1. בפניי תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר. התובעת טוענת בתביעתה שיש לחייב את הנתבע לשלם לה בגין שתי הלוואות שזה נטל ממנה. להוכחת ההלוואות, צירפה התובעת לכתב התביעה שני הסכמי הלוואה, שניהם כתובים בכתב יד:
2. ההסכם הראשון, מיום 31.1.2007, בדבר הלוואה על סך של 400,000 ₪. בהסכם נכתב שמועד פירעון ההלוואה הוא ביום 31.12.12.
3. ההסכם השני, מיום 17.2.2008, בדבר הלוואה על סך של 510,000 ₪. בהסכם נכתב שמועד פירעון ההלוואה הוא ביום 31.12.13.
4. בכתב התביעה טענה התובעת שמועד פירעון ההלוואות חלף, וכי אף שהנתבע נדרש פעמים רבות להסדיר את חובו לתובעת, הוא לא פרע את ההלוואות. לכן טוענת התובעת שיש לחייב את הנתבע לשלם לה את סכומי ההלוואות, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שנקבע לפירעון כל אחת מהן.
5. הנתבע הגיש בקשה למתן רשות להגן. בבקשה טען, כי לא קיבל הלוואות מהתובעת. הוא גם טען שההסכמים שצורפו לתביעה מזויפים וכך גם חתימתו, שכביכול מופיעה עליהם.
6. בהחלטה מיום ­­31.12.20 ניתנה לנתבע רשות להגן.
7. בדיון שהיה בפניי ביום 17.2.22, נשמעו הראיות. בתום הדיון סיכמו באי כוח הצדדים את טענותיהם בעל פה. בתום סיכומי באי כוח הצדדים הצעתי לצדדים להסכים לדחיית התביעה ללא צו להוצאות. משלא הייתה הסכמה, בא התיק בפני למתן פסק דין.
8. גם עתה, לאחר ששבתי ועיינתי בכל החומר שבתיק בית המשפט, הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את התביעה.
9. כפי שעולה מכתב התביעה, התביעה נשענת על שני הסכמי ההלוואה. עותקים מהסכמים נטענים אלה צורפו לתביעה. הסכמי ההלוואה לא הוצגו במקור.
10. הנתבע טען לאורך כל הדרך שההסכמים מזויפים וכי הוא אינו חתום עליהם. חרף טענות אלה של הנתבע, לא הציגה התובעת ראייה להוכחת טענותיה אודות נכונות ההסכמים, למעט עדותו היחידה של מר ברוך גבריאלי, שהוא בעליה של התובעת ובעל המניות היחיד בה.
11. העדרה של ראיה נוספת בולט במיוחד, לנוכח העובדה שאף שמלכתחילה הוגש יחד עם תצהירי העדות הראשית של התובעת גם תצהיר של עד נוסף, מר דרוויש, התובעת הודיעה בפתח הדיון שנקבע לשמיעת הראיות כי היא מוותרת על עדותו.
12. עדותו היחידה של ברוך גבריאלי (להלן – "ברוך"), הותירה רושם שלילי מאוד. מלבד הרושם הזה, וכפי שיפורט להלן, עדותו גם תמוהה ביותר. לכן, לא מצאתי שבנסיבות העניין ניתן לסמוך עליה ולקבוע שבאמצעות עדות זו לבדה עלה בידי התובעת להוכיח שההסכמים שצורפו לתביעה, הם אכן הסכמים אמיתיים, וכל שכן שלא עלה בידי התובעת להוכיח שהנתבע אכן חתום על ההסכמים האלה.
13. בהקשר זה חשוב לציין שהתביעה שבפניי היא רק חוליה אחת, מתוך שרשרת של הליכים שהתנהלו בין בני משפחת גבריאלי, שגם ברוך וגם והנתבע, שהוא דודו, הם חלק ממנה.
14. בין הנתבע, ובין אביו של ברוך, יעקב גבריאלי, ובין מר אלי דרוויש, היו הליכים משפטיים רבים. הם הגישו זה כנגד זה תביעות רבות בבתי המשפט השונים. תביעות אלה, שדנו גם בחובות שמייחסת עתה התובעת לנתבע, הועברו לבוררות, שהתקיימה בפני עורך הדין אייל רוזובסקי. במסגרת הליך הבוררות ברוך חתם על תצהיר עדות ראשית. בתצהיר, שעליו חתם ביום 21.4.15, לא הזכיר ברוך כלל את הסכמי ההלוואה שצורפו לתביעה שבפניי. זאת, אף שעל פי ההסכמים האלה המועד לפירעון ההלוואות כבר חלף. העובדה שברוך לא הזכיר כלל בתצהירו שם את ההסכמים, מערערת מאוד את מהימנות טענתו כאילו היו הסכמים כאלה. העובדה שבסופו של דבר, לא נעשה שימוש בתצהיר העדות הראשית שנתן ברוך לבוררות, אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה.
15. משנשאל על כך במהלך עדותו בפני, השיב ברוך תשובות מתחמקות. תחילה ענה, אינו זוכר להגיד מה היה (פרוטוקול, עמוד 14 שורה 19-25). אחר כך שינה את גרסתו והשיב, כי הוא לא רצה להיות צד בבוררות הזאת (פרוטוקול, עמוד 15 שורה 13). תשובות אלה אין בהן הסבר מניח את הדעת להעדר כל התייחסות להסכמים שעתה טוענת להם התובעת.
16. אם לא די בכך, יעקב, אביו של ברוך, נחקר במסגרת ההליכים בבוררות. הוא נשאל אם הנתבע, אבי גבריאלי, קיבל הלוואות מהתובעת. לאחר מספר תשובות מתחמקות, השיב יעקב שהנתבע לא קיבל הלוואות מהתובעת (עמוד 842 שורה 23 לפרוטוקול נ/3). יעקב שב וחזר על הדברים האלה ואמר שהנתבע, אבי גבריאלי, לא לקח הלוואה מהתובעת (עמוד 845 שורות 13-14 לנ/3). דברים אלה של יעקב עומדים בסתירה לטענתה הנוכחית של התובעת, לפיה הנתבע לא רק שקיבל הלוואות מהתובעת אלא שאף חתם על הסכמי הלוואה בעניינם.
17. במיוחד בולטת הסתירה הזו, לנוכח העובדה שעל אחד מהסכמי ההלוואה חתום לכאורה גם יעקב עצמו.
18. כפי שפורט לעיל, לא היה לברוך הסבר מניח את הדעת לסתירות אלה.
19. בנוסף, על פי הסכמי ההלוואה, מועדי הפירעון של ההלוואות הסתיימו ביום 31.12.13, מועד הפירעון של ההלוואה השנייה. למרות זאת, ולמרות הסכסוך המר והמורכב כפי שבא לידי ביטוי בפסק הדין החלקי של הבורר (נ/2), לא הציגה התובעת ולו פנייה אחת שנעשתה אל הנתבע בסמוך לאחר מועדי הפירעון האלה, ואשר בה הוא נדרש להחזיר את ההלוואות הנטענות. התובעת גם לא הציגה שום מסמך בו היא מפנה להסכמים הנטענים.
20. ההסבר שאותו ניסה ברוך לתת להעדרן של פניות כאלה, היה שהוא לא פנה לנתבע משום שמדובר במשפחה. טענה זו היא טענה שאני מתקשה להאמין לה. זאת, לנוכח ההליכים המשפטיים הרבים שכבר בשנת 2013 התנהלו בין אביו של ברוך לנתבע, והעובדה שברוך עצמו היה מעורב בהליכים האלה, ואף חתם על תצהיר במסגרתם.
21. קושי נוסף בגרסתו של ברוך מצוי בכך שלצד טענתו, לפיה הוא נתן הלוואות רבות לנתבע, לא היה לו הסבר מניח את הדעת לכך שרק ביחס לשתיים נשוא התביעה שבפני הוא עשה, כביכול, הסכמי הלוואה בכתב. מודע לקושי הזה, ובניסיון להסביר את הצורך דווקא בהסכמי ההלוואה הכתובים שצורפו לתביעה, טען ברוך כי הוא נזקק להם על מנת להציג אותם בבנק לצורך קבלת אשראי (פרוטוקול, עמוד 15 שורה 19-22, עמוד 16 שורה 14-17). גם טענה זו של ברוך אינה מעוררת אמון.
22. דומה, שאין צורך לפרט מדוע קשה להאמין לטענה זו של ברוך, כאשר על פי הסכם ההלוואה החזר ההלוואה נקבע ל- 5 שנים לאחר מועד קבלתה. ואכן, ברוך לא הצליח לתת בעדותו הסבר כיצד הסכם כזה יכול היה לסייע לתובעת לשכנע את הבנק בדבר צפי ריאלי לתזרים מזומנים. בנוסף, התובעת גם לא הציגה ראייה לכך שההסכמים אכן הוצגו לבנק בזמן אמת, דהיינו, בסמוך לאחר עריכתם. היא גם לא הציגה ראייה לכך שההסכמים הוצגו לבנק בשלב מאוחר יותר (פרוטוקול, עמוד 16 שורה 20-22).
23. טענת ברוך, כאילו הסכמי ההלוואה נערכו בכתב נסתרת גם מטעם נוסף: יעקב אביו העיד במסגרת הליך הבוררות, כי ההסכמות על החזר חובות נערכו תמיד בעל פה ולא בכתב (עמוד 850, שורה 6-10 לפרוטוקול נ/3).
24. סתירה נוספת יש גם בעדותו של ברוך אודות האופן שבו ניתנו ההלוואות לנתבע. הוא טען שההלוואות ניתנו בכך שהתובעת פרעה עבור הנתבע חובות שהיו לו כלפי צדדי ג': אמבר וקיבוץ שובל. ברוך מסר לפחות שתי גרסאות סותרות לשאלה מדוע פרעה התובעת חובות של הנתבע לגופים האלה. לפי גרסה אחת, ברוך עשה זאת מרצונו, על מנת לסייע לנתבע, שהוא דודו (פרוטוקול, עמוד 21 שורה 12-21, עמוד 22 שורה 25-27, עמוד 23 שורה 1-4). לפי גרסה אחרת, ברוך עשה זאת בחוסר רצון ומחוסר ברירה, משום שנדרש על ידי אותם גופים לשלם להם חובות שצברו אצלם אביו והנתבע, שאם לא כן, לא היו גופים אלה מסכימים להמשיך ולעבוד מולו ומול החברה שהקים (פרוטוקול, עמוד 22 שורה 29-34, סעיף 2 לתצהיר שנתן במסגרת הליך הבוררות נ/1).
25. סתירה נוספת בעדותו של ברוך ניתן למצוא בתשובותיו לשאלה אם אביו פרע את חובותיו על פי אותם הסכמים נטענים. ברוך העיד תחילה כי אביו פרע את כל החובות שהיו לו כלפיו (פרוטוקול, עמוד 30 שורה 23-24), לעומת זאת, בהמשך עדותו העיד כי אביו לא פרע את החובות שלו כלפיו (פרוטוקול, עמוד 30 שורה 34-36, עמוד 31 שורה 3, 10, 29-32).
26. לכל הסתירות והתמיהות שפורטו לעיל, יש להוסיף שהתובעת לא הציגה את ההסכמים המקוריים. לטענתה, את העותקים המקוריים לקח הנתבע ואילו התובעת נותרה עם העתקים בלבד. טענה זו תמוהה, ואכן לא היה לברוך הסבר משכנע מדוע דווקא הנתבע, הלווה, הוא שלקח את הסכמי ההלוואה המקוריים. גם לא היה לו הסבר מדוע הוא זוכר נתון זה (פרוטוקול, עמוד 25 שורה 16-19, 29, עמוד 26 שורה 4-13).
27. אם לא די בכך, גם לא הוצגה על ידי התובעת חוות דעת לתמוך בטענה שמדובר במסמכים שעליהם חתום הנתבע. מכל הסיבות האלה הגעתי לכלל מסקנה שלא עלה בידי התובעת להוכיח את אמיתות ההסכמים, וכל שכן לא עלה בידה להוכיח שהנתבע חתום על הסכמים אלה.
28. בא כוח התובעת טען בסיכומיו כי הנטל אינו על התובעת, אלא דווקא על הנתבע. לטענתו, הנתבע הוא שצריך להוכיח שהמסמכים שצורפו לתביעה מזויפים וכי הוא אינו חתום עליהם. זאת, לטענתו, מאחר שהנתבע טוען בהקשר זה טענת מרמה, והנטל להוכחת טענה כזו מוטל על הטוען אותה. לביסוס טענה זו, הפנה בא כוח התובעת לע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מליכי אמנון (פסק דין מיום 11.4.13).
29. עיינתי בתשומת לב בפסק הדין ולא מצאתי שיש בו כדי לתמוך בטענה זו של התובעת. ההפך הוא הנכון. למעשה, ממש כמו בדוגמאות המובאות בפסק הדין שם, גם בפני נטענו טענות התרמית על ידי הנתבע על מנת לקעקע את טענת התובעת בדבר הסכמי ההלוואה נשוא התביעה. טענות אלו של הנתבע, אכן הצליחו לערער את מהימנות הסכמי ההלוואה ובכך ערערו את הבסיס הראייתי (הדל ממילא) שהציגה התובעת לביסוס טענותיה.
30. למעלה מן הצורך אציין, כי גם לו היה הנטל מוטל על הנתבע, הרי שעלה בידו להרים אותו. זאת לנוכח ריבוי הסתירות והתמיהות שבגירסת התובעת, וקלישות הראיות מטעם התובעת, שכל שהציגה הוא צילום, ולא מקור, של הסכמי הלוואה.
31. מאחר שנשמט הבסיס מתחת להסכמים שצורפו לתביעה, דין התביעה להידחות.
32. התובעת טענה שדין התביעה להתקבל, מאחר שהיא הוכיחה שיש לנתבע חוב כלפיה, בכך שהוכיחה שהיא שילמה עבור הנתבע חובות שזה חב לצדדים שלישיים: אמבר וקיבוץ שובל.

אני דוחה טענות אלה של התובעת.

1. ראשית, משום שטענות אלה הן טענות לעילה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, ולא לחוב מכוח הסכמי הלוואה, כפי שנטען בתביעה. טענות אודות עילה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט לא נטענו בכתב התביעה והן מהוות הרחבת חזית.
2. שנית, משום שאם מבססת התובעת את דרישתה מהנתבע על תשלומים שביצעה עבורו ובמקומו לצדדים שלישיים, הרי שתביעתה התיישנה. זאת, משום שעל פי טענת התובעת עצמה, מאז ששילמה את אותם תשלומים ועד למועד הגשת התביעה חלפו למעלה מ-7 שנים. זו, ככל הנראה, הסיבה לכך שהתובעת לא ביססה את התביעה על עילה של עשיית עושר או על הטענה לפיה על הנתבע לשלם לה משום שהיא שילמה עבורו חובות שהיו לו, אלא בחרה לבסס את התביעה על הסכמי ההלוואה הנטענים. רק בעזרת הסכמים אלה, שבהם מצוינים מועדי פירעון מאוחרים יותר, יכולה הייתה התובעת לטעון שטרם חלה תקופת ההתיישנות. מאחר שנשמט הבסיס מתחת להסכמים, ממילא לא ניתן עוד למנות את תקופת ההתיישנות ממועד הפירעון הנקוב בהם והתביעה התיישנה.
3. בא כוח התובעת טען בסיכומיו כי טענת התיישנות לא נטענה על ידי הנתבע בבקשת רשות להגן, ולכן, הוא אינו רשאי להתגונן בטענה זו. אני דוחה טענה זו. אכן הנתבע לא טען טענת התיישנות בבקשת הרשות להתגונן, אלא שאז לא היה עליו לטעון אותה. זאת, משום שבאותו שלב ביקש הנתבע להתגונן מפני תביעה שנשענה על הסכמי ההלוואה, שבהם, כאמור, נכתב מועד פירעון מאוחר. רק כאשר ניסתה התובעת לכלול בטיעוניה עילה נוספת, של עשיית עושר ולא במשפט, קם הצורך של הנתבע לטעון כי עילה זו התיישנה, והוא עשה זאת בהזדמנות הראשונה (ראה גם פרוטוקול מיום 10.10.21 בעמוד 9 שורות 34 ואילך).
4. התוצאה מכל האמור היא, שאני דוחה את התביעה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבע בגין התביעה ובשכר טרחת עורך דין לנתבע, בסכום כולל של 30,000 ₪.

ניתן היום, י"ג אדר ב' תשפ"ב, 16 מרץ 2022, בהעדר הצדדים.