ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת כוכבה לוי) מיום 10.11.2019 בת"א 41560-06-15 בו נדחתה תביעת לשון הרע של המערער והוא חויב בהוצאות ההליך ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין.

רקע עובדתי

ערעור זה מוגש על רקע הרצח הטראגי של נורית ונח מעוז ז"ל, הורי המערער ואחיו דניאל, מרשו של המשיב בהליך הפלילי. פרשה זו זכתה לסיקור תקשורתי נרחב לאורך כל ההליך הפלילי. המשיב ייצג את אחיו של המערער מתוקף מינויו כסנגור ציבורי והתראיין מספר פעמים בתקשורת בנוגע להליך זה.

המערער הגיש את תביעתו מושא הערעור בשל הפרה נטענת של הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע) על ידי המשיב, ביחס ל-16 פרסומים שונים בתקשורת, אשר שניים מהם הושמטו בשלב הסיכומים, בכולם פרש המשיב את טענת ההגנה של מרשו, דניאל מעוז לפיה המערער הוא שביצע את הרצח המזעזע.

פרסום 1: דברי המשיב בראיונות מיום 07.03.2012 בערוצי טלוויזיה – ערוץ 2, ערוץ 1 וערוץ 10 (כשמם דאז) ובתחנת רדיו – רשת ב'.

פרסום 2: דברי המשיב בראיון בתחנת הרדיו גלי צה"ל מיום 12.03.2012.

פרסום 3: ראיון המשיב ברדיו בתחנת FM103.

פרסום 4: כתבה בעיתון ידיעות אחרונות מיום 16.03.2012.

פרסום 5: ראיון בטלוויזיה בערוץ 10 מיום 17.03.2012.

פרסום 6: ראיון בתחנת הרדיו אשל הנשיא מיום 19.03.2012.

פרסום 7: ראיון בערוץ 2 מיום 30.03.2012.

פרסום 8: כתבה באתר האינטרנט ירושלים נט מיום 02.05.2012.

פרסום 9: כתבה בעיתון ידיעות אחרונות בה הוצג, לטענת המערער, מכתב שכתב אחיו של המערער.

פרסום 10: ראיון בטלוויזיה בערוץ 2 מיום 10.06.2012.

פרסום 11: כתבה בעיתון "כל העיר" מיום 10.08.2012.

פרסומים 12-13 הושמטו בשלב הסיכומים.

פרסום 14: פרסומים בערוצי הטלוויזיה השונים ובאתרי האינטרנט YNET וככר השבת מיום 09.05.2013.

פרסום 15: ראיון בתחנת הרדיו גלי צה"ל מיום 01.07.2013.

פרסום 16: ראיון בערוץ 2 בטלוויזיה, מיום 07.03.2012.

פסק הדין בבית משפט קמא

בפסק דינו בחן בית משפט קמא האם הפרסומים השונים מהווים לשון הרע לאור הוראת סעיפים 13(5) ו-13(7) לחוק.

לטענת המערער בבית משפט השלום, המשיב חזר בראיונות השונים על טענת ההגנה של אחיו דניאל לפיה המערער רצח את הוריהם, בכדי ליצור עניין בתקשורת שעולה לכדי שימוש פסול בה ובמטרה להאדיר את שמו ובחריגה מתפקידו כסנגור. בית משפט קמא ציין כי העובדה שהוקצתה למערער ולאחותו יועצת תקשורת מטעם מרכז נגה, היא ראיה לעניין הרב שיצר המקרה בתקשורת. לבסוף, דחה בית משפט קמא את טענת המערער לפיה המשיב פעל בזדון על מנת לפגוע במערער ולהכפיש את שמו בדבקותו בגרסת ההגנה של מרשו.

בית משפט קמא בחן האם הפרסומים חורגים מהגנת חוק איסור לשון הרע, כאשר המבחן לכך הינו מבחן אובייקטיבי – מבחן האדם הסביר (ע"א 466/83 אג'מיאן שאהה, ארכיהגמון בכנסיה הארמנית בירושלים נ' הארכיהגמון יגישה דרדריאן, 09.01.1986) וקבע כי פרסום שביכולתו לקשר אדם לרצח הוריו עונה להגדרת לשון הרע כמפורט בסעיפים 1(1)-(3) לחוק איסור לשון הרע.

אשר לפרסום 1, קבע בית המשפט כי הוא חוסה תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, מפני שהוא משקף את השאלות, הדיונים והנושאים שהתעוררו בבית המשפט במהלך הדיון בהליך הפלילי שהתקיים באותו היום, הגם שאינם ציטוט מדויק של פרוטוקול הדיון. עוד ציין בית משפט כי האדם הסביר היה משתכנע שדברי המשיב אינם אלא עמדת ההגנה ודיווח אודות ההליך המשפטי, ואינם מהווים קביעת עובדות וחריצת דין ביחס למערער.

אשר לפרסום 2, נקבע כי שאלותיו של המראיין את המשיב על קו ההגנה שבחר אחיו של המערער, מהוות איזון נגד דברי המשיב, וכי המאזין "הסביר" היה מבין שמדובר בטיעון משפטי מטעם נאשם בהליך פלילי. המערער טען כי הפרסום כלל עדות שאינה נכונה, אך טענה זו נדחתה כיוון שלא הוכחה. לכן, נקבע כי הפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע.

אשר לפרסום 3, בית משפט קמא פסק כי המערער הציג ציטוטים חלקיים מתוך הראיון, וכי בראיון במלואו סייג המשיב את דבריו והבהיר כי מדובר בגרסת מרשו, אותה ביקרו המראיינים בראיון זה. לכן נקבע כי הפרסום חוסה תחת הגנה סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע.

אשר לפרסום 4, קבע בית משפט קמא כי בפרסום זה הובאו טענות משפטיות לגבי האליבי והעדות בבית המשפט של המערער וגרסאות המערער ואחיו דניאל בהליך הפלילי, וכי האמור בראיון קשור לדברים שנאמרו במהלך הדיון המשפטי. משכך נקבע כי הפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע.

אשר לפרסום 5, בית המשפט קבע כי חלק מהפרסום המיוחס למשיב כלל לא נאמר על ידו, ובחלק האחר, התייחס המשיב לעדות השכן שהוצגה בבית המשפט בהליך הפלילי. מכאן נקבע כי הפרסום אינו עולה לכדי לשון הרע וממילא דברי המשיב בפרסום חוסים תחת ההגנה שבסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע.

אשר לפרסום 6, פסק בית המשפט כי המשיב חזר על אמירות והתרחשויות שעלו במסגרת דיונים בבית המשפט במסגרת ההליך הפלילי, וכי האדם הסביר היה חשוף לתמונה המלאה, ולכן דברי המשיב חוסים תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע.

אשר לפרסום 7, נקבע כי האמור בפרסום זה אינו אלא תשובות לשאלות מראיין המהוות טענות משפטיות הנוגעות לגרסת ההגנה של דניאל מעוז לפיה הימצאות דגימת דם בזירה אינה מוכיחה מי מהאחים נכח בה, שכן מדובר באחים תאומים בעלי DNA זהה או דומה. טענה זו עלתה גם במסגרת ההליך הפלילי ולכן היא חוסה תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע.

אשר לפרסום 8, המהווה ציטוט באתר "ירושלים נט" מתוך ראיון אחר שנערך עם המשיב בתכנית של שלום אורן "בדרך הביתה" טען המשיב כי הפרסום חוזר על טענות משפטיות שהוצגו בבית המשפט. בית משפט קמא מצא כי חלק מהפרסום אינו בגדר חזרה על טיעונים משפטיים מההליך הפלילי, אלא קביעת עובדות בדרך של הסקת מסקנות. בפרסום נכתב כי המשיב הפנה לדברי עד מטעם ההגנה בהליך הפלילי, לפיהם המערער היה רגוע מאוד ביחס לאדם שראה את הוריו מתים בביתם. עוד צוטט המשיב כי המערער ידע שהוריו מתים והוא זה ש"שלח את ידו בחייהם והוא האחראי לרצח". כמו כן, נכתב כי לדברי המשיב היה קיים מתח בין ההורים לבין המערער בעקבות סכסוך על לימודי המערער. בית משפט קמא קבע כי שתי האמירות האחרונות אינן אלא הסקת מסקנות תוך חריגה מדברים שנאמרו במסגרת ההליך הפלילי, ולכן אינן חוסות תחת הגנת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. עם זאת, קבע בית משפט קמא כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש, כיוון שלא הציג את הראיון המלא במסגרתו נאמרו הדברים ולא הובאה ראיה או עדות מהן ניתן ללמוד כי הפרסום באתר הוא ציטוט מדויק של הראיון שהתקיים עם המשיב. קביעה זו של בית משפט קמא התבססה על כלל הראיה הטובה ביותר ועל כך שהמערער לא טען כי אין באפשרותו להציג את הראיון המלא.

אשר לפרסום 9, טען המערער כי מכתב שנכתב על ידי אחיו והוצג במסגרת כתבה בעיתון ידיעות אחרונות, מהווה פרסום של המשיב. מנגד טען המשיב כי מדובר בפרסום של אחיו של הנתבע. בית המשפט פסק כי המערער לא הוכיח עילת תביעה נגד המשיב בנוגע לפרסום זה, וכי לא ברור כיצד ייחס המערער למשיב את הפרסום המדובר.

אשר לפרסום 10, נפסק כי מדובר בטענות שנטענו בהליך הפלילי, כאשר המשיב הפנה לחלקים הרלוונטים בפרוטוקול, וכן בטרם החל הראיון נשמע קו ההגנה של אחיו של המערער לפיו המערער רצח את הוריהם. משכך קבע בית משפט קמא כי הפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע.

אשר לפרסום 11, קבע בית המשפט כי מדובר בתיאור דברים שהתרחשו ונאמרו במסגרת ההליך הפלילי אשר חוסים תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, כאשר טענות שונות של המערער בנוגע לפרסום נדחו לאור הגנה זו.

אשר לפרסום 14, נקבע כי דברי המשיב מהווים טענות משפטיות, החוזרות על הנאמר והאירועים שהתרחשו בבית המשפט, ולכן הוא זכאי להגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע.

אשר לפרסום 15, קבע בית משפט קמא כי האמור בפרסום הוא בגדר אמירות כלליות ביחס להליך המשפטי שאינן נוגעות במישרין למערער. בנוסף, לשאלת המראיין "מי רצח את ההורים?" ענה המשיב כי בבדיקת פוליגרף אחיו של המערער, דניאל, יצא דובר אמת (לגבי כך שהוא אינו הרוצח), ובעקבות כך טען המערער כי דברים אלו מובילים למסקנה כי המערער הוא הרוצח. בית המשפט דחה טענה זו וקבע כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה כי הפרסום מהווה לשון הרע.

אשר לפרסום 16, נקבע כי הפרסום חוזר על טענות הגנה שהוצגו לבית המשפט במסגרת ההליך הפלילי ולכן הפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע.

כמו כן, התייחס בית משפט קמא להצטרפות לשכת עורכי הדין כידיד בית משפט. המערער וד"ר פוגץ ממרכז נגה פנו לסניגור הציבורי הארצי בנוגע להתנהלות המשיב שפעל במינוי מטעם הסנגוריה הציבורית. הסניגור הציבורי הארצי, ד"ר ספיר, לא מצא פגם בשימוש המשיב באמצעי התקשורת מתוקף היותו סנגור, ולא מצא פגם באופן הצגת גרסת ההגנה בתקשורת.

לשכת עורכי הדין בסיכומיה הדגישה כי דיווח של סנגור לתקשורת והצגת גרסת הנאשם בהליך פלילי מתיישבים עם עקרונות שונים ובגדרם גם הזכות להליך הוגן לנאשם, פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת. לשכת עורכי הדין העלתה את החשש כי קבלת התביעה תגרום לעורכי דין לחשוש מלדווח לציבור על הליכים משפטיים באופן ענייני. לשכת עורכי הדין הפנתה לפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי על מנת לשלול את טענות המערער, וביקשה להסיק כי בכל אחד מהפרסומים היה מדובר בדיווח נכון והוגן על הנאמר בהליך משפטי.

לסיכום קבע בית משפט קמא כי התביעה נדחית, וכי נסיבות המקרה אינן מצריכות הכרעה בשאלה עקרונית ורחבה ביחס להתנהלות עורכי דין בכלל וסנגורים בפרט מול התקשורת. בהמשך לדחיית התביעה חוייב המערער בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק הדין.

טענות המערער

לטענת המערער, בית משפט קמא שגה בקביעתו כי הפרסומים חוסים תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, כיוון שאינם מקיימים את הקריטריונים שנקבעו ברע"א 3614/97 אבי יצחק עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (23.06.98; להלן: פרשת יצחק).

המערער טוען כי המשיב הציג בפרסומים עובדות מוגמרות ולא טענות הגנה.

לטענת המערער, פרסומים 2, 3, 5 ו-16 הנוגעים לעדות השכן אינם בגדר פרסום הוגן ונכון כיוון שנאמר כי השכן זיהה דמות, אך הוא זיהה רק צללית ולא העיד כי צללית זו דומה למערער.

המערער מלין על כך שבפרסומים 1, 3 ו-5, הוזכר שהוא איים על אחיו כי יחשוף את נטיותיו המיניות, אינם פרסומם הוגנים ונכונים כיוון שאחיו של המערער גילה לחוקרים אודות הנטיות כאמור.

כמו כן, טוען המערער כי האמירה בפרסום 3 לפיה משפחתו של המערער מהלכת אימים על הסנגורים הינה אמירה שעולה לכדי לשון הרע.

אשר לפרסום 4, סובר המערער שהמשיב הציג עובדה מוגמרת באמרו כי קיימת בעיה באליבי של המערער ובנוסף, בניגוד לנאמר בפרסום, המערער מעולם לא העיד כי הוא יכול להכניע את אחיו.

לטענת המערער, פרסום 7 אינו פרסום נכון והוגן מפני שהמשיב הציג את הדברים בפרסום כעובדות מוגמרות ואמר כי ישנן ראיות נוספות מלבד הימצאות דם בזירה מהן ניתן להסיק כי גם המערער וגם אחיו היו בזירה. כמו כן, טוען המערער כי שגה בית משפט קמא כאשר קיבל את ההפניה של המשיב לעמוד 225 להכרעת הדין ביחס לקיומה של דגימת דם שיכולה להעיד גם על נוכחות התובע.

המערער טוען כי פרסום 14 מציג את טענות ההגנה כאילו התקבלו על ידי בית המשפט בהליך הפלילי. בנוסף נטען כי המשיב הציג את טענות ההגנה באופן חד צדדי ונמנע מלהציג את עמדת בית המשפט בהליך הפלילי וכי המשיב ידע על כך שהמערער היה ביחידה העוקבת למעלה משנה מיום הפרסום, ולא "לאחרונה" כפי שציין בפרסום.

אשר לפרסום 16, טוען המערער כי האמירה שנמצאה טביעת אצבע של המערער בזירה הינה אמירה כוזבת ולכן אינה חוסה תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע.

המערער מלין על החלטת בית משפט קמא כי לא הרים את נטל הראיה בפרסומים 8 ו-9:

ביחס לפרסום 8 טוען המערער כי ההלכה בדבר הראיה הטובה ביותר השתנתה, וגם ראיה משנית מקבלת משקל מתאים והיא אינה נמחקת גם אם אינה ראיית המקור. בנוסף טוען המערער כי היות ומדובר באתר האינטרנט הרשמי של תחנת הרדיו "רדיו ירושלים", אשר במסגרתה נערך הראיון שצוטט באתר, ומכאן קמה החזקה כי נוסח הכתבה מציג את הדברים כפי שנאמרו על ידי המשיב.

עוד סובר המערער כי ככל שהמשיב לא פנה אל גוף התקשורת וביקש לתקן הציטוט אם אכן הציטוט שגוי, הרי שהדבר עומד לחובתו. כמו כן, הכתבה שהוצגה בפני בית משפט קמא היא הראיה הטובה ביותר שיכל המערער להציג כיוון שאין לו כל יכולת לשחזר את הראיון מהרדיו. לכן סובר המערער כי עמד במאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי.

בנוסף, המערער גורס כי בניגוד לנאמר בפרסום 8, לא הופיע בהליך הפלילי עד מטעם ההגנה שסיפר כי המערער היה רגוע כשראה את הוריו מתים, וכי אין ראיה כי המערער התנהג בצורה מוזרה. בנוסף, אמירת המשיב בפרסום כי המערער ידע על זהות ה-DNA בינו לבין אחיו חוטאת למציאות שכן המערער לא ידע על כך גם לפי גרסת ההגנה בהליך הפלילי.

לטענת המערער, העובדה כי בפרסום 9 המשיב הוא זה שהעביר לעיתון את המכתב שכתב אחיו של המערער, מהווה פרסום לשון הרע חוזר ועצמאי של דברי אחיו. לצד זאת, סובר המערער שטענת המשיב לפיה מדובר בפרסום של דניאל מעוז, סותרת את טענתו כי דניאל לא יכול להתראיין או להיות בקשר עם התקשורת, ואף בכתבה עצמה נכתב כי המכתב הועבר למשיב מדניאל. לכן טוען המערער כי בהעדר הסבר סביר מהמשיב, הוא עומד במאזן ההסתברויות כי המשיב הוא זה שהעביר את המכתב לאמצעי התקשורת.

המערער מלין על קביעת בית משפט קמא כי לא הייתה מחלוקת שסנגור ציבורי בהליך פלילי רשאי להתראיין בתקשורת, כיוון שהייתה מחלוקת בנוגע לסמכות המשיב, שמונה מכוח חוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995, להתראיין. המערער סובר כי המשיב פעל מכוח חוק זה ומכוח ההרשאה שהעניקה לו הסנגוריה שהיא רשות מעין שלטונית אשר אינה מוסמכת לפי החוק להתראיין בתקשורת. המערער מפנה בעניין זה לבג"ץ 4253/02 קריתי - ראש עיריית טבריה נ' אליקים רובינשטיין - היועמ"ש (17.03.2009).

בנוסף מלין המערער על צירוף לשכת עורכי הדין להליך כידיד בית משפט, ולדחיית בקשת ההצטרפות להליך של "ארגון משפחות נרצחים ונרצחות". המערער גורס כי נייר העמדה שהוגש על ידי לשכת עורכי הדין נעדר התייחסות להשפעות פסק הדין על כלל ציבור עורכי הדין בישראל, והיה מוטה באופן מובהק לצד המשיב ועסק רק בעניינו.

טענות המשיב

לטענת המשיב, ערכאת הערעור אינה מתערבת בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית למעט במקרים חריגים (ע"א 8557/06 עיריית פתח תקווה נ' חב' אולימפיה בניה השקעות ופיתוח (1994) בע"מ (15.09.2010).

עוד טוען המשיב כי הביטויים שנאמרו בפרסומים היו לגיטימיים במסגרת זו. המשיב לא יזם פרסום אלא הגיב לפרסומים שהפנו אליו בכדי להביא את הצד של מרשו. בנוסף, הוא פעל בהתאם להנחיית יועץ התקשורת של הסניגוריה הציבורית.

לטענת המשיב, המערער בהתייחסו בעיקרי הטיעון לפרשת יצחק הביא את דעת המיעוט, אך דעת הרוב קובעת כי ראיונות המשיב תואמים את פרשנות סעיף 13(7), גם אם הפרסומים לא מציגים את הצד השני.

המשיב גורס כי הפרסומים חוזרים על אמירות שנאמרו בבית המשפט ולכן חוסים תחת הגנת חוק איסור לשון הרע.

המשיב טוען כי בפרסומים 1 ו-16 הובהר מראש שהוא המייצג של דניאל והדברים נאמרו בבית המשפט, ובנוסף סייג את דבריו במהלך הראיון ולכן מדובר בדיווח נכון והוגן.

ביחס לפרסום 2, טוען המשיב כי בחקירת השכן בהליך הפלילי, נאמר במפורש כי השכן ראה דמות ולא צללית, וכי לדמות זו לא היו משקפיים, ולכן מדובר בדיווח נכון והוגן.

ביחס לפרסום 3, המשיב גורס כי אין לשון הרע באמירתו "מנסים להלך עלינו אימים" שכן האמירה לא כוונה למערער ושמו לא צוין.

ביחס לפרסום 4, טוען המשיב כי המערער מתעלם מדברים מפורשים שאמר בבית המשפט אשר ליכולותיו הפיזיות.

המשיב גורס כי בית משפט קמא צדק בקביעתו כי חלק מפרסום 5 אשר מיוחס אליו, נאמר בכלל ע"י עו"ד ארז בר צבי, שאינו צד לערעור זה.

אשר לפרסום 7 טוען המשיב כי טענת המערער לפיה עלתה במשפט ראיה בלשון יחיד ולא ראיות, עולה לראשונה במסגרת הערעור דנן וכי אכן היו ראיות בלשון רבים וביניהן טביעות האצבע והדנ"א המשותף.

אשר לפרסום 8 סובר המשיב כי כיוון שלא הובא הראיון השלם לא ניתן לקבוע כי המשיב לא סייג את דבריו בראיון זה, וכי הדברים שנאמרו לכאורה בראיון זה, נאמרו גם בין כותלי בית המשפט כאשר התנהגות המערער עלתה בעדות השכנה ניצה ובעדות השכן ערן ווגה, והידיעה על זהות ה-DNA עלתה בהכרעת הדין.

אשר לפרסום 9, טוען המשיב כי הפרסום אינו עונה על הגדרת "מפרסם" לפי חוק איסור לשון הרע, וממילא אינה כוללת לשון הרע, וכי היה על המערער לתבוע את העיתון עצמו ולא את המשיב.

אשר לפרסום 14, המשיב גורס כי אין מדובר בלשון הרע כלל, וכי בכל מקרה הדברים נאמרו בחקירות עדי התביעה במשפט הפלילי.

לטענת המשיב, בית משפט היה יכול לדחות את התביעה לגופה בהתאם לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, מפני שתוכן הפרסום בשעה שפורסם היה אמת למיטב ידיעתו של מייצג הנאשם במשפט אשר סיפר את גרסתו ובהתאם להגנת תום הלב אשר מעוגנת בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע.

לעניין צירוף לשכת עורכי הדין כידיד בית משפט, טוען המשיב כי הפסיקה מחייבת את צירופה להליך, ואינה מחייבת את צירוף ארגון משפחות נרצחים ונרצחות מפני שאין מדובר בגוף המשקף את האינטרס הציבורי בכללותו.

לסיום דורש המשיב לדחות את הערעור ולחייב את המערער בהוצאות ושכ"ט עו"ד בצירוף מע"מ כחוק.

טענות לשכת עורכי הדין בישראל כידיד בית המשפט

לשכת עורכי הדין טוענת כי עמדתה משקפת את עמדתה הרוחבית ביחס לאופי ודרך השיקוף של ההליך המשפטי בתקשורת.

לטענת לשכת עורכי הדין, בית משפט קמא צדק בקביעתו כי הגנות מכוח סעיפים 13(5) ו-13(7) לחוק איסור לשון הרע חלות על התנהלות עורכי דין, ובכלל זה המשיב, מול התקשורת. כמו כן, סבורה לשכת עורכי הדין כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי המשיב לא פעל למטרות שיווקיות לעצמו (על"ע 13/86 דרור חטר ישי נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (10.01.1988)) .

לשכת עורכי הדין העלתה את החשש כי ככל שהערעור יתקבל, עלולים בתי המשפט להיות מוצפים בתביעות של אנשים נגדם טענו נאשמים טענות שונות ויתבעו את עורכי הדין של הנאשמים בעילת לשון הרע. בנוסף, קבלת הערעור תפגע גם בעקרונות חוקתיים - עיקרון פומביות הדיון, בחופש הביטוי ובחופש העיסוק של עורכי דין מהסניגוריה הציבורית ושל עורכי דין פרטיים. כמו כן, קבלת הערעור דנן תפגע בזכות הציבור לדעת אשר קשורה בקשר הדוק לעיקרון פומביות הדיון. פגיעה נוספת תהיה בחופש הביטוי של אותם נאשמים שכן הדבר ימנע מהציבור להיחשף לגרסתם.

לטענת לשכת עורכי הדין, הערעור עוסק בשאלות רוחב אשר חורגות מנסיבותיו של המקרה הפרטי בתיק, שכן הסוגיה קובעת את נורמת ההתנהלות המצופה מסניגור המייצג נאשם במשפט פלילי. לשכת עורכי הדין גורסת כי קבלת הערעור תאיין את הגנת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, וגם אם המשיב נקט בלשון אחרת מהלשון בה נקט בבית המשפט או לא התייחס למלוא הטענות שהועלו על ידי הנאשם, אין בכך כדי לשלול את הגנת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע.

לשכת עורכי הדין בחנה את הפרסומים לפי המבחן שנקבע בפרשת יצחק ולהשקפתה דין הערעור להידחות גם לפי מבחני הדיווח הנכון וההוגן, וכי צדק בית משפט קמא בקביעותיו ביחס לפרסומים השונים.

אשר לפרסום 8, גורסת לשכת עורכי הדין כי בית משפט קמא צדק בקביעתו כי המערער לא הרים את נטל ההוכחה אשר לקשר בין המשיב לבין הפרסום, וממילא גם על פרסום זה חלות ההגנות מכוח חוק איסור לשון הרע.

לסיום מבקשת לשכת עורכי הדין לדחות את הערעור לאור השלכות הרוחב המשמעותיות של קבלת הערעור על ציבור עורכי הדין, על צדדים שונים בהליכים פליליים ואזרחיים ועל זכויות חוקתיות.

דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערעור להדחות.

ראשית, אין אני מקבלת את טענות המערער כי המשיב "עשה לעצמו פרסומת". בעל"ע 13/86 חטר ישי נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב יפו (10.01.1988) נקבע כי הופעה של עו"ד בתקשורת לפי בקשתה של זו, בעניין בעל חשיבות ציבורית (שאין חולק כי פרשת הרצח של הורי המערער, אירוע מזעזע וטרגי, היא בעלת חשיבות שכזו), בכדי לתת הסבר ענייני בבעיה משפטית, אינה עשיית פרסומת לעו"ד עצמו. ואכן, כך פעל המשיב. המשיב התראיין לכלי התקשורת בפרשה מתוקשרת זו, והציג בפניה את ההסברים הרלוונטיים באותה עת לשאלות שעלו בקשר להליך הפלילי.

הגנות סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע וייצוג הולם

סעיפי החוק שבליבת ערעור זה הם סעיפים 13(5) ו-13(7) לחוק איסור לשון הרע, ולשונם כדלקמן:

13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

(5)   פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;

(7)   דין וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21;

סעיפים אלו מבטאים איזון בין הזכות לשם טוב כנגזרת של כבוד האדם לבין אינטרסים כדוגמת האינטרס של שמירת הגינות ויעילות ההליך, הגוברים על הזכות לשם טוב. לעניין זה, ראו:

"ההגנה הבלתי-מתפשרת על פרסומים מהסוג הנקוב בסעיף 13 כרוכה בוודאי במחיר מבחינת ההגנה על שמו הטוב של מושא הפרסום. אין ספק שעשוי ליהנות מן ההגנות שבסעיף 13 גם מי שבמובנים רבים – מנקודת מבט פרטנית – אינו ראוי להגנה. אולם נקודת המבט של סעיף 13 אינה מצטמצמת למקרה הספציפי. הסעיף נועד להגן על שיקולים רחבים הנוגעים לאינטרס

הציבורי, כאשר חלק מסעיפי המשנה – וסעיף-קטן (5) בכללם – מתייחסים לפרסומים שנעשים על-ידי רשויות השלטון או תוך כדי פעילותן. סעיף-קטן (5) נועד למנוע מצב שבו ירחף מעל מי מהגורמים הנזכרים בסעיף, תוך כדי דיון משפטי, האיום של תביעת לשון הרע. הסעיף נועד למנוע מצב שבו העילה לפי חוק איסור לשון הרע תהווה גורם מצנן על התבטאויות בגדרי הליך משפטי ותמנע מהגורמים השונים המעורבים בהליך המשפטי להתבטא באופן חופשי. עמד על כך השופט מצא בדנ"א חטר-ישי (דנ"א 6077/02 דרור חטר-ישי נ' עדנה ארבל, 07.04.2003 – ש.ד.) הנ"ל:

'החסינות שסעיף זה [13] מעניק לפרסום הנעשה על-ידי בעל סמכות מעין-שיפוטית במסגרת מילוי תפקידו היא אחת מההגנות הללו [המוחלטות], והיא מבטאת את הכרעתו הנורמטיווית של המחוקק, שלפיה באיזון בין זכותו של אדם להגנה על שמו הטוב לבין האינטרס לשמור על הגינותו ועל יעילותו של ההליך המעין-שיפוטי, ידו של האינטרס האחרון על העליונה. הרציונל לכך הוא, כאמור, להבטיח שנושא המשרה המעין-שיפוטית יאמר דברו ללא מורא וללא חשש מפני תביעות עתידיות בגין הוצאת דיבה (שם, בפס' 6).'" (רע"א 1104/07 עו"ד פואד חיר נ' עו"ד עודד גיל (19.08.2009), להלן: פרשת חיר)

סעיף 13(5) מעניק הגנה מוחלטת לפרסום שנעשה על ידי ב"כ של בעל דין, כדוגמת המשיב, במסגרת דיון משפטי. מטרת סעיף זה היא למנוע חשש במסגרת דיון משפטי על מי מהגורמים המוזכרים בסעיף, בשל איום של תביעת לשון הרע (ראה פרשת חיר בעמוד 4).

לכן, למרות שכיום אין חולק כי המשיב טען במסגרת גרסאות ההגנה של מרשו בהליך הפלילי טענות שאינן אמת, אך נאמרו במסגרת המשפט, הרי שעדיין אמירות אלו יהיו מוגנות מכוח סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. כפי שהובהר בפרשת חיר:

"סעיף 13 קובע 'הגנות מוחלטות' (ראו אורי שנהר דיני לשון הרע 191 (1997)). אחת מן ההגנות המוחלטות – זו הקבועה בסעיף 13(5) לחוק – מתירה פרסום הכולל לשון הרע שנעשה על-ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, 'תוך כדי דיון' בפני גורם שיפוטי. ניתן לומר כי המונח 'הגנה מוחלטת' יש בו חוסר דיוק מסוים שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 67-66). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב'הגנה מוחלטת' (ראו גם דנ"א 6077/02 חטר-ישי נ' ארבל, [פורסם בנבו])."

סעיף 13(7) מעניק פטור מאחריות למי שחוזר על דברי לשון הרע שנאמרו במסגרת דיון ציבורי (פרשת יצחק, בעמוד 61). חסינות זו ניתנת למפרסם כל עוד תיאור הדיון הוא שלם ומדויק, גם אם הדברים שפרסם אינם נכונים, אך הדיווח אודותיהם הוא נכון והוגן. (פרשת יצחק, בעמוד 67).

בית המשפט התייחס בפרשת יצחק לחשש כי בפרסומים אודות הליכים משפטיים יעשה שימוש בחסינות שניתנת בסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, בחזרה על דברי לשון הרע ואף בהחמרתם ומבלי לשאת באחריות על כך (עמוד 71 לפרשת יצחק). אך, חסינות זו מותנית בכך שהפרסום יהיה בבחינת דין וחשבון נכון והוגן על ההליכים. לעניין זה, יפים הדברים באים:

"... על-כן, על-מנת שפרסום ייחשב לפרסום נכון והוגן, אין דרישה כי הפרסום יהיה מלא לחלוטין, במובן זה שיציג את כל הפרטים. מותר לו לפרסום להיות תמצית של ההתרחשות (ראו עניין בן ציון [21], בעמ' 801-802). במסגרת זו, השמטה של פרט לוואי במה שהוא, מכל בחינה אחרת, דיווח מדויק על הליכי משפט, לא תגרור מסקנה כי הדיווח אינו נכון והוגן (ראו Sassover v. Finnerty (1983) [31]). ברוח דומה, נפסק כי בחינת ההגינות אינה בחינה פדנטית. אין מדובר בדרישה כי הדיווח העיתונאי יהיה תואם בכל ניואנס את האירוע המדווח (ראו Holy Spirit Ass'n Etc. v. New York Times Co. (1979) [32], at pp. 1187-1188 ).

30. דברים אלה, על אודות הפעלתה הגמישה של הדרישה לכך שהפרסום יהיה 'נכון והוגן', אינם גורעים מחשיבותה של אמת-המידה היסודית שלפיה נבחנת הגינותו של הפרסום: היותו פרסום מאוזן, המציג באופן נכון את ההליך בכללותו. הכלל הוא כי פרסום המציג את עמדתו של צד אחד להליכים, בלי שניתן ביטוי לעמדת הצד האחר, אינו פרסום נכון והוגן. פרסום המציג את ההליך באופן חלקי, ויוצר תמונה מעוותת של ההליך בכללותו, אינו פרסום הוגן ונכון.

...

הגינות הדיווח היא הנדבך המרכזי בהוראה זו, המבטיח את הגשמת התכלית אשר חסינות זו נועדה לקדם – פומביותם של הליכי משפט לאמיתם. על-כן, מתחייבות קפידה ותשומת-לב ביישומה של דרישה זו, על-מנת שהחסינות לפי סעיף 13(7) תינתן רק במקרים ראויים, שבהם עשוי הפרסום נושא הדיון להגשים את התכלית האמורה. יש לבחון היטב, בכל מקרה ומקרה, אם ההליך בכללותו מתואר בפרסום נושא הדיון באופן נכון והוגן. מבחן זה מבטיח, כי על-מנת ליהנות מן החסינות, יספק כלי התקשורת לציבור תחליף הקרוב ככל שניתן – באילוצים הטכניים הבלתי נמנעים – לנוכחות באולם הדיונים. הוא מונע ניצול לרעה של החסינות, בדרך של השגת אפקט סנסציוני לטווח קצר, המתעלם מן התמונה הכוללת.

32. מאמת-מידה זו נגזר הפתרון במקרים קונקרטיים. בהתאם לכך, פרסום עדות משמיצה שנשמעה בהליך שיפוטי, בלי להביא לידיעת הקוראים ראיות מטהרות אשר הוגשו ביחס אליה, לא ייחשב לדין וחשבון "נכון והוגן" (ראו Restatement 2d, Torts

[54], 611, comment f). דיווח על אשמה שהוטחה בעד במהלך חקירה נגדית, בלי להביא את תשובתו של העד להאשמה, אינו בבחינת דיווח נכון והוגן (עניין Tsikata הנ"ל [43]). דיווח המתייחס רק לחלק מתשובותיו של עד, בלי לעמוד על תשובות אחרות, השופכות אור שונה על העניין נושא הדיווח, אינו דיווח נכון והוגן (שם)." (פרשת יצחק, בעמודים 76-73)

הגנת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע – מן הכלל אל הפרט

בטרם אדון בפרסומים השונים, אתיחס לטענת ההגנה של דניאל מעוז שנטענה בהליך הפלילי.

דניאל מעוז העלה חמש טענות הגנה שונות, שאחת מהן הייתה שהמערער מעורב ברצח ההורים, מחקירתו הנגדית של המערער בהליך הפלילי (פרוטוקול ההליך הפלילי מיום 07.03.2012 בעמודים 150-158 לפרוטוקול) ועד לתום המשפט, וזו הגרסה אותה ביקשה הסנגוריה, בסיכומיה, שבית המשפט יאמץ. במסגרת גרסה זו נטען כי לא אלמוני ביצע את הרצח, אלא המערער הוא זה שרצח את ההורים, וכי דניאל ערך את חיפושי המחשב המפלילים בעקבות סערת רגשות שנבעה מחששו כי המערער יגלה את סודו אודות נטיותיו המיניות. לכן טען דניאל כי נסע לבית ההורים בירושלים בערב הרצח כדי להסביר להוריו את מצבו הקשה של המערער. בהמשך נטען כי דניאל הגיע לבית ההורים, בילה עמם בביתם אך לא העלה את מצבו של המערער מולם. עוד טען דניאל בגרסה זו כי הוא לא מצא את הטלפון הנייד שלו ולכן חייג אליו מהטלפון של אביו. טרם יציאתו מהבית, נכנס לשירותים בקומה הראשונה ושמע רעשים מדלת הכניסה ואת קולו של ניר. אז, טען דניאל כי שמע צעקות בקולו של אביו המבקשות מאמו להזמין משטרה, ואת אמו צועקת כי רוצחים אותה. לאחר מכן יצא דניאל מהשירותים, ולטענתו הסתער על המערער וקרע את חולצתו וכפתוריו. אז, יצא המערער מהבית לאחר שאיים על דניאל. עוד נטען כי המערער החמיא לאחיו על ניקוי הזירה.

גרסה זו נדחתה מכל וכל בהכרעת הדין. נקבע כי מדובר בגרסה כבושה לאור מועד מסירת הגרסה - במהלך המשפט, אשר ההסברים לה אינם עקביים ואינם עומדים במבחני השכל הישר. עוד נקבע כי גרסתו של דניאל מעוז בנוגע להשתלשלות האירועים בימים שקדמו לרצח, במהלכו ואחריו מלאה תמיהות וסתירות וכן כי גרסתו אינה תואמת את המסכת הראייתית בתיק. כמו כן, בית המשפט נתן אמון באליבי של המערער.

יתרה מזאת, במהלך דיונים בערעור שהוגש בהליך הפלילי, ע"פ 5733/13 דניאל מעוז נ' מ"י (05.07.2016) התנצל דניאל על שהאשים את אחיו המערער ברצח וגרם לו לסבל, וציין כי המערער חף מפשע.

משפרסתי את ההלכה בנושא ואת הרקע העובדתי, אבחן את הפרסומים השונים בערעור.

פרסום 1 – לא מצאתי כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי הפרסומים חוסים תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, שכן הם משקפים את הנאמר בפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי מיום 07.03.2012 בעמוד 173, שורות 9-20. כמו כן, הציטוטים משקפים חלק מראיון שלם בו הוצגה התמונה המלאה לגבי ההליך הפלילי, ומהווים תשובות לשאלות שנשאל המשיב בראיון.

פרסום 2 – בפרסום זה נאמר כי השכן העיד שראה דמות נמוכה בלי משקפיים יוצאת מהדלת שאינה דומה לדניאל מעוז, וכי המשטרה חשדה במערער. לא מצאתי כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי הפרסומים חוסים תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, שכן הם משקפים את הנאמר בעדות השכן בפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי מיום 07.03.2012 בעמוד 205, שורות 1-5. כמו כן, הציטוט הוא חלק מראיון בו ענה המשיב על שאלות המראיין, ובמסגרתו הובהר כי זהו קו ההגנה בו נקט המשיב בייצגו את דניאל.

פרסום 3 - לא מצאתי כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי הפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, שכן הוא משקף את הנאמר בפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי מיום 07.03.2012 בעמוד 173, שורות 9-20, ובחקירה של המערער בפרוטוקול הדיון מאותו היום, בעמוד 172, שורות 11-13. אציין כי במהלך הראיון הבהיר והדגיש המשיב כי הוא מתראיין במסגרת תפקידו כמרשו של דניאל, וכי הציטוטים מהווים תשובות לשאלות שנשאל המשיב בראיון, ומשקפים רק חלק מראיון מלא.

פרסום 4 - לא מצאתי כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי הפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, שכן האמירה אודות האליבי משקפת את הנאמר בפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי מיום 15.03.2012 בעמודים 330-343 במסגרת החקירה החוזרת של העד רונן ניב והאמירה על מסוגלות המערער להכניע את דניאל, עלתה גם היא במסגרת פרוטוקול הדיון בהליך הפלילי מיום 13.03.2012. האמירות מהוות מענה על שאלות המראיינת במסגרת כתבה ארוכה ומלאה.

פרסום 5 – בפרסום זה נאמר כי ישנה עדות של עד ראיה – השכן, אשר העיד כי בליל האירוע לאחר ששמע צעקות מביתם של הזוג מעוז, רץ לפתח הבית שלהם וראה דמות אדם נמוכה מהגובה של דניאל מעוז וללא משקפיים. בנוסף נאמר כי דניאל שמר את הגרסה לעצמו כי חשש שהמערער יחשוף את סודו הנוגע לנטיותיו המיניות.

לא מצאתי כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי הפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, שכן הוא משקף את הנאמר בעדות השכן בפרוטוקול הדיון כאמור בקביעתי לגבי פרסום 2. כמו כן, ייחס המערער למשיב משפט נוסף אשר כלל לא נאמר על ידו והציטוטים מהווים חלק מראיון שלם ומענה על שאלות במסגרתו.

פרסום 6 – בפרסום זה הדגיש המשיב כי הוא מציג את גרסת ההגנה של לקוחו. המשיב הסביר אילו ראיות קיימות – עדות השכן בנוגע לצללית וה-DNA הזהה של האחים. לכן, סבורני כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי הפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע, שכן הוא משקף את הנאמר בעדות השכן בפרוטוקול הדיון מיום 07.03.2020 וכן את הטענות בנוגע ל-DNA הזהה שעלו בדיון מאותו היום, בעמוד 173 לפרוטוקול הדיון, שורות 26-32 וכן בעמוד 174 לפרוטוקול הדיון בשורות 1-3. הפרסום הוא חלק מראיון מלא ומהווה מענה על שאלות המראיין.

פרסום 7 – לא מצאתי מקום לקבל את טענת המערער כי שגה בית משפט קמא בהפנייתו אל עמוד 225 להכרעת הדין בהקשר קיום דגימת הדם שיכולה להעיד על נוכחותו בזירה. בעמוד זה להכרעת הדין התייחס בית המשפט לדגימה 48 – טביעות אצבע של ניר, אשר מומחה ציין לגביה כי היא חשודה כדגימה של טביעות אצבע שנטבעו בחומר חשוד כדם (עניין זה מורחב בעמוד 224 להכרעת הדין). בית המשפט הצר על אבדן ראיה זו אשר אכן יכלה, כפי שאמר המשיב בפרסום, להעיד על נוכחות המערער. כמו כן, אמירתו של המשיב כי נוכחות הדם בזירה יכולה להצביע על נוכחות מי מהאחים, תואמת את הנאמר בנוגע ל-DNA הזהה של האחים, אשר עלה בפרוטוקול הדיון מיום 07.03.2020, כאמור בהחלטתי בנוגע לפרסום 6. הציטוטים האמורים מהווים חלק מראיון מלא ומענה על שאלות המראיינים.

פרסום 9 – צדק בית משפט קמא בקביעתו כי המערער לא הוכיח עילת תביעה כנגד המשיב, שכן האמירות בפרסום זה הן מטעם דניאל, ולכן לא ניתן לייחס אותן למשיב.

סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע מהו פרסום:

2.    (א)  פרסום, לענין לשון הרע - בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.

          (ב)  רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:

(1)   אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;

(2)   אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע.

סעיף 11 לחוק איסור לשון הרע קובע מתי תוטל אחריות בגין פרסום לשון הרע באמצעי התקשורת:

11.  (א)  פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע, האדם שהביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו, עורך אמצעי התקשורת ומי שהחליט בפועל על הפרסום, ובאחריות אזרחית ישא גם האחראי לאמצעי התקשורת.

בפרסום 9 עולה השאלה האם ניתן לייחס למשיב אשר העביר מכתב שכתב דניאל מעוז וכולל לשון הרע, עילת תביעה בגין פרסום לשון הרע.

המכתב עצמו עונה להגדרת פרסום לשון הרע אשר נעשה בכתב לפי סעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע. בסעיף 2(א) אין התייחסות למצב בו מועבר תוכן לשון הרע באמצעות גורם שלישי.

סעיף 11 לעומת זאת, מטיל אחריות על אדם אשר הביא את דברי לשון הרע לאמצעי התקשורת. בפסיקה נקבע כי הסעיף מתייחס לעיתונאי אשר הביא את הידיעה לאמצעי התקשורת (ראו: ע"א 407/89 צוק אור נ' קאר סקיוריטי (25.10.1994)) וכי ניתן להטיל אחריות על מחבר דברי לשון הרע במסגרת הסעיף (ראו: ע"פ 4147/95 מוחמד יוסף ג'בארין נ' מדינת ישראל (20.10.1996) בפסק דינו של השופט גולדברג). בר"ע 657/85 אליהו רונן נ' מדינת ישראל (10.12.1985) הסעיף חל גם על מי שמסר ידיעה לעיתונאי:

"סעיף 11 נוקט לשון 'האדם שהביא את דבר לשון הרע לאמצעי התקשורת וגרם בכך לפרסומו', ובלי לנסות ולמצות את רשימת כל סוגי האנשים, אשר אותם חובק ביטוי זה, הרי נובע מן הנוסח, כי הוא כולל גם את מי שמסר ידיעה לעיתונאי, בתור שכזה, בידעו, שדבריו עשויים לשמש לפירסום בעיתון"

לכאורה, היה ניתן להטיל אחריות על המשיב כמסייע לדניאל מעוז בפרסום לשון הרע לאור מסירתו של המשיב את המכתב לעיתונאי (אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997), בעמוד 96; רע"א 8562/16 ‏גדעון הכט נ' ד"ר יצחק לבנה (27.12.2016)), אך טענה זו לא נטענה במסגרת טענות הצדדים ולכן אין אני מוצאת לנכון להרחיב היריעה. מה גם שאין חולק כי המכתב המדובר לא נכתב על ידי המשיב, והלה גם לא סייע בכתיבתו.

פרסום 10 – האמירה בנוגע לאליבי דומה לנאמר בפרסום 4 וחוסה תחת ההגנה של סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע. האמירה בנוגע למכון לרפואה משפטית, קרי חוות הדעת של פרופ' היס מהמכון לרפואה משפטית בה דנו בהרחבה בפרוטוקול הדיון מיום 21.03.2012. האמירה בנוגע לשעות פעילות המחשב עלתה גם היא במהלך הדיונים ואף קיבלה התייחסות בהכרעת הדין בעמוד 227. לכן אני סבורה כי מדובר בפרסום נכון והוגן. הציטוט המיוחס למשיב הוא בגדר מענה על חלק משאלות המראיינים.

פרסום 11 – ניכר כי פרסום זה מביא את המתרחש בכותלי בית המשפט בהליך הפלילי, במסגרת היחסים בין דניאל וניר שם. כמו כן, האמירה לגבי החשד של המערער ואחותו לגבי דניאל עלתה בפרוטוקול הדיון מיום 07.03.2020 בעמוד 65. ההתנהלות "השלומיאלית" בניקוי הזירה עלתה בין היתר בפרוטוקול הדיון מיום 02.07.2012 ובפרוטוקולים נוספים. לכן, ולאור העובדה כי מדובר בחלק מכתבה ארוכה המציגה את התמונה המלאה אשר לנאמר בהליך הפלילי, אני סבורה כי צדק בית משפט קמא בקביעתו כי מדובר בפרסום נכון והוגן על המתרחש בין כותלי בית המשפט, החוסה תחת הגנת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע.

פרסום 14 - לא מצאתי לנכון לקבל את טענת המערער כי המשיב מציג באופן חד צדדי את טענות ההגנה בצורה שמציגה אותן כאילו התקבלו בבית המשפט. זאת מפני שהמשיב הדגיש כי זוהי דעתם- דעת ההגנה, ולא ציין בפרסום כי דעה וטענה זו התקבלה בבית המשפט, וכי האמירות מהוות חלק מראיון מלא ושלם ובגדר מענה על שאלות מראיינים.

פרסום 16 – מסכימה אני עם החלטת בית משפט קמא כי הפרסום חוסה תחת הגנת סעיף 13(7) היות וגרסת הגנה זו של דניאל עלתה מספר פעמים במהלך ההליך הפלילי ובהכרעת הדין וניכר כי המשיב סייג את דבריו בראיון והסביר כי מדובר בגרסת ההגנה של הלקוח שלו, וכי הציטוטים האמורים מהווים חלק מראיון מלא ומענה על שאלות המראיינים.

נטל ההוכחה בגדרי הגנות סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע

בפסק הדין נשוא הערעור דנן, קבע בית משפט קמא כי בפרסומים 8 ו-15, לא הרים המערער את נטל ההוכחה הנדרש.

בפרסום 8, קבע בית משפט קמא כי לא ניתן לדעת האם בכתבה באתר מופיע הציטוט המדויק של הדברים שנאמרו ע"י המשיב בראיון מתחנת הרדיו. כמו כן, ביססה כב' השופטת לוי את ההחלטה על כלל הראיה הטובה ביותר משלא נטען ע"י התובע כי אין באפשרותו להציג את הראיון ששודר ברדיו.

אמנם, נקבע בספרות כי נטל הוכחת הגנות סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מוטל על הנתבע, ובמקרה זה על המשיב (ראו: אורי שנהר, דיני לשון הרע, 1997, בעמוד 214), אך, על התובע מוטל נטל הוכחת רכיב הפרסום של לשון הרע (ראו: אורי שנהר, דיני לשון הרע, 1997, בעמוד 93), ותחת זאת, עליו להוכיח כי הפרסום נעשה על ידי הנתבע (שם). משהמערער לא הציג את הראיון ששודר ברדיו, לא ניתן לייחס את הפרסום למשיב, במיוחד לאור טענות המשיב בסיכומיו ובתצהירו כי אין ראיה שהדברים המובאים כציטוט בכתבה זו נאמרו על ידו וכי מדובר בפרסום חלקי של הנאמר בראיון לרדיו. לאור זאת מסכימה אני עם החלטת בית משפט קמא כי לא הורם נטל הראיה בנוגע לפרסום 8.

גם בפרסום 15 קבעה כב' השופטת קמא כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה. בפרסום זה, טען המערער כי האמירה "הייתה גם בדיקת פוליגרף ושם הוא (דניאל – ש.ד.) נמצא דובר אמת", מובילה למסקנה כי המשיב התכוון לכך שהמערער הוא הרוצח. אין אני מקבלת טענה זו, שכן הדבר לא נאמר מפורשות בפרסום. מעבר לכך, החלטתו של בית המשפט קמא בעניין זה, אשר נתקבלה לאחר שמיעת הראיון המלא, הייתה מנומקת והציגה את האיזונים השונים בין טענות המערער בעניין זה לבין הפרסום עצמו.

צירוף לשכת עורכי הדין להליך

כיוון שמדובר בערעור שתוצאתו יכולה להביא להשלכות רוחב על כללי האתיקה של עורכי הדין שהלשכה אמונה עליהן (ראו: 11152/04 פרדו נ' מגדל (11.04.2005)), ולאור העובדה שהלשכה הייתה צד להליך בבית משפט קמא, החלטתי לצרף את לשכת עורכי הדין כצד להליך. השאלות המשפטיות שעלו בערעור זה יכולות היו להשפיע על דרך התנהלות ציבור עורכי הדין כלפי לקוחותיהם והתקשורת, ולכן אין אני מקבלת את טענת המערער כי לא היה מקום לצרף את לשכת עורכי הדין להליך למרות שבסופו של יום לא היה בידי הלשכה להוסיף על הממצאים או ההלכות שנקבעו.

לאור האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערעור. מאחר שהמערער חויב בהוצאות כבדות בערכאה הדיונית ובנסיבותיו המיוחדות של המקרה אין אני עושה צו להוצאות.

הערבון שהופקד יוחזר למערער באמצעות בא כוחו.

ניתן היום, ה' אלול תש"פ, 25 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.