עניינה של התביעה שלפניי בדרישה לפינוי וסילוק יד של הנתבעות מהנכס אשר הושכר לנתבעת 1 על ידי מר שמעון חדד ז"ל (להלן: המנוח), ואשר מהווה חנות בעכו העתיקה שמספרה 13/35, וידוע כגוש 18013 חלקה 35, וכן לחיובן בתשלום הפרשי שכ"ד שלשיטת התובעת לא שולמו.

יובהר כבר בפתח הדברים כי התובעת היא אלמנתו של מר חדד המנוח.

עוד יובהר כי אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לכך שהחנות שייכת לווקף הסאדקי והשעבי וכי המנוח היה דייר מוגן ביחס לחנות (ר' סעיפים 1.א-ב לסיכומי הנתבעות). בנוסף, אין מחלוקת בנוגע לכך שהמנוח השכיר את החנות בשכירות משנה לנתבעת 1 בהסכמת הבעלים, וזאת מאז שנת 1987.

אין גם מחלוקת בין הצדדים כי תקופת שכירות המשנה הוארכה מעת לעת ללא הסכם בכתב (לשיטת הנתבעות מעולם לא נחתם הסכם שכירות בכתב בין המנוח לבין הנתבעת 1), ושיעור דמי השכירות עלה מדי פעם בהסכמות שנערכו בעניין זה בעל פה. בשנת 2017 עמדו דמי השכירות החודשיים על סך של 500 ₪ לחודש.

ביום 25.10.17 הודיע המנוח, במכתב, על הפסקת תקופת השכירות ודרש פינוי של המושכר עד ליום 1.11.17. עוד ציין שם כי ניתן יהיה להמשיך את תקופת השכירות מעבר למועד הנקוב בכפוף לתשלום דמי שכירות בשיעור של 2,000 ₪ לחודש.

דמי השכירות ששולמו לאחר מכן לא הועלו והנכס לא פונה.

ביום 29.11.17 שלח המנוח מכתב נוסף (באמצעות בא כוחו דאז) ודרש כי הנכס יפונה עד ליום 31.12.17.

אין מחלוקת בנוגע לכך שהנכס לא פונה והפרשי דמי השכירות המבוקשים לא שולמו עד למועד הגשת התביעה כאן.

בהתאמה, אין מחלוקת בין הצדדים כי עד למועד הגשת התביעה כאן שילמו הנתבעות דמי שכירות בשיעור של 500 ₪ לחודש בלבד. ביחס לתקופה שממועד פטירתו של המנוח ועד סמוך למועד הגשת הסיכומים כאן לא שולמו דמי שכירות כלל. יחד עם זאת הנתבעות ביקשו להבהיר כי שילמו את דמי השכירות (בסך של 500 ₪ לחודש) ביחס למלוא התקופה האמורה ישירות לידי התובעת לאחר שהתקיים כאן דיון ראשון, וטענתן לא נסתרה.

יצוין עוד כי שני מכתבי התראה נוספים נשלחו עובר להגשת התביעה, ביום 2.1.19 וביום 28.8.19. התביעה כאן הוגשה ביום 17.12.19 והמנוח הלך לבית עולמו ביום 29.6.20. לאחר מותו הותר תיקון של כתב התביעה, ואלמנתו, התובעת שבכותרת, באה בנעליו.

המחלוקת העומדת לבירור במסגרת פסק דין חלקי זה נוגעת לשאלה האם יש להורות על פינוי הנכס.

1. תמצית טענות התובעת –

התובעת טוענת כי היא זכאית לדרוש פינוי של הנכס הן נוכח ההודעה שמסר המנוח בדבר סיום הסכם השכירות, והן נוכח העובדה שעל אף ההזדמנות שניתנה להמשך השכירות בכפוף לתשלום שכ"ד בשיעור של 2,000 ₪ לחודש, בחרה הנתבעת 1 שלא לשלם את יתרת דמי השכירות וכך למעשה ויתרה על ההזדמנות שניתנה לה להאריך את תקופת השכירות.

כך או אחרת טוענת התובעת כי הנתבעת 2 לא הייתה מעולם שוכרת של הנכס וניהול עסק במקום על ידה מהווה פלישה לנכס (אשר למחלוקת בנוגע לשאלה האם אמנם מחזיקה הנתבעת 2 בנכס מבקשת התובעת להפנות לסעיף 9 לכתב ההגנה, שם טענו הנתבעות כי התובעת והמנוח "אינם מעוניינים לפנות את הנתבעות מהמושכר").

למען הסר ספק, ונוכח טענות הנתבעות בעניין, טוענת התובעת כי היא עצמה דיירת מוגנת בנכס, בשים לב למות המנוח, וכי מעבר לזכותה הנובעת מהוראות החוק (חוק הגנת הדייר, [נוסח משולב], התשל"ב-1972, להלן ולעיל: החוק) הרי שממילא היא מחזיקה בידיה אף אישור מאת הבעלים המאשר כי זכות הדיירות המוגנת שייכת לה. לשיטתה, טענות הנתבעות בנוגע לתחולת סעיף 30 לחוק (מכוחן הן עצמן אמורות לשיטתן להפוך לדיירות מוגנות בנכס, בהעדר קרוב משפחה אשר עומד בתנאי הוראות החוק כדי להפוך לדייר מוגן נגזר) דינן להידחות בשים לב לכך שהנתבעות מעולם לא פנו אל בעלי הנכס, לא ביקשו להכיר בהן כדיירות מוגנות, לא שילמו שכ"ד לבעלי הנכס וממילא שילמו את מה שהוא לשיטתן 'דמי השכירות' לידי התובעת – באופן שיש בו כדי להשתיק את טענותיהן בעניין.

1. תמצית טענות הנתבעות –

הנתבעות טענו מנגד כי הגם שהתובע היה דייר מוגן בנכס, והשכירו לנתבעת 1 בהסכמת הבעלים, הרי שהתובעת אינה עומדת בתנאי סעיף 26 לחוק, נוכח העובדה שהמסמך שצורף לכתב התביעה המתוקן, עליו מסתמכת התובעת, ואשר מהווה לטענתה הסכמה של הבעלים להמשך הדיירות המוגנת בידיה - אינו חתום בידי חותמת הווקף (הבעלים) כנדרש, והמסמך שצורף לסיכומים ואשר נושא את החותמת כאמור לא הוגש לתיק בידי עורכו, וחתימתו של השייח' על גביו לא אומתה באמצעות חקירתו.

זאת ועוד, לשיטתן לא יכולה התובעת להיחשב כדיירת מוגנת על פי החוק נוכח העובדה שהעסק אינו נחוץ לה לפרנסתה. לשיטתן, הפכה הנתבעת 1 לדיירת מוגנת בחנות בנסיבות אלו מכח הוראות סעיף 30 לחוק, וכי אף אם ייקבע כי התובעת היא אמנם דיירת מוגנת בנכס, הרי שזכותה לפנות את הנכס מותנית במכירת זכויות הדיירות המוגנת לצד ג' או ברצונה של התובעת לנהל במושכר עסק בעצמה, מצב שאינו מתקיים לפי שעה.

מכל מקום, טוענות הנתבעות כי מטרתו האמתית של ההליך היא איננה פינוי הנכס אם כי העלאת דמי השכירות בגין החנות לסכום שהוא מעבר לסכום הסביר והמקובל ביחס לחנויות אחרות בשוק ולגודלה של החנות בפועל. בעניין זה מבקשות הנתבעות להפנות אל עבר הוראות סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ולקבוע כי בהעדר הסכמה ברורה בין הצדדים בנוגע לשיעור דמי השכירות הרי שיש לקבוע אותם על שיעור של שכ"ד ראוי, ובהתאמה יש למנות, על פי הצורך, שמאי מטעם ביהמ"ש לקביעה שיעור השכר הראוי. לשיטתן, עמידתן בתשלומים המוסכמים בסך של 500 ₪ לחודש (לאחר שהועלו לטענתן לסכום זה ביוזמת הנתבעת 1) מהווה קיום של החוזה על ידן בתום לב, כנדרש.

לאלו ביקשו הנתבעות להוסיף כי לשיטתן אין התובעת-עצמה מעוניינת בפינוין כלל, ולמעשה הסכימו היא ובעלה, המנוח, לקבל מהן את דמי השכירות בשיעור של 500 ₪ אף לאחר הצגת הדרישה להעלאת דמי השכירות. לשיטתן, הליך הפינוי כולו עומד בניגוד לדעתה ולרצונה החופשי של התובעת עצמה, אשר מפאת גילה אינה מעורבת בניהולו, ולפיכך הסכימה ללא כל התנגדות לקבל מהן את דמי השכירות ביחס לתקופה שמיום פתיחת התיק, מבלי שתביע מחאה ומבלי שתדרוש תשלום ההפרשים.

לבסוף טוענות הנתבעות כי נוכח מערכת היחסים הארוכה שבין הצדדים, טיבה של מערכת היחסים ואופייה, וכן נוכח העובדה שהחנות משמשת את הנתבעת 1 לפרנסתה - ראוי ונכון לשקול אף שיקולים של צדק, ולהעדיף מינוי שמאי לקביעת דמי שכירות ראויים לצורך המשך יחסי השכירות בין הצדדים או לדחות את מועד הפינוי בשלוש שנים לפחות.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי יש להורות על פינויו של הנכס, תוך שלנתבעות תינתן שהות ראויה למציאת נכס חלופי להעברת ניהול הנכס אליו, תוך שאני לוקחת בחשבון בין היתר את טענות הצדדים, כפי שנשמעו בדיון שנערך כאן בנוגע לסמיכות החנות נשוא המחלוקת לחנות אחרת, שבחזקת הנתבעות, ולהלן טעמיי-

1. כאמור אין מחלוקת בנוגע לכך שיחסי שכירות המשנה ביחס לנכס נשוא המחלוקת התנהלו בין המנוח, מי שהיה דייר מוגן בנכס, לבין הנתבעת 1. עוד דומה כי בהעדר ראיה לסתור הרי שמערכת יחסי שכירות המשנה התנהלו בעל פה, כאשר מעת לעת הגיעו הצדדים לעניין העלאת דמי השכירות.
2. טענת הנתבעות משל אין התובעת נהנית מעמד של דייר מוגן בנכס הן טענות שאין לשמוע אותן במסגרת ההליך כאן, וזאת נוכח העובדה שמדובר בזכות צד שלישי (ius tertii - - טענת הבעלים) המועלית מפי הנתבעות, מבלי שעומדת להן הזכות להעלותה. התביעה העומדת לבירור עתה היא תביעת פינוי הן כנגד הנתבעת 2, שבה מבקשת התובעת לראות כ"פולשת" בנכס, והן כנגד הנתבעת 1 – מי שלשיטתה שכרה את הנכס מאת המנוח. מדובר אם כן בתביעה המוגשת מכח הוראות סעיף 19 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הוראות אשר נועדו להגן על זכותו של המחזיק הראשון בנכס, בין אם החזיק בו כדין ובין אם לאו, מפני תפיסת החזקה בנכס על ידי המחזיק המאוחר - מקום שלזה לא עומדת זכות טובה יותר להחזיק בנכס, ואין לנתבעות זכות להעלות במסגרתה טענות לעניין זכותו של המנוח (או התובעת בהתאמה) להחזיק בנכס (ר' דיון מפורט ברע"א 1798/16 אבו אלדבעאת נ' אלג'עברי (נבו 14.03.2017)). ויובהר – אין בעובדה שהתביעה היא תביעת המשכיר (והבאה בנעליו) כנגד השוכרת כדי לשלול את הקביעה לפיה עומדת לתובעת הזכות להגיש תביעה מכח הוראות סעיף 19 הנ"ל – ר' דיון גם בעניין זה שם.
3. ויובהר – הנתבעות כלל אינן חולקות על זכותו של המנוח כדייר מוגן. טענותיהן בנוגע לזכותה של התובעת כדיירת נגזרת הן טענות שדינן להתברר בהתאמה בדיון בין התובעת לבין בעלי הנכס (בהליך אחר).
4. אשר לטענת הנתבעות לפיה זכאית הנתבעת 1 להיחשב כדיירת מוגנת בנכס תחת המנוח – טענה זו כפופה לקביעה לפיה לא היה דייר נגזר אחר בנכס.

כך, קובעות הוראות סעיף 30 לחוק כי –

"30. מושכר שהושכר בשכירות משנה, והדייר חדל להחזיק בו או נפטר, ולא היה אדם אחר לדייר מכוח חוק זה, יהיה דייר המשנה, לגבי החלק המוחזק בידו, לדייר של בעל הבית, ובלבד –

(1) שבזמן שהדייר חדל להחזיק במושכר או סמוך לפטירתו לא נתנה השכרת המשנה לבעל הבית עילת פינוי נגד הדייר;

(2)שהשכרת המשנה לא נעשתה אחרי שבעל הבית התחיל בהליכים משפטיים לפינוי הדייר מן המושכר."

1. בהתאמה, והגם שבעלי הנכס לא עתרו להורות על פינוי הנכס ולא ביקשו לקבוע כי התובעת היא אינה דיירת מוגנת, אני מוצאת לנכון להבהיר כי על פניו דומה כי התובעת נהנית ממעמד של דיירת מוגנת באופן השולל את זכותה של הנתבעת 1 להפוך בעצמה לדיירת מוגנת, וזאת מכח הוראות סעיפים 23(א) ו-26 לחוק, הקובעות (בהתאמה) כך –

"23. (א) דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו.

26. לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23 עד 25 אלא מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו."

הנתבעות אינן חולקות על קיומה של זוגיות בין המנוח לתובעת עובר למותו, ואף לא על מגוריהם יחדיו, ואף שלא טענו כי זכותה של התובעת מותנית בקיום עסק על ידה במושכר לאחר מותו של המנוח, הרי שיובהר כי בהתאם לפסיקה הנוהגת אין להתנות זכותה בניהול עסק כאמור.

1. ויובהר - הגם שהתובעת אינה עושה שימוש בנכס לניהול עסק בעצמה, הרי שאין בכך כדי לשלול את זכותה כדיירת נגזרת מכח הוראות סעיפים 23 ו-26 לחוק, וזאת נוכח הפסיקה הקובעת כי משלא ניהל הדייר המוגן המנוח את עסקו בנכס, הרי שאין לשלול את זכות הדיירות המוגנת מבת זוגו –מקום שהיא איננה מנהלת במושכר עסק בעצמה, שכן דרישת החוק מתייחסת להמשך ניהול העסק שניהל המנוח במושכר, ובאין עסק כאמור, ממילא אין תוקף לדרישה (ר' ע"א 173/64 קיפניס נ' קצין, פ"ד יח(4), 157).

כך, בע"א 143/59 טרכנטנגוט נ' אקון ואח', פ"ד י"ד, 1861 בעמ' 1866 נקבע בין היתר כך –

".. שפירוש סביר של סעיף זה דורש את התאמתו למסיבותיו של מקרה כגון זה שלפנינו : נאמר שם שבהגנת החוק יוכל לזכות רק מי שמוסיף לנהל במושכר את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, זאת אומרת שכל הסייג הזה מבוסס על ההנחה שהדייר הקודם ניהל עסק במושכר, כאילו היה כתוב שם ״אם אותו דייר ניהל בו עסק״ אחרי המלים ״את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו״. כאשר הדייר הקודם לא ניהל שום עסק במושכר (כמו המנוח אקון במקרה שלפנינו), ממילא מי שבא אחריו אינו יכול ״להוסיף״ לנהל עסק קודם. מכאן שכל אותו סייג אינו ניתן להפעלה במקרה כגון זה , ואנו חוזרים איפוא לסעיף (19א) ללא תוספת הסייג." (יצויין כי פסה"ד מתייחס לסעיף 19א לחוק טרם תיקונו, הזהה בעניינו ללשון סעיף 26 לחוק לאחר תיקונו - הבהרה שלי, ק.מ.פ) (כן ר' ע"א 353/66 פייגנבאום נ' שלוסברג ואח', פ"ד כ(4), 712, והדיון ב'סוגיות בדיני הגנת הדייר', דוד בר אופיר, מהדורה שניה, בעמ' 295- 296).

1. למען לא יצא הדף חסר אבהיר כי טענת הנתבעות לפיה התובעת אינה זקוקה לנכס לפרנסתה נגזרת, כך דומה, מהוראות סעיף 27(2) לחוק (הקובעות תנאי נוסף, שלפיו העסק 'דרוש לקיומם' של מי שמבקשים להיחשב כדיירים), אלא שהוראות אלו עניינן בדייר נדחה של דייר מוגן בבית עסק – והתובעת כאן היא אינה דיירת נדחית כי אם דיירת נגזרת, בת זוגו של הדייר המקורי. עוד אציין כאן כי זכויותיה של התובעת כדיירת מוגנת עשויות בנסיבות מתאימות להיגזר אף מיחסי השליחות שייתכן כי התקיימו בינה לבין בעלה המנוח, וכי מכל מקום דומה לכאורה כי לא זו בלבד שבעלי הנכס לא פעלו לפינויה של התובעת מן הנכס ולקביעה הצהרתית כי זו אינה זכאית להיחשב כדיירת מוגנת, אלא שלכאורה אף ניתנה הסכמת הבעלים להמשך הדיירות המוגנת בנכס בידי התובעת (כדיירת מוגנת).
2. יוצא אם כן, כי הנתבעות הן אינן דיירות מוגנות בנכס, ואף אינן רשאיות להעלות כנגד התובעת טענות בנוגע לזכותו של המנוח כדייר במסגרת תביעה זו. מערכת היחסים שבין המנוח (והתובעת הבאה בנעליו) אל מול הנתבעות היא אם כן מערכת יחסים של משכיר-שוכר בשכירות בשוק החופשי ומחזיק-פולש, והמחלוקת העומדת לבירור כאן היא אם כן האם זכאית התובעת לדרוש פינוי של המושכר.
3. משאין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לכך שהסכם שכירות הקוצב את תקופת השכירות ואת שיעור דמי השכירות לא נערך בכתב, ומשאין מחלוקת בנוגע לכך שלמעשה הוארך הסכם השכירות המקורי (שנערך לכאורה בעל פה) מעת לעת, ואף תנאיו – לרבות לעניין שיעור דמי השכירות ותקופת השכירות שונו בהסכמות שנערכו בעל פה, נשאלת השאלה באילו נסיבות רשאי המשכיר לסיים את תקופת השכירות ולדרוש את פינויו של המושכר.
4. הנתבעות אינן טוענות לקיומה של הסכמה בעל פה בנוגע למועד סיום תקופת השכירות, ולשיטתן מדובר בהסכם "לזמן בלתי מוגבל". ככלל, באין הסכמה על מועד סיום תקופת השכירות רשאים הצדדים לסיימו בכל עת במסירת הודעה "זמן סביר מראש", ואין הסכם לשכירות שלא ניתן לסיימו כלל.

סעיף 19(א) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א-1971 (להלן: חוק השכירות), קובע – "19.(א) לא הוסכם על תקופת השכירות, או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השכירות על ידי מתן הודעה לצד השני זמן סביר מראש."

1. כאמור בפתח הדברים מסר המנוח לנתבעת 1 מספר הודעות בדבר סיום תקופת השכירות.

הודעה ראשונה קצבה זמן של ימים ספורים בלבד לסיום תקופת השכירות, ואך מובן הוא כי בנסיבות המקרה דנן, כאשר הנתבעת 1 מחזיקה בנכס (כשוכרת משנה) במשך למעלה מ- 30 שנים, מתן הודעה על הפסקת תקופת השכירות ימים ספורים מראש בלבד אינה סבירה ואינה יכולה להיחשב כמסירת הודעה "זמן סביר מראש".

1. יחד עם זאת, הודעה זו "תוקנה" על ידי מסירת הודעה נוספת, מאוחרת יותר, ביום 29.11.17 במסגרתה נקצב פרק זמן של כ- 30 ימים לשם השלמת הליכי הפינוי מהנכס (שגודלו, לשיטת הנתבעות, כ- 3.08 מ"ר בלבד), ובמסירת הודעות נוספות מאוחרות יותר במהלך שנת 2019 (והגשת תביעה לפינוי המושכר רק בחלוף כשנתיים לאחר מסירת ההודעה הראשונה).
2. הנתבעות ביקשו לראות בהתנהגות התובעת והמנוח, אשר המשיכו לקבל מהן את שיעור דמי השכירות בסך של 500 ש"ח ביחס למלוא התקופה (עובדה שאינה שנויה במחלוקת ואף עולה מן התחשיב שצורף לכתב התביעה) כמלמדת על ביטול ההודעה בדבר סיום תקופת השכירות, ואולם אין בידי לקבל את הטענה כמצדיקה דחיית תביעת הפינוי שלפניי.
3. מסירת הודעות בדבר סיום תקופת השכירות אשר ניתנו הן בשלהי חודש נובמבר 2017 והן במהלך שנת 2019, אשר במסגרתן חוזר המנוח ומפנה להודעתו הראשונית, תוך שהוא עומד על דרישתו לסיום תקופת השכירות, יש בהן כדי ללמד על כך שהמנוח לא זנח את כוונתו להביא את הסכם השכירות לכלל סיום, והתנהלותו כאמור, לרבות בהגשת התביעה המקורית כאן יש בהן כדי ללמד על כך שלא הסכים להמשיך ולהאריך את תקופת השכירות ללא הגבלת זמן לאחר מסירת ההודעה הראשונית.
4. זאת ועוד, העובדה שהתובעת לא התייצבה לקדם המשפט אשר התקיים כאן, ישיבה שהתקיימה במהלך ימי הקורונה ובשעה שאין חולק כי התובעת היא אישה מבוגרת ובהתאמה שייכת לקבוצת סיכון – אין בה כשלעצמה כדי להצדיק דחייה של תביעת הפינוי. ממילא אף אין בה כדי ללמד על כך שהתובעת אינה מעוניינת בניהול ההליך, שהרי לו ביקשה לעצור בעדו – רשאית הייתה להגיש הודעה מטעמה בכתב לביהמ"ש ולעתור לסילוק התביעה שבה נקטה. משלא פעלה כאמור, ואף הוגשו סיכומים מטעמה כאן יש כדי להעיד כי דרישת הפינוי לא נזנחה.
5. העובדה שבשים לב לטיב מערכת היחסים שבין הצדדים ובשים לב להתנהלות שהתקיימה בין הצדדים במהלך תקופת השכירות הממושכת בחר המנוח שלא לפעול לנקיטת הליכים משפטיים לצורך פינוי המושכר - אין בה כדי ללמד על ויתור על זכותו של המשכיר לעמוד על סיומו של ההסכם.
6. גם העובדה שהמנוח (והתובעת אחריו) המשיכו לקבל את דמי השכירות החודשיים כפי שנקבע שיעורם עובר לשנת 2017 (מועד העמדת דמי השכירות על סך של 500 ₪ לא הובהר) אין בה כדי ללמד על ויתור על סיום תקופת השכירות, ויש בה לכל היותר כדי ללמד על נקיטת פעולות על ידי המנוח והתובעת להקטנה של הנזק, כפי חובתם כמשכירים.
7. בהתאמה, אני קובעת כי המנוח פעל כנדרש למסירת הודעה על סיום תקפת השכירות, הבהיר כוונותיו במספר מכתבים ואף פעל בתום לב בקיום החוזה (ובעמידה על זכותו לבטלו).
8. אשר לטענה כי יש בעובדה שההודעה כוללת הצעה להעלאת דמי השכירות כדי ללמד על המטרה העיקרית של מסירת ההודעה, קרי הגדלת שיעור דמי השכירות ודיון מחדש בתנאיו של ההסכם - בעניין זה אבהיר כי אין בעובדה שהמשכיר מבקש לבטל את ההסכם כדי ללמד על העדר זכות להשכיר את המושכר לאחר מכן בשכירות חופשית בתנאים שונים. הסכם חדש כאמור עשוי לעיתים להיחתם אל מול השוכר הקיים או אל מול שוכר חדש, ואיני סבורה כי יש בעובדה, כשלעצמה, שהמשכיר מבקש לערוך הסכם שכירות שתנאיו שונים כדי לשלול את זכותו להביא את ההסכם הקיים, בהעדר הסכמות חדשות, לכלל סיום.
9. מכל האמור נחה דעתי כי לנתבעת 1 ניתנה הודעה מספקת על אודות ביטול הסכם השכירות, וכי בהתאמה באה תקופת השכירות לכדי סיום ביום 30.12.17.
10. סעיף 20 לחוק השכירות קובע כי – "20(א) עם סיום תקופת השכירות ישיב השוכר למשכיר את המושכר, כשהוא פנוי מכל אדם או נכס, למעט נכס של המשכיר המשמש את המושכר". פועל יוצא אם כן מן האמור הוא כי על הנתבעת 1, השוכרת, לפנות את המושכר ולהשיב את החזקה בו לידי התובעת, הבאה בנעליו של המנוח כמשכירת הנכס.
11. אשר לזכותה של הנתבעת 2 להחזיק במושכר – בעניין זה נמצא כי הצדדים תמימי דעים בנוגע לכך שלזו לא עומדת כל זכות להחזיק במושכר, לא מכח הסכם שכירות המשנה ואף לא מכח הוראות סעיף 30 לחוק (אליו ביקשו הנתבעות להפנות בנוגע לזכותה של הנתבעת 1). בהתאמה, אם מחזיקה הנתבעת 2 בנכס, הרי שהיא עושה כן כפולשת, ולתובעת זכות לדרוש את פינויה (טענת הנתבעות לפיה הנתבעת 2 כלל אינה מחזיקה בנכס אין בה כדי להעלות או להוריד בשלב זה של הדיון).
12. מכל האמור – יש להורות על פינוי הנתבעות 1 ו-2 מן הנכס. כאמור, אין מחלוקת בנוגע לכך שלנתבעות ניתנו מספר הודעות בדבר סיום תקופת השכירות, וזאת החל מחודש אוקטובר 2017. אין גם מחלוקת כי הנתבעת 1 מחזיקה בנכס מאז שנת 1987, ומנהלת בו חנות ותיקה (ומן הסתם גם מוכרת) בשוק המצוי בעכו העתיקה. הנתבעות טענו לפניי כי הן מתקיימות מהכנסותיה של חנות זו, המנוהלת במקביל לחנות נוספת, צמודה, שאף היא בחזקתן. הצדדים חלוקים בנוגע לשטחה של החנות, ואולם דומה כי אין חולק כי מלבד השטח הפנימי של החנות, מחזיקות הנתבעות בדוכן המצוי בסמיכות לאותה חנות, דוכן הנהנה מסמיכות זו. במצב דברים זה דומני כי יש לקחת בחשבון את הנזקים הנגרמים לתובעת -מצד אחד - מהמשך החזקת הנכס בידי הנתבעות, ואת הפעולות הנדרשות לצמצום נזקי הנתבעות כתוצאה ממתן צו לפינוי מן הצד האחר, על ידי מתן הוראות לפינוי הנכס תוך קציבת מועד סביר להשלמת הפעולות הנדרשות להתארגנות הנדרשת לשם פינוי הנכס.

כפועל יוצא אני מורה על פינוי הנתבעות 1 ו-2 מן הנכס הידוע כחנות מס' 13/35, הידועה כגוש 18013 חלקה 35 לכל המאוחר עד ליום 1.8.21. טוב יעשו הצדדים אם יתאמו ביניהם מועד למסירת מפתח הנכס לידי מי מטעם התובעת (בשים לב לגילה), ואף אם יגיעו להסכמות לעניין שיעור דמי השימוש במהלך התקופה שעד למועד הפינוי.

המזכירות תמציא את פסה"ד החלקי לצדדים.

אשר למחלוקת הכספית שנותרה שבין הצדדים, אני מורה לזמן את הצדדים לישיבת קדם משפט ליום 30.5.21 בשעה 12:30.

ניתן היום, י"ד אייר תשפ"א, 26 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.