ת"א 36139-01-20 יעקב נ' מנורה

בקשת הנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל

העובדות בתמצית

התובע, חקלאי בן 67, נפגע ביום 22.5.07 בתאונת דרכים בהיותו כבן 53. כבר בשנת 2011 הגיש התובע תביעה לראשונה (ב-ת"א 45349-01-11, להלן: "התביעה הראשונה") ואף ניתנה הצעה ע"ס 155,000 ₪ לסיום התיק בפשרה (ע"י כב' השופטת אילני), אך ההצעה נדחתה. במהלך ניהול התביעה הראשונה ניהל עדין התובע את עניינו מול המל"ל וטרם התקבלה הכרעה סופית בנוגע לנכותו על-פי דין. בנסיבות אלה ניתן בסופו של יום פסק דין ביום 5.11.18 המוחק את התביעה (ע"י כב' השופט אמיר דאהן).

לאחר שהתקבעה נכותו של התובע במל"ל באופן סופי הוגשה שוב התובענה והיא זו הנדונה כעת לפני.

הנתבעת האריכה בבקשתה בתיאור ההליכים שהתנהלו מול המל"ל, לרבות וועדות הערר והערעורים שהוגשו לבית הדין לעבודה.

אני אקצר ואומר שוועדה רפואית מדרג ראשון שהתכנסה בפברואר 2009 קבעה לתובע נכות בגובה 16.75%.

על החלטה זו של הוועדה הגיש המל"ל ערר בטענה שהוועדה התעלמה ממצב קודם. טענת המל"ל התקבלה וביולי 2009 נקבע שהתובע סובל מ-10% נכות בעמוד שדרה צווארי ו-15% נכות בכתף. מחצית מהנכות, בשתי הפגימות, הן בצוואר והן בכתף, יוחסה למצב קודם ומחצית יוחסה לתאונה.

על החלטה זו של וועדת הערר הגיש התובע ערעור לבית הדין לעבודה שהחזיר את הדיון לוועדה והורה לה לנמק את החלטתה ובסופו של דבר לא שינתה הוועדה מקביעה זו והנכות נותרה על 12.12%.

בפברואר 2013 הגיש התובע תביעה למל"ל בגין החמרה במצבו אך תביעתו נדחתה.

בשנת 2018 שוב טען התובע להחמרה וטענתו נדחתה שוב. על החלטה זו של המל"ל (שלא להכיר בהחמרה הנטענת במצבו) הגיש התובע ערעור לבית הדין לעבודה ובית הדין הורה לוועדה להתכנס שוב ולדון החוות דעת רפואית משנת 2014 שהציג התובע. יש לציין שבחוות דעת זו נכתב שאין לתובע מצב רפואי קודם.

ביוני 2019 קבעה הוועדה הרפואית של המל"ל את נכותו של התובעת והעמידה אותה על 24% לפי הפירוט הבא:

10% בגין הגבלה בעמוד שדרה צווארי לפי סעיף 37(5)(א), כאשר 5% נוכו מסעיף זה בגין מצב קודם (הקביעה של 10% היא לאחר הניכוי).

20% בגין הגבלת תנועות בכתף שמאל ל-45 מעלות, לפי סעיף 41(4) בין ב ל-ג. בסעיף זה הוכרה החמרה במצבו של התובע ביחס לקביעה הקודמת של המל"ל.

קביעה זו משנת 2019 (שתיקרא להלן: "קביעת המל"ל") היא העומדת ביסוד הבקשה שלפני.

טענות הנתבעת

הנתבעת חולקת בעיקר על קביעת הנכות בנוגע לכתף, ובפרט על כך שלא יוחסה לפחות חלק מההחמרה במצבו של התובע לשינויים הניווניים ולמצבו הקודם מלפני התאונה.

הנתבעת הצביעה על כך שהתובע סבל מכאבים והגבלות בתנועות כתף שמאל הרבה לפני התאונה (הצביע על תיעוד משנות ה-90').

אשר לשיקול הדעת של הוועדה הנתבעת טוענת שהוועדה התעלמה מכך שהתובע סובל מכאבים בשתי הכתפיים ואף מהחמרת כאבים אלו בשתי הכתפיים, מה שמצביע יותר על בעיה אורגנית מאשר על נזק הנובע מהתאונה.

כמו כן, טוענת הנתבעת, הוועדה כלל לא התייחסה לקביעה של וועדה קודמת שמצאה שינויים ניווניים בכתף, שאינם קשורים לתאונה, וקבעה שיש לייחס חלק מהנכות למצב קודם. על כן יש לחלק גם את ההחמרה במצב הכתף ולייחס אותה בחלקה לתאונה ובחלקה למצב קודם.

מפרוטוקול הוועדה עולה שהחלטתה נשענה על פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה, וכן על פרוטוקול הוועדה שדנה בעניינו של התובע בשנת 2018 ועל חוות הדעת של ד"ר אלקרינאי שבדק את התובע (חוות דעת שהוגשה מטעמו של התובע). הנתבעת טוענת שקביעת הנכות לא נשענה על מלוא החומר הרפואי הרלוונטי וממילא מצבו הרפואי הקודם של התובע לא היה לנגד עיני הוועדה.

לחילופין נטען שהפגיעה בכתף לא עומדת בפני עצמה אלא היא משנית לפגיעה בעמוד השדרה הצווארי. טענה זו נשענת על ההנחה שפגיעה בכתף איננה אופיינית לתאונה במנגנון שנפגע בו התובע (וויפלאש). על-כן, טוענת הנתבעת, יש להתייחס לפגיעה בכתף בבעיה נוירולוגית רדיקולופטית משנית לפגיעה הצווארית ולא כפגיעה במפרק הכתף עצמו.

הנתבעת טוענת שלכל השיקולים הנ"ל לא ניתן משקל בהחלטת הוועדה ולכן יש מקום וצורך למנות מומחה מטעם בית המשפט.

טענות התובע בתשובה לבקשת הנתבעת להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל

התובע טוען שטענותיה של הנתבעת הן טענות שברפואה ועל כן אינן קבילות בהליך המתנהל לפי חוק הפלת"ד.

התובע טוען שמלוא החומר הרפואי הונח בפני הוועדה. הראיה לכך שהוועדה ציינה שעמד לפניה פרוטוקול הוועדה הקודמת משנת 2018, כאשר אין מחלוקת שבפני הוועדה מ-2018 עמד מלוא החומר הרפואי.

עוד טוען התובע שהמצב הקודם מהעבר שהנתבעת מצביעה עליו אינו אלא תלונות ספורדיות ממוקדות שנשמעו מפי התובע במשך תקופה קצרה של כ-3 חודשים בשנת 1995, כ-12 שנים לפני התאונה. מאז אותן תלונות מ-1995 ועד לתאונה לא נשמעה מפי התובע שום תלונה על כאבים או הגבלה בכתף, אדרבא – התובע עבד בעבודה פיזית (חקלאי) משך כל השנים האלו ללא כל מגבלה.

בנסיבות האלה לא היה כל מקום לייחס חלק מהנכות למצב קודם וממילא הוועדה נהגה כדין ואין מקום לשנות מקביעתה.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית בדיון בבקשה להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל

התביעה שלפני, בהיותה עוסקת בנזק גוף שנגרם כתוצאה מתאונת דרכים, נדונה לפי הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים").

סעיף 6ב לחוק הפיצויים הוא זה הרלוונטי לענייננו והוא קובע כך:

קביעת דרגת נכות לפי חוק אחר (תיקון מס' 5) תשמ"ה-1985

6ב. נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו.

כלומר הכלל הוא שקביעת המוסד לביטוח לאומי היא המחייבת בתביעה לפי חוק הפיצויים, והחריג לכלל הוא שבית המשפט רשאי להתיר לבעל דין להביא ראיות לסתור את קביעת המל"ל אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת. במקרה כזה על בית המשפט לנמק החלטתו ולפרט את הטעמים המיוחדים שהביאו אותו לסטות מן הכלל.

בעא 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ‎ ‎נ' טיארה עבדול אחמד, פ''ד מה(4) 077 אמר בית המשפט העליון כך:

"הבאת ראיות לסתור, לפי הסיפא לסעיף 6ב לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד ובנסיבות יוצאות דופן. כך, למשל, כאשר חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ועד לדיון בבית המשפט, או כאשר לפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוואנטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה".

לאחרונה עסק בכך בית המשפט המחוזי (מרכז-לוד) ב רעא (מרכז) 69487-11-20 פ. ש נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו. 29.11.20) ועמד על השיקולים שינחו את בית המשפט דווקא לקבל את הבקשה ולהתיר הבאת ראיות לסתור את הקביעה על-פי דין. בית המשפט המחוזי חיווה דעתו תוך שהפנה לפסיקת בית המשפט העליון וכך אמר:

"על אף שעל דרך הכלל הבאת ראיות לסתור תותר אך ורק במקרים מיוחדים כאשר הדבר נדרש למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו (רע"א 9018/12 סונול ישראל בע"מ נ' אבי בוטרשווילי (2013); ע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה (1990); בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ (1985)), ועל אף שככלל ראוי כי הערכאות הדיוניות תקמצנה במתן היתר להבאת ראיות לסתור על מנת שלא ייהפך החריג לעיקר, הרי שהובהר כי כאשר עולים אצל הערכאה הדיונית סימני שאלה וספקות באשר לקביעות ומסקנות הוועדה הרפואית תיטה הכף לבירורם נוכח תכליתו הראשונית של כל הליך שיפוטי - בירורה של האמת (ת"א (מחוזי – יר') 14825-07-10 סמי קרוט ואח' נ' סחורי ג'יהאד (2013); רע"א 2993/14 מרדכי רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (2014) (להלן- עניין רוטמן); רע"א 6812/06 תייר נ' עטיה (2007)). כך, כדוגמה, הובהר בעניין רוטמן הנ"ל כי חשש שמא הועדה לא נתנה דעתה לתיעוד רפואי שאפשר שתהא לו השלכה על מסקנותיה יכול שיהווה עילה למתן היתר לסתירת ראיות, ובלשון ההחלטה:

" מצבים נוספים בהם ייתכן שיהיה מקום לשקול להתיר להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית לנפגעי עבודה בדבר הקשר הסיבתי, עשויים להתעורר כאשר בגדרם של הליכים קודמים בעניינה של התאונה הובאו נתונים רפואיים סותרים בשאלת הקשר הסיבתי והוועדה לא נתנה דעתה למחלוקות אלה, או כאשר בעברו של התובע הייתה תאונה נוספת, או שיש לו עבר רפואי רלבנטי והוועדה לא התייחסה להשפעות אפשריות של אירועים אלה על סוגית הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מצבו...מצבים אלה אינם שונים, במהותם, ממקרים אחרים בהם יש מקום להתיר הבאת ראיות לסתור כיוון שהוועדה הרפואית לא נתנה דעתה לחומר רפואי שיכולה להיות לו השלכה על מסקנותיה." (וכן ראו לעניין זה - רע"א 2703/17 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (2017);ת"א (ב"ש) 31652-04-11 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' אזיזוב סבטלנה (2012); ת"א 4885-11-09 מלכה חן נ' התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") (2011) ועוד רבים אחרים).

עוד הובהר בפסיקה כי על פרוטוקול הועדה הרפואית לבטא את הלך מחשבתם של חבריה באופן המאפשר מעקב אחריו וככל שלא ניתן לעשות כן יש לאפשר הבאת ראיות. כך הובהר, כדוגמה, בעניין רע"א 4045/01 אדרי נ' איתן חב' לביטוח בע"מ (2001)–

"...גם אם חברי הוועדה נתנו את דעתם לשאלת החמרת מצבו של המבקש בתחום זה, הרי שהדבר לא בא לידי ביטוי בפרוטוקול באופן שמאפשר מעקב אחר הלך מחשבתם. במצב דברים כזה, כשלמעשה וועדת העררים לא דנה בשאלת החמרת מצבו הרפואי של המבקש בתחום הריאות, וכשעולה מן התיעוד הרפואי כי החמרת המצב הנה מוחשית ביותר, יש לאפשר למבקש להביא ראיות שתסתורנה את קביעת הנכות המקורית של המוסד, כך שהפיצוי שיקבע לו יהלום את מצבו הרפואי שנגרם לו בעקבות התאונה" (הדגשה שלי – צ.ו)

מכאן שאין די בעצם קיומו של תיעוד רפואי שהועמד לפני הועדה יש לוודא כי תינתן התייחסות ברורה לסוגיית הקשר הסיבתי בין הנזק לתאונות או לממצאים השונים.

בענייננו התרשמתי שנפלו פגמים בהחלטת הוועדה המצדיקים לקבל את בקשת הנתבעת ולמנות מומחה מטעם בית המשפט שיחווה דעתו וייתן ביטוי ומשקל לסימני השאלה שנותרו ללא מענה בפרוטוקול הוועדה הרפואית של המל"ל.

אמנם אינני סבורה שלא הונח בפני הוועדה מלוא החומר הרפואי הרלוונטי מכיוון שהוועדה ציינה במפורש שעמד לנגד עיניה פרוטוקול הוועדה מ-2018 וממילא יש להניח שביחד עם הפרוטוקול הונח לפני הוועדה מלוא תיקו הרפואי של התובע, כפי שהונח גם בפני הוועדה מ-2018. בהקשר זה יש לציין שהנתבעת לא חלקה על קביעת הוועדה מ-2018 ולכן ממילא מושתקת מלטעון שלא עמדה בפני אותה וועדה החומר הרלוונטי.

אלא שאני סבורה שהוועדה הנוספת לא נתנה את הדעת למצב הרפואי הקודם, ואם נתנה על כך את הדעת הדבר לא קיבל ביטוי בפרוטוקול באופן שניתן להתרשם מכך. לא הייתה כל התייחסות לתלונות מעברו של התובע על כאבים בכתף שמאל והגבלות בתנועה והוועדה לא שללה באופן מפורש את האפשרות שחלק מהנכות קשורה בתלונות אלה או אחרות מעברו של התובע.

הדבר תמוה במיוחד נוכח העובדה שבקביעת נכותו הראשונית של התובע כבר נקבע שיש לייחס רק מחצית מהנכות בכתף לתאונה (ואת היתר למצב קודם). על-כן ומכיוון שקביעת הוועדה מ-2019 מתייחסת להחמרה במצבו של התובע ואין מדובר בקביעת נכות ראשונית, לא ברור מדוע לא הייתה כל התייחסות או נימוק לכך שהוועדה מצאה לנכון לייחס את מלוא ההחמרה במצב לתאונה ולא לייחס חלק ממנה למצב הקודם שהוכר ממילא.

יש לציין שהוועדה ציינה בשולי החלטתה שישנה נכות נוספת בשיעור 10% בגין הצוואר שמחצית ממנה מיוחסת לתאונה. בנסיבות אלה תמוה עוד יותר מדוע לא התייחסה הוועדה לקביעה הקודמת בנוגע למצבו הקודם של התובע. האם היה זה מחוסר תשומת לב? האם בכוונה תחילה? אין לדעת.

אני ערה לטענתו של התובע שהיו אלה תלונות ספורות, מעברו הרחוק של התובע, כ-12 שנים לפני התאונה ועל פני 3 חודשים בלבד, אך בית המשפט איננו מומחה לדבר ואינו יכול להחליט על דעת עצמו שדי בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הנכות לבין עברו של התובע ולהדק את הקשר שבין הנכות ובין התאונה. מכל מקום הקשר הסיבתי שבין התלונות מהעבר למצבו של התובע כבר נקבע בהחלטה חלוטה משנת 2-13 ואין זה הזמן והמקום לחלוק על כך.

על-כן אני מקבלת את הבקשה וקובעת שיש למנות מומחה לאורתופדיה שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי שבין מגבלת התנועה של התובע בכתף לבין התאונה בהתחשב במצבו הקודם של התובע. יודגש, חוות דעתו של המומחה מצומצמת רק לשאלת הקשר הסיבתי הרפואי מצבו של התובע עובר לתאונה.

על כן אני מורה על מינוי המומחה ד"ר שי קאופמן לבדיקה כאמור. הנתבעת תישא בהוצאות המומחה בשלב זה, והתובע יודיע לבית המשפט עד ליום 1.3.21 למתי נקבע מועד הבדיקה.

בשלב זה אין צו להוצאות, ואלו ישקלו גם בשים לב לחוות הדעת של המומחה.

ניתנה היום, י"ט שבט תשפ"א, 01 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.