רקע

1. במסגרת העתירה המנהלית שלפני עותרות קבוצת כנרת (להלן: "כנרת") ומחצבות כנרת (להלן ביחד: "העותרות"), כי בית המשפט יקבע שהן זכאיות לקבל הרשאה ורישיון לכרייה וחציבה בכל תחום מחצבת פוריה (להלן: "המחצבה") עד תום עתודות האבן במחצבה. לטענתן, על רשות מקרקעי ישראל (להלן: "המשיבה" או "רמ"י") ליתן להן הרשאה לכרייה וחציבה במחצבה בפטור ממכרז עד גמר עתודות האבן שנותרו במחצבה ועל המפקח על המכרות- משרד האנרגיה (להלן: "המשיב") להאריך להן את רישיון החציבה שהוענק להן במחצבה.
2. אציין, כי בין הצדדים התנהלו עתירות קודמות בעניין המחצבה. במסגרת עת"מ 1003/03 ועת"מ 564/05 נדונה הארכת תקופת החציבה של העותרות במחצבה. בהמשך, הוגשה עתירה נוספת במסגרת עת"מ 53004-01-17 במסגרתה העלו העותרות טענותיהן לעניין הימנעות המשיבה מהארכת תקופת ההרשאה לחציבה והארכת הרישיון על ידי המשיב עד לניצול מלוא עתודות האבן במחצבה.
3. אציין עוד, כי במסגרת העתירה שבכותרת הגישו העותרות בקשה לצו ביניים לפיו יורה בית המשפט, כי בידי העותרות להמשיך בעבודות הכרייה, החציבה והפעלת מפעל עיבוד האבן במחצבה. צו ביניים כאמור ניתן בהתאם להחלטה מיום 22.6.20.
4. לאחר שניתנה החלטתי בבקשה לצו ביניים, במסגרתה התייחסתי בין היתר לעובדה שהמשיבה טרם גיבשה החלטה לעניין עתיד המחצבה, ניתנה, ביום 25.10.20, החלטת המשיבה בעניין המחצבה נשוא העתירה. במסגרת ההחלטה נקבע, בין היתר, כי כמות עתודות החומר שנותרה מתחת למתקני המחצבה לא מצדיקה את המשך הפעלת המחצבה. נקבע, כי החומר המצוי מתחת למתקני המחצבה יפונה לאחר פירוק המתקנים במסגרת ביצוע הפרויקט המתוכנן/ במסגרת שיקום על ידי הקש"ם. צוין, כי שטח המחצבה נדרש לצורך קידום פיתוח העיר טבריה וישובים סמוכים וכי בימים אלא מקדמת הרשות תכנון במרחב טבריה ובממשק עם המועצות האזוריות הסמוכות מספר פרויקטים תכנוניים וביניהם תכנון מחודש לבית חולים פוריה ובחינת חלופות תכנון לניצול הנכון ביותר של שטח המחצבה ולצרכי הסביבה. נקבע, כי הוצאת יתרת החומר הקיים, במסגרת שיקום או במסגרת תכנית אחרת, תבחן עם התקדמות התכנון והצרכים הקיימים בשטח. עוד נקבע, כי לא ייצא מכרז עצמאי לכריית החומר. בנוסף, ההחלטה התייחסה, בין היתר, לטענות לגבי פטור ממכרז. בדיון מיום 22.2.21 ציינה באת כוח המשיבים, כי "לא תהיה יותר מחצבה שם ולא נמכרז את השטח ולא ניתן זכויות לחציבה".
5. כבר בשלב זה אומר, כי במסגרת העתירה שלפני פרטו העותרות שלל טענות שאינן רלוונטיות עוד, בשים לב להחלטת המשיבה כמפורט לעיל לפיה אין בכוונתה לערוך מכרז להמשך הפעלת המחצבה.
6. בקצרה אציין, כי העותרות טענו, כי קיים להן פטור ממכרז, לטענתן, ההתחייבויות שניתנו להן, טרם כניסת חוק חובת מכרזים לתוקף, לא נקצבו בזמן ומשכך אין תחולה לחובת המכרז על פי חוק זה וכנרת זכאית לקבל רישיון חציבה והרשאות לכרייה וחציבה עד גמר עתודות האבן במחצבה. בנוסף, הן התייחסו להצהרות נציגי משרד המשפטים ופרקליטות המדינה בישיבת וועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת בעניין הסדרת המשך הרשאות כרייה וחציבה של אבן לחוצבים וותיקים ולאי תחולה של תקנות מסוימות על בעלי זכויות קנייניות או התחייבויות קודמות ולגבי אי תחולת חוק חובת המכרזים על מי שיש לו התחייבות קודמת. העותרות העלו טענות לגבי ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים, טענו, שהמשיבה לא נתנה החלטה מנומקת כנדרש, כי החלטתה לא ניתנה על ידי הגוף המוסמך, התייחסו לכך שעל פי התכנית שבתוקף וההסכמים עם רמ"י מקרקעי המחצבה מיועדים לשוב, בתום ניצול עתודות האבן במחצבה ושיקומה על ידי העותרות, להיות מעובדים על ידי העותרות כחלק בלתי נפרד משטח הקיבוץ. העותרות טוענות לאפלייתן אל מול מחצבות אחרות בשטחי קיבוצים ואחרים בעלי זכויות קנייניות בקרקע, כמו כן, העותרות טענו להעדר כדאיות כלכלית להקמת מחצבה חלופית על ידי גורם אחר ובעיקר כשמדובר במחצבה בשטח המשבצת של כנרת.
7. כאמור, טענות אלו אינן רלוונטיות עוד משניתנה החלטתה המפורטת לעיל של המשיבה במסגרתה הודיעה המדינה, כי אין בכוונתה למכרז את המחצבה. ברי, כי אף אם אין תחולה לחוק חובת המכרזים או קיים פטור ממכרז הרי שהפטור אינו רלוונטי מקום בו הוחלט שלא ייערך מכרז ולא יתבצעו יותר עבודות החציבה הרלוונטיות. כמו כן, טענות העותרות לעניין ההחלטה הקודמת אשר ניתנה על ידי המשיבה אינן רלוונטיות משניתנה החלטתה החדשה.
8. לאור החלטת המשיבה, המחלוקת שנותרה בין הצדדים היא בשאלה, האם עומדת לעותרות הזכות להמשיך בעבודות הכרייה והחציבה במחצבה עד לגמר עתודות האבן במחצבה על אף החלטת המשיבה בדבר הפסקת עבודות החציבה במחצבה. בנסיבות אלו, הכרעתי תתמקד בסוגיה זו בלבד ולא אתייחס לטענות שאינן רלוונטיות עוד ואין בהן כדי להשליך על הסעד המבוקש במסגרת העתירה, שעניינו כאמור מתן הרשאה ורישיון להמשך עבודות החציבה.

טענות העותרות בתמצית

1. מצגי הרשות לאורך עשרות שנים ואף לאחרונה והצהרות נציגיה המוסמכים מראים על אומד דעת המשיבה. לא ניתן לחזור מהתחייבות תקפה זו כלאחר יד.
2. וועדת ביין וועדת הפטור של המשיבה ציינו בעבר בהחלטותיהן, כי הן מתירות לכנרת להמשיך לחצוב במחצבה עד תום עתודות האבן, אך לא יותר משבע שנים ממועד אישור מתן ההרשאה על ידי וועדת הפטור. הזמן שנקצב הוארך והתקופה נאמדה על בסיס קצב החציבה בעבר כשהכוונה הייתה, כי בתקופות הזמן שנקצבו ניתן יהיה לסיים את הכרייה של כלל החומרים הראויים המצויים בה. בשל מגבלות גיאוגרפיות, גיאולוגיות ואחרות לא ניתן היה להשלים את המלאכה ונותרו במחצבה כמיליון טון של אבן ראויה לחציבה.
3. אין מדובר בהקצאה או הרשאה חדשה אלא הארכת תקופה וקיום התחייבויות שניתנו טרם כניסת חוק המכרזים לתוקף. המשיבה מתעלמת מההלכה לעניין האבחנה בין חידוש רישיון או הרשאה לבין מתן רישיון חדש. התעלמות המשיבה מזכויות העותרות נגועה בחוסר סבירות קיצונית ואינה יכולה לעמוד. על רשות ציבורית לכלכל מעשיה בתום לב ולנהוג ביושר ובהגינות ביחסיה עם האזרח. על כל פעולת שלטון להיות מידתית. יש חוסר פרופורציה בין הנזק הכבד, הבלתי הפיך והמיותר שכרוך בהתנהלות המשיבה. על רקע הנסיבות המיוחדות בענייננו, התעלמות המשיבה מפניות העותרות והכרה בזכויותיהן לוקה בחוסר סבירות קיצונית ולא יכולה לעמוד. איזון ראוי של מכלול השיקולים הרלוונטיים מוביל לפתרון ראוי של מתן הרשאה נוספת לכרייה וחציבה כדי למנוע פגיעה כלכלית בכנרת ובמשפחות רבות נוספות.
4. לעותרות זכויות קנייניות במקרקעי המחצבה אשר דומות בטיבן לזכויות בעלות בקרקע ומכוחן שומה על המשיבה להמשיך לתת לכנרת הרשאות כרייה וחציבה במחצבה עד גמר עתודות האבן. בעניין זה התייחסו העותרות למעמדה של זכות הקניין כזכות יסוד ולפגיעה בזכות זו.
5. בהסתמך על הסכמי הרשאה לכרייה וחציבה, רישיונות החציבה והתחייבויות המשיבה לפיהם יהיה בידי העותרות לפעול עד גמר עתודות האבן נטלו העותרות התחייבויות כספיות, השקיעו כספים בהכשרת המחצבה ובציוד, פיתחו את המחצבה כמקור הכנסה עיקרי לכנרת, התקשרו התקשרויות ארוכות טווח עם לקוחות והן מעסיקות עובדים רבים. לעותרות התחייבות לאספקה מיידית של חומרי גלם וחומרי מחצבה מעובדים ללקוחותיה כאשר אי עמידה בהתחייבויות תעמיד אותן בסכנה כלכלית חמורה לרבות אובדן לקוחות, הפרת הסכמים ודרישות לתשלום פיצויים. פרנסתם של חברי הקיבוץ כמו גם עובדים נוספים נסמכת בעיקר על פעילות המחצבה. גדיעת מקור הפרנסה העיקרי של כנרת עלולה להמיט אסון כלכלי על העותרות ועל גורמים רבים נוספים הסמוכים על שולחנן.
6. יש לכבד את ההתחייבות שניתנה לעותרות ולהאריך את תקופת ההרשאה לכרייה. הימנעות המשיבה ממתן הרשאה לכרייה וחציבה לעותרות מנוגדת לדין ולצדק ומהווה פגיעה אסורה בזכויות קניין מוגנות של העותרות ולוקה בחוסר סבירות, העדר מידתיות ושרירותיות.

טענות המשיבים בתמצית

1. מדובר בשיקול דעת מנהלי של המשיבה אשר לפי ההלכה בית המשפט לא יטה להתערב בה. בית המשפט אינו נוהג לשים עצמו בנעלי הרשות ולהחליף את שיקול דעתו בשיקול דעתה של הרשות. החלטת הרשות היא החלטה סבירה ומידתית.
2. בהמשך להחלטת בית המשפט בבקשה למתן צו ביניים במסגרתה צוין, כי טרם ניתנה החלטה סופית של המשיבה בנוגע לעתיד המחצבה ולגבי טענת כנרת בנוגע לסעיף 9(א) לחוק, הרי שביום 25.10.20 ניתנה החלטה חדשה של המשיבה בעניין מושא העתירה. לעת הזו, אין בכוונת רמ"י למכרז את יתר העתודות במחצבה במסגרת מכרז לחציבה והיא תשקול לאפשר הפקתם במסגרת שיקום עתידי. אין בכוונת המשיבה לפרסם מכרז לכריית יתר העתודות.
3. עיקר העיבוד על ידי העותרות אינו של משאבי מחצבה. המלאי המועט שנותר במחצבה ככל הנראה לא יסתיים בכוונת מכוון. בהתאם לחוזה ההרשאה, מטרת ההרשאה היה הפעלת מחצבה בלבד לצורך הפקת חומרים משטח ההרשאה. בחוות דעת מטעם העותרות מחודש מרץ 2017 הוערך הזמן הנדרש להשלמת החציבה בשנה וחצי בלבד. כמות העתודות כמעט ולא השתנתה במהלך השנים האחרונות. מדובר בחוסר ניקיון כפיים שיש בו כדי להצדיק את דחיית העתירה.
4. למשיבה הגיעו מספר פניות של תושבים המבקשים להביא לסגירת המחצבה לאלתר לאור מפגעים סביבתיים בעיקר אבק ורעש וכן, של בית החולים פוריה המצוי בסמוך למחצבה ואשר נטען, כי נפגע כתוצאה מפעילותה. אציין, כי המשיבה התייחסה לעניין זה במסגרת החלטתה מיום 25.10.20 (סעיפים 37 ו-ח' להחלטה).
5. לעותרות אין זכות בעלות בזכויות החציבה ואין בעובדה שהמחצבה נמצאת בשטח המשבצת של כנרת כדי להקנות להן זכויות כאמור במשאב ציבורי מוגבל אשר על פי חוק ניתן רק על פי הרשאה. אמנם המחצבה ממוקמת בשטח המשבצת של כנרת אולם, ברי, כי מחצבה אינה מהווה שימוש חקלאי. הפעלת מחצבה לא נכללת במסגרת חוזה המשבצת ולכן נחתם חוזה הרשאה נפרד לחציבה. ההרשאה ניתנה שלא על בסיס הזכויות אשר הוענקו לכנרת על פי חוזה השכירות למשבצת. המשבצת ניתנה לכנרת למטרות חקלאיות ולא מסחריות כגון הפעלת מחצבה ולכן המשיבה רשאית להשיב לידיה את הקרקע. החזקת הקיבוץ בשטח המשבצת אשר ניתנה לו למטרות חקלאיות לא מעניקה כשלעצמה כל זכות בכורה לקיבוץ לקבלת הרשאה לחציבה בשטחי המשבצת או לחידושה.
6. טענת העותרות לפיה ישנה הבטחה שלטונית לפיה הן שיכרו במחצבה עד סוף עתודות החציבה דינה להידחות. תנאי ייסודי להיווצרותה של הבטחה שלטונית הוא, כי ההבטחה ניתנה בגדר סמכות חוקית. משהגביל המחוקק התקשרות אפשרית בקשר לחציבה של מחצבות שפעלו מכוח הרשאה קודמת לחמש שנים בלבד, הרי שנשמט הבסיס ממאן דהוא להבטיח התקשרות אשר עולה על פרק הזמן האמור והתחייבות כאמור, ככל שניתנה, אינה התחייבות. הבטחה של רשות שלטונית, כאשר היא מנוגדת לחוק, אינה תופסת ואינה יכולה להוות בסיס לטענת השתק נגד הרשות. אף אם ניתנה הבטחה מנהלית הרי שקיים צידוק להשתחרר ממנה ואין צידוק לכפות על המדינה לקיימה בשל אי חוקיות. אחד התנאים שהכתיבה הפסיקה למתן תוקף להבטחה מנהלית הוא, כי לא קיים צידוק חוקי לסגת ממנה. בשטח ההרשאה חלות שתי תכניות כאשר החדשה מבניהן הרחיבה את שטח המחצבה והיא אושרה רק בסוף שנת 2004. ביחס לתכנית זו וודאי שלא יכולה להישמע טענה בדבר הבטחה שלטונית ביחס לשטח שלא בא לעולם במועד בו לכאורה הובטח לעותרות את אשר הן טוענות.
7. אין בסיס לטענת העותרות לגבי פגיעה במקור הפרנסה של כנרת. מלכתחילה ניתנה המלצה להקצאה עד גמר עתודות האבן ולא יותר משבע שנים. אף אם מקור הפרנסה של הקיבוץ היה המחצבה, טענה אשר מוכחשת, הרי שהיה לעותרות מספיק זמן להיערך למציאת מקורות פרנסה חלופיים.

טענות העותרות במסגרת תגובתן לכתב התשובה

1. לא הובאה עמדת המפקח על המכרות.
2. המשיבה שינתה חזית לגבי כוונתה למכרז את המחצבה במכרז פומבי. כעת חל שינוי מהותי בעמדתה והיא מצהירה, אגב שינוי חזית, כי אין בדעתה למכרז את המחצבה ולמעשה מסכימה עם עמדת העותרות לגבי העדר כדאיות כלכלית ו/או אפשרות אחרת לבצע הליכי מכרוז.
3. במסגרת החלטתה מיום 25.10.20 מעלה המשיבה עמדות חדשות לגבי שיקום, תכנון עתידי ופיתוח אזורי. מדובר ברעיוניות ערטילאיים ובלתי מגובשים אשר לא הובאו לפתחה של כנרת ואין בהם כדי לתרץ את המשך סירובה של המשיבה לכבד התחייבויות תקפות להמשך חציבה עד תום העתודות ולפגוע בזכויותיה הקנייניות הייחודיות של כנרת במקרקעי המשבצת של הקיבוץ הכוללים את שטח המחצבה והדרכים המובילות אליה, קל וחומר כעת כשעניין המכרז ירד מהפרק.
4. היה על המשיבה לערוך שימוע לעותרות על בסיס עמדתה החדשה ומשזנחה את נושא המכרז. לא נשמעה עמדת העותרות לנימוקים החדשים שהיוו בסיס להחלטה החדשה. לאור הפגמים היסודיים שנפלו בהתנהלות המשיבה עובר להחלטה הרי שאין להחלטה כל תוקף.
5. מרבית הטיעונים בכתב התשובה ובהחלטה מיום 25.10.20 אינם קשורים לעובדות המקרה הספציפי והם מכוונים לתת רקע לגבי מכרוז מחצבות שלא בשטחי משבצת של קיבוץ ואשר למפעיליהן אין זכויות קנייניות במקרקעין.
6. מדובר בקרקעות קק"ל ולא בקרקעות שמוגדרות כמקרקעי המדינה ולכן אין תחולה למגבלות לפי חוק נכסי המדינה. במסמכים של ראשי רמ"י צוין במפורש, כי זכות החציבה ניתנת עד גמר העתודות ובסיומן שיקום על ידי כנרת ולאחריו החזרת הקרקע לעיבוד על ידי כנרת במסגרת המשבצת.
7. לכנרת יש חוזה חכירה עם קק"ל והוא שונה בהוראותיו מהסכמי רמ"י. אין תוחלת לניסיון להשוות את זכויות כנרת לזכויות של מפעילי מחצבות שאין להם זיקה קניינית בקרקע. העובדה שלצורך ניצול המקרקעין נדרש אישור המשיבה אין בה כדי להפקיע את זכויות העותרות בהם. המשיבה אינה רשאית על ידי נקיטת פעולה מנהלית או הימנעות ממתן רישיון, תוך ניצול לרעה של כוח השררה, לבטל זכות קניין תוך התעלמות מההתחייבויות שלה. על המשיבה לדקדק בשמירה על הוודאות והיציבות.
8. קיים איסור פגיעה בזכויות קניינות במשבצת הקיבוץ. הכניסה לשטח מחצבה במחצבות המצויות בשטחי משבצת מותנית בהסכמת הקיבוץ. כפייה ללא קבלת הסכמה מראש היא חסרת תכלית וכמוה כהפקעה על כל הכרוך בדבר. יש להעדיף פרשנות השומרת על הזכות לקניין.
9. מאחר והמדינה אינה מבקשת עוד למכרז את המחצבה הרי שניתן לפעול במשותף לביצוע הנדרש לקידום השיקום וכל שנותר במחלוקת הוא גורל המשך החציבה בתקופה שעד לאישור הליכי השיקום.
10. במחצבות אשר הוחזרו לרמ"י ל ידי החוכרים ועתידות לצאת למכרז ניתנה לחוכרים זכות להמשיך לחצוב עד לפרסום מכרז ובחירת זוכה. בדיון לפני כבוד השופט מינץ בהליך קודם בין הצדדים הצהירה ב"כ המדינה, כי לצורך סיום התיק יהיו מוכנים לאפשר לעותרות להמשיך ולעבוד במחצבה עד שיסתיימו הליכי המכרז למחצבה הנוכחית.
11. אין בפנייה לוועדת ביין משום ויתור על טענות לגבי זכויות קנייניות והתחייבויות שניתנו לגבי חציבה עד גמר העתודות. למשיבים לא יגרם כל נזק בעקבות המשך הפעלת המחצבה על ידי העותרות. מאחר ולכנרת זכות ראשונית לביצוע השיקום, הרי שאין השלכה לכך שהיא תמשיך לחצוב בעת הזו.

דיון ומסקנות

1. כאמור לעיל, במסגרת העתירה שלפני נתגלעה בין הצדדים מחלוקת בשאלה, האם העותרות זכאיות להמשיך בהפעלת המחצבה והאם המשיבים מחויבים לתת להם הרשאה ורישיון לעשות כן, זאת, על אף החלטת המשיבה מיום 25.10.20 להפסיק את פעילות המחצבה.
2. לאחר שקילת מכלול טענות הצדדים והחומר המצוי לפניי מצאתי, כי דין העתירה להידחות, מהנימוקים שיפורטו להלן.
3. טענות העותרות בנוגע לזכותן להמשיך בחציבה על אף החלטת המשיבה מתבססות על שלושה טעמים בתמצית: זכויותיהן הקנייניות בקרקע בה מצויה המחצבה, הבטחות שניתנו להן, לטענתן, לפיהן יהיה בידן להמשיך בכרייה וחציבה עד לתום עתודות האבן והנזק הכלכלי שייגרם להן בגין אי מתן הרשאה ורישיון להמשיך בעבודות הכרייה והחציבה במחצבה.
4. ראשית אציין, כי אין מחלוקת, כי פג תוקפה של תקופת ההרשאה שניתנה לעותרות לחציבה במחצבות פוריה וכי בקשת העותרות להאריך להן את ההרשאה למחצבה לתקופה נוספת נדחתה.
5. במסגרת החלטתי בבקשה לצו ביניים, התייחסתי לטענות העותרות לעניין ההבטחות שניתנו להן לגבי המשך ביצוע העבודות במחצבה עד לתום עתודות האבן. ציינתי שם, כי מהחומר המצורף לעתירה עולה, כי על פניו יש בסיס לטענת העותרות לפיה ניתנה לכנרת התחייבות, כי יהיה בידה להפעיל במקום מחצבה עד תום עתודות האבן. בעניין זה התייחסתי לתצהירו של מר מיכאל ורדי ששימש, בין היתר, כמנהל מנהל מקרקעי ישראל (נספח כג' לעתירה) לעניין המצג וההבטחה לכנרת, כי נתונה בידה ההרשאה לכריה וחציבה במחצבה וטענתו, כי הסכמי ההרשאה היו לתקופות קצובות בהתאם לנהלים פנימיים אולם הסכמים אלו היו אמורים להתחדש באופן אוטומטי. בנוסף, התייחסתי לתצהירו של מר יצחק כהן ששימש כממונה ארצי למחצבות במנהל מקרקעי ישראל (נספח כד' לעתירה) אשר טען, כי מרגע שניתנה הרשאה לחציבה על שטח מסוים קמה לבעל ההרשאה זכות לחצוב ולקבל רישיון חציבה עד שייגמר חומר החציבה בקרקע. אף הוא התייחס לכך שהסכמי הרשאה לחציבה היו לתקופות קצרות על פי החוק וכי מסורתית הם חודשו אוטומטית וממ"י התחייב לכך. הוא טען, כי הייתה התחייבות מצד רמ"י, כי זכויות ההרשאה תחודשנה עד גמר ניצול עתודות האבן ועל כך הסתמכו בעלי המחצבות. כמו כן, צורף מכתב של מנהל מחוז צפון של רמ"י מיום 2.2.83 לפיו שטח המחצבה נכלל בשטח המשבצת ובגמר החציבה ישוקם ויחזור לעיבוד.
6. במסגרת החלטתי בבקשה לצו ביניים התייחסתי לטענת המשיבים לפיה אף אם ניתנה לעותרות התחייבות כנטען, הרי שהיא ניתנה בחוסר סמכות ועל כן היא חסרת תוקף. כפי שציינתי, קיימים מקרים בהם אף אם הרשות או גורם כלשהו מטעמה פעלו בחוסר סמכות תוך שהם מטעים את האזרח שהסתמך על המצג של הרשות ושינה מצבו לרעה הרי שיכול ויקבע, כי אין בידי הרשות לטעון, כי פעלה בחוסר סמכות וכי בשל כך אינה מחויבת להתחייבות הבלתי חוקית.
7. מצאתי, כי יש ממש בטענות העותרות לגבי קיומה של התחייבות כלפיהן לפיה יהיה בידן להמשיך בעבודות הכרייה והחציבה עד לתום עתודות האבן במחצבה. עם זאת, ואף אם תדחה טענת המשיבים לפיה מדובר בהתחייבות שניתנה בחוסר סמכות ועל כן אין לה תוקף הרי שאין מדובר בסוף פסוק ואין באמור כדי ללמד בהכרח, כי דין העתירה להתקבל וכי ידי המשיבים כבולות ואין בידם למנוע את המשך ביצוע העבודות במחצבה בשל ההתחייבות האמורה.
8. הקרקע בה עסקינן, היא קרקע בבעלות המדינה. מדובר במשאב אשר מנוהל על ידי המשיבה. ההחלטה האם לאפשר ביצוע עבודות כרייה וחציבה במחצבה מסורה למשיבה אשר מנהלת את קרקעות המדינה ולה הפררוגטיבה להחליט, בין היתר, על הפסקת עבודות חציבה והעברת המחצבה לשיקום. המדינה היא זו אשר נותנת את ההיתר להפעיל מחצבה והיא זו אשר יכולה להחליט, כי לא תופעל עוד מחצבה במקום. הסעד לו עותרות העותרות במסגרת העתירה שלפני משמעו, כי יהיה בידן להפעיל את המחצבה לעד לפי שיקול דעתן הבלעדי ובניגוד לעמדת המשיבה אשר מבקשת להפסיק את העבודות במחצבה, לשקם את המקום ולבחון חלופות תכנון לניצול השטח. החלטת המדינה בעניין זה היא במסגרת שיקול הדעת המסור לה וזכותה לפעול בהתאם לסדר העדיפויות שלה כמי שאמונה על המשאב האמור. הסעד המבוקש משמעו, כי העותרות הן בעלות הזכות להמשיך ולפעול במחצבה ללא הגבלת זמן עד תום המחצבים תוך גריעה מהפררוגטיבה של המדינה להחליט מה ייעשה בקרקע.
9. אציין, כי המצב כיום שונה מהותית מהמצב אשר שרר בעת מתן ההחלטה בבקשה לצו ביניים לפני כתשעה חודשים. בעת ההיא טרם התקבלה החלטת המשיבה באשר לכוונותיה לגבי המחצבה ובין היתר בשאלה, האם בכוונתה לערוך מכרז לצורך ביצוע עבודות החציבה. כאמור לעיל, כיום המשיבה קיבלה החלטה בנדון ולפיה אין בכוונתה לערוך מכרז כאמור ותחת זאת בכוונתה להעביר את המחצבה לשיקום כאשר פינוי החומר הנותר במחצבה יתבצע במהלך השיקום או במסגרת תכנית אחרת.
10. באשר לקיומה של הבטחה שלטונית, הרי שככל שמדובר בהבטחה שלטונית מחייבת עדיין עומדת לרשות האפשרות להשתחרר ממנה בהתאם להלכת ההשתחררות ובהתקיים צורך חיוני המצדיק זאת. בהתייחסו לחוזי רשות ציין בית המשפט העליון, כי נקודת המוצא היא, כי יש לקיים הסכמים וחוזי רשות אינם חריג לכך. עם זאת, נקבע, כי רשות רשאית לקבל החלטה להשתחרר מהסכם אשר היא צד לו כאשר קיים צורך חיוני שאינו עולה בקנה אחד עם קיום ההסכם.
11. במסגרת בג"צ 311/60 י. מילר, מהנדס (סוכנות ויבוא) בע"מ נ' שר התחבורה ו-4 אח', פ"ד טו 1989 התייחס כבוד השופט זוסמן לכלל בו נוקט בית המשפט העליון בארה"ב לפיו, חוזה שנעשה על ידי הרשות ונושאו מעשה הממשל, כפוף תמיד לכוח השלטון להשתחרר מהתחייבותו כאשר טובת הכלל דורשת את ביטולו. הוא ציין, כי בהתאם לעמדה זו החוזה תופס, אך אכיפתו מוגבלת ובידי המדינה הרשות לבטלו כל אימת שצרכיה החיוניים יחייבו את ביטולו. צרכים אלו גוברים על קדושת החוזים. בנוסף, כבוד השופט זוסמן התייחס להלכה האנגלית לפיה נשלל לחלוטין תקפו של חוזה בו התחייבה הרשות בעשיית מעשה העלול להגביל את כוחות השררה שלה. לאחר שבחן את שתי ההלכות האמורות ציין כבוד השופט זוסמן, בפסק דין אשר אומץ על ידי חברי ההרכב, כי בעיניו נראית ההלכה האמריקנית כמועילה ביותר לעשיית הצדק. לטענתו, הלכה זו אינה מציבה מצד אחד, גבולות לפעולות הרשות, אך מצד אחר היא שומרת גם על טובת הכלל. כבוד השופט זוסמן ציין, כי כוחו של בית המשפט לפסול חוזה אשר נוגד את טובת הציבור וזכות המדינה להסתלק ממנו, שני אלה משמשים ערובה מספקת לכך, שעניין הציבור לא יקופח.
12. בת"א (מחוזי י-ם) 26925-02-15 בארות הילה בע"מ נ' מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל משרד התיירות נקבע, כי קנויה לרשות המנהלית זכות להשתחרר מחוזה כל אימת שצרכיה החיוניים מחייבים את ביטולו. בית המשפט ציין, כי, די בקיומו של אינטרס ציבורי חשוב, כבד משקל, כדי להצדיק את שחרורה של הרשות מהחוזה. עוד צוין, כי נקבע, שניתן להכיר בהלכת ההשתחררות, מקום שזו באה לשרת אינטרס חשוב של המדינה, גם אם התנהגות הרשות הייתה נגועה בחוסר תום-לב. למען הסר ספק אציין, כי בענייננו לא מצאתי, כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב בעת שקיבלה החלטתה לגבי עתיד המחצבה.
13. במאמרה "השתחררות מחוזה של רשות מנהלית- מקרה מבחן לדואליות הנורמטיבית", התייחסה דפנה ברק-ארז לסוגית השתחררות רשות מחוזה שכרתה. היא ציינה, כי חוזה שנעשה על ידי רשות מנהלית מהווה עשייה בקניינו של הציבור ולכן צריך להיות כפוף לנורמות שעניינן עשייה בקניינו של הציבור. ברק-ארז התייחסה להתנגשות בין החובה לכבד חוזים לבין החובה המתמדת המוטלת על הרשות לשקול את הצורך בשינוי החלטות קודמות. היא ציינה, כי מתעוררת שאלה לאיזה עיקרון משפטי תהיה בכורה- לחופש החוזים המצווה על כיבוד חוזים או לאיסור לכבול את שיקול הדעת המנהלי המחייב לשקול את ההחלטה מחדש. לטענתה, נקודת המוצא של הפסיקה לעניין המתח האמור נטתה לעבר בכורה מוחלטת של המשפט המנהלי בהתאם לגישה לפיה סמכות עדיפה על חוזה. בהמשך אומצה הלכת ההשתחררות במסגרת פס"ד מילר, אליו התייחסתי לעיל, ולפיה מכירים בכוחה של הרשות להשתחרר מחוזה בנסיבות שבהן האינטרס הציבורי מחייב זאת (דפנה ברק-ארז, "השתחררות מחוזה של רשות מנהלית- מקרה מבחן לדואליות הנורמטיבית", המשפט, כרך יא).
14. אוסיף ואומר, כי אין זה מן הנמנע, כי בעת שניתנו הבטחות לאפשר את עבודות החציבה עד לסיום העתודות הדבר נעשה בהתאם למסד הנתונים באותה עת, שעה שסברו שמדובר בזמן קצר בהתאם לשיעור עתודות האבן. אולם, העבודות נמשכות הרבה מעבר לזמן אשר העריכו בהתאם לשיעור העתודות. אציין, כי בסוגיה זו הרושם הוא, כי התנהלות העותרות חסרת תום לב וכי הן לא פועלות כדי לסיים את עתודות האבן במחצבה. יש לציין, כי וועדת ביין אשר דנה במחצבה הסתמכה על חוות דעת ממנה עלה, כי לאור עתודות האבן הסיכוי להצלחת מכרז במחצבה נמוך. בנסיבות אלו, המליצה הוועדה בפני וועדת הפטור על מתן הרשאה עד תום עתודות האבן ולא יותר משבע שנים ממועד אישור מתן ההרשאה על ידי וועדת הפטור. בשנת 2005 אימצה וועדת הפטור את ההמלצה האמורה. מעבר לעובדה שהתקופה שהוקצבה חלפה זה מכבר, הרי ששאלת היתכנותו של מכרז אינה רלוונטית עוד לאור עמדת המשיבה לגבי עתיד המחצבה. כך או כך, אין להתעלם מחוסר ההתקדמות במהלך השנים האחרונות בחציבת עתודות האבן שנותרו. אציין, כי טענת העותרות, לפיה בשל מגבלות גיאוגרפיות, גיאולוגיות ואחרות לא ניתן היה להשלים את המלאכה, נטענה בעלמא ולא נתמכה בראיה כלשהי.
15. רצונה של המשיבה להסדיר את תחום המחצבות וכוונותיה לבחון את פיתוח המקום בו מצויה המחצבה ובין היתר לגבי קידום פיתוח העיר טבריה וישובים סמוכים ופרויקטים נוספים וביניהם תכנון מחודש לבית חולים פוריה ובחינת חלופות תכנון לניצול הנכון ביותר של שטח המחצבה לצרכי הסביבה הן מטרות ראויות לטובת הכלל אשר יש בהן כדי ללמד על צורך חיוני המצדיק את השתחררות המשיבה מהתחייבותה כלפי כנרת, ככל שהתחייבות זו בת תוקף. לאמור מתווספת גם טענת המשיבים, במסגרת התשובה לעתירה ובמסגרת החלטתה מיום 25.10.20 לעניין פניותיהם של תושבים ושל בית חולים פוריה בבקשה לסגור את המחצבה בשל המפגע הסביבתי הנובע מהפעלתה. בסוגיה זו ראיתי להפנות לאמור בע"א 6328/97 עזרא רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5) 506 שם הפנה כבוד השופט אנגלרד לאמור בהוראה במשפט הגרמני שעניינה השתחררות מנהלית מחוזה רשות. הוא ציין, כי בהתאם להוראה זו בידי הרשות להפסיק את החוזה גם כדי למנוע פגיעה קשה ברווחת הציבור או כדי להסירה וזאת מתוך דאגה לרווחת הציבור.
16. חשוב לזכור, כי הרשות פועלת למען כלל הציבור ויש לאפשר לה להפעיל שיקול דעת מבלי לכבול אותה יתר על המידה כך שלא יהיה בידה למלא את התפקיד המוטל על כתפיה. לעניין זכות הרשות להשתחרר מהסכם בהתאם להלכת ההשתחררות אין להתעלם מהעובדה שמדובר בריבון אשר מוטל עליו לדאוג לאינטרס הציבורי.
17. במסגרת תגובתן לתשובת המשיבים טענו העותרות, כי במחצבות אשר הוחזרו לרמ"י על ידי חוכרים ועתידות לצאת למכרז ניתנה לחוכרים זכות להמשיך לחצוב עד לפרסום מכרז ובחירת זוכה. ברי, כי אין לגזור גזירה שווה ממקרים אלו למקרה שלפני אשר שונה מהם מהותית בשם לב להחלטה שלא לערוך מכרז. אציין, כי במסגרת הדיון שנערך בעתירה הקודמת ביום 24.4.17 בפני כבוד השופט מינץ הצהירה באת כוח המדינה, כי לצורך סיום התיק הנוכחי יהיו מוכנים לאפשר לעותרות להמשיך ולעבוד במחצבה עד שיסתיימו הליכי המכרז למחצבה הנוכחית. הצהרה זו אינה רלוונטית עוד בשים לב לעמדתה של המשיבה והחלטתה שלא לערוך מכרז.
18. במסגרת הדיון שנערך בפני ביום 22.2.21 התייחס בא כוח העותרות להצהרתה האמורה של נציגת הפרקליטות בעתירה הקודמת. עוד טען, כי עד לאישור השיקום במוסדות התכנון ייקחו שנה-שנתיים ושאל למי מפריע אם ימשיכו לעבוד שם במהלך התקופה האמורה. אינני מקבלת עמדה זו. משהחליטה המדינה על הפסקה העבודות במחצבה אין מקום לכפות עליה לאפשר את המשך העבודות למשך שנה-שנתיים עד לאישור תכנית השיקום. לא זו אף זו, היעתרות לעמדה זו של העותרות עשויה לפגוע בתכנית השיקום במסגרתה יכול ויבקשו לעשות שימוש בעתודות האבן במחצבה.
19. משכך מצאתי, כי אין לקבל את טענת העותרות לפיה הן זכאיות להמשיך בביצוע העבודות במחצבה על סמך הבטחה מנהלית שניתנה להן, אשר הן סבורות, כי אין בידי המשיבה לחזור בה ממנה.
20. כאמור, העותרות טענו לזכותן לכרות ולחצוב עד תום עתודת האבן בין היתר לאור זכויותיה הקנייניות של כנרת בקרקע בה מצויה המחצבה אשר נמצאת בשטח המשבצת של כנרת. אין מחלוקת לגבי העובדה שהמחצבה נמצאת בשטח המשבצת של כנרת. כנרת אומנם בעלת זכויות בקרקע. אולם, אין באמור כדי ללמד על זכות העותרות לעשות בקרקע כרצונן ולהמשיך בחציבה כל זמן שיחפצו בכך. לעותרות היה ברור, כי לא די בזכויותיה הקנייניות של כנרת כדי שתהא להן זכות לחצוב בקרקע וכי לצורך כך הן זקוקות לאישור המשיבה ורישיון חציבה. העותרות טענו, כי העובדה שלצורך ניצול המקרקעין נדרש אישור של המשיבה אין בה כדי להפקיע את זכויות העותרות בהם. בעניין זה אציין, כי במסגרת העתירה שלפני לא נדונה שאלת הפקעת זכויותיה של כנרת בקרקע. השאלה היא האם בידי העותרות לבצע עבודות כרייה וחציבה בשטח המחצבה בשל העובדה שהיא מצויה בשטח המשבצת של כנרת. ברי, כי אישור המשיבה אינו בגדר חותמת גומי וזכויות בקרקע אין בהן כדי ללמד על זכות לעשות בה ככל העולה ברצון בעל הזכויות.
21. אציין, כי בחוזה החכירה שנכרת בין כנרת לקק"ל (נספח י"ב לנספחים לתגובת העותרות) צוין לגבי אופי החכירה ומטרתה, כי הקרקע נמסרת לכנרת למטרת בניית בתי דירה לצרכיה, בניינים משקיים וסידור משק חקלאי ונקבע, כי אסור יהיה לחוכר להשתמש בנחלה או בחלק ממנה למטרה אחרת. כמו כן, בסעיף מ"ב להסכם האמור צוין, כי אוצרות טבע כגון מחצבים הנמצאים או אשר ימצאו בתוך אדמת החלקה הם קניינה של הקרן ואינם נכללים בחוזה הנוכחי. ההיתר אשר ניתן לכנרת להפעיל את המחצבה ניתן בהתאם להסכם ההרשאה ולא במסגרת חוזה החכירה. כאמור, הסכם החכירה החריג במפורש את זכות הקניין של כנרת במחצבים אשר ימצאו בקרקע.
22. אציין עוד, כי זכויות קנייניות בקרקע ואף אם מדובר בבעלות בקרקע אין משמעותן, כי בידי בעל הזכויות לעשות בקרקע כרצונו. כך לדוגמא, נדרשים היתרים לצורך בניית מבנה בקרקע, בניית בריכה בה, עקירת עצים וכדומה. וכן, לא ניתן לעשות בקרקע שימוש שאינו תואם את ייעודה. זכות במקרקעין היא תמיד מוגבלת ולא ניתן לעשות בקרקע כל מה שחפצים. זכות הקניין תמיד כפופה לחוקים הרלוונטיים וקבלת ההיתרים הנדרשים. לא זו אף זו, זכות קניינית בקרקע אין משמעה בעלות באוצרות טבע אשר נמצאים בה.
23. הזכויות הקנייניות אשר נמסרו לכנרת במסגרת הסכם החכירה והזכויות אשר ניתנו לה במסגרת הסכם ההרשאה אין בהן כדי ללמד על זכותן של העותרות להמשיך את ביצוע העבודות במחצבה בניגוד לעמדת המשיבה. כאמור, טענות לגבי פטור ממכרז אינן רלוונטיות עוד בשים לב להחלטת המשיבה שלא לערוך מכרז לצורך ביצוע עבודות כרייה וחציבה במחצבה.
24. טענה נוספת אשר העלו העותרות היא לגבי הנזק שיגרם לכנרת וחבריה ולאנשים נוספים בעקבות הפסקת עבודות החציבה במחצבה. אציין, כי כנרת לא הביאה ראיות לעניין הנזק האמור אשר נטען בעלמא. כך לדוגמא, היא לא הגישה הסכמים אשר כרתה עם אחרים בנוגע לעבודות האמורות. עם זאת סביר, כי יגרם לכנרת נזק כלכלי בעקבות סיום עבודות הכרייה והחציבה. אלא, שאין באמור כדי להעניק לכנרת את הסעד המבוקש ולאפשר לה להמשיך את ביצוע העבודות עד לגמר עתודות האבן.
25. לעניין הפגיעה הכלכלית בכנרת אציין, כי בכל מקרה בו תם תוקף רישיון יש נפגעים. עם זאת, כנרת ידעה מלכתחילה, כי האפשרות לבצע עבודות במחצבה אינה לעד וכי לא מסורה לעותרות זכות להמשיך ולעבוד במחצבה לנצח. אציין עוד, כי העותרות ידעו, כי עליהן לקבל כל פעם הרשאה ורישיון מהמשיבים לצורך המשך הפעלת המחצבה. כמו כן, עמדת המשיבה אשר ביקשה להפסיק את ביצוע עבודת העותרות במחצבה עוד בטרם קבעה מה יהיה עתיד המחצבה, ידועה לעותרות מזה זמן רב מאוד. ככל שהעותרות התקשרו עם לקוחות ו/או ספקים שעה שידעו את עמדתה האמורה של המשיבה הרי שאין להן להלין בעניין זה אלא על עצמן. כמו כן, בעריכת איזון בין הנזק הנטען על ידי העותרות, שכאמור לא הוכח, לבין זכות המדינה להחליט האם להמשיך בחציבה במחצבה אם לאו, ידה של האחרונה על העליונה.
26. אציין, כי במסגרת העתירה העלו העותרות טענות לגבי זכותו של בעל מחצבה לבצע שיקום של האתר. הצדדים התייחסו לשאלת זכויותיהן של העותרת בקרן השיקום. סוגיה זו אינה רלוונטית לעתירה שלפני. בין אם קיימת זכות לביצוע שיקום ובין אם לאו הרי שאין בכך כדי להשליך על הסעד המבוקש במסגרת העתירה שלפני- מתן הרשאה ורישיון להמשך חציבה עד לגמר עתודות האבן במחצבה. סוגית השיקום אינה רלוונטית בשלב זה וכאשר הסוגיה האמורה תהפוך רלוונטית, הדרך תהא פתוחה בפני העותרות לפעול בנדון באמצעים העומדים לרשותן. העתירה שלפני אינה המקום לדון בטענות בעניין זה כמו גם בטענות אשר העלו העותרות במסגרת הדיון לעניין הכוונה להפקיע את הקרקע שלא בהתאם לחוק התכנון והבנייה או לפקודת הקרקעות
27. לבסוף אתייחס לטענת העותרות, לפיה לא נשמעה עמדת המפקח על המכרות, ואציין, כי הלה נותן רישיונות חציבה בהתאם להרשאה אשר ניתנה על ידי המשיבה ועמדתה בעניין זה ברורה. יתרה מזאת המפקח על המכרות הוא צד לעתירה ומיוצג על ידי הפרקליטות שהגישה תגובתה לעתירה וחזקה שהוגשה אף על דעתו.

התוצאה

1. הנה כי כן, הריבון הוא בעל הסמכות לנהל את קרקעות המדינה תוך הפעלת שיקול דעתו ולטובת כלל הציבור. ניכר, כי המדינה מבקשת לעשות סדר בענף המחצבות ולפתח את האזור בו מצויה המחצבה הרלוונטית. ברי, כי אין למנוע ממנה לעשות כן ואין לכפות עליה לאפשר את המשך עבודות החציבה בניגוד לעמדתה ועל אף הסמכות המסורה לה. מצאתי, כי ככל שניתנה לעותרות התחייבות ברת תוקף לעניין המשך הפעלת המחצבה עד לתום עתודות האבן, הרי שבידי הרשות להשתחרר מהתחייבות זו בהתאם להלכת ההשתחררות ולאור קיומם של טעמים חיוניים המצדיקים זאת. כאמור, אין בזכויותיה הקנייניות של כנרת בקרקע בה מצויה המחצבה כדי להקנות לה זכויות להפעלת המחצבה ובשים לב לעמדת המשיבה לגבי עתיד המחצבה ואי עריכת מכרז בנדון. כמו כן, מצאתי, כי אין בטענות העותרת לגבי הנזק הכלכלי אשר עתיד להיגרם להן, טענה אשר הן לא טרחו להוכיח, כדי לכבול את ידי המשיבה ולחייבה לאפשר את המשך ביצוע עבודות החציבה עד לגמר עתודות האבן.
2. למשיבה ניתן המנדט לנהל את אדמות המדינה ובין היתר להחליט לגבי הפסקת עבודות חציבה במחצבה הרלוונטית. כאמור, בענייננו החלטת המשיבה מבוססת על הרצון לסדר את ענף המחצבות בארץ, לשקם את הקרקע ולעשות תכניות לגביה. אין מדובר בהחלטה שרירותית לפיה החליטה המשיבה להפסיק את העבודה במחצבה. החלטת רשות מנהלית נחזית כסבירה אלא אם הוכח אחרת ובענייננו לא הוכח אחרת. מצאתי, כי החלטת המשיבה היא החלטה אשר נמצאת בתחום הפררוגטיבה שלה וכי מדובר בהחלטה סבירה ומידתית אשר התקבלה על בסיס טעמים ראויים ולצורך חיוני. אציין עוד, כי אין מדובר בהחלטה מפלה ובעניין זה ההשוואה להיתרים שניתנו לגבי מחצבות אשר בעניינן לא התקבלה החלטה לגבי הפסקת עבודות חציבה ואי עריכת מכרז אינה רלוונטית.
3. במקרה שלפני מצאתי, כי ראוי ומוצדק לאפשר למשיבה לפעול בהתאם לפררוגטיבה המסורה לה כך שיהיה בידה להפעיל את שיקול דעתה ולפעול לטובת הכלל. בע"א 6328/97 עזרא רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5) 506 נקבע, כי בידי הרשות המנהלית להשתחרר מחוזה שהיא צד לו, בלא שהדבר ייחשב הפרת חוזה רק אם צרכי-ציבור חיוניים אינם מתיישבים עם המשך הקשר החוזי. במקרה שלפני וככל שישנה התחייבות תקפה של הרשות כלפי העותרות הרי שצרכי ציבור חיוניים אשר אינם מתיישבים עם המשך קיום ההתחייבות מצדיקים את ההשתחררות האמורה.
4. בשולי הדברים אציין, כי התרשמתי שהעותרות לא פעלו במשך השנים כדי להביא לסיום עתודות המחצבים וכי על פניו נראה, כי קיים להן אינטרס שלא לעשות כן. מזה מספר שנים שבות העותרות וטוענות, כי נותרו רק 10% מהחומר במחצבה. העותרות העלו טענה זו לפני כארבע שנים במסגרת העתירה הקודמת וכבוד השופט מינץ התייחס לכך במסגרת החלטתו מיום 25.4.17. השנים הרבות שחלפו מבלי שסיימו העותרות את עבודות החציבה, או לכל הפחות הראו התקדמות משמעותית בעניין זה, על אף השיעור הנמוך יחסית של עתודות אבן אשר נותר במחצבה, תומך בעמדתי לפיה העותרות לא פעלו לצורך סיום עתודות האבן במחצבה. יש באמור כדי לתמוך בעמדה לפיה אין לאפשר עוד גרירת רגליים בעניין זה, תוך מניעת המשיבה מלעשות בקרקע את הדרוש לטובת כלל הציבור בהתאם לשיקול דעתה.
5. לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית. מורה על ביטול הצו הביניים שניתן. מחייבת את העותרות בהוצאות המשיבים בגין עתירה זו בסך 25,000 ₪. הסכום האמור ישולם בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק דין זה, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ח' ניסן תשפ"א, 21 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.