1. לפניי תביעה כספית בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב מבוטח התובעת בתאונה שארעה ביום 9.10.2018 בקלנסוואה.

בכתב התביעה על נספחיו נטען שרכב מבוטח התובעת ניזוק על ידי רכב שנמלט ממרדף שנוהל על ידי משטרת ישראל, וזאת בחוסר זהירות ותוך יצירת סיכון לעוברי אורח והמשתמשים בדרך.

בכתב ההגנה שהגישה מדינת ישראל נטען שבמועד התאונה הנטענת נוהל מרדף משטרתי אחר רכב חשוד מסוג אופל, אשר החל במחוז תל-אביב והמשיך למחוז מרכז. נהג הרכב החשוד נהג במהירות מופרזת ובפראות, והשוטרים הפעילו סירנה כנדרש, אור כחול מהבהב מזהה וכרזו לנהג לעצור. במקביל, השוטרים דיווחו בקשר על המתרחש וביקשו סיוע של ניידות נוספות.

לטענת הנתבעת השוטרים שהיו בניידת היו בקשר עין רציף עם הרכב החשוד ולא הבחינו בתאונה הנטענת.

1. בתחילה הוגשה התביעה נגד הנהג שלכאורה נהג ברכב הפוגע וכן נגד מדינת ישראל.

מדינת ישראל אף הגישה הודעת צד ג' נגד הנהג הנטען ברכב הפוגע.

האחרון לא הגיש כתב הגנה וניתן נגדו פסק דין בהעדר. ביום 5.12.2021 בוטל פסק הדין, והתביעה נגדו נמחקה בהסכמה לאור היותו בהליכי פשיטת רגל. גם ההודעה לצד ג' נמחקה בהסכמה מטעם זה.

1. ביום 5.12.2021 קיימתי דיון בתובענה ושמעתי את עדויות נהגת התובעת ומר דסוקי שלפי כתבי הטענות נהג לכאורה ברכב הפוגע. מדינת ישראל בחרה שלא לזמן לעדות את השוטרים שהיו מעורבים במרדף המשטרתי.
2. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמכלול הראיות שהוצגו לפניי; שמעתי את העדויות ואת טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות. אפרט את טעמיי לכך.

בראש ובראשונה אבהיר שאין חולק כי רכב התובעת לא ניזוק על ידי ניידת המשטרה, כפי שאישרה נהגת התובעת בעדותה (עמ' 3, שורות 8-7). עם זאת, נהגת התובעת לא ידעה לומר מה היה סוג הרכב שפגע בה, ולא ידעה לומר האם היה זה רכב מסוג אופל (עמ' 3, שורות 13-12).

לטענת נהגת התובעת, רכבה היה בעצירה מוחלטת לפני כניסה למעגל תנועה כאשר רכב הגיח מצד שמאל במהירות רבה, עלה על המדרכה, פגע ברכבה והדף אותו ימינה. כן נטען שלא נשמעה סירנה ולא מערכת כריזה מטעם ניידת המשטרה.

כאמור לעיל, השוטרים שהיו מעורבים במרדף המשטרתי לא זומנו לדיון על ידי הנתבעת וזאת ללא טעם מניח את הדעת, ואבהיר בהקשר זה כי סכום התביעה אינו שיקול ענייני. אשר על כן, אף דוחות הפעולה אינם יכולים לשמש כראייה בהעדר עדות עורכם (ראו: י. קדמי, על הראיות - הדין בראי הפסיקה (חלק שני, תש"ע) בעמ' 908-909).

חרף האמור, ואף אם אצא מנקודת הנחה שאכן המרדף המשטרתי נוהל ללא אמצעי זהירות נדרשים, כגון סירנה, מהבהבים אורות רכב ומערכת כריזה, כנטען על ידי נהגת התובעת, וכי הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, סבורתני שאין בכך סיפק לצורך קבלת התביעה, וזאת משלא הוכח כל קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת ובין הנזק ברכב התובעת.

כידוע, התרשלות היא סטייה מאמות מידה סבירות והיא נבחנת בקנה מידה אובייקטיבי. משטרת ישראל אמונה על ביטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה, והיא אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שנגרמו על ידי מעשים או מחדלים רשלניים. עם זאת, בפסיקה נקבע כי יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי שתפגע בפעילותה השוטפת של המשטרה (ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' משה וייס, פ"ד נח(5), 167).

לאור עדות נהגת התובעת שלפיה בעת התאונה רכבה היה בעצירה מוחלטת בנתיבו טרם כניסה למעגל-תנועה, כאשר הרכב הפוגע עלה על מדרכה מצד שמאל במהירות אדירה, לא ברור כיצד הפעלת סירנות שלטענת נהגת התובעת לא הופעלו הייתה משנה את התוצאה האמורה ובאילו פעולות היא הייתה עשויה לנקוט ככל שהייתה ערה למרדף המשטרתי שמתחולל סמוך לרכבה. זאת ועוד; העובדה שנהגת התובעת לא שמעה את הסירנות ולא הבחינה באורות ניידת המשטרה אינה מלמדת בהכרח שפעולות אלו לא ננקטו על ידי הנתבעת.

לכך אוסיף שהתובעת כלל לא הוכיחה שהרכב שהיה מעורב בתאונה עם רכבה הוא אכן רכב מסוג אופל שהיה מושא המרדף המשטרתי.

בנסיבות האמורות, דין התביעה להידחות.

1. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך 1,000 ₪. סכום זה נקבע בין היתר לאור סכום התביעה, קיומו של דיון אחד והתנהלות המדינה במסגרת ניהול הדיון.

התובעת תישא במחצית שניה של אגרה בתוך 14 יום.

זכות ערעור כדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ב' טבת תשפ"ב, 06 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.