1. תביעה ותביעה-שכנגד ויסודן בסכסוך בין שכנים לבנין. כל אחד מהצדדים מאשים את האחר בגרימתו, אגב שיפוצים, של נזק לדירת-מגוריו. בכתבי-התביעה עורבבו טענות אחרות, שלגבי חלקן הובהר כי אין הן חלק מן הסכומים הנתבעים ואחרות אינן בסמכותו של בית-המשפט לתביעות קטנות. ככלל ייאמר, שבענינים הקשורים לרכוש המשותף כמו גג-הבית וחצרו, סמכות נתונה, ובעיקר המומחיות המובהקת היא למפקחים על רישום-המקרקעין לפי הוראתו של סעיף 72 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969. ענינים של איומים נטענים, שאינני מקל בהם ראש ואף הוליכו מי מהצדדים לפנות למשטרת-ישראל, לא יוכלו להתברר בגדרו של הליך זה בבית-המשפט לתביעות קטנות.

2. העיקר בשתי התביעות שלפנַי הוא כי איש מן הצדדים לא הניח לפניו של בית-המשפט, כמתחייב לצורך הוכחה של עילות ונזקים מן הסוג הנטען, חוות-דעת תקפה של מומחה בהנדסה של מבנים ואותה ניתן היה להעמיד למבחנן של שאלות באולם-הדיונים. מר גוילי לא צירף לכתב-תביעתו כל חוות-דעת שהיא. רק לכתב-ההגנה מפניה של התביעה שכנגד הוא צירף, לראשונה, חוות-דעת של מומחה אך הוא לא טרח לקראו לישיבת היום וממילא לא ניתן היה לשמוע דברים מפיו של מומחה זה או להפנות אליו כל שאלה שהיא. המומחה מטעמו של מר גוילי הוסיף ובאר, בחוות-דעתו שבכתובים, כי הנתונים שבידיו אינם מאפשרים לו לחוות את דעתו בקשר לטענותיו של מר שמיר בתביעתו הנגדית. לאמור, רק לכתב-ההגנה מפיה של התביעה הנגדית צורפה חוות-דעת להוכחתה של התביעה המקורית וכאמור, את חוות-הדעת הזו לא ניתן היה להעמיד למבחן באולם-הדיונים. אם לא די בכך, הרי העילות ובייחוד הערכת-הנזק שבחוות-הדעת הזו לא תאמו את מה, שנכתב ונתבע בכתב-התביעה המקורית. גם אם אקבל טענתו של מר גוילי כי חדרו מים לדירתו והזיקו לה, אין לפנַי ראיה קבילה המאפשרת לקבוע את מקורה של חדירת-המים הזו ואת מקורם של הנזקים שחוללה ובייחוד ליחֵס את המקור הזה לפעולתו של מר שמיר.

מר שמיר, מצדו, צירף לכתב-תביעתו הנגדית את חוות-דעתו של שמאי, שאינני מפקפק במקצועיותו בתחום שבו הוא עוסק והוא אף התייצב לדיון. אלא, ששמאי זה לא יוכל – והדבר עלה מחוות-דעתו וגם מהבהרותיו לשאלות של בית-המשפט במהלך הדיון – להעיד עדות-מומחה על ענינים, הדורשים ידע הנדסי. המשמעות היא כפולה: איש מהצדדים לא הוכיח, באמצעות מומחה שעמד לחקירה בבית-המשפט, כי פעולותיו ההנדסיות של האחֵר הן שגרמו לנזקיו. בהתאם, לא הוכיח איש מהצדדים את הפתרון ההנדסי הנדרש לשם תיקון.

3. די בדבר הזה לדחות את תביעתו של מר גוילי. התביעה הזו נעדרה, עוד, אסמכתה כלשהי לטענותיו בדבר תיקונים, שהוא כבר ערך בדירתו ובדבר-עלותה של החלפת-רצפות אשר, לטענתו, עודה נדרשת. לא הוגשה ולו חשבונית יחידה ושום בעל-מקצוע, שתיקן עבור התובע את מה שתיקן או שיכל להציע מחיר, לא הוזמן להעיד. מר גוילי הסביר כי כל החשבוניות אבדו וכי אין ביכולתו לאתר את בעלי-המקצוע על מנת לשחזרן. אינני מקבל הסבר זה. חשבוניות, אם היו, ניתנות לשחזור. אם לא היו – ממילא אין ראיה טובה למה ששולם. במלים פשוטות: מר גוילי לא הוכיח כי מר שמיר גרם לנזקיו; הוא לא הוכיח את שיעור-הנזקים הללו והוא לא הוכיח עילה לחייב את מר שמיר בתשלום בגינם.

4. גורל דומה מקיף חלק מרכזי מתביעתו של מר שמיר וגם הוא, כאמור, לא הוכיח את הגורם ההנדסי לחלק מנזקיו. ההבדל הוא בכך, שמר גוילי הודה במרכיב אחד של נזק, שהוא גרם לתקרת-דירתו של מר שמיר. במילותיו: "אני גרמתי לחור [בתקרה] של 10 סנטימטרים בבוידעם ו-10 ס'מ במקלחת. אמרתי לו שאסדר לו. אני רציתי לתקן לו" (פרוטוקול, בעמוד 5, שורות 3, 11 ו-17). את העובדה, שעד היום לא תיקן מר גוילי מאום, הוא תלה בהוראתה של משטרת-ישראל להתרחק ממר שמיר ומדירתו.

5. לנזק הזה התייחס שמאי-הרכוש מטעמו של מר שמיר, מר מאיר אייל, בחוות-דעתו. ברם הוא עשה זאת בצוותא חדא עם מרכיבי-נזק, שלא הוכחו לפניו של בית-המשפט כאמור לעיל. כך קובצו יחד התקרה והקירות; כל חלקי-התקרה יחד וטיפולי טיח וצביעה עם טיפולים נגד נזקי-רטיבות. הסכום הכולל היה, לפי חוות-הדעת, 6,800 ש"ח. ניסיון לחלץ את עלות-תיקונו של מרכיב-הנזק המוכר כמפורט לעיל, לבדו, מחייב אומדנה אשר, מטבעה, היא גסה ומיטיבה עם החייב. אני מעמיד את העלות המוערכת הזו על סך של מחצית מן הסכום האמור, היינו, 3,400 ש"ח. את הסכום הזה אני מחייב את מר גוילי לשלם למר שמיר. יתר מרכיביהן של התביעה ושל התביעה הנגדית נדחים, בהעדר-ראיות.

6. לפי התוצאה, קביעתי היא כי כל אחד מהצדדים יישא בהוצאותיו בהליך זה. שכר-התייצבותו של השמאי מטעמו של מר שמיר בבית-המשפט הוא ענין להסדרה בין השניים ולא לפסיקה בגדרו של הליך זה. זאת, לאחר שמר שמיר הבהיר, בישיבת-היום, כי להבנתו ההסכם בינו לבין המומחה הזה הקיף גם את ההתייצבות לדיון.

7. המזכירות תשגר את העתקו של פסק-דין זה לכל אחד מהצדדים וכן לשמאי, מר מאיר אייל לפי המען שבחוות-דעתו הנספחת לכתב-התביעה הנגדית. כל אחד מהצדדים להליך זה רשאי לפנות, בתוך 15 ימים מיום שקיבל לידיו את פסק-הדין, לבית-המשפט המחוזי בבקשה להרשות ערעור.

ניתן היום, כ' באלול התש"ף, 9 בספטמבר 2020, שלא במעמד-הצדדים.