בפני בקשה להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה מיום 8.1.20 המורה על דחיית הבקשה לביטול צו ההריסה המינהלי שניתן נגד העבודה האסורה שביצע המשיב שעניינה בנייה בשטח חקלאי הידוע כגוש 64 בחלקה 19359 מאדמות עמק נטופה.

בבקשה טוען המבקש כי בית המשפט התעלם באופן מוחלט מנסיבותיו המיוחדות של המקרה ולא העניק המשקל הראוי להתפתחות הכרונולוגית העובדתית שקדמה להוצאת צו ההריסה המינהלי . וכי המחוקק הסמיך את בית המשפט להורות על עיכוב ביצוע ההחלטה עד לגמר הדיון בערעור או לתקופה קצרה מזו בשוקלו את סיכויי הערעור והקושי להשיב את המצב לקדמותו במידה והערעור יתקבל.

המשיבה התנגדה לבקשה וטענה כי הסמכות לעיכוב ביצוע ההחלטה נתונה לערכאת הערעור.

לאחר ששקלתי בטענות הצדדים אני מחליטה כדלקמן:

סעיף 228 לחוק התכנון והבניה קובע את סמכותו של בית משפט השלום לדון בבקשה לביטול צו מנהלי, וסעיף 229 בחוק קובע את התנאים לביקורת השיפוטית על הצו המנהלי. סעיף 254 ח לחוק קובע את סמכות בית המשפט לעיכוב ביצוע זמני של צו עד להכרעה בבקשה לביטול הצו או בערעור כדלקמן: "(א) הוגשה בקשה לביטול צו לפי סעיף 228, 238 או 240, או הוגש ערעור על החלטת בית משפט בבקשת ביטול כאמור או על החלטה לעניין צו שיפוטי לפי פרק זה, לרבות צו שניתן לפי סעיף 254ב, לא יעכב בית המשפט הדן בבקשה לביטול הצו או בית משפט שלערעור את ביצוע הצו אלא אם כן ראה כי הדבר מוצדק בנסיבות העניין ונוכח כי העבודה האסורה או השימוש האסור שלגביהם חל הצו אינם מסכנים את שלום הציבור או את בטיחותו; בית המשפט רשאי לעכב את ביצוע הצו כאמור עד למועד ההכרעה בבקשת ביטול הצו או בערעור, לפי העניין".

מכאן עולה כי הסמכות לעיכוב ביצוע הצו לצורך הגשת הערעור נתונה לערכאת הערעור, ראה לדוגמה עפ"א 40652-04-18 אלסייד נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה "נגב מזרחי" ואח' וכן ע"פ 7552/19 ‏ ‏ יאיר כנפו נ' עיריית ראשון לציון, עפ"א 65403-09-19 נעאמנה נ' היחידה הארצית לאכיפה דיני התכנון ובניה.

לאור האמור הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ט"ו טבת תש"פ, 12 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.