די בחומר שהוצג לפניי כדי לבסס עילת תביעה לכאורה, ואשוב ואזכיר כי לצורך קביעה זו די בכך שהתובענה מעלה לכאורה שאלה רצינית הראויה לבירור.

עוד אוסיף כי לא נעלם מעיני שהבקשה לא נתמכה בתצהיר, אולם היות שהבקשה נסמכת למעשה על הודאת בעל דין של הנתבעת - לעניין מגוריהם של התובעים בדירות - אין בכך, במקרה הקונקרטי, כדי לשנות ממסקנתי לעיל.

9. עוד אדגיש כי היות שמדובר בתביעה פוססורית אשר זכויות הצדדים אינן נבחנות בגדרה, אין בצו הירושה שהציג בא-כוח הנתבעת בדיון, אשר לפיו אמם של התובעים אינה נמנית עם יורשיו של המנוח מוסא עלי, כדי להעלות או להוריד לענייננו. שאלת הזכויות בדירות ושאלת תוקפו של צו הירושה שהוצג תוכלנה להתברר במסגרת הליך מתאים בפני הערכאה המוסמכת, אולם בכל הנוגע לתביעת החזקה, אין מקום כאמור לבחון את זכויות הצדדים, כי אם את השאלה האם החזקה בדירות נשללה שלא כדין.

10. בכל הנוגע לשיקול שעניינו מאזן הנוחות - בבקשה המקורית שהגישו התובעים עתרו הם לאסור על הנתבעת להפריע להם לשוב ולהתגורר בדירות; אך בנקודת הזמן הנוכחית מבוקשם הוא לאסור על הנתבעת להאריך את חוזי השכירות ביחס לדירות.

אכן, נוכח חלוף הזמן, והנסיבות שהשתנו במהלכו, ובכלל זאת העובדה שהדירות הושכרו לשוכרים, וכן העובדה שהתובעים אינם מתגוררים בפועל בדירות תקופה של כשנה, דומני כי בנקודת זמן זו, קיים היה קושי לקבוע שמאזן הנוחות נוטה לטובת התובעים בכל הנוגע לחזרתם לדירות, בין היתר בשים לב לכך שבשלב זה לא יהיה באמור משום שמירה על המצב הקיים (גם אם כאשר הוגשה הבקשה המקורית נטה מאזן הנוחות לטובתם, ואיני קובעת מסמרות בעניין). כן אין מקום ליתן במסגרת הסעד הזמני סעדים כספיים ביחס לדמי השכירות, שכן הנזקים הנטענים הם ברי פיצוי, אינם בלתי הפיכים ואינם משרתים את התביעה העיקרית, וטוב עשה בא-כוח התובעים שלא עמד עליהם.

יחד עם זאת, בכל הנוגע לבקשה להורות על אי הארכת הסכמי השכירות, סבורה אני כי מאזן הנוחות נוטה לטובת התובעים.

אציין לעניין זה כי בהתאם לתצהירים של השוכרים והסכמי השכירות שתרגומם הוגש, הסכמי השכירות נחתמו בין השוכרים לנתבעת, ולפיהם השכירות לגבי הדירה בה התגורר התובע 1 (הסכם מיום 1.11.2019) הוא מיום 1.11.2019 ועד ליום 31.10.2020, והשכירות לגבי הדירה בה התגוררה התובעת 2 (הסכם מיום 23.11.2019) הוא מיום 1.12.2019 ועד ליום 30.11.2020. בדיון שנערך לפניי ציין בא-כוח הנתבעת כי ההסכמים הוארכו לחמש שנים נוספות בהסכמה בעל-פה בין הצדדים, אולם מדובר באמירה שאינה נתמכת בראיה כלשהי ואף לא בתצהיר של בעלת הדין או של מי מהשוכרים, ויצוין כי על פי ההסכמים עצמם על הארכתם להיעשות מראש ובכתב. על יסוד החומר שהוצג לפניי אין בידי לקבוע אפוא כי ההסכמים הוארכו. לפיכך, על יסוד החומר שלפניי, אין בסיס לקבוע כי צדדי ג' ייפגעו כתוצאה מן ההחלטה (ויצוין כי השוכרים יודעים על ההליך לפחות מינואר 2020, אז הגישו את התצהירים מטעמם בהם עמדו על תקופת ההסכמים, ולא הגישו בקשה להצטרף להליך או כל בקשה אחרת); ולעניין הנתבעת, הרי שזו כלל אינה מתגוררת בישראל והפגיעה בה היא לכל היותר פגיעה כספית של הפסד דמי שכירות, ומדובר בנזק בר פיצוי.

כמו כן, היות שהתביעה דנן היא תביעה פוססורית, הרי שאם הדירות תהיינה מושכרות לתקופה ממושכת, עשוי להיווצר מצב בו אם התובעים יזכו בתביעתם, לא יהיה בידיהם לממש את פסק הדין באופן מיידי או בתוך זמן סביר, והם יידרשו להוסיף ולנהל הליכים משפטיים מול השוכרים של הדירות, מה שיכביד מאוד על ביצוע פסק הדין, ובהינתן האמור נוטה מאזן הנוחות לטובתם.

עוד נתתי משקל לעוצמת העילה לכאורה, לפחות בעניינו של התובע 1, אשר נוכח "מקבילית הכוחות" משליך על רף הדרישה לעניין מאזן הנוחות.

11. לבסוף אתייחס לשיקולי צדק ויושר.

משקל של ממש ראיתי ליתן בענייננו לכך שלפחות בכל הנוגע לתובע 1 ניתן לומר, ולוּ ברמה הלכאורית, שהנתבעת פינתה אותו בכוח מדירה בה התגורר תקופה ארוכה. בא-כוח הנתבעת לא הכחיש אף הוא את האמור בדיון לפניי בציינו "אדם שלא משלם דמי שכירות זכאי בעל הנכס לפנות אותו" (עמוד 8 שורה 22). כאמור לעיל הוראת סעיף 19 לחוק המקרקעין נועדה לשם שמירה על הסדר הציבורי ומניעת השימוש בכוח הזרוע כדרך לפתרון סכסוכים, ועל בית המשפט לשים לנגד עיניו תכלית חשובה זו גם בקבלת החלטה בבקשה לסעד זמני, והיא משליכה גם על בחינת שיקולי הצדק והיושר המנחים אותנו בבחינת בקשה כאמור.

לבסוף אציין כי איני מוצאת לקבל את טענת הנתבעת לפיה יש לדחות את הבקשה מחמת שיהוי. בא-כוח התובעים הצביע על כך שהתובעים הגישו בקשה לבית המשפט לענייני משפחה כבר בחודש אוקטובר 2019, סמוך למועד בו לפי הטענה פונו התובעים מן הדירות (ת"ע 42354-10-19). בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה מיום 27.10.2019 התבקשה התייחסות התובעים לעניין סמכותו לדון בתובענה ובפרט ביחס לשאלה האם מדובר ב"סכסוך ירושה". התובעים הגישו התייחסות מטעמם, ומשלא ניתנה החלטה לאחר מספר ימים ביקשו למחוק את הבקשה על מנת להגישה בבית משפט זה, וכעבור מספר ימים נוספים אכן הגישו את הבקשה במסגרת ההליך דנן. כמו כן, כאמור נוכח שינוי נסיבות וחלוף הזמן, הסעד הזמני שהתבקש השתנה, ואת האמור וודאי שאין מקום לזקוף לחובת התובעים.

12. מטעמים אלו מסקנתי היא כאמור כי הכף נוטה לקבלת הבקשה, ואני מורה כי הנתבעת, או מי מטעמה, לא תאריך את הסכמי השכירות אשר נחתמו ביחס לשתי דירות בהן התגוררו לפי הטענה התובעים. ממילא נאסר על הנתבעת לחתום הסכמים חדשים עם שוכרים אחרים, והכל עד להכרעה בתובענה.

עמידת הצו הזמני בתוקף מותנה בכך שהתובעים יפקידו התחייבות עצמית וכן ערבות צד ג' בהתאם להוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, עד ליום 18.10.2020. היה והתובעים לא יפקידו את הנדרש עד למועד האמור, יפקע הצו הזמני. בנותני משקל לכלל נסיבות העניין, ובכלל זאת לפרק הזמן בו היו הדירות מושכרות, איני מוצאת להורות על הפקדת עירבון בנוסף לערבות צד ג' כאמור.

בנסיבות העניין ההוצאות בגין הבקשה תלקחנה בחשבון בתום ההליך.

13. כן ניתנות הוראות לעניין ההליך העיקרי, כדלקמן:

א. הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית. תצהירי התובעים יוגשו עד ליום 12.11.2020, ותצהירי הנתבעת יוגשו עד ליום 13.12.2020.

ב. לתצהירים יצורפו העתקים צילומיים של כל מסמך שכל צד מבקש להגיש. את המסמכים יש למספר בסדר רץ ולצרף תוכן עניינים מפורט. ככל שמצורפים נספחים שאינם בשפה העברית יצורף לכל אחד מהם תרגום מאושר לעברית.

ג. אם לא יעלה בידו של מי מהצדדים להגיש תצהיר מטעם מי מעדיו, יכלול בתצהירו פרטים בדבר שם העד, תמצית עדותו והסיבה לכך שלא ניתן להגישה בתצהיר, כולל פירוט הניסיונות והפעולות שנעשו בקשר לכך.

ד. בעל דין המגיש תצהירים שהיקפם בצירוף הנספחים עולה על 20 עמודים, מתבקש להגיש במקביל עותק נייר כרוך ומסומן של תצהיריו, נוסף על העותק המוגש לסריקה בתיק האלקטרוני. עותק הנייר יימסר במישרין למזכירות בית המשפט ברח' חשין 1.

ה. כל צד ימציא למשנהו עותק מהתצהיר שהוגש על ידו ויציין את עובדת ההמצאה על העותק שיוגש לבית המשפט.

14. דיון מסכם נקבע ליום 28.1.2021 בשעה 10:00.

בעלי הדין יתייצבו לדיון. המזכירות תזמן לדיון מתורגמן לשפה הערבית.

ניתנה היום, י"ז תשרי תשפ"א, 05 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.