25 מאי 2022

1. תביעה לזכויות שונות בעקבות תקופת עבודת התובע בנתבעת וסיומה. זהו מקרה נוסף בו עומדים למבחן דיווחי מעסיק לאורך השנים לרשות האוכלוסין בכל הנוגע להעסקת עובדים תושבי הרשות הפלסטינית. המחלוקת נוגעת לתקופה, ימי ושעות העבודה ומכאן לתשלומים שונים הנגזרים מכך, וגם לנסיבות סיום ההעסקה.
2. בפתח הדברים נציין כי החלטה מנומקת הקובעת כי תצהירי התובע קבילים כראיה ניתנה במהלך דיון ההוכחות ואין בכוונתנו להיכנס שנית לסוגיה זו. נעיר כי ראוי, על אף הקושי המובן, למנוע בעתיד מצבים של אי בהירות בנוגע להחתמה של תושבי הרש"פ על תצהירים ויש לקיים את ההחתמה על התצהיר ללא "עיגולי פינות".
3. תקופת ההעסקה: התובע טוען שעבד ברצף משנת 1989 (או 1991 כאמור בסיכומיו סעיף 19 (א)) ועד שפוטר בחודש 3.19. עיון בדיווחים הרשמיים מעלה שבהעסקת התובע חל נתק לתקופה של כשנתיים והעסקת התובע הפורמלית חודשה בחודש 5.2003. התובע טען שבמשך כל התקופה האמורה עבד ללא היתרים שכן בתקופה זו של "האינתיפאדה השנייה" לא ניתן היה להנפיק אישורי כניסה לתושבי הרש"פ. הנתבעת מכחישה וטוענת כי לא עברה על החוק וכי בתקופה זו העסיקה רק פועלים בעלי תעודת זהות כחולה (עמ' 26 שורה 13 למשל).
4. לטעמינו בחלוף הזמן של כמעט 20 שנה מהאירועים לא עלה בידי התובע להרים את הנטל ולהוכיח העסקה רצופה. אין די בטענות בעלמא, אף אם נתמכות בעד נוסף מטעם התובע. חזקה שהרישומים משקפים את תקופת ההעסקה הנכונה וגם לגוף העניין קשה להאמין שהתובע הסתנן לישראל מדי יום בתקופה כה ארוכה בזמן כה רגיש ביטחונית. אנו מקבלים אפוא את הרישום הרשמי לפיו התובע לא עבד בשנתיים אלו. המשמעות המשפטית היא שחל נתק ביחסי העבודה הקוטע את רצף ההעסקה.
5. אכן, הנתבע העיד שלא זכור לו אם נערך עם התובע גמר חשבון בשנת 2001 (עמ' 25 שורה 32), אולם אין בכך כדי להוות עובדה המקימה רצף תעסוקתי. ראשית, הנטל להוכיח אם נערך גמר חשבון או לא הוא על התובע וזה לא הורם. מטבע הדברים הנתבע אינו זוכר מה היה לפני למעלה מ-20 שנה עם התובע. שנית, לא ברור כלל שאכן היה צורך בגמר חשבון באותו מועד שכן הנתבע העיד ש"גמר חשבון נעשה כל חודש" וממילא נסיבות בהן נבצר ממעסיק להמשיך להעסיק עובד בעקבות מניעה ביטחונית- פשיטא שאינן מזכות בפיצויי פיטורים.
6. אכן, התובע נקלט לפי עדות הנתבע - לעבודה באותם תנאים אולם אין בכך משום הסכמה לשמר את הרצף שלו. יוצא שרצף העסקת התובע הוא מ- 5.2003. שאר ההפסקות כפי שתועדו אינן ארוכות כדי יצירת ניתוק יחסי עובד ומעסיק.
7. נסיבות ומועד סיום ההעסקה: גרסת התובע כפי שפורטה בכתב התביעה ובתצהירו היא שבאמצע שנת 2018, חשש שמא הרשות הפלסטינית תחוקק חוק לפיו ניהול כספי הצבירה של העובדים במת"ש יעבור לידיה. בנסיבות אלו פנה הוא ועובדים נוספים לנתבע וביקש להירשם באופן פיקטיבי כעובד בחברה אחרת, על מנת שיוכל לפדות את הכספים שנצברו לזכותו בסך כ- 90,000 ₪. לטענתו, לאחר שפדה את הכסף וקיבל רישיון עבודה פיקטיבי על שם חברה אחרת, סירב הנתבע לחזור ולהנפיק לו רישיון על שם הנתבעת. הכל על מנת ליצור נתק ברצף ההעסקה שלו. לאור זאת, לטענתו התפטר ויומו האחרון בעבודה היה 28.3.2019. מבחינת הרישום במת"ש, התובע נרשם כעובד של חברת "בינה הנדסה" בחודשים 8.2018- 3.2019. לאחר מכן נרשם שחזר לעבוד בנתבעת בחודש 3.2019 ל-10 ימי עבודה.
8. הנתבע הצהיר, כי לא היה מעורב בקנוניה הנטענת לצורך פדיון כספי הצבירה ומעולם לא סיכם עם התובע דבר בעניין זה. לטענתו, התובע ועובד נוסף הודיעו לו באופן חד צדדי שהם מבקשים לעזוב את העבודה והוא לא הבין מדוע. לטענתו, התובע אכן עבר בפועל לעבוד בחברה אחרת באותה תקופה ואין לו שום קשר לעניין. הצדדים הסכימו כי גורם בחברת "בינה הנדסה" הוא אחד יוסף נששיבי אשר עבד בעבר בנתבעת כמהנדס. התובע הכיר אותו (עמ' 11 שורה 22) וכך גם הנתבע (עמ' 24 שורה 17). הנתבע טען שהתובע ביקש לחזור לעבודה בנתבעת והוא הסכים להחזיר אותו ואכן, כפי שעולה מהרישומים עבד מספר ימים ואז עזב (עמ' 24 שורה 31 ואילך).
9. ממכלול העדויות עולה לטעמנו שהתובע לא הצליח להוכיח את נסיבות סיום ההעסקה. אין ראיה שההתנהלות האמורה הייתה בתיאום או בהסכמה עם הנתבע וגרסת התובע אינה נתמכת אלא בטענות בעל פה. התובע הביא אמנם עד מטעמו אלא שלא קשה לתאם גרסאות בשאלה כה כללית ואותו עד מנהל לדבריו גם הוא תביעה נגד החברה בעילות דומות. אם כך קשה לקבל את עדותו, (שכולה בעל פה) ללא פקפוק. הראיה הפשוטה ביותר שניתן היה להביא היא עדותו של יוסף נששיבי האמור, בשאלה האם התובע עבד בחברתו בחודשים האמורים, וזאת לא עשה התובע. כמובן שהדבר פועל לרעתו.
10. מעבר לכך, גרסתו לפיה עזב את העבודה לאור סירוב הנתבע להנפיק אישור עבודה על שם הנתבעת, אינה מתיישבת עם העובדה שברישומי מת"ש אכן הונפק לתובע רישיון על שם הנתבעת בחלק מחודש 3.2019. העיון ברישומים מלמד אפוא שדווקא גרסת הנתבע סבירה יותר וכי ההיתר על שם התובע אף נשמר לעוד חודשיים אולי מתוך מחשבה שישוב לעבודה. לא ברור גם מה התכלית המשוערת של הנתבעת ליצור נתק מכוון ברצף ההעסקה, לאור העובדה שממילא משנת 2011 הפרישה השלמה מלאה לפיצויי פיטורים.
11. ערעור מסוים לגרסת התובע עולה גם מגרסת העד מטעמו, אשר שיער בעדותו שעילת העזיבה הייתה דווקא מחלוקת על שכר. העד עצמו שהיה חברו של התובע שנים רבות העיד כי הוא עצמו עזב מסיבות בריאותיות בכלל ולגבי התובע: "ש. למה יאסין עזב את העבודה. ת. לא יודע. ש. כיון ששניכם עבדתם הרבה שנים, יכול ל היות אחרי שנפגעת גם יאסין לא רצה להמשיך לעבוד. ת. יאסין עבד בחברה תקופה ארוכה, אז הביאו פועלים ונתנו להם שכר יותר גבוה ממנו...ש. למה יאסין עזב את העבודה. כי כעס על אליאס. ת יכול להיות שיאסין כעס על אליאס כי נתן לאחרים שכר יותר גבוה".
12. ממילא, גם אם הנתבע סירב להנפיק את ההיתר האמור, לא ברור כלל מדוע - בהיעדר הסכמה כתובה ובהודאת התובע עצמו שעבודה עם אישור פיקטיבי היא יוזמה שלו - הדבר צריך להיחשב כהתפטרות בדין מפוטר.
13. מהראיות עולה אפוא שהתובע סיים את העסקתו בחודש 7.2018 ולאחר מכן עבד עוד עשרה ימים בחודש 3.2019. לא עולה כי התפטרות התובע היא בדין מפוטר. (יש לצין כי ההכרעה בעניין אינה דרמטית מבחינת זכויותיו של התובע שכן בכל התקופה הופרשו לו פיצויים בשיעור 6% משכרו וכאמור, החל משנת 2011 הופרשה לו גם השלמת פיצוים מלאה).
14. ימי העבודה: הנתבעת לא ניהלה יומן נוכחות העונה להגדרות החוק. לתצהיר הנתבע צורף פלט מערכת ממוחשבת אשר התיימר להציג את ימי העבודה של התובע. הנתבע תיאר את המנגנון של רישום הנוכחות כך: "ש. נתונים שנרשמו בזמן אמת באתר, איפה הם. ת. בזמן אמת היו מועברים לרוב טלפונית והמזכירה היתה רושמת ואוספים הכל ומעבירים למחשב. לרישומים שלנו ואחר כך הקלדה במשרד התמת. ש. אתה מתאר סיטואציה כל יום המנהל מתקשר למזכירה במשרד ומדווח לה מי עבד, והיא רושמת ואז מקבלים טבלה שצורפה כנספח ג' לתצהירך. ת כן. ש. ממתי אתם עובדים בשיטה הזאת. ת. כל הזמן. ש. אתם לא מנהלים כרטיסי נוכחות שחתומים על ידי התובע או מנהל העבודה. ת. אולי לפעמים היו כאלה , אני לא זוכר שהיו כאלה אצלנו". היינו, הפלט שצורף אינו רישום נוכחות לפי חוק מה שמעביר את נטל הראיה להוכיח את שעות וימי העבודה לכתפי המעסיק.
15. ככלל, נתוני המחשב שצורפו תואמים את הדיווח החודשי למת"ש, אשר התובע טוען שהוא שגוי ואינו משקף את הימים בהם עבד בפועל. התובע הציג פלט כניסות ויציאות מהמנהל האזרחי בו נרשמו הימים והשעות בהם נכנס לישראל בתקופה הרלוונטית. אין חולק שדו"ח זה אינו תואם את הימים שדווחו על ידי הנתבעת למת"ש. בנוסף ביקש להגיש כרטיסים שנטען שהם כרטיסי הנוכחות שלו לחלק מהחודשים החתומים על ידי פלוני "עיסא". מסמכים אלו לא נזכרו בתצהיר התובע והוצגו לראשונה במסגרת דיון ההוכחות כאשר ב"כ התובע ביקש להציג אותם לנתבע בחקירה נגדית. באשר לבקשה זו ניתנה בדיון ההחלטה הבאה: "שני הצדדים, מסתבר מעיון בתיק, התעלמו מההחלטה ולא הגישו תצהירי גמ"ס. צודק ב"כ התובע שאדישות כלפי הליך גמ"ס משמעותה ויתור מסויים על הצד הפרוצדורלי של הגמ"ס שהוא אכן בין הצדדים עצמם. במקרה שלנו, במסגרת ההחלטה על הגשת תצהירי עדות ראשית, לא נקבע שעל הצדדים להגיש את כל המסמכים ואת כל הראיות. מנגד עיקרון כללי הוא ניהול ההליך בקלפים פתוחים. אין זאת אומרת שאסור לצד לנצל אדישות דיונית של משנהו על מנת לשמור חלק מהמסמכים לחקירה הנגדית. עדיין לא ניתן להגיש מסמך כראיה שלא באמצעות מי שערך אותו או מי שהוא מצוי בידיו. בהיעדר גרסה פוזיטיבית של התובע לעניין המסמכים, לא ברור שניתן להגיש אותם כראיה. לכן התובע יוכל להציג את המסמכים לעדי הנתבעת במהלך חקירתם ולאור התשובות שיתקבלו ניתן יהיה להחליט האם המסמכים יוגשו כראיות". בפועל, התובע לא ניצל את ההזדמנות ולא מסר בעדותו גרסה פוזיטיבית באשר למהות הכרטיסים האמורים. הטענה שמדובר בכרטיסי הנוכחות של התובע למעשה הובלעה בין השורות ולא הובאה בעדות ישירה. לא מצאנו כל טענה של התובע עצמו שאומר שאלו כרטיסי הנוכחות שלו לחודשים הנטענים. לכן, מבחינה פורמלית אין מקום לקבל את הכרטיסים כראיה.
16. בחקירה הנגדית לא עלתה תשובה אשר יש בה כדי לבסס את הטענה שאכן אלו כרטיסי הנוכחות של התובע. מעבר לאמור יש גם טעם לפגם בכך שעל אף שהתובע אמר שהציג את הכרטיסים וכן מחברת ובה רישומי הנוכחות שלו לבא כוחו כבר מתחילת הדברים - אלו לא הובאו בראיותיו - ונזכרו כלאחר יד במהלך דיון ההוכחות. למעשה את אותה מחברת איש לא ראה והיא לא הוצגה (יש לציין- בשל התנגדות ב"כ הנתבעת להגשתה). יודגש כי המחברת חשובה בהרבה מהכרטיסים, שכן היא מתייחסת לתקופה שלא התיישנה בעוד שהכרטיסים הם ישנים.
17. יוצא אפוא שהתובע נמנע מלהציג בדרך המלך, ראיות חשובות ביותר שיש בהן - לו היו מתקבלות - כדי לבסס גרסה מדויקת של ימי העבודה שהתובע עבד. התובע גם לא ביקש לשמור ראיה זו לחקירה הנגדית (כמו במקרה הכרטיסים), אלא הדבר עלה בדרך אגב בעת עדותו והדבר אומר דרשני.
18. כעת, התובע מבקש לאמוד את ימי העבודה שלו לפי ראיה פחות טובה, שהיא דו"ח הכניסות והיציאות שלו. אלא שמעדות התובע עולה שגם דו"ח זה אינו תואם את המחברת בה ניהל לטענתו רישומים. למשל כאשר נשאל על חודש 8.2017 : "ש. 08/17, קיץ, ת. עבדתי יום יום. ש. היו 4 ימים שהם לא שישי שבת ולא חג ולא עבדת . 22, 31 ו-18ת. (מעיין במחברת) ש. ב-22.8 לא נכנסת לארץ ורשמת שעבדת. ת. עבדתי 9 שעות. ש. איך עבדת אם לא נכנסת ב-30.8 ת. נכנסתי". כלומר, או הרישום הפנימי של התובע אינו מדויק או שדו"ח הכניסות אינו נכון. מכל מקום, קשה היה להבין את גרסת התובע כמה ימים עבד והימנעות התובע מלהציג את הראיה הטובה ביותר - במקביל לכך שהוא עצמו סותר בעדותו את הראיה עליה הוא מבקש להסתמך - יוצרת מבוכה.
19. לכך נוסיף שהתובע בתצהירו (סעיף 19), טוען שעבד בממוצע 23 ימים בחודש בעוד שבסיכומיו מבקש להסתמך על דו"ח הכניסות אשר משקף כניסה רק 19 יום בחודש בממוצע. לעומת כל אלו טען העד מטעם התובע שהוא והתובע עבדו 30 יום בחודש: "ש. כמה ימים עבדת בחודש? ת. הייתי עובד אצל עבאסי מצאת החמה עד חשיכה. 30 יום עבדתי. ש. גם יאסין? ת. כן."
20. לטענת הנתבעת, דו"ח הכניסות לישראל אינו משקף בהכרח ימי עבודה אלא גם ימי סידורים פרטיים, תפילה או עבודה אצל גורמים אחרים. טענה זו קשה אף היא, שכן כל הכניסות והיציאות הן בשעות הבוקר המוקדמות והטענה לפיה התובע עבד אצל גורמים אחרים נטענה בעלמא וללא כל פירוט.
21. עם זאת, יש בדו"ח הכניסות גם חיזוק לטענות אלו. לטענת הנתבע, הוא אינו עובד באתרים בימי שישי ושבת: "ש. באיזה ימים החברה שלך עובדת? הפועלים? ת. הפועלים מ-א' עד ה'. שישי שבת לא עובדים. אף פעם". ואילו הדו"ח מציג כניסות רבות בימים אלו שאינם ימי עבודה. כך העיד גם עד מטעמו: :במזרח ירושלים כמה ימים עובדים? ת. מ-א' עד ה'. לא שישי שבת. ש. אף פעם? ת. לא."
22. התובע לא הצהיר וגם לא העיד שעבד בשבתות. גרסתו כאמור הייתה שעבד 23 יום בחודש ובעדותו אמר "בימים שהיה מותר לנו להיכנס, עבדנו 6 ימים. היינו מגיעים יום יום למעבר, אם היה אישור נכנסנו". לעומת זאת, בעניין זה העיד העד מטעם התובע: "ש. כל יום שבו אתה עבדת, גם יאסין עבד איתך? ת. כן. ש. לא היה יום שבו הוא עבד ואתה לא, וכן להיפך? ת. אולי יום אחד. כשהיה מישהו חולה. ש. כמה ימים בשבוע עבדת ת. 6, 7 ימים. עבדנו שישי ושבת. ש. כל שישי ושבת? ת. כן, במזרח ירושלים עבדנו 7 ימים. ש. ובמערב ירושלים? ת. 6 ימים. ש. מתי לא עבדת. ת. בשבת. ש. ב-2018 איפה עבדתם ת. בבית צפאפא. במזרח העיר. ש. כלומר הייתם צריכים לעבוד 7 ימים בשבוע. ת. כן. ש. מתי התובע היה נכנס במחסום? אני אומר לך שלעולם לא 7 ימים בשבוע. ת. נכנסנו. החתמנו. ש. לפי טביעות האצבע, התובע לא נכנס 7 ימים בשבוע. ת. נכנסנו. ש. הרישום של המנהל האזרחי הוא שקרי? ת. היינו נכנסים. ביום שבת לפעמים היינו נעדרים. ש. גם שישי? ת. עבדנו חצי יום והלכנו להתפלל ואחרי זה הלכנו הביתה. ש. איפה התפללתם ת. במסגד בית צפאפא. לפעמים חזרנו לעבודה ולפעמים לא. ש. לא התפללתם באל אקצא? ת. לעתים רחוקות. ש. יאסין אמר שהתפללתם באל אקצא. ב"כ התובע: לא שמעתי שהוא אמר. ת. תלוי. לפעמים. ש. כשעבדתם בבית צפאפא, עבדתם כל יום שישי? ת. כן". כלומר עדות זו גם מטילה ספק בדו"ח הכניסות לישראל וגם אינה תואמת את גרסת התובע שלא טען לעבודה בשבתות.
23. יוצא אפוא מכל האמור, שאין לקבל את גרסת התובע לגבי הימים בהם עבד ויש להעדיף את הדיווחים למת"ש. כאמור, לתובע מספר גרסאות: אחת שעבד 23 יום כולל ימי שישי; השנייה שעבד 19.7 יום לפי דו"ח הכניסות; השלישית של העד מטעמו שעבד 30 יום כולל שבתות; הרביעית- שמעולם לא הוצגה לפנינו - שעבד בהתאם לרישום במחברתו. כל אלו בצירוף העובדה שהתובע עצמו הטיל ספק בנכונות דו"ח הכניסות - וכמובן העובדה שהוא לא צירף את המחברת לתצהירו - די בהם כדי לערער את גרסת התובע. בנסיבות אלו יש להעדיף את גרסת המעסיק כפי שדווחה במשך שנים לרשות המוסמכת וגם תועדה בפלט המחשב שצורף לתצהיר הנתבע. יש לקבוע אפוא שהתובע עבד את מספר הימים שדווחו למת"ש.
24. שעות העבודה: כאמור, לא נוהל יומן נוכחות והנטל הוא על כתפי המעסיקה. כעקרון, בסיס התשלום לתובע היה יומי. אין חולק מן העדויות כי יום עבודה טיפוסי של התובע נמשך מ- 7:00-15:30 (עמ' 25 שורה 18 הודאת הנתבע בעניין). אין גם חולק כי התובע שהה בהפסקה בת חצי שעה שאינה מזכה בשכר (ס' 49 לסיכומי התובע). לתובע ניתנו עוד מספר הפסקות קטנות יותר לקפה ותפילה. התובע הודה בכך והמחלוקת היא האם אלו ארכו 5-10 דקות או 15 דקות כל אחת.
25. לדעתנו, בהעדר הודעה על תנאי העסקה המפרטת את ההפסקות מהם ינוכה שכר ובהעדר כרטיס נוכחות או כל תיעוד שעתי אחר - אין מקום לראות בהפסקות אלו ככאלו שאינן מזכות בשכר. הנתבע לא הצליח להוכיח לטעמינו את משך ההפסקות ומקובל עלינו שבנסיבות אלו מדובר בהפסקות קצרות ומוסכמות הניתנות לעובד להחלפת אויר וכוח. מעדות התובע עלה כי זמן התפילה הארוך יותר היה בצהריים וככל הנראה כחלק מהפסקת האוכל (עמ' 14 שורה 14) ואילו תפילת אחרי הצהרים לקחה כחמש דקות. לטעמינו יש גבול לעיסוק בדקות ובשברי דקות אשר כולו נעשה רטרואקטיבית כהשערה ואומדן ללא תיעוד מצד המעסיק. בנסיבות אלו כאמור יש לראות בכל ההפסקות הקטנות כחלק משעות עבודתו של התובע.
26. יש לקבוע אפוא כי יום עבודה טיפוסי של התובע היה כשמונה שעות נטו המזכות בתשלום. אין חולק כי גם בתקופה בה התובע קיבל בתלוש שכר שעתי היה התשלום למעשה נגזרת של ימי העבודה שלו (ס' 40 ד' לסיכומי הנתבעים). מאחר שהנתבעים מודים כי יום עבודה של התובע חושב לפי 7.5 שעות נטו ביום (סעיף 52 לסיכומיהם) מגיע בעקרון לתובע תשלום על יום עבודה מלא בן 8 שעות.
27. קיימת מחלוקת לגבי דרגתו של התובע בענף. צודק הנתבע כי סעיף 20 ב' לצו ההרחבה קובע שהקידום עד דרגה 3 הוא אוטומטי, אך קובע מועד לתחילת מניין הותק רק מיום 11.8.2010. כמן כן צודק הנתבע כי רק לאחר השלמת 3 שנות עבודה מאותו מועד מקודם העובד בדרגה. עם זאת, הפרשנות הנכונה לסעיף היא לפי דעתנו מניין של שנים קלנדריות ולא של ימי עבודה. לו הייתה כוונה מחוקק הצו, למניין של ימי עבודה, חזקה שהדבר היה נכתב במפורש. לכן יש לקבוע שהתובע היה בדרגה 1 עד חודש 8.13 ; בדרגה 2 עד לחודש 8.16 ובדרגה 3 מאז ועד לסיום העסקתו ביולי 2018 וגם בחודש 3.19. התובע זכאי אפוא להפרשי שכר מינימום יומי לתקופה שלא התיישנה, בגין ההפסקות שנוכו לו. החישוב נעשה לפי שכר המינימום בצווי ההרחבה השונים בחלוקה ל- 182 שעות. למסקנה: התובע זכאי להשלמת שכר.
28. לתקופה שבין 2.13 עד 8.13 לפי שכר עובד בדרגה 1 הגיע לתובע שכר בסך 4350 ₪ חודשי או 191 ₪ ל- 8 שעות עבודה. התובע קיבל בפועל 200 ₪ ברוטו ואין הפרש לתשלום בתקופה זו.
29. לתקופה מ- 8.13 עד 28.10.15 (מועד פרסום צו ההרחבה החדש), קבענו שהתובע היה בדרגה 2 ולכן הגיע לתובע שכר של 5100 ₪ או 224 ₪ ליום. בפועל קיבל התובע בחלק מהתקופה 200 ₪ ליום ובחלק ממנה 220 ₪ ליום. בחישוב לפי מספר הימים שדווחו לשירות התעסוקה, ההפרש לתשלום 290 יום כפול 24 ₪ ועוד 143 יום כפול 4 ₪. סך הכל 7532 לתקופה זו.
30. לתקופה מ 28.10.15 עד 8.16 בה עדיין היה התובע בדרגה 2 הוא זכאי לשכר של 5300 ₪ לפי הצו החדש או 232 ₪ ליום. מדובר על 162 יום מדווחים. התובע זכאי להפרש של 7 שקלים ביום ובסך הכל עוד 1134 ₪.
31. לתקופה מ 8.16 ועד 11.16 התובע עלה לדרגה 3 וזכאי לסך 5600 בחודש או 246 ₪ ליום. המדובר על 43 יום בהפרש של 21 שקלים ובסך הכל עוד 903 ₪.
32. לתקופה מ- 11.16 עד 1.12.17 זכאי לפי הצו לסך של 5700 ₪ או 250 ₪ ליום. בתקופה זו חושב שכרו, למעט חודש אחד, לפי בסיס שעתי. לשם הנוחות נקבע אפוא שהתובע זכאי בתקופה זו להשלמה של חצי שעה ביום. לפי בסיס של 31.32 ₪ ובסך הכל 15.6 ₪ ליום מדווח (237 ימים). לתקופה זו זכאי התובע לסך 3697 ₪ נוספים.
33. לשארית התקופה זכאי התובע לסך 5800 ₪ או 254 ₪ ביום ובסך הכל יש הפרש לתשלום של 4 ₪ ביום שהם 560 ₪ נוספים.
34. התובע זכאי אם כן להפרשי שכר מינימום ענפי בסך 13,862 ₪. מהם נגזרת גם חובה להפריש לפנסיה ופיצויים סך 1700 ₪ נוספים. התוצאה היא כאמור עקב כך שהמעסיק לא הקפיד על רישום ההפסקות ולא על מתן הודעה מתאימה על תנאי העסקה וכן לא דקדק בדרגות השונות של העובד. עניין זה יכול היה להימנע בקלות על ידי המעסיק.
35. דמי חגים: הנתבע צודק שבתקופות מסוימות לא ניתן היה לרשום דמי חגים בשורה נפרדת בתלושי מת"ש. אלא, משזה המצב היה מוטל על המעסיק להראות שדמי החגים אכן שולמו ולפי דעתנו לא עלה בידו לעשות כן. כל שנטען על ידי הנתבע בסעיף 27 לתצהירו כי "ניתן לראות זאת בבירור בטבלאות" כך גם בסיכומי הנתבעים. בוודאי שאין מדובר בעניין שניתן לראותו בבירור והיה מוטל על הנתבע להראותו בראיות. לעומת זאת בתקופה שבה ניתן היה לדווח, כן מופיע בתלושי השכר תשלום בגין חגים. התובע זכאי אפוא לתשלום בגין התקופה שלא התיישנה למעט עבור ימי החג המופיעים בתלושים.
36. בהתאם לטבלה שצירף התובע (נספח ו לתצהיר) הוא זכאי לימי החג הבאים שלא נפלו בשבת עבור התקופה שלא התישנה: 8 ימי חג בשנת 2013 בשווי 224 ₪ ליום. 4 ימי חג בשנת 2014 בשווי 224 ₪ ליום. תשעה ימי חג בשנת 2015 בשווי 232 ₪ ליום. שלושה ימי חג בשנת 2016 בשווי 232 ₪ ליום ועוד שישה ימים בשווי 246 ₪ ליום. שאר הימים לכאורה שולמו בתלוש. התובע זכאי אפוא לפי החישוב לסך 6948 ₪ ברכיב החגים.
37. פדיון חופשה שנתית: לפי מגבלת ההתיישנות התובע זכאי לתבוע עבור שלוש השנים שלא התיישנו, כלומר עבור השנים 2.16-3.19 בניכוי החודשים בהם קבענו שלא הוכחה העסקתו. היינו, 32 חודשים. התובע זכאי ל 28 ימי חופש בשנה ובסך הכל ל 74 ימים לתקופה. שווי יום מחושב לפי החוק לפי שכר רבע השנה האחרונה לחלק ל 90. בסך הכל בצירוף ימי חג וחופשה ששולמו בחודשים המלאים האחרונים שווי יום חופשה הוא 139 ₪. התובע זכאי אפוא לסך 10286 ₪. מסך זה מוסכם על התובע שיש להפחית 5335 ₪ ששולמו לו (ס' 74 לסיכומיו). התובע זכאי אפוא ברכיב זה לסך 4951 ₪.
38. הבראה: התובע צודק שלפי הותק שלו הוא זכאי בכל התקופה שלא התיישנה ל-12 ימים בשנה ובסך הכל ל 84 ימים. אלא, שהנתבעת צודקת שיש לחשב את הימים גם לפי אחוז המשרה של התובע אשר קבענו לעיל שהוא בהתאם לדיווחים, כלומר 1094 ימים בשבע השנים האחרונות ובסך הכל 60%. התובע זכאי בסך הכל אפוא ל- 84 ימים בתעריף השירות הציבורי 432 ₪ כפול 0.6. בפועל שולמו לתובע בתלושים לתקופה זו סך 16.110 כפי שמפורט בתצהיר הנתבע סעיף 28. התובע זכאי אפוא להפרש בסך 5662.
39. פיצוי על אי מתן הודעה על תנאי העסקה: צודקת הנתבעת כי לאור מועד תחילת ההעסקה חלה התיישנות על רכיב זה.
40. הרמת מסך: אין כל התייחסות לטענה בסיכומי התובע ומכאן שהיא נזנחה. אדרבא, התובע עותר בסעיף 118 לסיכומיו לחייב את "המעסיקה" בתשלומים. ממילא, לא היה מקום לכתחילה להגיש את התביעה אישית נגד הנתבע ובוודאי שלא כלפי הנתבעת 2. התובע נשאל בעניין זה ואמר בפירוש: "ש. נגד מי הגשת תביעה ת. חברת אליאס עכאווי. ש. רק נגד החברה. ת. כן. ש. יש לך טענות נגד אשתו של אליאס? ת. לא. ש. אליאס אישית? ת. לא.".
41. התובע גם אמר כבר בדיון המוקדם שהנתבעת 3 לא התערבה כלל בהעסקתו. לא הובאה שום ראיה ולא נשאלה שום שאלה את הנתבעים (הנתבעת 3 כלל לא נחקרה), בנוגע לעובדות שיכולות להקים עילה להרמת מסך. לפי דעתנו מדובר בהתנהלות חמורה שאין לה מקום. לא ניתן להגיש תביעה בהינף קולמוס נגד מי שאין נגדם לכל אורך ההליך כל טענה. עניין זה גם מכביד על ניהול ההליכים וגורם להוצאות מיותרות.
42. לסיכום: על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סך 13,862 ₪ הפרשי שכר; סך 1700 ₪ הפרשי פנסיה ופיצויים; סך 6948 דמי חגים; סך 4951 פדיון חופשה שנתית; סך 5662 דמי הבראה. בנוסף הנתבעת תישא בהוצאות משפט ושכר טרחה בסך כולל של 5000 ₪.
43. התובע יישא בהוצאות הנתבעים 2 ו-3 ביחד, בסך כולל של 5000 ₪. בהסכמת הצדדים ניתן לקזז את הסכומים.
44. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום.

ניתן היום, כ"ד אייר תשפ"ב, (25 מאי 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".