בפני ועדת ערר לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959

יו"ר הועדה – כב' השופט אמיר סלאמה

חבר הועדה – דר' אלכס קורת

האם יש מקום להכיר בקיומה של נכות אצל המערער בעמוד השדרה המותני, וכן בקיומו של קשר סיבתי בין נכות זו לבין שירותו במשטרה?

זוהי השאלה העומדת להכרעה בערעור זה, שהוגש על החלטת המשיב אשר ניתנה מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959 (להלן – "חוק הנכים").

נציין כי פסק דין זה ניתן במותב "קטוע" של הוועדה, כמשמעו בסעיף 17 לחוק בתי דין מנהליים, וזאת בהסכמת הצדדים.

כללי

1. המערער התגייס למשמר הגבול בשנת 1992, ושירת במספר תפקידים בו, כאשר בשנת 2001 הוא התחיל לשרת ביחידת שיטור מסוימת.
2. בשנת 2014 הגיש המערער תביעה להכרת זכות מכוח חוק הנכים, בה טען לבעיות גב עקב שירותו.

במסגרת בירור תביעה זו הגיש המערער, בשנת 2015, תצהיר בו תיאר את תנאי שירותו, כמו גם מספר אירועים שהתרחשו במהלך השירות, ואשר גרמו או תרמו להבנתו למצב הגב, לרבות תאונת דרכים משנת 2003 ואירוע משנת 2011 עת הרים תיק ובו אמל"ח.

1. ביום 31.10.19 החליט המשיב לדחות את התביעה, בנמקו כי "לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותך או החבלה מיום 20.6.2003 לבין כאבי הגב", וזאת תוך הסתמכות על חוות דעת מומחה מטעמו בתחום האורתופדי (ד"ר אלפרסון), אשר סבר כי המערער סובל מדיסקופתיה ניוונית, וכי לא מתקיים קשר סיבתי בין כאבי הגב עליהם הוא מלין לבין תנאי השירות או התאונה משנת 2003.

על החלטה זו מונח הערעור שלפנינו.

1. במסגרת הערעור צירף המערער חוות דעת של מומחה מטעמו בתחום האורתופדי (פרופ' יעקב נרובאי), שסבר כי אצל המערער קיימת נכות בעמוד השדרה המותני, הן בגין מגבלות תנועה והן בגין פגיעה עצבית שורשית הגורמת בין היתר לפגיעה בגב וברגל שמאל.

עוד סבר המומחה כי יש לקשור בין נכות זו לבין שירותו של המערער, תוך הפניה לתנאי השירות, כמו גם לתאונת הדרכים משנת 2003 ולאירוע משנת 2011 של הרמת התיק.

1. המשיב, מצדו, חזר בהליך שלפנינו על עמדתו, וצירף חוות דעת משלימה של ד"ר אלפרסון, בה התייחס האחרון לחוות דעתו של פרופ' נרובאי, וציין כי הוא אינו משנה מדעתו.
2. על רקע הפער בין חוות הדעת הנ"ל, מונה ד"ר ליאור מרום כמומחה מטעם הוועדה בתחום האורתופדי. בחוות דעת מיום 25.12.20 סקר ד"ר מרום את המסמכים והממצאים בעניינו של המערער, ואת ממצאי הבדיקה הקלינית אותה הוא עשה למערער, והגיע למסקנה כי בעוד שאין אצל המערער מגבלה בתנועה וכי אין לקשור בין מצבו היום לבין תנאי השירות או התאונה משנת 2003, יש מקום להכיר בכך שהאירוע משנת 2011 גרם לממצא בדבר בקע דיסק בחוליות L4-L5 עם לחץ על השק הדורלי, ולתלונותיו של המערער כיום.

המשיב הפנה לד"ר מרום שאלות הבהרה, ובמסגרת תשובות המומחה מיום 3.2.21 הוא חזר על דעתו, תוך שהוא מדגיש כי יש קשר ישיר בין הממצא של בקע דיסקלי עם לחץ עצבי שנמצא בבדיקת CT מיום 11.4.11 לבין האירוע משנת 2011.

1. הצדדים לא ביקשו לחקור עדים, לרבות את ד"ר מרום, והגישו סיכומי טענות בכתב.
2. בסיכומיו ביקש המערער לאמץ את מסקנות ד"ר מרום; לקבוע שהוא סבל מנכות עקב האירוע משנת 2011; וכן להכיר בכך שאירוע זה מקים זכות מכוח חוק הנכים.

מאידך, המשיב סבר כי חוות דעתו של מרום מובילה למסקנה בדבר העדר "נכות" כהגדרתה בחוק הנכים, דבר אשר כשלעצמו מביא לדחיית הערעור, וכי בכל מקרה האירוע משנת 2011 אירע בזמן חופשה, באופן שאינו מקנה למערער זכות מכוח חוק הנכים.

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בחוות הדעת הרפואיות ובמסמכים שהונחו בפנינו, לרבות בתיקיו הרפואיים של המערער, ולאחר שקילת טענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להתקבל.
2. כעולה מסיכומי הצדדים, המחלוקת ביניהם נוגעת לשתי סוגיות:

האחת, עצם קיומה של "נכות", כהגדרתה בחוק הנכים;

השניה, היות האירוע משנת 2011 אירוע מזכה מכוח חוק הנכים.

1. ודוק. הלכה למעשה הצדדים מקבלים את קביעותיו הרפואיות של ד"ר מרום, המומחה מטעם הוועדה.

המערער, מצדו, משלים עם קביעתו של ד"ר מרום בדבר העדר קשר בין מצב הגב לבין תנאי השירות והאירוע משנת 2003.

המשיב, מצדו, סומך ידיו על קביעותיו של ד"ר מרום, ומבקש לשכנע כי המשמעות המשפטית של קביעות אל מובילה (בפן של עצם קיום "נכות"), לדחיית הערעור.

כך או אחרת, ד"ר מרום מונה כמומחה מטעם הוועדה; לחוות דעתו יש מטבע הדברים משקל עודף ביחס לחוות דעת הצדדים; הצדדים לא ביקש לחקור אותו; קביעותיו, הן במסגרת חוות דעתו והן במסגרת תשובותיו לשאלות הבהרה, היו מפורטות, מנומקות ומניחות את הדעת; והצדדים לא הניחו בסיכומיהם תשתית של ממש לסטייה מהמסקנות הרפואיות שבאו לידי ביטוי בחוות דעתו.

1. נדון להלן בשתי הסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים, כמפורט לעיל.

עצם קיומה של "נכות"

1. כידוע, תנאי להכרת זכות מכוח חוק הנכים הוא עצם קיומה של "נכות", המוגדרת בסעיף 1 לחוק כ- "איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, גופנית נפשית או שכלית, לרבות קוגנטיבית, או פחיתתו של כושר זה".

בנדון, אין לערבב בין קביעת עצם קיומה של נכות כאמור, המצויה בסמכותו הבלעדית של קצין התגמולים, לבין קביעת שיעורה של הנכות, המצויה בסמכותן הבלעדית של ועדות רפואיות מכוח החוק (ראו למשל את רע"א 4857/20 מדינת ישראל נ' פלוני, וכן את ע"א (מחוזי חיפה) 15843-01-21 גריפאת נ' קצין התגמולים).

1. המשיב סומך את ידיו על קביעתו של ד"ר מרום, לפיה בבדיקתו את המערער לא נמצאו הגבלות בטווחי התנועה של הגב, כמו גם פחת מוטורי "בגינם קוצבים נכות". המשיב סבור כי בהעדר מגבלות כאמור, לא מתקיימים תנאי הגדרת נכות כאמור לעיל, ודי בכך כדי להביא לדחיית הערעור.

המערער, לעומתו, מפנה לכך שהוא מתלונן על כאבי הפוגעים באופן משמעותי באיכות חייו, כמתואר בתצהיר שצורף לערעור, אשר עליו הוא לא נחקר, ומשכך יש לראות את האמור בו כלא נסתר.

1. אנו סבורים כי המתואר בחוות דעתו של ד"ר מרום עולה כדי "נכות" כהגדרתה בחוק הנכים.

אכן, ד"ר מרום לא מצא אצל המערער מגבלה כלשהי בתנועת עמוד השדרה המותני או פחת מוטורי "בגינם קוצבים נכות".

הגדרת "נכות" בחוק הנכים כוללת רכיב של איבוד הכושר לפעול פעולה רגילה, או פחיתתו של כושר זה, ובדרך כלל הביטוי לאיבוד כושר כאמור, בנוגע לתחום עמוד השדרה, הוא בקיום מגבלה בטווח תנועות עמוד השדרה, או בקיום פחת מוטורי או אחר ביחס לכך.

יחד עם זאת, קיומה של מגבלה בתנועות עמוד השדרה אינה בגדר תנאי הכרחי לקביעת קיום "נכות" לפי חוק הנכים (או והשוו עם פסק הדין שניתן במסגרת ע"ו (מחוזי חיפה) 49262-12-21 פלוני נ' קצין התגמולים, סעיף 43 לפסק הדין).

1. במקרה דנן מצא ד"ר מרום כי אצל המערער אובחן בקע דיסק אחורי במרווח שבין החוליות L4-L5, עם סימנים של לחץ עצבי, כעולה מבדיקת CT משנת 2011. מדובר בממצא חולני-כרוני, אשר עתיד ללוות את המערער כל ימיו.

הממצא הנ"ל, כך סבר ד"ר מרום, עולה בקנה אחד עם תלונותיו הנוכחיות של המערער, לרבות תלונה על כאב גב רדיקולרי הקורן לרגל שמל וכן חולשה של רגל שמאל, דבר אשר כשלעצמו עולה בקנה אחד עם ממצא בדבר ירידה בהיקף שוק שמאל יחסית לימין, שמתואר בבדיקה הקלינית של ד"ר מרום.

לכך יש להוסיף את תיאוריו של המערער בתצהירו, עליו הוא לא נחקר, בדבר היותו סובל מכאבי גב הפוגעים באיכות חייו.

כל המקובץ לעיל – קיומו של ממצא אובייקטיבי בדבר בלט דיסק עם לחץ עצבי; קיומם של תלונות בדבר כאב גב רדיקולרי הקורן לרגל שמאל וחלושה של רגל שמאל; קיומו של ממצא בדבר ירידה בהיקף שוק רגל שמאל; וקיומן של תלונות כמתואר בתצהירו של המערער, עולים, כך אנו סבורים, כדי "נכות" כהגדרתה בחוק הנכים, אף ללא ממצא של מגבלות תנועה בעמוד השדרה.

1. ודוק. ייתכן כי "נכות" כאמור לא תבוא לידי ביטוי בשיעור נכות כזה או אחר, וייתכן כי ועדה רפואית תקבע כי השיעור המתאים בנדון הוא אפס, או שיעור אחר – ובנדון איננו מתכוונים, ואף איננו מוסמכים, לקבוע מסמרות – ואולם בכך אין לשנות מהמסקנה בדבר עצם קיומה של נכות כמבואר לעיל.
2. לבסוף נציין כי המשיב לא דחה את תביעת המערער בנימוק של העדר נכות, וגם בחוות הדעת של מומחה המשיב אין אמירה בדבר העדר קיום נכות, כאשר הנימוק ששימש את המשיב בדחיית התביעה נגע להעדר קיום קשר סיבתי בין תלונות המערער לבין השירות, ללא טענה שתלונות אלה אינן עולות כדי נכות.
3. סיכומם של דבר, מצבו של המערער כיום תואם את הגדרת "נכות" לפי חוק הנכים.

האירוע משנת 2011 והיותו אירוע "מזכה"

1. כאמור, ד"ר מרום סבר בחוות דעתו כי האירוע משנת 2011, בו הרים המערער תיק, הוא "האחראי" לבלט הדיסק עם לחץ הלחץ עצבי, ולמעשה אחראי לתלונות המערער כיום.
2. הלכה למעשה, הצדדים אינם חולקים על קביעה זו של ד"ר מרום בדבר קשר עובדתי-רפואי בין האירוע משנת 2011 לבין תלונות המערער כיום (אשר עולים, כפי שאנו סבורים, ובניגוד לעמדת המשיב, כדי "נכות").

המחלוקת בנדון היא משפטית, והיא באה לידי ביטוי בטענת המשיב בדבר העדר היות האירוע משנת 2011 אירוע המבסס זכאות מכוח חוק הנכים.

1. את טענת השיב בנדון יש לחלק לשני פנים –

פן דיוני, המבוסס על הטענה לפיה האירוע משנת 2011 לא נכלל מלכתחילה בתביעה להכרת זכות אשר הונחה לפתחו של המשיב, ומשכך אין מקום לקבל את הערעור בהסתמך עליו.

פן מהותי, המבוסס על הטענה לפיה האירוע משנת 2011 אינו עונה על דרישת הקשר הסיבתי בין השירות לבין הנכות (ככל שהיא קיימת), שכן לשיטת המשיב מדובר באירוע שהתרחש במהלך "חופשה", ולא במהלך השירות.

1. נדון תחילה בפן הדיוני של טענות המשיב.
2. לשיטת המשיב, המערער הגיש את תביעתו, מלכתחילה, על בסיס טענה לקיום נכות עקב תנאי השירות ו/או עקב תאונת הדרכים משנת 2003, כאשר האירוע משנת 2011 לא נכלל בתביעה זו, ואירוע זה, כשעצמו, הוצג אך כשרשרת ברצף תיאור תלונותיו של המערער.

לא מצאנו ממש בטענות אלה.

1. כאמור, התביעה להכרת זכות הוגשה על ידי המערער בשנת 2014. עיון בטופס התביעה (צורף בין היתר כנספח "ב" לכתב התשובה), מעלה כי אין בו פירוט של הבעיות הרפואית בגינן מוגשת התביעה או של החבלה או החבלות שגרמו לבעיות אלה, ותחת זאת הוא מפנה לתצהיר שאמור להיות מצורף לאותה תביעה, ואשר לא הוצג בפנינו.

עם זאת, תיקו הרפואי-אישי של המערער אצל המשיב כולל תצהיר מיום 17.9.15, אשר הוכן והוגש במסגרת בירור תביעת המערער בפני המשיב, ותצהיר זה כולל התייחסות מפורטת לאירוע מיום 22.3.11 (סעיף 12 לתצהיר), כאשר מלבד תיאור מדוקדק של האירוע, מתאר המערער את בעיות הגב שהתפתחו כתוצאה מאירוע זה (בין היתר בסעיפים 13-14 לתצהיר).

1. עולה אפוא כי המערער הניח בפני המשיב, במסגרת בירור תביעתו להכרת זכות בגין בעיות גב, תשתית עובדתית מפורטת ביחס לאירוע משנת 2011, וגם ייחס בתצהירו לאירוע זה גרימה או החמרה של בעיות בגב.

אכן, בהחלטה מושא הערעור לא התייחס המשיב בנפרד לאירוע משנת 2011, ובחר למקד את נימוקיו בהעדר קשר סיבתי לתנאי השירות ולתאונה משנת 2003, ואולם בכך אין לשנות מהעובדה שהמערער טען בפני המשיב גם ביחס לאירוע משנת 2011.

1. זאת ועוד. במסגרת הערעור שלפנינו צירף המערער חוות דעת רפואית של מומחה מטעמו, בה התייחס האחרון גם לאירוע משנת 2011 ולתרומה של אותו אירוע למצב הגב.

המשיב מצדו הגיש חוות דעת משלימה של ד"ר אלפרסון, שבחר שלא להתייחס במפורש ובנפרד לאירוע משנת 2011 (אם כי שנת 2011 מוצגת בחוות דעתו כשנה בה חלה החמרה במצב הגב), ואולם בכך, שוב, אין כדי לשנות מהעובדה שהמערער הניח את האירוע של שנת 2011 על שולחן המחלוקת בין הצדדים.

על רקע זה אין לתמוהה שד"ר מרום, מטעם הוועדה, התייחס לאירוע משנת 2011 במסגרת חוות דעתו, וניתח את תרומתו למצב הגב. בהחלטת המינוי מיום 29.7.20 נתבקש אמנם ד"ר מרום להתייחס לשאלת הקשר הסיבתי בין נכותו של המערער לבין "תנאי שירותו בכלל ואירוע מיום 20.6.03 בפרט", ואולם אין בהתייחסותו של ד"ר מרום בנסיבות אלה לאירוע משנת 2011 כחריגה מסמכותו או כחריגה מגדר הערעור, נוכח המתואר לעיל.

1. אנו סבורים אפוא כי הטענה ביחס לאירוע משנת 2011 ולתרומתו של אירוע זה למצב הגב, כאירוע המזכה את המערער בהכרה מכוח חוק הנכים, נכללה מלכתחילה במסגרת התביעה שהונחה לפתחו את המשיב, וכי מדובר בסוגיה בה נדרשת ועדה זו להכריע במסגרת ההליך הנוכחי.
2. משסילקנו מעל הדרך את הפן הדיוני של הטענה, נעבור לדון כעת בפן המהותי שלה.
3. עמדת המשיב היא, כי גם בהינתן קשר סיבתי עובדתי-רפואי בין תלונות המערער לבין אירוע משנת 2011, אירוע זה אינו מזכה את המערער מכוח חוק הנכים, הואיל ולא מתקיים קשר סיבתי בינו לבין השירות, בהיותו אירוע שהתרחש בביתו של המערער, בזמן חופשה.

גם טענה זו אין בידינו לקבל.

1. מושכלות יסוד הם, שלצורך הכרה בחבלה ככזאת המקנה זכות מכוח חוק הנכים, על החבלה לענות על שני תנאים מצטברים:

החבלה נגרמה בתקופת השירות;

החבלה נגרמה עקב השירות.

1. אין ספק כי התנאי הראשון מבין שני הנ"ל מתקיים במקרה שלפנינו, שכן תנאי זה מציב דרישה קלנדרית גרידא, הנוגעת להתרחשות החבלה בפרק זמן בו היה המערער נתון במסגרת של שירות, דבר שעליו אין חולק.
2. המחלוקת האמיתית בין הצדדים בנוגע לאירוע משנת 2011 נוגע לדרישת ה- עקב", המגלמת דרישה לקיום קשר סיבתי בין החבלה משנת 2011 לבין השירות הצבאי.

מחלוקת זו נובעת במקרה דנן מהעובדה שהאירוע משנת 2011 אירע בביתו של המערער, ולא תוך כדי ביצוע עבודתו במקום העבודה (קרי, השירות).

1. דרישת ה- "עקב" מבטאת רצון לקיום זיקה מהותית בין החבלה לבין השירות הצבאי. המחוקק ביקש לוודא שלא כל חבלה המתרחשת, כרונולוגית, במהלך השירות הצבאי, תוכר ככזאת המקנה זכות מכוח חוק הנכים, אלא רק חבלה שיש בינה לבין השירות זיקה מהותית.
2. אלא שאין לבלבל בין הדרישה לקיום קשר סיבתי בין חבלה לבין השירות, כדרישה המחייבת את התרחשות החבלה במקום הגיאוגרפי שיועד לביצוע השירות.

זה מכבר קבע בית המשפט העליון, כי חייל יכול להיחשב כמי שנפגעי עקב השירות, אף אם בעת החבלה הוא שהה מחוץ לבסיס, ואף אם אותה שעה הוא היה ב- "חופשה" – ראו בנדון ע"א 829/76 טננבוים נ' קצין התגמולים.

במסגרת הלכת טננבוים הנ"ל ובפסקי דין שניתנו אחריו, נקבע כי אף אם חייל נפגע בביתו במסגרת חופשה, אך פגיעתו מקיימת זיקה לשירות הצבאי, היא תוכר כפגיעה שנגרמה עקב השירות (ראו גם את ספרו של עומר יעבץ, "חוק הנכים", עמ' 71).

בנדון ראוי גם להפנות לדברים הבאים אשר נאמו בפסק דין שניתן במסגרת ר"ע 507/82 אבו רוקון נ' קצין התגמולים:

"הסיבה המרכזית להכרה זו הייתה בכך שהנפגע, שעה שקרתה לו התאונה, עשה מעשה, שנועד לקדם בדרך שנראתה לו נאותה את עניינו של המעביד, ובמקרה שאנו עוסקים בו את מטרותיו של צה"ל, או שהפעולה נתבקשה, אם במפורש ואם במשתמע, מנסיבות שהתהוו. ברוב העניינים שנידונו אמנם לא ניתנה הוראה מפורשת לחייל או לעובד, לפי המקרה, אולם ניתן היה לראות באותם מקרים את הפעולה, על פי נסיבותיה, כמעשה הנלווה לשירות או נדרש על פי טיבו של השירות, ומכל מקום, מעשה שבא לקדם את עניינו של המעביד או של צה"ל."

על הרקע האמור הוכרו כמזכים פגיעות שהתרחשו בבית ובמהלך חופשה עת נעשה ניסיון לנקות נשק, או מקרה בו חייל נפגע תוך שמיהר לענות לטלפון משום שהיה בכוננות (ראו את הספר "חוק הנכים" הנ"ל, עמ' 70 עד 73).

ראו גם את רע"א 4241/07 נחמני נ' קצין התגמולים.

1. במקרה שלפנינו, המערער אמנם שהה בביתו בחופשה, ואולם המקרה אירע עת הבחין המערער בבנו הקטין, שהיה אותה עת בן ארבע וחצי, מגלה התעניינות ערה בתיק המבצעי שלו, אשר הכיל אמל"ח, לרבות מחסניות עם כדורים. המערער, אשר ראה את הדבר וחשש שבנו יטול את האמל"ח והדבר יוביל חלילה לאסון, ניגש לעבר התיק (ששקל כ- 15 ק"ג), הרים אותו ומייד לאחר מכן חש כאב חד בגבו התחתון.

עובדות אלה מתוארות בפירוט בתצהירו של המערער (שהונח כאמור גם בפני המשיב בעת בירור תביעתו), והמערער לא נחקר עליו.

אנו סבורים כי פגיעה מסוג זה, אף שאירעה בבית במהלך חופשה, עונה על דרישת הקשר הסיבתי בינה לבין השירות.

קיימת זיקה ישירה ומהותית בין השירות הצבאי, שהביא לכך שברשות המערער היה תיק עם אמל"ח במהלך החופשה, לבין הפגיעה, שכן הפגיעה נגרמה בניסיון של המערער להרחיק את האמל"ח מפני בנו, וזאת בכדי לאבטח את אמל"ח ולמנוע אפשרות של פגיעה בנפש.

במקרה דנון התהוו נסיבות, כתוצאה ישירה משירותו של המערער, אשר חייבו אותו לפעול, כאשר תוך כדי פעולה זו נגרמה למערער פגיעה אשר הביאה להיווצרות נכות.

המקרה האמור דומה, כך אנו סבורים, לחייל בפרשת טננבוים שטיפל בנשק בניסיון לעשות בו שיפור, או לחיילים שנפגעו בביתם תוך ניסיון לנקות את הנזק, או לאותו חייל שנפגע תוך כדי שמיהר לענות לטלפון משום שהיה בכוננות.

במקרה דנן יש לומר כי הפעולה שגרמה לפגיעה קשורה בטבורה לשירות של המערער, ואין נפקא מינה לכך שהפעולה ארעה בביתו של המערער ובמסגרת חופשה.

נזכור כי חוק הנכים הוא חוק סוציאלי, אותו יש לפרש לטובת תובעי הזכות, ומקום בו ניתן לפרש את החוק בכמה אופנים, יש לבחור באופן המיטיב עם תובע הזכות.

1. סיכומו של דבר, הפגיעה באירוע משנת 2011, אף שהתרחשה בביתו של המערער ובמהלך חופשה, אירע במהלך ועקב השירות של המערער, ומשכך הנכות שנותרה בגין אירוע זה מקנה למערער זכות מכוח חוק הנכים.

סוף דבר

1. על יסוד האמור מצאנו לקבל את הערעור, כמפורט לעיל.
2. אנו מחייבים את המשיב לשלם למערער שכ"ט עו"ד בסכום של 7,000 ₪, וכן להשיב למערער את עלות הכנת חוות הדעת הרפואית מטעמו, וכן את חלקו בשכר המומחה מטעם הוועדה (כנגד הצגת אסמכתאות תשלום מתאימות), והכל בתוך 30 ימים, אחרת ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד מועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ט' אלול תשפ"ב, 05 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.