1. לפניי בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט שהגישה הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") נגד שני התובעים (להלן: "התובעים").

הנתבעת צירפה לבקשה את הנתבעת 2 כמשיבה פורמלית, אף שמעמד זה אינו קיים אלא במסגרת הליכי ערעור; והטעם לדבר הוא שאין למעשה כל בקשה נגד הנתבעת 2, שמיוצגת על ידי ב"כ הנתבעת ונמצאת איתה באותו צד של החזית.

אתייחס אפוא לבקשה כמו שהיא, דהיינו בקשה נגד התובעים.

2. לפי הנטען בבקשה, התובעים מפרים צו של בית המשפט שניתן ביום 9.2.20, לפיו התחייב כל צד שלא לפנות ללקוחות או לספקים של הצד השני באיומים ובהתראות שלא לעבוד עם הצד השני.

לטענת הנתבעת, התובעים עושים את המעשים האסורים, כאשר פרסמו באתר האינטרנט שלהם אמירות מסוימות בקשר למקוריות הסחורות הנמכרות על ידי הנתבעת, והציעו ללקוחות לרכוש את הסחורות המקוריות רק אצל התובעים.

3. התובעים השיבו לבקשה במספר נימוקים: שהיוזמה לאותו עימות בתכתובות ברשת היא של הנתבעת; שלא מדובר באמירה מאיימת ומתרה; שלא מדובר בספק אליו הופנו הדברים; שההחלטה איננה עוד בתוקף משום שהייתה מוגבלת לתקופת הגישור; ושאין מקום להחיל את פקודת ביזיון בית משפט על מעשה עשוי שאינו צופה פני עתיד.

4. הנתבעת הגיבה וטענה כי הטענות שהעלו התובעים כאילו סחורות הנתבעת אינן מקוריות הינן טענות שקריות; שמדובר בפנייה ללקוחות (וסטופ מרקט הוא בוודאי לקוח) ולא נדרש שהפנייה תהיה גם לספקים; שהצו השיפוטי תקף; ושהדברים צופים פני עתיד וייקח זמן לתקן את הנזק.

5. יש לציין כי עוד ביום 29.11.20, ובטרם התגובה לתשובה, הצעתי לנתבעת לחזור בה מהבקשה, ולו מהטעם שאנו קרובים לפסק דין סופי בתובענה, כאשר בקשת הביזיון מתייחסת לפי הנטען בה להחלטת ביניים שממילא לא תעמוד עוד בעת מתן פסק הדין.

הנתבעת השיבה במסגרת התגובה לתשובה, כי היא עומדת על הבקשה.

6. שקלתי בדברים, ודין הבקשה להידחות.

7. ראשית, אין מדובר לדעתי בצו שיפוטי שניתן להחיל בגינו את פקודת ביזיון בית משפט. למעשה לא מדובר בצו שיפוטי כלל.

במסגרת התובענה ביקשו התובעים סעד זמני. כאשר הגענו לישיבה ראשונה בעניין, הצעתי לפנות לגישור. הצדדים ביקשו ימים ספורים ואז שבו לבית המשפט ביום 9.2.20. באותה ישיבה הודיעו הצדדים כי הם מוכנים לפנות לגישור, וכי הגיעו להסדר דיוני בעניין המשך הליכי הביניים, וקבעו מועדים לשאלונים, לגילוי מסמכים ולעיון במסמכים.

התובעים ציינו כי הם מתכוונים להגיש בקשה להרחיב את צו המניעה הזמני לנוכח פנייה של הנתבעת לספקיהם; ואולם הסכימו להימנע מכך אם הנתבעת תחייב שלא לפנות לספקים ולא לאיים עליהם, וגם משום שהדברים מתיישבים עם הליך הגישור.

ב"כ הנתבעת אישר שהוא מוכן לכך "בתנאי שזה יהיה הדדי".

ב"כ התובעים הסתייג שהכוונה היא לא "לפנות באיומים ובהתראות", לא ללקוחות ולא לספקים.

בהמשך לכך, אכן הוריתי "ניתן תוקף של החלטה להסדר הדיוני"; ואולם להבנתי פסקה זו מתייחסת להסדר שעניינו פנייה לגישור והמשך הליכים מקדמיים במקביל לכך. לא התייחסתי בדברים אלו להבנות ההדדיות שנרשמו לפרוטוקול בעניין הימנעות מאיומים ומהתראות כלפי צדדים שלישיים.

לדידי, אין לייחס מתן תוקף של החלטה להבנות הדדיות, המזכות את מי שלא תבע בסעד זמני שאותו לא ביקש בהליכים, וזאת ככל שלא ברור באופן חד משמעי שאכן מדובר בהסדר המקבל תוקף של החלטה, ושכוחו יהא כצו מניעה. בוודאי שכך הוא, כאשר לא ברור עד מתי יעמוד צו כזה בתוקפו – והרי אם מדובר בהסדר שבגדר צו זמני, אזי הוא צריך להיות מוגבל עד למועד פסק הדין, אך הרי הנתבעת לא תובעת כלום ולכן אינה יכולה לזכות בכלום בפסק הדין.

מצד שני, אינני סבור שמבחינה הסכמית הוגבלה ההבנה וההסכמה בין הצדדים לזמן הגישור. הגישור היה אולי סיבה טובה ורקע נוח להגיע להסכמה כזו. אבל הגישור לא ייצג את נקודת הסיום של אותן הסכמות, ואלו לכאורה תקפות ללא קשר לגישור. ואולם אין בהסכמות האמורות משום צו שיפוטי, כיוון שלא להן נתתי תוקף, כאמור לעיל.

מכל מקום, גם מה שדובר בו בין הצדדים היה על "איומים והתראות", ולא ראיתי כאלו בחומר המצורף לבקשה לפי פקודת ביזיון בית משפט.

8. לפיכך, הבקשה נדחית.

הנתבעת תשלם לתובעים הוצאות הבקשה ושכ"ט בגינה בסך 6,000 ₪, וזאת תוך שבועיים מהיום לידי ב"כ התובעים.

ניתנה היום, כ"ז כסלו תשפ"א, 13 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.