לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת דורית פיינשטיין, סגנית הנשיא), בת"א 36139-01-20, מיום 1.2.21.

רקע עובדתי

1. המבקש, יליד 1953, נפגע בתאונת דרכים ביום 22.5.2007, במהלך עבודתו. בשנת 2011 הגיש המבקש לראשונה תובענה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") בגין תאונה זו (ת"א (שלום י-ם) 45349-01-11). נוכח התנהלותו המתמשכת של המבקש אל מול המוסד לביטוח לאומי מחק בית המשפט, ביום 5.11.18, תובענה זו.
2. לאור העובדה, כי לקביעות המוסד לביטוח לאומי השלכות על התובענה הנוכחית שהגיש המבקש בבית משפט קמא, אפרט עתה את עיקרי התנהלותו של המבקש אל מול המוסד לביטוח לאומי:

א. בחודש פברואר 2009 קבעה הוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי – ענף נפגעי עבודה (להלן: "הוועדה הרפואית"), כי המבקש סובל מנכות צמיתה בשיעור משוקלל של 16.75%.

על החלטה זו הגיש המוסד לביטוח לאומי ערר שהתקבל, ובחודש יולי 2009 קבעה הוועדה הרפואית לעררים, כי יש להעמיד את נכותו הרפואית של המבקש על 12.12%. הוועדה הרפואית לעררים ציינה, כי המבקש סובל מנכות בשיעור של 10% בעמוד השדרה הצווארי ו-15% בכתף שמאל, כאשר את מחצית הנכויות הללו יש לייחס למצב רפואי קודם.

בעקבות הפחתת הנכות הרפואית הגיש המבקש ערעור לבית הדין לעבודה, אשר החזיר את הדיון לוועדה הרפואית לעררים ליתן נימוקים להחלטתה, ואולם זו לא שינתה את קביעתה.

ב. בחודש פברואר 2013 פנה המבקש פעם נוספת למוסד לביטוח לאומי בתביעה "להחמרת מצב" ואולם זו נדחתה. ערר שהגיש לוועדה הרפואית לעררים נדחה.

ג. בעקבות פסק דין של בית הדין לעבודה מיום 11.2.2017, התכנסה ביום 24.9.2017 ועדה רפואית לעררים וקבעה, כי לא חלה החמרה במצבו של המבקש.

ד. בשנת 2018 הגיש המבקש בקשה נוספת להחמרת מצב, אך גם זו נדחתה. נוכח דחיה זו הגיש המבקש ערעור לבית הדין לעבודה, אשר הורה לוועדה להתכנס בשנית ולדון במצבו של המבקש. ה. בחודש יוני 2019 קבעה וועדה הרפואית לעררים, כי המבקש סובל מנכות רפואית צמיתה בשיעור משוקלל של 24%, לפי הפירוט הבא: 15% בגין הגבלה בעמוד השדרה הצווארי, כאשר מתוכם יש לנכות 5% בגין מצב רפואי קודם (סה"כ 10% נכות); 20% בגין הגבלת תנועות בכתף שמאל. דהיינו, נמצא כי ישנה החמרה בנכות הנוגעת לכתפו השמאלית של המבקש.

1. לאחר קביעת נכויותיו הרפואיות של המבקש במוסד לביטוח לאומי, כמפורט, הגיש המבקש תובענה חדשה, ביחס לתאונת הדרכים המדוברת, זו התובענה הנוכחית.
2. ביום 23.7.20 הגישה המשיבה, היא הנתבעת בבית המשפט קמא, בקשה להבאת ראיות לסתירת קביעת הוועדה הרפואית מחודש יוני 2019. עיקר טענותיה של המשיבה נגעו לנכותו של המבקש בכתפו השמאלית ולכך שלא יוחסה לפחות חלק מנכות זה למצבו הרפואי הקודם. לחיזוק טענותיה הצביעה המשיבה על תיעוד רפואי המלמד, כי המבקש סבל מכאבים בכתפו השמאלית עוד קודם לתאונה שבנדון. עוד ציינה המשיבה, כי הוועדה הרפואית התעלמה מכך שהמבקש סובל מכאבים בשתי הכתפיים, דבר המצביע על מגבלה רפואית שאינה נובעת מהתאונה. כמו כן נטען, כי הוועדה הרפואית לא התייחסה לקביעה של ועדה רפואית קודמת שמצאה שינויים ניווניים בכתף שאינם קשורים לתאונה, ומשכך אף ייחסה חלק מהנכות של המבקש למצב קודם. המשיבה הוסיפה, כי החלטת הוועדה לא נשענה על מלוא החומר הרפואי ולכן מצבו הרפואי הקודם של המבקש לא היה לנגד עיני הוועדה.

מנגד טען המבקש, כי טענותיה של המשיבה הינן טענות שברפואה ועל כן אין לקבלן. המבקש הוסיף, כי מלוא החומר הרפואי עמד בפני הוועדה הרפואית ולראייה הוועדה ציינה שעמד בפניה פרוטוקול הוועדה הרפואית משנת 2018, כאשר אין מחלוקת שבפני ועדה זו עמד מלוא החומר הרפואי. המבקש הוסיף וטען, כי מצבו הרפואי הקודם אינו רלוונטי, שכן מדובר על מספר תלונות נקודתיות אותן השמיע כ-12 שנים קודם לתאונה שבנדון. בנסיבות אלה, כך לטענת המבקש, אין כל מקום לייחס חלק מנכותו הרפואית למצב רפואי קודם.

החלטת בית משפט קמא

1. בית משפט קמא, בהחלטתו מושא הבקשה דנן, קיבל את בקשת המשיבה להבאת ראיות לסתור. בית המשפט התרשם, כי נפלו פגמים בהחלטת הוועדה הרפואית באופן המצדיק מינוי מומחה רפואי מטעמו. בית המשפט יצא מנקודת הנחה לפיה מלוא החומר הרפואי עמד בפני הוועדה הרפואית, ואולם חרף זאת הוועדה לא נתנה דעתה, לפחות לא באופן שבא לידי ביטוי בפרוטוקול הועדה, למצבו הרפואי הקודם של המבקש. בהמשך לכך צוין, כי הוועדה הרפואית לא שללה באופן מפורש את האפשרות שחלק מהנכות בכתפו של המבקש קשורה לעברו הרפואי, דבר תמוה נוכח העובדה שבקביעת הנכות הראשונית יוחסה מחצית מהנכות הרפואית למצב רפואי קודם, שאינו קשור לתאונה המדוברת, וכי בשולי החלטתה התיחסה הועדה גם לנכות בצוואר שמחצית ממנה יוחסה לתאונה. בית המשפט הדגיש, כי הוא עֵר לטענותיו של המבקש ביחס לאופי תלונותיו לכאבים בכתפו, ואולם אין בכך כדי להוביל לקביעה של בית המשפט עצמו בדבר ניתוק הקשר הסיבתי בין הנכות לבין עברו הרפואי של המבקש. בהינתן האמור, קבע שיש מקום למנות מומחה רפואי מטעמו בתחום האורתופדי, אשר יחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין המגבלה בכתפו השמאלית של המבקש לבין עברו הרפואי.

עיקרי טענות המבקש

1. המבקש טוען, כי היה מקום לדחות את בקשת המשיבה להבאת ראיות לסתור, שכן על פי ההלכה הפסוקה יש לקבל בקשות ממין זה רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן. בענייננו, כך המבקש, לא הצליחה המשיבה להצביע על טעמים מיוחדים לקבלת בקשתה ולכן אין מדובר על אחד מאותם מקרים מיוחדים המצדיקים קבלתה. עוד טוען המבקש, כי טענות המשיבה הינן טענות שברפואה המופנות כנגד שיקול דעתה המקצועי של הוועדה הרפואית ומשכך אין לקבלן.

המבקש מוסיף, כי במסגרת התביעה הראשונה הוגשה על ידו בקשת להבאת ראיות לסתור את קביעות הוועדה הרפואית משנת 2013, לה התנגדה המשיבה בכל מאודה. כפועל יוצא, כך לשיטת המבקש, מושתקת המשיבה מלחלוק עתה על הנכויות שנקבעו על ידי אותה וועדה ועל הקשר שלהן לתאונה דנן.

כן נטען, כי בית המשפט קמא התעלם מפרוטוקול ועדה רפואית נוסף מיום 24.9.17 (עמ' 72-67 לנספחי הבקשה דנן) בו צוין במפורש, כי התבצע עיון בפרוטוקולים של הוועדות הרפואיות הקודמות וכי הוועדה מודעת לניכוי בגין מצב רפואי קודם שבוצע בעבר. בנוסף לאמור, שב המבקש על הטענות אשר הועלו על ידו במסגרת תשובתו לבקשת המשיבה להבאת ראיות לסתור.

דיון והכרעה

1. לאחר שבחנתי את טענותיו של המבקש ומכוח סמכותי לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), באתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות וזאת מבלי להזדקק לתשובת המשיבה.
2. סעיף 6ב לחוק הפלת"ד קובע, כי:

"נקבעה על פי כל דין דרגת נכות לנפגע בשל הפגיעה שנגרמה לו באותה תאונת דרכים, לפני שמיעת הראיות בתביעה לפי חוק זה, תחייב קביעה זאת גם לצורך התביעה על פי חוק זה; ואולם בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו" (ההדגשה אינה במקור - א' פ').

1. בתי המשפט קבעו לא אחת, כי הֶתֵר להבאת ראיות לסתור, כמובא בסיפא לסעיף הנזכר, ניתן במקרים חריגים בלבד (רע"א 796/19 פלוני נ' "הפול" – המאגר הישראלי לביטוחי רכב (28.2.19); רע"א 8908/17 קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלונית (10.1.18)). זאת, לאור תכליתו של הסעיף, המעדיפה הסתמכות על חוות דעת אובייקטיבית על פני חוות דעת מטעם אחד מן הצדדים (ראו לעניין זה אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי דין וחישוב הפיצויים 785 (מהדורה 4, 2011)). תכלית זו מתכתבת אף עם יעילות הדיון, מקום בו בית המשפט אינו נאלץ לדון בשנית בשיעור דרגת נכות שכבר הוכרע (רע"א 683/19 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (27.3.19)).

אחד מאותם מקרים חריגים המצדיק קבלת בקשה להבאת ראיות לסתור הוא "כאשר מתברר כי לא היו בפני הועדה עובדות רלוונטיות חשובות הנוגעות למצבו של הנפגע או כי היה לו עבר רפואי רלוונטי והועדה לא התייחסה להשפעותיו האפשריות על סוגיית הקשר הסיבתי" (רע"א 2703/17 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (7.5.17)). לעניין זה יודגש, כי אין די בכך שבפרוטוקול הוועדה לא נכללה קביעה מפורשת ביחס לקשר הסיבתי כדי ללמד בהכרח שהוועדה לא נדרשה לנושא (רע"א 668/20 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (13.5.20)). מצב נוסף בו ניתן יהיה להתיר הבאת ראיות לסתירת קביעת הוועדה הרפואית הוא כאשר "בגדרם של הליכים קודמים בעניינה של התאונה הובאו נתונים רפואיים סותרים בשאלת הקשר הסיבתי והוועדה לא נתנה דעתה למחלוקות אלה, או כאשר בעברו של התובע הייתה תאונה נוספת, או שיש לו עבר רפואי רלבנטי והוועדה לא התייחסה להשפעות אפשריות של אירועים אלה על סוגית הקשר הסיבתי בין התאונה לבין מצבו" רע"א 2993/14 רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (11.9.14)). ראוי להבהיר, כי אין מדובר ברשימה סגורה של מקרים (רע"א 2851/20 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (15.7.20)).

1. בענייננו, אין אנו נדרשים להכריע בבקשה להבאת ראיות לסתור כערכאה דיונית אלא לבחון את הכרעתו של בית משפט קמא בנדון. במקרים שכאלה הלכה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בהחלטת הערכאה הדיונית אך ורק במקרים מיוחדים ובנסיבות יוצאות דופן (ראו לעניין זה רע"א 7676/13 ספנייב רבו נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (14.11.13); רע"א 4704/12 סימן טוב נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (3.9.12); רע"א 11325/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' גולינבסקי (27.2.06)). לכך יש להוסיף, כי ביחס להחלטת ערכאה דיונית המתירה הבאת ראיות לסתור, כבענייננו, גדר ההתערבות מצומצם אף יותר (רע"א 7950/19 פלוני נ' פלוני (30.12.19); רע"א 7295/16 פלוני נ' הפניקס החברה לביטוח בע"מ (13.10.16)).

לטעמי, המקרה דנן אינו נופל תחת אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן בהם יש מקום להתערב בהחלטת הערכאה הדיונית להתיר למשיבים להביא ראיות לסתירת קביעות הוועדה הרפואית. אבאר.

1. במקרה שלפנינו, התעוררו ספקות של ממש אצל בית משפט קמא בכל הנוגע לסוגיית הקשר הסיבתי, שבין קביעת הוועדה הרפואית מחודש יוני 2019 לבין עברו הרפואי של המבקש. הספקות האמורים, העולים מהחלטתו הארוכה והמנומקת של בית המשפט קמא, נבעו הן מהיעדר התייחסות מפורשת של הוועדה מחודש יוני 2019 לסוגיית הקשר הסיבתי ולעברו הרפואי של המבקש, והן מכך שהוועדה מחודש יולי 2009 ייחסה מחצית מנכויתיו של המבקש, לרבות הנכות בכתפו השמאלית, למצב רפואי קודם. אני סבור, כי שילוב האמור מהווה סיבה מספקת, אם לא מעבר לכך, למתן היתר להבאת ראיות לסתור. בית המשפט קמא הוסיף וציין, בצדק, כי רצוי שסוגיית אופי תלונות העבר של המבקש והשלכותיהן על הקשר הסיבתי האמור תיבחן על ידי מומחה רפואי. מכאן, שאין כל הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא, מושא בקשת רשות הערעור דנן.
2. לכך יש להוסיף, כי אין מקום לקבל את טענתו של המבקש ביחס ל"השתק" שחל על המשיבה. אין בעובדה, כי המשיבה התנגדה, במסגרת הליך משפטי קודם, לבקשת המבקש להבאת ראיות לסתור הנוגעת לוועדה רפואית משנת 2013, כדי להוביל להשתק כלשהו ביחס לקביעות שונות אשר התקבלו על ידי ועדה רפואית שהתקיימה בחודש יוני 2019.

כן יש לדחות את טענותיו של המבקש ביחס לפרוטוקול הוועדה הרפואית מיום 24.9.17. הטענה, לפיה הוועדה הרפואית משנת 2017 הייתה מודעת לניכוי נכויותיו של המבקש בגין מצב רפואי קודם אינה משליכה, ולו במקצת, על מודעות הוועדה הרפואית שהתקיימה למעלה משנתיים לאחר מכן.

מעבר לאמור יודגש, כי בהתאם להחלטת בית המשפט קמא על המומחה הרפואי מטעמו להתייחס אך ורק לסוגיית הקשר הסיבתי וזאת בנוגע לכתפו השמאלית של המבקש בלבד. משמע, הסוגיה המונחת לפתחו של המומחה הרפואי מטעם בית המשפט הינה מצומצמת ביותר ולא יהיה בחוות דעתו, כך או אחרת, כדי להתערב במרבית מקביעותיה של הוועדה הרפואית מחודש יוני 2019.

1. על יסוד האמור, בקשת רשות הערעור נדחית.
2. נוכח דחיית בקשת רשות הערעור ובשים לב להוראות תקנה 152 לתקנות יישא המבקש בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך כולל של 2,000 ₪. לסכום האמור אין להוסיף מע"מ. הסכום האמור ישולם מהעירבון אשר הופקד על ידי מבקש והיתרה תושב אליו, באמצעות בא כוחו.

המזכירות תשלח העתקים לבאי כוח הצדדים.

ניתנה היום, י"ב סיוון תשפ"א, 23 מאי 2021, בהעדר הצדדים.