1. בפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח ביקורת – אכיפת חוק איסור הונאה בכשרות וזאת בהתאם לסמכותי מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.( מספר דוח 38422 מספר קנס 200030507).
2. על פי האמור בדוח, ביום 15.8.17 בית העסק "קפה לוין אסותא" הציג את עצמו ככשר על אף שבפועל לא היתה לו תעודת כשרות באותו מועד.
3. לטענת המבקשת המוצרים אשר נמכרו על ידי בבית העסק "קפה לוין אסותא" לא הוכנו על ידה במקום, אלא הוכנו בבית הקפה "קפה לוין" שבגן העיר, שם יש תעודת כשרות, ולכן תלתה המבקשת את אותה תעודת הכשרות גם על עגלת הקפה שהחזיקה באסותא.

לדברי המבקשת, עוד בטרם קבלת הקנס פנתה לרבנות הראשית לקבל תעודת כשרות אך סורבה בשל עניינים שתלויים בבית החולים אסותא ולא קשורים בעסקה.

לדבריה, ביום 20.12.17 שלחה מכתב ערעור לרבנות הראשית, (העתק המכתב צורף) אך לא נענתה על ידה. לדברי המבקשת, היום כבר יש לה תעודות כשרות לבית העסק ב"אסותא".

1. המשיבות התנגדו לבקשה, לדבריהן, פנייתה של המבקשת נענתה, המשיבות צירפו העתק התשובה וכן אישור משלוח בדואר רשום. לדבריהן, אין בטיעוני המבקשת כל הסבר שיש בו כדי להצדיק את השיהוי הניכר בהגשת הבקשה להישפט.
2. הגם שניתנה למבקשת הזדמנות להשלים תגובה לאחר שהתקבלה תגובת המשיבות, המבקשת לא הגישה השלמת תגובה.

דיון

1. השיקולים להם בית המשפט נדרש בדונו בבקשה להארכת מועד להישפט דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. על בית המשפט לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים שלהן:

האחד – סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש במועד את הבקשה להישפט.

השני – אם יגרם למבקש עיוות דין, במידה ולא ינתן לו יומו.

טעמים אלה אינם מצטברים. ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.03) , פסקה 8:

"יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...".

1. אין חובה לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים.

ראו בעניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם(25.3.18) (להלן- רע"פ סאלם):

"אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. עם זאת, כל בית המשפט הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה"

ובהמשך:

"כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון את תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו".

1. בעניינה של המבקשת, לא מצאתי כי המחלוקת העולה מטיעוני הצדדים היא כזו המצריכה בירור עובדתי במעמד הדיון. ראו בעניין זה ע"פ (באר שבע) 5445/08 להב שמואל נ' מדינת ישראל (26.10.08) וגם ע"פ (ירושלים) 2224/08 מוסברג עופר נ' מדינת ישראל (30.10.08).
2. בחנתי את טענותיה של המבקשת:
3. אין מחלוקת כי המבקשת קיבלה במועד את הדוח, ואף הגישה במועד בקשה לביטולו. מתשובת המשיבות עולה כי תשובת התובע אשר כללה סירוב לביטול הדוח נשלחה בדואר רשום למבקשת ונתקבלה אצלה ביום 1.4.16. המבקשת חתומה על אישור המסירה. כך שאין בידי לקבלת את טענת המבקשת לפיה לא קיבלה תשובה לפנייתה לביטול הדוח.
4. אין כל הסבר לשיהוי של למעלה משנה וחצי מרגע קבלת התשובה ועד להגשת הבקשה להישפט.
5. לא שוכנתי כי יגרם למבקשת עיוות דין אם לא ינתן לה יומה.

כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל:

"על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהיעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. "

1. טענה כללית כי המבקשת כופרת בביצוע העבירה אין בה די כדי לבסס טענת עיוות דין הצדיקה ביטול פסק דין (ראו רע"פ 2573/17 גייאר נ' מדינת ישראל (6.9.17).
2. למעשה המבקשת לא חולקת על כך שלא היה בידה תעודת כשרות ואף מאשרת שפנתה קודם לכן לקבל תעודות כשרות וסורבה, ולאחר מועד העבירה, לפני מספר חודשים אף קיבלה תעודות כשרות, כך שלמעשה אינה חולקת כי במועד בו נרשם הדוח לא היתה בידה תעודת כשרות ואף לא חולקת על כך שעל אף העדר תעודת כשרות, הרי שתעודה שכזו הוצגה על ידי בבית העסק בעת שנרשם הדוח. כך שהמבקשת למעשה מודה במיוחס לה.
3. בית המשפט מחויב ליתן ביטוי לעקרון סופיות הדיון ולא להשתמש בסמכותו להאריך מועדים כדבר בשגרה.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07):

" לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט".

1. לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת להימנעותה של המבקשת מלהגיש את הבקשה במועד, משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקשת עיוות דין במידה ולא ינתן לה יומה, ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיה האישיות של המבקשת, לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.
2. הבקשה נדחית.
3. עם זאת, לפנים משורת הדין, ומשהמבקשת פעלה לריפוי הפגם והוציאה תעודת כשרות, ולאור מצב החירום השורר במדינה על רקע נגיף הקורונה, אני מורה בזאת על ביטול ריבית הפיגורים שנצברה לקנס.
4. המבקשת תשלם את הקנס המקורי תוך 120 יום מהבית.
5. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ג' תשרי תשפ"א, 21 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.