1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח. קלוגמן) מיום 15.1.2020, בגדרו התקבלה באופן חלקי תביעה כספית שהגיש המשיב כנגד המבקשת להשבת כספים, אשר על פי הנטען חלקם הועברו לה בנאמנות וחלקם נמשכו על ידה באמצעות כרטיס אשראי במרמה.

המבקשת חויבה בתשלום סך של "1,005,856 ₪ (משוערך ליום 15.03.16), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (21.3.16) ועד התשלום בפועל" בצירוף הוצאות משפט – החזר אגרת משפט וסך שכ"ט עו"ד בסך של 100,000 ₪ (כולל מע"מ) (להלן: "פסק הדין").

הבקשה הוגשה בסמוך לאחר הגשת הערעור, ימים ספורים עובר למועד שנקבע בפסק הדין כמועד התשלום.

2. לטענת המבקשת "סיכויי הערעור הנם גבוהים ביותר", זאת מש"המדובר בערעור מבוסס ומוצדק הכולל נימוקים המעידים כי קביעותיו המשפטיות והמסקנות אליהן הגיע כב' ביהמ"ש קמא בפסק דינו, מצדיקות התערבותו של כב' ביהמ"ש וביטול החלק השגוי בפסק הדין", מה גם ש"מאזן הנוחות" נוטה לטובת המבקשת מש"קיים יסוד סביר לחשש" כי ככל שהערעור יתקבל "לא יעלה בידי המערערת לקבל" כספה בחזרה, נוכח העובדה כי מדובר ב"כספים בהיקף נכבד ביותר" והמשיב העיד על עצמו כ"חסר כל", מי ש"מצבו הכלכלי אינו מבין המשופרים".

3. המשיב מתנגד למבוקש.

לעמדתו הבקשה, כמו גם הערעור שהוגש, אין בהם ממש ונועדו אך להוות "משקל נגד טקטי לערעור שהגיש המשיב על פסק הדין". טענת המבקשת בערעור "מבוססת על ספקולציות ולא על ראיות", כאשר "מבחני האדם הסביר, ההיגיון והשכל הישר, שקיבלו ביטוי בפסיקת בית המשפט העליון מוליכים לכך שהסיכויים" שהערעור יתקבל "קלושים, בפרט לאור" קביעותיו של בית משפט קמא בסעיפים 68-69, 79 ו- 90 לפסק הדין.

באשר ל"מאזן הנוחות" נטען כי "אפילו משוכנע בית משפט שהנזק שעלול להיגרם לשני הצדדים – הוא פחות או יותר דומה, בשל ההחלטה לעכב או לעכב את הביצוע גם אז מן הדין להחליט על ביצוע".

4. לאחר שנתתי דעתי לנימוקי הבקשה ולעמדת המשיב, כמו גם לפסיקה הנוהגת, באתי לכלל דעה כי דין הבקשה להתקבל בחלקה.

5. הוראת תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 מעגנת את הכלל לפיו אין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצועו של פסק דין. בעל דין זכאי לממש את פירות זכייתו מבלי שיידרש להמתין לתוצאות הערעור (ראו: ע"א 6149/18 קורש נ' הכונס הרשמי (15.11.2018)).

על המבקש לסטות מכלל זה לשכנע בשניים - סיכויי ערעור גבוהים ו"מאזן נוחות" הנוטה לטובתו, במובן זה שביצוע פסק הדין יביא לכדי מצב בלתי הפיך, עד כדי איון הליך הערעור.

היחס בין השניים הוכר בפסיקה כ"מקבילית כוחות", כאשר הדעה הרווחת היא ש"מאזן הנוחות" נחשב לשיקול העיקרי מביניהם (ראו: ע"א 4190/19 המוסד לביטוח לאומי נ' עו"ד ברגרזון ורו"ח קנה (21.7.2019), ע"א2444/19 רם נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, (12.6.2019), ע"א 10013/17 אמסלם נ' קרול (20.2.2018)).

ככל שמדובר בפסק דין כספי על המבקש לשכנע כי קיים חשש ממשי שלא יוכל להיפרע מהזוכה ככל שערעורו יתקבל-

"כאשר מדובר בפסק דין כספי יתאפשר עיכובו במקרים חריגים בהם הוצגה תשתית איתנה כי המבקש לא יוכל לגבות ת כספו בחזרה בשל מצבו הכלכלי של המשיב משום שברגיל ההנחה היא כי אין בתשלום לגרום נזק בלתי הפיך"

(ע"א 4604/19 כיכר השבת בע"מ נ' פלונית (25.8.2019))

(ראו בנוסף: ע"א 4727/19 אבו מנה נ' ראוף (31.7.2019), ע"א 1655/18 מנדלסון נ' עו"ד שמעון אורי ואח' (13.9.2018), רע"א 2923/18 פרמינגר נ' אבני בועז בע"מ ואח' (5.7.2018 )).

6. בעת הזו ומבלי לקבוע מסמרות יקשה עלי לקבוע כי סיכויי הערעור "גבוהים ביותר" כנטען על ידי המבקשת, באופן המצדיק כשלעצמו עיכוב ביצוע מלא של פסק הדין.

עם זאת, בהינתן הבכורה לשיקול של "מאזן הנוחות" ומשמדובר בתשלום סכום כסף נכבד לידי אדם פרטי, אשר העיד על עצמו כמי שמצבו הכלכלי אינו איתן (לעמדתו עקב התנהלותה של המבקשת, אשר הותירה אותו חסר כל - ראו סעיף 11 לפסק הדין), קם החשש כי יתקשה, ככל שיידרש, להשיב את הכספים ששולמו לידו (ראו: ע"א 91/19 המשבב עיבוד שבבי (1994) בע"מ נ' בוכריס (21.3.2019)).

7. משכך מוצאת אני לקבל את הבקשה בחלקה להורות כדלקמן:

א. המבקשת תשלם לידי המשיב את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד על פי פסק הדין.

ב. המבקשת תשלם לידי המשיב מחצית מהסכום שנקבע בסעיף 97 (פסקה ראשונה) לפסק הדין ומחצית תפקיד בקופת בית המשפט.

דומה עלי כי בהסדר זה לא יהא כדי לפגוע בעת הזו ועד לדיון בערעור ברווחתו של המשיב וליתן מענה הולם לחששה של המבקשת.

ניתנה היום, ט"ו אדר תש"פ, 11 מרץ 2020, בהעדר הצדדים