1. לפני בית המשפט שתי תביעות שהדיון בהן אוחד. התובע 1 הגיש תביעה על סך 30,557 ₪. התובע 2 הגיש תביעה על סך 33,963 ₪. התביעות הוגשו נגד שני הנתבעים.
2. הנתבעת 1 גב' לריסה לסקוב (להלן: "לסקוב" או "הנתבעת 1") הינה סוכנת נסיעות. הנתבע 2 מר אדריאן מרכוס (להלן: "מרכוס" או "הנתבע 2") הינו סוכן נסיעות, המתנהל תחת שם מסחרי "אדריאן מ. שירותי תיירות ונסיעות".
3. ביום 16.1.17 הנתבעים הגיעו בינם לבין עצמם להסכם לשיתוף פעולה. לסקוב הינה סוכנת נסיעות עצמאית, שלא היה באפשרותה לקבל תשלומים באמצעות כרטיסי אשראי ולבצע הזמנות וכרטוס טיסות בעצמה. לעומת זאת למרכוס יש מערכת סליקה של תשלומים באמצעות כרטיסי אשראי ומערכת להזמנה וכרטוס טיסות, כמו גם מערכת להוצאת קבלות וחשבוניות. הוסכם בין הצדדים שלסקוב תבצע הזמנות וכרטוס טיסות של שירותי תיירות עבור לקוחותיה באמצעות מרכוס. כמו כן הוסכם שלסקוב תבצע חיוב של כרטיסי האשראי של לקוחותיה באמצעות המערכת של מרכוס, וזה האחרון ינפיק חשבוניות וקבלות ללקוחותיה.
4. תמורת השירותים שמרכוס העניק ללסקוב, הוסכם שזה הראשון יקבל עמלה בגובה 1% ממחיר כרטיסי הטיסה (כולל מיסי נמל), וכן 2% מהחיובים בכרטיסי האשראי.
5. התשלומים שלסקוב גבתה מלקוחותיה כסוכנת נסיעות, הגיעו לידי מרכוס. מרכוס נהג להעביר את הכספים לנותני שירותי התיירות השונים עבור לקוחותיה של לסקוב, בהתאם להוראותיה, בניכוי העמלות שהגיעו לו.
6. התובעים רכשו מלסקוב חבילת תיירות ליפן (להלן: "הטיול ליפן") באפריל 2019, כל אחד ביצע את ההזמנה באופן עצמאי. התובע 1 שילם ללסקוב 8,500 ₪ במזומן, ואת היתרה בכרטיס אשראי. התובע 2 שילם ללסקוב את כל התשלום בכרטיס אשראי. התשלומים בכרטיס אשראי הגיעו לידי מרכוס, בהתאם להסדר שהיה בין הנתבעים.
7. בשלב מסוים התובעים נוכחו לדעת שלסקוב לא הזמינה עבורם את הטיול ליפן, והם הצליחו לעצור חלק מהתשלום בכרטיסי האשראי. בסופו של דבר, התובע 1 שילם בפועל בכרטיס אשראי סכום כולל של 20,237 ₪. התובע 2 שילם בפועל בכרטיס אשראי סכום כולל של 32,052 ₪. אין מחלוקת שסכומים אלה הגיעו לידי מרכוס.
8. מאחר והתובעים לא קיבלו דבר ממה שהוזמן מלסקוב, והכסף ששילמו לה ירד לטימיון, הוגשה תביעה זו. לטענתם על הנתבעים להשיב להם את כל הכספים ששולמו בצירוף הוצאותיהם.
9. לסקוב לא התגוננה נגד התביעה. מרכוס התגונן נגד התביעה. לטענתו אין לו כל קשר לתובעים ואין עילת תביעה נגדו. לטענתו הוא נתן ללסקוב שירותים של הזמנת שירותי תיירות וסליקת תשלומים, עבורם היא שילמה לו. עם זאת אין לו כל אחריות כלפי הלקוחות שלה ואם כספם ירד לטימיון, אין לו חובה לפצותם.
10. ביום 28.10.20 התקיים דיון בשתי התביעות (פורמלית הדיון התקיים בנפרד בכל תביעה בטרם נעשה איחוד דיון). בהעדר הופעת לסקוב ניתן נגדה פסק דין לטובת שני התובעים, כל אחד בתביעה שהגיש. לגופו של ענין הנתבע 2 טען שהכספים ששולמו באמצעות כרטיסי האשראי של התובעים נמצאים אצלו, ולסקוב הייתה צריכה לתת הוראה לאיזה ספק שירותי תיירות להעבירם. מסיבה כלשהי, בית משפט שקיים את הדיון ביום 28.10.20 לא פסק במערכת היחסים שבין התובעים לנתבע 2.
11. בהמשך התובעים ביקשו לחדש את הדיון מול הנתבע 2. הוחלט שהדיון בשני התיקים יאוחד וההליך הועבר בפני מותב זה.
12. בישיבת ההוכחות הנוספת שהתקיימה בהליך המאוחד, הנתבע 2 טען שהוא בדק ומצא שבסופו של דבר הנתבעת 1 נתנה לו הוראות להעביר את הסכומים שנגבו מהתובעים לטובת ספקי שירותי תיירות, עבור לקוחות אחרים שלה. לטענתו כספים שנגבו מהתובע 1 הועברו באופן הבא. סכום של 4,400 ₪ הועבר לטובת לקוח בשם ששון שביט. סכום של 23,756 ₪ הועבר לטובת לקוח בשם אליהו שביט. כספים שנגבו מהתובע 2 בסך 32,260 ₪ הועברו לטובת לקוח בשם פרנקל קייל, וסכום בסך 4,400 ₪ הועבר לטובת לקוחה בשם ליאת שמש (הסכומים האלו עולים על הסכומים הכוללים שהתובעים שילמו, אך אלו היו הטענות של הנתבע 2). לטענת הנתבע 2 הוא ביצע העברות כספים אלה על פי הוראותיה של הנתבעת 1. לטענתו בעת הדיון ביום 28.10.20 הוא לא היה מודע להעברות הכספים, ולכן העיד שהכספים נמצאים אצלו. עם זאת לאחר מכן הוא ביצע בדיקה במערכת הנהלת החשבונות שלו וגילה עובדות אלה. כן לטענתו, מי שחתם על הקבלות שהוצאו לתובעים, באמצעות מערכת הנהלת החשבונות שלו, הייתה הנתבעת 1 ולא הוא.
13. לטענת הנתבע 2 הנתבעת 1 ביצעה תרמית כלפי התובעים, כמו גם (מה שהתברר לו בדיעבד) כלפי לקוחות נוספים שלה. היא השתמשה בכספים שגבתה מלקוחות מסוימים לטובת לקוחות אחרים, באופן שהלקוחות הראשונים נותרו ללא כל תמורה.
14. הצדדים מסרו שהנתבעת 1 מצויה בהליכי פש"ר. התובעים טענו שלאור זאת אין באפשרותם לגבות את הכספים שנפסקו לזכותם מהנתבעת 1.
15. הנתבע 2 חזר על טענותיו שאין לו כל היכרות עם התובעים, כי לא התקשר איתם, ולא התחייב כלפיהם לספק שירותי תיירות או לתת תמורה אחרת. לטענתו הוא שימש "צינור" בלבד של כספים שהנתבעת 1 גבתה מלקוחותיה, לצורך העברתם לספקי שירותי תיירות, והוא לא היה מודע לתרמית שהיא ביצעה כלפי לקוחות שונים ובכלל זה התובעים. לפיכך לטענתו דין התביעה נגדו להידחות.

דיון

1. מקרה אחר נדון במסגרת תיק 73090-01-20 בבית משפט זה, בו ניתן פסק דין ביום 12.8.20 מפי חברתי כב' הר' הבכירה הגב' אילנה הדר. באותו פסק דין נקבע ביחס לנתבע 2 כלהלן:

"עם זאת, סבורה אני שהתנהלות הנתבע 1 (מרכוס – י.ר) מול הנתבעת 2 (לסקוב – י.ר.) הייתה לקויה מיסודה, ואין להתפלא שאופן ההתנהלות איפשר לנתבעת 2 לפעול כפי שפעלה ולמעשה לרמות אותו ואת התובע. הנתבע 1 הסביר, שמשרדו היווה "מסלקה או בנק מאגר כסף של גב' לריסה" (עמ' 3 שורות 9-10), ושלא בהכרח היה קשר בין חיוב שבוצע לבין הזמנה שבוצעה ובלשונו - "כאשר בא לה כרטיס מסוים הוא לא קשור לאיש שבעדו היא משלמת על אותו כרטיס... נותנים כרטיס אשראי היא משתמשת בכרטיס האשראי ואומרת תחייב ככה וככה כסף" (שורות 12-13). מכאן, שהנתבע 1 לא ניהל מעקב כלשהו אחרי פעולות ההזמנה והסליקה של הנתבעת 2 ואיפשר לה לנהוג בכספי לקוחותיה, שעברו ונסלקו דרכו, ככל העולה על רוחה."

1. גם אני סבור שהתנהלות הנתבע 2 הייתה לקויה ולמעשה רשלנית. אני סבור שלנתבע 2 יש חובת זהירות כלפי התובעים, לוודא שהכספים שהם משלמים יגיעו אל ספקי שירותי התיירות הנכונים, על שמם, על מנת שיקבלו תמורה לכספם וכי חובה זו הופרה.
2. במערכת היחסים שבין הנתבעים, בינם לבין עצמם, הנתבע 2 לא פעל כמתנדב, אלא מתוך שיקולים עסקיים למען הפקת רווחים. הנתבע 2 נהנה מעמלה בגובה 1% מהתשלום עבור כרטיסי הטיסה של לקוחות הנתבעת 1, וכן עמלה בגובה 2% מהתשלומים בכרטיסי אשראי של אותם לקוחות. מדובר בשירות שהנתבע 2 נתן ללקוחות הנתבעת 1, הגם שהוא ניתן באופן עקיף. היה על הנתבע 2 לפקח על הכספים המשולמים על ידי לקוחותיה של הנתבעת 1 באמצעותו, ולוודא שבכספים אלה נעשה שימוש שלשמם הוא נגבה. היה באפשרות הנתבע 2 לוודא שכספים הנגבים מלקוח מסוים מועברים לספק שירותי התיירות עבור אותו לקוח, גם אם הוא פעל על פי הוראותיה של הנתבעת 1. הנתבע 2 כסוכן תיירות סביר, היה צריך לעשות זאת והיה באפשרותו לצפות את הנזק שייגרם להם היה והכספים לא יגיעו ליעד הנכון. מסקנה זו מתחזקת לאור העובדה שהפיק רווחים כספיים מהתשלומים שבוצעו על ידם. כלומר, חלק מהכספים שהתובעים שלמו נשארו בכיסו של הנתבע 2 כרווחים. הנתבע 2 לא שימש "צינור" בלבד של הכספים שהתובעים שלמו, אלא גבה מתוכם את העמלות שהגיעו לו על פי ההסכם עם הנתבעת 1. הנתבע 2 היה יכול, והיה צריך, לעקוב אחר הכספים ולוודא את ניהולם התקין לטובת הלקוחות. עצם זה שהנתבעת 1 לא נתנה לכאורה לקוחותיה את השירות שהגיע להם, איננו מבטל את חובת הזהירות של הנתבע 2 כלפיהם, בהיות סוכן תיירות שנתן להם שירותים כפי שהוסבר.
3. יתרה מזו, אני סבור שיש לראות בתובעים לקוחות של הנתבע 2 באופן ישיר, ולא רק באופן עקיף באמצעות הנתבעת 1. הנתבע 2 אפשר להוציא שוברי סליקה וקבלות של התשלומים על שמו (גם אם הנתבעת 1 ביצעה זאת טכנית), ויש בכך ליצור קשר ישיר בין התובעים לבין הנתבע 2. לאור זאת המסקנה שיש לו חובת זהירות כלפי התובעים מתחזקת. משהופרה חובה זו ונגרם להם נזק בשל כך, על הנתבע 2 לפצותם.
4. יתכן ועומדת לנתבע 2 עילת תביעה נגד הנתבעת 1. עם זאת מאחר והנתבע 2 התרשל כלפי התובעים ובשל כך נגרם להם נזק של איבוד כספם, גם עליו רובצת החובה לפצותם.
5. דין התביעה להתקבל באופן חלקי. לנתבע 2 אין אחריות על כספים שהתובעים שילמו לנתבעת 1, אשר לא נגבו באמצעותו. הוא אחראי רק לתשלומים שנגבו במערכת הסליקה שלו מול חברות האשראי ואשר הגיעו לידיו בפועל. לפיכך התשלום שהתובע 1 ביצע לנתבעת 1 בסך 8,500 ₪ במזומן אינו באחריות הנתבע 2.
6. התובע 1 שילם בפועל סכום של 20,237 ₪ אשר הגיע לידי הנתבע 2 ואשר ירד לטימיון. התובע 2 שילם בפועל סכום של 32,052 ₪ אשר הגיע לידי הנתבע 2 ואשר ירד לטימיון. על הנתבע 2 להחזיר לתובעים סכומים אלה.

תוצאה

1. אני מורה לנתבע 2 לשלם לתובע 1 את הסכומים הבאים:
2. 20,237 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 13.5.20 ועד היום.
3. שיפוי אגרה בסך 340 ₪.
4. הוצאות משפט בסך 500 ₪.

התשלום ייעשה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

1. אני מורה לנתבע 2 לשלם לתובע 2 את הסכומים הבאים:
2. 32,052 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 12.2.20 ועד היום.
3. שיפוי אגרה בסך 340 ₪.
4. הוצאות משפט בסך 500 ₪.

התשלום ייעשה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

1. החיוב על פי פסק דין זה הינו חופף לחיובים שנפסקו נגד הנתבעת 1 על פי פסקי הדין מיום 28.10.20.
2. מזכירות בית המשפט תסרוק את חומר הראיות שהוגש על ידי הצדדים.
3. המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים.
4. המבקש לערער על פסק דין זה רשאי להגיש בקשה לבית המשפט המחוזי בחיפה, תוך 15 ימים מיום המצאת פסק הדין לידיו.

ניתן היום, כ"ג אלול תשפ"א, 31 אוגוסט 2021