1. בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות בחיפה (כב' השופט שלמה בנג'ו) מיום 11/12/19 בת"ק 31452-06-19, במסגרתו דחה בית משפט קמא תביעה בעילת לשון הרע שהגיש המבקש בגין הטלת עיקול על חשבון הבנק שלו במסגרת פעולות גבייה שביצעו המשיבים.

הרקע לבקשה

2. המבקש הגיש לבית משפט קמא תביעה כספית בעילת לשון הרע, שהועמדה מטעמי אגרה על סך של 33,000 ₪. במסגרת כתב התביעה נטען כי המשיבים פעלו לגביית הודעות תשלום קנס (חניה), מכוח פקודת המיסים, ללא התראה מוקדמת, וללא שהוצגו אישורי מסירה בגין הדוחות, ולכן החוב התיישן, והמשיבות לא היו רשאיות לגבותו. עוד טען המבקש כי אילו המשיבים היו פועלים כדין, ושולחים התראות, היו מגלים שהדוחות שניתנו בגין הרכב נשוא הדוחות, אינם שייכים למבקש. בנוסף נטען, כי חרף פניותיו של המבקש למשיבים, לא הוסרו העיקולים, ובשל כך ניזוק המבקש, שמו הטוב נפגע, נמנעה ממנו היכולת לעשות שימוש בכרטיסים מגנטיים ובשיקים, והוא נאלץ לחיות על בסיס מזומן בלבד.

3. הנתבעים הגישו כתב הגנה משותף, במסגרתו נטען כי למבקש חוב פלילי חלוט כלפי עיריית רמת גן (המשיבה 1) בגין 13 הודעות תשלום קנס (חניה), וכן חוב פלילי חלוט כלפי עירית הרצליה (המשיבה 2) בגין 3 הודעות תשלום קנס (חניה), בעבור דוחות שקיבל רכב על שמו. המשיב 3, עו"ד סנדרוביץ' (להלן: "המשיב 3"), טען כי יש לדחות את התביעה ככל שהיא מופנית נגדו, מחמת העדר יריבות, שכן הוא ייצג את המשיבות 2-1 בכל הנוגע לפעולות הגבייה שבוצעו כנגד המבקש, ומכאן שהוא פעל בשמן, במסגרת עיסוקו כמשרד עורכי דין, ואין בנטען בתביעה כדי לבסס עילת תביעה אישית נגדו.

4. ביום 05/12/19 התקיים דיון בפני בית משפט קמא, במסגרתו השלימו הצדדים את טיעוניהם.

פסק דינו של בית משפט קמא

5. בית משפט קמא דחה בפסק דינו מיום 11/12/19 את תביעת המבקש. בית משפט קמא קבע כי מקורם של החיובים הכספיים הפסוקים, הכלולים בהודעות הקנס מושא התביעה בדו"חות חניה. לאור השגותיו של המבקש על התיישנות החיובים הפסוקים נגדו, ועל הגבייה הלא חוקית שנעשתה לטענתו, פירט בית משפט קמא את תשתית הנורמטיבית הנוגעת לעבירות קנס.

6. בית משפט קמא ציין כי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") מתווה את דרכי ההתמודדות עם הודעת תשלום הקנס, וזה כולל הגשת בקשה לתובע תוך 30 ימים מיום ההמצאה לביטול הודעת הקנס או הגשת הודעה תוך 90 ימים מיום ההמצאה, כי ברצונו של מקבל הודעת הקנס להישפט על העבירה (סעיף 229(א) לחסד"פ). בנוסף, ככל שלא שולם קנס שנמסר על דרך הצמדת הודעה לרכב הנהג, ובעל הרכב לא ביקש להישפט, קובעת תקנה 41(ב) לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן: "התקנות") כי תומצא לבעל הרכב הרשום ברשות הרישוי הודעת תשלום קנס חדשה, כאשר תקנה 44א לתקנות קובעת חזקת מסירה בקשר להודעה לתשלום קנס, אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה מסיבות שאינן תלויות בו. עוד צוין כי תקנה 13 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 מוסיפה וקובעת, כי בעל רכב חייב להודיע על כל שינוי שחל בפרט מן הפרטים הרשומים בתעודה (רישיון נהיגה/רכב), ובכלל זה בכל שינוי בדבר כתובתו.

7. אשר לגביית החיובים הפסוקים הנובעים מהודעת הקנס, ובכלל זה קנסות חניה שמגיעות לעיריות, ציין בית משפט קמא כי גבייה של חיובים אלה מתבצעת על פי פקודת המיסים (גבייה), הינה גבייה מנהלית, שאינה מצריכה אישור שיפוטי, אולם היא כפופה למספר תנאים, ובכלל זה כי החוב "הפלילי" לא התיישן, בשים לב לכך שקנס המוטל בגין הודעת קנס הוא בחזקת עונש לפי החוק (סעיף 229 (ח2) לחסד"פ). מכאן, ככל שהתיישן "העונש" פקעה הזכות לגבותו. בהקשר זה פירט בית משפט קמא את התיישנותם של עונשים פליליים: פשע 20 שנים; עוון 10 שנים; חטא 3 שנים (סעיף 10 לחסד"פ).

8. בית משפט קמא ציין, כי הודעות הקנס שקיבל המבקש, מסווגות, לעניין התיישנות העונש, כעבירות מסוג "עוון", בהינתן גובה הקנס שלצידן, ולכן, ההתיישנות ביחס אליהן, עומדת על 10 שנים. אשר למניין תקופת התיישנותו של העונש, נקבע כי מניין זה מתחיל, במועד שבו החיוב הפסוק נעשה חלוט. במקרה הנדון, נקבע כי מכיוון שמדובר בברירת משפט, והחיוב הפסוק מתגבש, עקב כך שמקבל הודעת קנס (המבקש), לא ביקש לבטל את הקנס ולא הודיע על רצונו להישפט, הדעה המקובלת היא שהחיוב הפך חלוט במועד שבו חלפה זכותו של המבקש לבטל את הדו"ח והוא לא ביקש להישפט.

9. על יסוד התשתית הנורמטיבית שפורטה נפנה בית משפט קמא לבדיקת התקיימותם של התנאים שמכוחם ניתן לגבות חוב פסוק, ואלה הם: (א) הוטל מס כחוק והוא חלוט; (ב) נשלחה דרישה בכתב לחייב בתוך 15 יום ממועד הפירעון; (ג) הרשאת הגובה לגבות את החוב; (ד) נשלחה דרישת פירעון ואזהרה בטרם עיקול.

10. אשר לתנאי הראשון – "הוטל על אדם (מס) כחוק": קבע בית משפט קמא כי מחומר הראיות, עולה כי המבקש קיבל 13 הודעות תשלום קנס חלוטות מעיריית רמת גן, ו-3 הודעות תשלום קנס חלוטות מעיריית הרצליה. הודעות הקנס הוטלו בגין עבירות חניה שאין ולא הייתה השגה לגביהן, ולפיכך נקבע כי מדובר בקנס שהוטל כחוק, במיוחד שעה שהמבקש לא סתר ולא הוכיח כי לא קיבל את ההודעות מסיבה שאינה תלויה בו, או כי הודעות הקנס בוטלו על ידי ערכאה מוסמכת. בהקשר זה, צוין כי החלטת בית משפט לעניינים מקומיים בחיפה שהציג המבקש וממנה עולה כי הוסבו 192 דוחות חניה משמו של המבקש על שמו של אחר, אינה רלוונטית, שכן לדוחות נשוא ההחלטה הנ"ל אין נגיעה כלשהי, לדוחות נשוא כתב התביעה, ולכן לא ניתן לגזור מסקנה כלשהי מהחלטה זו לגבי הדוחות נשוא הגבייה.

11. בנוגע לתנאי השני – "נשלחה אליו דרישה בכתב": ציין בית משפט קמא כי בניגוד לנטען בכתב התביעה ובעדותו של המבקש, עולה מנספחי כתב ההגנה, שלא נסתרו על ידי המבקש כי במרוצת השנים, נשלחו למבקש מכתבי התראה לפי פקודת המיסים (גבייה), והוא אף התכתב עם המשיבות 1 ו-2 ובחר שלא לפרוע את חובותיו מחד ולא להשיג עליהן בשום דרך חוקית מאידך. מכאן הסיק בית משפט קמא כי נשלחה למבקש דרישה בכתב כדין, בטרם גבייה.

12. ביחס לתנאי השלישי – "כתב הרשאה לגובה מיסים": ציין בית משפט קמא כי המבקש לא חלק על עניין זה, ובכל מקרה אין חולק כי העיריות שיגרו למבקש דרישות חוב כגובות החוב, לפי פקודת המיסים (גבייה), באמצעות שלוחן - משרד עורכי דין - משרדו של המשיב 3. צוין כי המשיב 3 אינו גובה כמשמעות מונח זה בפקודת המיסים, אלא הוא שימש כשלוח להעברת הדרישה משולחו למבקש, ולכן לא מתקיימת עילת תביעה אישית נגדו. נוכח האמור, קבע בית משפט קמא כי המשיבות 2-1 פעלו מכח הרשאה כדין, והתביעה נגד המשיב 3 דינה להידחות בהעדר יריבות.

13. באשר לתנאי הרביעי לגבייה – דרישת הפירעון והאזהרה": ציין בית משפט קמא כי מחומר הראיות ועדויות הצדדים בפניו עולה, כי קודם להליכי העיקול, הייתה דרישת פירעון. מכאן הסיק בית משפט קמא כי מדובר בחייב (המבקש) שהיה ער לדרישות החוב כלפיו, ניהל, התכתבות עם המשיבות 2-1, ולא פרע את חובותיו על אף ההתראות והדרישות לפירעונם.

14. מכל האמור, הסיק בית משפט קמא כי העיקול שהוטל על חשבון הבנק של המבקש או כל עיקול או פעולה לגבייתו נעשו כדין, ובהתאם נקבע כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח תביעתו בעילת לשון הרע, וזו נדחתה ללא צו להוצאות.

טענות המבקש

15. המבקש מיאן להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא והגיש את בקשת רשות הערעור דנן. לטענתו, מבלי להיכנס לשאלה אם נשלחו התראות על ידי המשיבות 2-1 ואם לאו, מספיק לקבל את הודעת המשיבות 2-1 כי לא פעלו בין השנים 2015-2010 לגביית החוב, לא הגישו תביעות חוב בתיק פשיטת הרגל של המבקש ולא שלחו התראות, בכדי לקבוע כי על הדוחות הנ"ל חלה התיישנות.

16. עוד טען המבקש, כי שגה בית משפט קמא כאשר הגדיר את דוח החנייה העירוני כעבירה מסוג עוון שמתיישנת בחלוף 10 שנים. נטען כי דו"ח חניה מוגדר על פי סעיף 24(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, כעבירה מסוג חטא שההתיישנות בגינה עומדת על 3 שנים. לפיכך, נטען כי שגה בית משפט קמא כאשר לא בדק את רצף משולחי ההתראה במשקפי התיישנות בת 3 שנים ולא קבע כי ההתראות שנשלחו אינן מייצרות רצף של 3 שנים, במיוחד לאור הודאת המשיבים כי בין השנים 2015-2010 לא פעלו ולא שלחו התראה כנדרש בחוק.

17. עוד ובנוסף טען המבקש כי טעה בית משפט קמא עת קבע כי בקשה לביטול דוחות בגין התיישנות שנשלחה על ידי המבקש בשנת 2016 הינה תכתובת שמוכיחה ידיעה רציפה של המבקש אודות החוב שלו ומאפשרת ביצוע עיקול ביולי 2019.

18. המבקש טען כי בניגוד לקביעת בית משפט קמא לפיה תיק הכינוס בעניינו של המבקש בוטל, בפועל בתיק הכינוס ניתן פסק דין להפטר. המבקש טען כי 90% מהחוב הנטען (כ-9,000 ₪ מתוך סך של 11,700 ₪) הינו בגין הוצאות גבייה המיועדים למשרדו של המשיב 3. נטען כי הוצאות הגבייה הינם חובות אזרחיים הפטורים מכורח ההפטר שניתן למבקש בחודש מרץ 2015.

19. לבסוף, טען המבקש כי שגה בית משפט קמא כאשר דחה את התביעה נגד המשיב 3 בשל העדר יריבות. נטען כי המשיב 3 חתם על הסכם התקשרות עם המשיבות 2-1 הבנוי על שותפות בנשייה ושכר בהתאם לתוצאה בתוספת הוצאות גבייה הנגבות מהציבור. נטען כי לצורך הגדלת רווחיו המשיב 3 הינו הגורם המוביל והקובע בכל מהלכי הגבייה, ומכאן שהמשיב 3 הינו בעל עניין בהליך.

טענות המשיבים

20. המשיבים טענו מנגד כי דין הבקשה להידחות. לטענתם, צדק בית משפט קמא כאשר קבע בפסק דינו כי מדובר בדוחות חלוטים כדין וכי הקנסות הוטלו על החייב כחוק, לאחר שהערכאות הפליליות המוסמכות (בית המשפט לעניינים מקומיים) דחו את בקשות המבקש לביטול הקנסות, המבקש לא ערער על החלטות אלו והן הפכו לחלוטות.

21. המשיבים טענו כי משקיים נגד המבקש חוב פלילי חלוט, הרי שהמשיבים היו רשאים לנקוט כנגדו בהליכי גבייה לפי פקודת המיסים (גבייה). מכל מקום, נטען כי גם אם לא היו החלטות חלוטות של בתי המשפט לעניינים מקומיים, גם אז היה מקום לדחות את טענות המבקש כאילו לא ביצע את עבירות הקנס שהוטלו עליו, שכן ממילא טענות אלה אינן מצויות בתחום סמכותו העניינית של בית משפט קמא, ושעה שמדובר בטענות כבושות של המבקש שאין לייחס להן כל משקל.

22. עוד טענו המשיבים כי בניגוד לנטען בבקשה נשלחו למבקש דרישות והתראות בטרם ביצוע העיקול, כאשר לכתב ההגנה צורפו מספר מדגמי של מכתבי דרישה והתראה על פי פקודת המיסים (גבייה) שנשלחו למבקש במהלך השנים, וחזקה כי אלה התקבלו אצל המבקש, בפרט משאין חולק כי בשנים 2016 ו-2017 ניהל המבקש התכתבות עם המשיבות 2-1 בנוגע לחובו.

23. עוד ובנוסף, טענו המשיבים כי העיקולים שהוטלו במסגרת הליכי הגבייה, ננקטו כדין נגד המבקש, שעה שהוטלו על ידי הממונה על הגבייה בכל עירייה, במסגרת סמכותו לפי פקודת המיסים (גבייה) ולא על ידי המשיב 3 שהינו עו"ד מייצג ומייעץ לעיריות בלבד. מכאן נטען כי צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי המשיב 3 אינו משמש כגובה מס על פי פקודת המיסים (גבייה), ודחה את התביעה נגדו בהעדר יריבות.

24. אשר לטענות המבקש לעניין התיישנות העונש, טענו המשיבים כי טענות אלה לא הועלו בתביעה ומכאן שדינן להימחק. מכל מקום צוין כי טענות שעניינן הצהרה על התיישנות עונש אינן מצויות בסמכותו העניינית של בית המשפט לתביעות קטנות, שכן אלה מצריכות בירור עובדתי. לגופו של עניין, נטען כי אמנם בית משפט קמא שגה כאשר במסגרת סקירת המצב המשפטי שערך קבע כי התיישנות העונש היא 10 שנים ולא 3 שנים, אולם, לעמדת המשיבים אין כל נפקות ממשית לקביעה זו, שכן בית משפט קמא ממילא לא בדק אם החוב התיישן אם לאו.

25. בנוסף טענו המשיבים כי לאור העובדה שלמבקש נודע לשיטתו על החוב בשנת 2016 והתביעה הוגשה במחצית שנת 2019, ברי כי לו הייתה מוגשת תביעה להצהיר כי העונש התיישן, ממילא גם היה מקום לדחות את התביעה בשל שיהוי בהגשתה, שכן המועד להעלאת טענת ההתיישנות אינו בלתי מוגבל בזמן.

26. עוד טענו המשיבים כי צדק בית משפט קמא כאשר לא התייחס בפסק דינו לנושא פשיטת הרגל שהחייב היה מצוי בו ולא קבע כי החוב התיישן מאחר והמשיבות 2-1 לא פעלו בין השנים 2015-2010. נטען כי בתקופה זו ניתן צו כינוס נכסים למבקש שהורה על עיכוב ההליכים נגדו. אולם, לפי ההלכה המחייבת המבקש אינו מופטר מחובות בגין דוחות חנייה שהינם חובות פליליים, ובעניין זה העיריות אינן נדרשות ואינן חייבות להגיש תביעות חוב, והן רשאיות לחזור ולגבות את החוב לאחר סיום הליכי הכינוס.

27. אשר לטענת המבקש כי הוצאות הגבייה שהתווספו לחוב מופטרות מכוח ההפטר שניתן למבקש במסגרת הליכי הפש"ר, טענו המשיבים כי טענה זו הינה טענה חדשה שהועלתה לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור, ומכאן שדינה דחייה על הסף, ולמען הזהירות גם לגופה, שכן הוצאות גבייה מהוות חלק בלתי נפרד מהחוב ואין לקבוע דין שונה לכל רכיב ורכיב של החוב.

דיון

28. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור, בתשובת המשיבים לבקשה ובפסק דינו של בית משפט קמא, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

29. ככלל פסקי דין הניתנים על ידי בית המשפט לתביעות קטנות אינם ניתנים לערעור בזכות אלא ברשות. ראה: סעיף 64 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. שלילת הזכות לערער והתנאתה במתן רשות מבית המשפט שלערעור עולה בקנה אחד עם אופיו של ההליך בבית המשפט לתביעות קטנות שנועד להיות הליך פשוט, זול ומהיר, המהווה חלופה להליכי המשפט הרגילים, תוך שהוא מאפשר פתיחת שערי בית המשפט בפני כל תובע. בשל אופיו של ההליך, נקבע בפסיקה כי רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט לתביעות קטנות תינתן אך במקרים חריגים בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור. ראה: רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (18/03/15). רשות ערעור כאמור לא בהכרח תינתן אף כאשר מתעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות החורגת מעניינם הישיר של הצדדים למחלוקת. ראה: רע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' משיח (20/05/15).

30. עוד נקבע בפסיקה כי ככלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים או ממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, וכך אף בערעור על פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות. אפנה לדברי בית המשפט העליון בע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים, פ"ד לב(2) 661 (1978):

"אין בית משפט לערעורים מוכן להתערב בקלות בממצאי עובדה של בית משפט קמא, בעיקר מן הטעם שאין לו אותו יתרון הקיים לפני בית המשפט של הדרגה הראשונה מהתרשמות בלתי אמצעית מן העדויות".

31. בענייננו, אף אם נפלה טעות בפסק דינו של בית משפט קמא, ביחס לקביעת תקופת התיישנות העונש (נקבע 10 שנים במקום 3 שנים), הרי שאין מדובר בטעות שמצדיקה מתן רשות ערעור.

32. עיון ברשימת החיובים לעיקול בגין אי תשלום דוחות חניה למשיבות 2-1 מלמד כי מדובר בדוחות חניה שהונפקו בין השנים 1999-2007 בגין רכב על שם המבקש. המשיבים צירפו לתשובתם לבקשת רשות הערעור, מדגם של מכתבי דרישה שנשלחו למבקש לסירוגין, בין השנים 2006 ועד 2010. אין מחלוקת כי בשנת 2010 ניתן צו כינוס למבקש במסגרתו עוכבו כל ההליכים כנגד המבקש. צו הכינוס בוטל ביום 29/03/15 במסגרת החלטה בה ניתן צו הפטר למבקש. בנסיבות אלה, אין המבקש יכול לבוא בטענות למשיבות שלא פעלו לגביית החוב בתקופה שבין 2015-2010, תקופה בה היה צו כינוס הנכסים בעניינו של המבקש תקף.

33. מהנספחים שצורפו לכתב התשובה עולה כי לאחר שניתן צו ההפטר למבקש במסגרתו בוטל צו הכינוס, שבו המשיבים לפעול על מנת לגבות את החוב בגין הקנסות, כאשר בעקבות האמור פנה המבקש במהלך שנת 2016 למשיבים בפניות שונות, ובכלל זה: בבקשה להפסקת הליכי הגבייה וכן בבקשה להקטין את החוב עד לגובה הקרן על מנת שיוכל לפרוע אותו. התכתבות זו מעידה כי המבקש היה ער לקיומם של החובות, ובחר שלא לפרוע אותם. לפיכך, צדק בית משפט קמא בקובעו כי העיקול שהוטל על ידי המשיבים במסגרת הליכי הגבייה שבוצעו נעשה כדין ובסמכות, במיוחד על רקע החלטות בית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן והרצליה בהתאמה: מיום 22/09/19 בתיק ע"א 69819-07-19 ומיום 26/08/19 בתיק המ"ש 69164-07-19, בהן נדחתה בקשת המבקש לביטול הדוחות.

34. טענת המערער כי הוצאות הגבייה באות בגדר החובות המופטרים מכוח ההפטר שניתן לו במסגרת הליכי הפש"ר, אינה יכולה לעמוד. מעבר לעובדה כי מדובר בטענה חדשה שהועלתה לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור, ודי היה בכך כדי לדחותה, הרי שדין הטענה להידחות אף לגופה. טענה זו אינה רלוונטית לקביעה אם הייתה הפרה של דיני לשון הרע ואם לאו. ובכל מקרה טענה זו עומדת בניגוד לקביעות בית המשפט העליון בע"א 5735/09 עיריית טבריה נ' סינואני (17/04/12) (להלן: "עניין סינואני"), שם נקבע כי יש לאפשר לרשות מקומית לגבות חוב של חייב בגין קנסות חנייה, למרות שהקנסות קדמו למועד כניסת החייב להליך פשיטת רגל שהסתיים בהפטרו מחובותיו, זאת מאחר שהפטר החייב לא חל על חוב זה, ובלשונו של בית המשפט העליון:

"סעיף 41 לפקודה מרחיב, איפוא, את סוגי החובות בני התביעה שיעמדו בתוקף חרף הפטר שבא עם הסדר או פשרה. הסעיף קובע שני תנאים לצורך הקביעה כי עסקינן בחוב "משוריין", קרי בחוב בר תביעה שממשיך לעמוד בתוקף ושניתן לגבותו חרף ההפטר. מדובר בשני תנאים מצטברים (ראו, לוין וגרוניס, עמ' 165-164). התנאי האחד הוא, כי הנושה הרלוונטי לא הסכים להסדר הנושים. תנאי נוסף הוא, כי מדובר בחוב שהחייב לא היה נפטר הימנו "על פי צו הפטר בפשיטת רגל". דעתי היא, כי במקרה שלפנינו מתקיימים שני התנאים הנזכרים. ראשית, דומני כי ניתן לראות את העירייה, אשר לא נטלה חלק בהליך פשיטת הרגל של המשיב, כמי שלא הסכימה להסדר הנושים. שנית, סעיף 69(א) לפקודה מונה חובות בני תביעה שחייב לא היה נפטר מהם על פי צו הפטר "רגיל" בפשיטת רגל. הסעיף האמור מונה, בין היתר, חוב המגיע למדינה בשל קנס (סעיף 69(א)(1)). דעתי היא כי חובו של המשיב לעירייה עונה להגדרה זו. לפיכך, מסקנתי היא כי יש לקבל את הערעור ולאפשר לעירייה לגבות את חובו של המשיב בגין קנסות החנייה, למרות שמדובר בקנסות שנוצרו לפני צו הכינוס, ועל אף סיומו המוצלח של הליך פשיטת הרגל בדרך של הפטרת המשיב מחובותיו עם אישור ההסדר".

35. אף בענייננו מתקיימים שני התנאים עליהם עמד בית המשפט העליון בעניין סינואני. המשיבות 2-1 לא היו חלק מהליך פשיטת הרגל של המבקש, ומדובר בחוב בגין דוחות חניה, כאשר בעניין זה אין הבחנה בין רכיביו השונים של החוב.

36. מעבר לכך, אציין כי קביעותיו של בית משפט קמא בפסק דינו הן במהותן עובדתיות הנשענות על התשתית הראייתית כפי שהונחה לפניו. המבקש לא הצביעה על נימוקים המצדיקים התערבות בקביעותיו של בית משפט קמא, ולפיכך, אין מנוס מדחיית הבקשה.

סוף דבר

37. סיכומו של דבר – הבקשה נדחית.

38. לאור נסיבותיו של המבקש, המבקש יישא בהוצאות מופחתות לטובת המשיבים, בסך כולל של 1,500 ₪.

39. הגזברות תעביר מתוך סכום הפיקדון שהופקד בקופת בית משפט את הסך של 1,500 ₪ למשיבים באמצעות בא כוחם, והיתרה, ככל שתיוותר תוחזר למבקש.

40. המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ט"ז אדר תש"פ, 12 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.