ניתנה ביום 04 אוגוסט 2022

השופט מיכאל שפיצר

1. לפני בקשת לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית הדין האזורי ירושלים (השופט עמיצור איתם; סע"ש 47155-02-20) מיום 25.5.2022 (להלן – פסק הדין) בו התקבלה בחלקה תביעתו של המשיב לתשלום זכויותיו מכוח יחסי העבודה וסיומם.

רקע

1. המשיב הועסק אצל המבקשת ברצף תעסוקתי החל מחודש מאי 2003 ועד לחודש יולי 2018 על המשיב חל צו ההרחבה בענף הבניה, בית הדין פסק כי המשיב זכאי לסכומים הבאים: הפרשי שכר בסך 13,862 ₪; הפרשי פנסיה 1,700 ₪; דמי חגים בסך 6,948 ₪, פדיון חופשה בסך 4,951 ₪ ודמי הבראה בסך 5,662 ₪.
2. כמו כן חויבו המבקשת והמשיב בתשלום שכר טרחה והוצאות משפט בסך 5,000 ₪ כל אחד.
3. בערעורה טוענת המבקשת כדלקמן:
4. בית הדין האזורי שגה בקביעתו כי היקף שעות העבודה של המשיב היה כ- 8 שעות עבודה נטו ליום והתעלם מפירוט המבקשת בעניין ההפסקות שניתנו לו וכי שעות עבודתו של המשיב היה לכל היותר 7.25 שעות עבודה ליום.
5. שגה בית הדין כאשר קבע כי קידום דרגת השכר למשיב בהתאם לסעיף 20ב לצו ההרחבה הינו בתום 3 שנים קלנדריות ולא כפי שנכתב באופן מפורש בצו "שלש שנים של עבודה מלאה בענף בישראל", וכפועל יוצא מכך חייב את המבקשת בתשלום הפרשי שכר והפקדות פנסיוניות.
6. שגה בית הדין עת קבע כי המשיב זכאי לתשלום דמי חגים בעוד שהוא לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי מדובר ביום חג שעשוי לקום לו בגינו זכאות לתשלום, בנוסף, בית הדין התייחס למספר הכולל של ימי החג מבלי לקזז את ימי החג שחלו בשישי ושבת.
7. המבקשת מוסיפה וטוענת כי נפלו טעויות גם בחישוב פדיון ימי החופשה ובחישוב דמי ההבראה ומצרפת בכל נושא את חישוביה.

כמו כן, ערערה המבקשת על חיובה בתשלום הוצאות משפט וזאת משרוב טענותיו של המשיב כנגדה נדחו על ידי בית הדין והסכום שנפסק לזכותו עומד על כ- 15% בלבד מסכום התביעה.

1. המשיב בערעורו טוען כדלקמן:
2. שגה בית הדין כאשר קבע כי רצף העסקתו של המשיב הוא מחודש מאי 2003 בעוד שלטענתו החל לעבוד אצל המבקשת בחודש מאי 1991 ברצף עד לחודש ספטמבר 2000. לאחר מכן עבד מחודש ינואר 2001 ועד חודש אפריל 2001. וחזר שוב מחודש יוני 2003 ועד לסיום העסקתו.

המשיב טוען כי יש להחיל את רצף תקופת העסקתו החל מחודש מאי 1991 משום שלטענתו הסיבה להפסקת עבודתו היא ביטול רישיון הכניסה לארץ שבאה על רקע המצב הביטחוני ששרר אז. מוסיף המשיב וטוען כי בית הדין האזורי סבר שנטל ההוכחה מוטל על המשיב וזאת בניגוד לפסיקה כי נטל ההוכחה במקרה כזה מוטל על המעסיק. המשיב חזר על טענתו כי אף בתלושי השכר נרשם כי תאריך תחילת עבודתו היה ב- 1.8.1997 ועובדה זו מחייבת הכרה בכל רצף העסקתו.

1. המשיב טוען כי בית הדין האזורי שגה בקביעתו באשר למספר ימי העבודה שעבד המשיב בחודש וזאת למרות דוחות המינהל האזרחי אותם הגיש המשיב לבית הדין בעוד שהמבקשת לא ניהלה דוחות נוכחות ולא הגישה דבר.
2. המשיב מוסיף וטוען כי בית הדין האזורי שגה בחישוב שכרו היומי של המשיב ומשכך נפגעו גם הפרשי שכרו ופדיון ימי החופשה שנותרו למשיב.
3. שגה בית הדין כשקבע כי חלה התיישנות על רכיב הפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד וכי יש לספור את תקופת ההתיישנות מיום ניתוק יחסי העבודה ואילך.
4. שגה בית הדין כשקבע כי התפטרות המשיב אינה "התפטרות כדין מפוטר" וזאת בניגוד לעולה מעדויות המשיב, העד מטעמו ועדות מנהל המבקשת.

כמו כן ערער המשיב על חיובו בהוצאות משפט למשיבים 2 ו-3 למרות שייצוגם היה ייצוג משותף יחד עם המבקשת.

טענות הצדדים בבקשה

1. בבקשה לעיכוב הביצוע טוענת המבקשת כי סיכויי הערעור גבוהים ושבפסק הדין נפלו טעויות חישוביות בחלק מהרכיבים שנפסקו וכן בקביעות הקידום בדרגתו של המשיב, גובה השכר הענפי והפרשי השכר הנגזרים מכך.

אשר למאזן הנוחות, טוענת המבקשת כי הנזק שיגרם לחברה גבוה משהסיכוי להיפרע מהמשיב נוכח היותו תושב הרשות הפלסטינית נמוך ואפסי ולא יהיה ניתן לממש הליכי הוצאה לפועל ככל שיתקבל הערעור.

1. מנגד, טוען המשיב כי לא מתקיימות נסיבות המצדיקות עיכוב ביצוע, ערעור המבקשת הוגש באיחור מבלי שהתבקשה הארכת מועד ולכן יש לדחותו ולו בשל סיבה זו בלבד. בנוגע לטענות הבקשה לגופן מפנה המשיב את בית הדין אל נימוקי הערעור שהגיש בתיק ע"ע 46831-06-22.

אשר למאזן הנוכחות, טוען המשיב כי פסק הדין ניתן על זכויות קוגנטיות אשר לא שולמו במהלך ובעקבות סיום העסקתו, ומוסיף וטוען כי יש לו נכסים בישראל בדמות שכר עבודה וכספי צבירה המצויים בקופות מת"ש ולכן טיעוני המבקשת אינם נכונים עובדתית.

1. המבקשת בתשובתה דוחה את טענות המשיב בדבר המועד בו הוגש הערעור וטוענת כי פסק הדין הומצא ביום 31.5.2022 ומכאן כי המועד האחרון להגשת הערעור הינו עד ליום 30.6.2022. עוד מוסיפה המבקשת וטוענת כי המשיב לא מתייחס לטענותיה בדבר הטעויות שנפלו בפסק הדין ואין בפיו טיעון רציני בעניין זה.

בתשובתה למאזן הנוחות טוענת המבקשת כי לא צורפו נתונים המעידים אודות היקף השתכרותו של המשיב ותקופת עבודתו כגון תלושי שכר או מסמכים אחרים.

דיון והכרעה

1. נקודת המוצא בדיון בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין היא, כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. הצדקה לעיכוב ביצוע מותנית, דרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד – סיכויי הערעור להתקבל טובים, והשני – הנזק היחסי שייגרם למבקשת מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע (ע"א 8374/13 איי.פי.סי. טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ' ג'או ויז'ן אינק, (10.3.2014)). בין שני התנאים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור טובים יותר כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקשת, ולהיפך (ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ' קורנוקופיה אקוויטיז בע"מ, (10.3.2014)).
2. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכלל החומר המצוי בתיק, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה ולהורות על עיכוב ביצוע פסק הדין בכפוף להפקדתו בקופת בית הדין או הפקדת ערבות בנקאית בהתאם. בהיבט המשפטי מועלות בערעור שאלות הראויות לדיון ולא ניתן לשלול את סיכויי הערעור גם באשר לתחולת הוותק בצו ההרחבה ולתשלומים הנגזרים מקביעה זו.
3. באשר למאזן הנוחות – לעניין זה נקבע כי אין להסתפק בכך שהזוכה בפסק דין הוא תושב שטחים כדי לעכב את ביצוע פסק הדין, אך מנגד אין להתעלם מנתון זה אלא יש להתחשב במכלול הנסיבות ותוך בחינת כל מקרה לגופו (ע"ע (ארצי) 34001-10-13 גל – עודה, עמ' 7 (30.3.2014)). בענייננו, המבקשת טענה באופן כללי כי לא תוכל להיפרע מן המשיב, אך גם המשיב בתשובתו טען באופן כללי כי יש באפשרותו להשיב למבקשת כל סכום שיפסק היה ותשתנה תוצאת פסק הדין בערעור אך לא צירף תצהיר ו/או מסמכים המעידים על כך.
4. סוף דבר – הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת במובן שסך של 38,123 ₪ יעוכב בכפוף להפקדתו או הפקדת ערובה בקופת בית הדין עד ליום 2.9.2022. ככל שלא יופקד הסכום או הערבות, תבוטל החלטה זו מאליה.

ניתנה היום, ז' אב תשפ"ב (04 אוגוסט 2022) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.