בפני שתי בקשות לסילוק התביעה על הסף. בקשה אחת היא לסילוק התביעה על הסף בשל התיישנותה, והבקשה השניה היא לסליוק על הסף נוכח פיצוי ששולם על ידי הנתבע 1, ועל פי הוראות ס' 83(ב) לפקודת הנזיקין. לחילופין, מבקשת הנתבעת לחייב את התובע, שהוא תושב האיזור, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה.

רקע ועובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. לטענת התובע, ביום 29.7.09, עת בילה בבית קפה, הוא נורה על ידי הנתבע 1, ונפצע. הנתבעת 2, חברת אבטחה, הייתה מעסיקתו של הנתבע 1.
2. כנגד הנתבע הוגש כתב אישום, והוא הודה והורשע במסגרת הסדר טיעון בירי בשגגה (מעשה פזיזות ורשלנות, עבירה לפי ס' 338(5) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977). במסגרת הטיעונים לעונש טען הנתבע שהוא ומשפחתו "שילמו המון כסף למתלונן בגין הנזק והאשפוז שנגרם לו, כ- 30,000 דינר, שזה כ- 150,000 ₪." התובע חולק על הטענה, אף שהוא מודה שהנתבע שילם לו סך של 80,000 ₪, בעיקר כהחזר הוצאות האשפוז והטיפול הרפואי.
3. ביום 19.6.16, דהיינו 6 שנים ו- 11 חודשים לאחר האירוע, הגיש התובע תביעה ראשונה כנגד הנתבעים (להלן: "התביעה הראשונה"). אלא שביום 27.6.19 התביעה הראשונה נמחקה מחוסר מעש. בפסק הדין נקבע ש"ככל שתוגש תביעה חדשה, היא תחל מן השלב אליו הגיעו ההליכים בתיק זה."
4. ביום 11.3.20, דהיינו בחלוף 9 חודשים נוספים, הוגשה התביעה שבפני. במאמר מוסגר יצויין שאף התביעה שבפני נמחקה מחוסר מעש, אולם לבקשת התובע, בוטלה המחיקה.
5. הנתבע לא הגיש כתב הגנה (או כל בקשה) עד היום, ולא נתבקשה כל בקשה בעניין זה.

טענות הצדדים

1. לטענת הנתבעת, התביעה שבפני התיישנה, שכן מאז האירוע העומד בבסיסה ועד הגשתה חלפו כמעט 11 שנים. לטענתה, התובע התרשל בניהול התביעה הראשונה, והתרשלותו הביאה למחיקת ההליך. בנסיבות אלה, לשיטת הנתבעת, יש להביא בחשבון מניין תקופת ההתיישנות גם את פרק הזמן בו הייתה התביעה הראשונה תלויה ועומדת, על אף הוראות ס' 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן ולשם קיצור: "החוק"). בנוסף, טוענת הנתבעת כי נוכח התרשלות התובע, לא חל גם ס' 16 לחוק, המאפשר הגשת תביעה בתוך שנה מיום שנמחקה תביעה קודמת.
2. בנוסף, טוענת הנתבעת שכיוון שהנתבע כבר שילם לתובע פיצוי, אין מקום לאפשר ניהול הליך נוסף בגין אותה התאונה.
3. התובע חולק מכל וכל על טענת הנתבעת לפיה הוא התרשל בניהול ההליך הקודם, כשהוא מסביר שהעיכובים נבעו מהארכות הרבות שניתנו (בהסכמתו) לנתבעת להגשת הגנתה, ולהגשת חוות דעת רפואית מטעמה. בסופו של יום, התביעה נמחקה בעוד התובע ממתין לבדיקת מומחה שמונה מטעם בית המשפט, ולפיכך, לשיטתו, אין לומר שפעל ברשלנות המצדיקה נעילת שערי בית המשפט בפניו.
4. בנוסף, חולק התובע על טענת הנתבעת כאילו הגיש בעבר תביעה נגד הנתבע 1. לטענתו, הנתבע השתתף בחלק מהוצאות האשפוז שלו, בשים לב לכך שהוא תושב האיזור, ואין לו ביטוח בריאות. מכל מקום, לטענת התובע, מעולם לא ניתן פסק דין הקובע את שיעור נזקיו.
5. לטענה זו השיבה הנתבעת שהתובע הגיש תביעה כנגד הנתבע 1 בשטחי הרשות הפלסטינית, אולם לטענה זו לא הוגשה אסמכתא כלשהי, והיא אף לא נתמכה בתצהיר.

דיון והכרעה

התיישנות

1. סעיפים 15 ו- 16 לחוק ההתיישנות קובעים הסדר של השעיית מרוץ ההתיישנות כאשר התביעה הוגשה במועד אולם נמחקה, כדלקמן:

"15. הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה.

16. נתעכב מנין תקופת ההתיישנות כאמור בסעיפים 10 ו-12 עד 15, לא תסתיים התקופה לפני שעברה לפחות שנה אחת מן היום שבו חדל העיכוב; נתעכב מנין התקופה כאמור בסעיף 11 – לא תסתיים התקופה לפני שעברו לפחות שנתיים מן היום שבו חדל העיכוב".

הנה כי כן, על פי סעיף 15 לחוק, כאשר התובענה נדחתה באופן שלא נבצר מהתובע להגישה בשנית (משמע – נמחקה), אזי התקופה שבין הגשתה למחיקתה לא תבוא במניין תקופת ההתיישנות. על כך מוסיף סעיף 16 לחוק וקובע כי במקרים בהם חל סעיף 15 (הרלוונטי לענייננו), בידי התובע תהא תקופה של לפחות שנה אחת ממועד המחיקה לצורך הגשת התביעה מחדש.

1. לכאורה, לפי פשוטם של סעיפים 15 ו- 16 לחוק, אין לבית המשפט שיקול דעת, וכאשר נמחקה תביעה שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות, ותביעה חדשה הוגשה בתוך שנה ממחיקת התביעה הקודמת, אין מקום לומר שהיא התיישנה. ואולם, בבתי המשפט השונים נחלקו הדעות בדבר היקף התחולה של ההסדר הקבוע בסעיפים אלו. בחלק מהמקרים נקבע  שאין מקום  להאריך את תקופת ההתיישנות אם התובע  "זנח, הלכה למעשה, את ההליך הראשון" (כלשון בית המשפט בע"א (י-ם) 34111-03-10  טל (ברק) לוי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (21.12.10)). מנגד, היו שביכרו היצמדות ללשון החוק, וסברו שאין מקום לשלול את זכות הגישה לערכאות בלא הוראה מפורשת בחוק (ר' סקירה מעמיקה של הפסיקה והשיקולים בת"א (שלום ת"א) 2515-06-15  אדמונית חברה לגינון בע"מ נ' מכון וינגייט לחינוך גופני וספורט (1.8.16) וכן בת"א (שלום חי') 49204-08-10 המוסד לביטוח לאומי נ' יניב ברכה (4.12.11)).
2. ואולם, המקרה שבפני אינו מצריך נקיטת עמדה במחלוקת זו. אף שלא יכולה להיות מחלוקת שמיום שהוגשה התביעה הראשונה התובע אינו שוקד על קידום ההליך, לא ניתן לומר שהוא זנח אותו, והתנהלותו אינה דומה להתנהלות במקרים האחרים בהם נדחו תביעות בשל התיישנות, על אף הוראות ס' 15 ו- 16 לחוק. נדמה שגם בית המשפט שדן בתביעה הראשונה ומחק אותה מחוסר מעש לא התרשם שהתובע זנח אותה, שאלמלא כן, הוא לא היה קובע הסדר למצב בו היא תוגש מחדש. (למקרה דומה ר' ת"א (י-ם) 17548-06-16‏ הסתדרות מדיצינית הדסה  נ' פלוני (25.4.17)). במצב דברים זה, וכאשר לא ניתן לומר שהתובע נהג בחוסר תום לב, או זנח תביעתו, גם לדעת המרחיבים הסוברים שבית המשפט מוסמך במקרים המתאימים לקבוע שאין להאריך את תקופת ההתיישנות, אין מקום לקבוע כן.
3. לפיכך, אני סבורה שהתביעה שבפני, אשר הוגשה בתוך שנה מיום שהתביעה הראשונה נמחקה, לא התיישנה.
4. מעבר לצריך אומר, שתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018, נועדו, בין היתר, למנוע שימוש לרעה בהליך השיפוטי, ובכלל זאת למנוע נקיטת פעולות שמטרתן או תוצאתן שיבוש ההליך או השהייתו (כלשון ת' 4 לתקנות). על מנת ליישם עקרון זה, מסמיכות התקנות את בתי המשפט להטיל סנקציה על תובע שעושה שימוש לרעה בהליך, כאשר הסנקציה היא מחיקה, שאינה מונעת הגשה מחדש (ר' ת' 42, והשווה לת' 43). על פי תקנות אלו, רשאי בית המשפט להורות על התנאים בהם תחודש התביעה (ר' ת' 41(ג)). ככל שבית המשפט בפניו התנהלה התביעה הראשונה סבור שהתובע נהג בחוסר תום לב, זנח תביעתו או התרשל במידה כזו המצדיקה שלא להאריך לו את תקופת ההתיישנות, הוא רשאי להורות כן בפסק הדין המוחק את התביעה הראשונה. להסדר זה יש יתרון גדול על פני ההסדר המטיל על השופט הדן בתביעה השנייה לקבוע אם התובע זנח את ההליך הראשון, או ניהל אותו בחוסר תום לב, הן משום שהשופט הדן בתביעה הראשונה בקיא בפרטי התנהלות התובע במסגרתה, והן משום שבמקרה כזה, ידע התובע לכלכל צעדיו בהמשך.
5. במקרה שבפני, בית המשפט קבע מפורשות שהתובע יהיה רשאי לחדש תביעתו מהנקודה בה הופסקה, ועל כן איני סבורה שנכון לצמצם זכות זו בדיעבד. סוף דבר, איני סבורה שהתביעה התיישנה.

תביעה קודמת נגד הנתבע

1. ס' 83(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן ולשם קיצור: "הפקודה") מתייחס למצב בו הניזוק בוחר להגיש מספר תביעות נגד מספר מעוולים, והן מתבררות בנפרד:

" הוגשו בשל נזק אחד על ידי האדם שסבל אותו או לטובת עזבונו, בן זוגו, הורו או ילדו, תובענות אחדות נגד מעוולים החבים על אותו נזק, אם כמעוולים יחד ואם באופן אחר – סך כל הסכומים שאפשר להיפרע כפיצויים בפסקי הדין שיינתנו באותן תובענות לא יעלה על סכום הפיצויים שנפסק בפסק הדין שניתן ראשון ולא בוטל בערעור, או כפי ששונה בערעור, ובכל אחת מן התובענות, זולת זו שניתן בה פסק דין ראשון כאמור, לא יהיה התובע זכאי להוצאות, אלא אם סבור בית המשפט שהיה יסוד סביר להגיש את התובענה; היה פסק הדין הראשון נגד מעביד כמשמעותו בסעיף 82 ובנסיבות המפורטות בו, יבוא לענין סעיף קטן זה במקום סכום הפיצויים שבפסק הדין הראשון הסכום שהיו פוסקים אילולא סעיף 82."

במילים אחרות, אם אכן יוכח שניתן פסק דין בתביעה שהגיש התובע נגד הנתבע 1, סך הסכומים שהוא יהיה רשאי לקבל אינו יכול להיות גבוה מזה שנפסק בתביעה הראשונה.

1. לטענת הנתבעת, התובע הגיש תביעה כאמור. התובע מכחיש הטענה. הנתבעת לא צירפה לבקשתה העתק כתב תביעה נגד הנתבע 1, הסכם פשרה או פסק דין, והיא נסמכת אך ורק על דברי ב"כ הנתבע במסגרת ההליך הפלילי. בשלב זה, של בקשה לסילוק על הסף, לא ניתן לקבוע ממצא עובדתי בשאלה זו, במיוחד כאשר הנתבע 1 אינו בפני, ולא נקט עמדה בשאלה. די בטעם זה כדי לדחות את הבקשה לסילוק על הסף.
2. אוסיף ואומר, שגם אם הוגשה תביעה וניתן בה פסק דין, יש לבחון היטב את נוסח פסק הדין, או נוסח הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין (ר' לעניין זה רע"א 4474/20 נון יהודית נ' משה הרשקוביץ (1.11.2020), וכן פסק הדין אליו הפנתה הנתבעת בת"א (ת"א) 20683-12-11 מאינד סי.טי.אי. בע"מ נ' קסלמן וקסלמן (9.5.05))‏‏. מיותר לציין שלא ניתן לעשות כן על סמך אמירה בעלמא של ב"כ הנתבע 1 במסגרת ההליך הפלילי, וגם מטעם זה דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות.

הפקדת ערובה

1. לטענת הנתבעת, התובע, שהוא תושב שטחים, אינו מצביע על נכסים בישראל, וסיכויי התביעה קלושים, ועל כן יש מקום לחייבו בהפקדת ערובה. התובע משיב שאין לחסום את זכות הגישה לערכאות רק בשל מצבו הכלכלי, מקום שטובים סיכויי תביעתו, ונוכח השלב בו מוגשת הבקשה, לאחר שהתביעה מתנהלת (בגלגוליה השונים) כבר חמש שנים.
2. הלכה בשאלת חיוב תושבי האזור בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים ידועה ומושרשת, וחזרו עליה פעמים רבות. כך למשל נפסק כי

"התובעים, בהיותם תושבי האזור, נחשבים תושבי חוץ לצורך תקנה 519 לתקנות סדר הדין (ראו רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865, 869 (2004) (להלן – עניין איברהים)). כאשר מדובר בתביעה של תושב חוץ קיימת נטייה לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע. עם זאת, היותו של התובע תושב חוץ אינה מצדיקה, כשלעצמה, הפקדת ערובה. על בית המשפט לבחון שיקולים רלוונטיים נוספים מלבד מקום מגוריו של התובע, למשל את סיכויי התובענה. שיקול מרכזי נוסף הינו מצבו הכלכלי של התובע (ראו, עניין איברהם, שם; רע"א 2310/10 אבו קבע נ' מדינת ישראל, פיסקה 6 (27.6.2010)). הלכה היא, כי אם התובע הזר אינו מצליח להצביע על נכסים בישראל קיים צידוק לחייבו בהפקדת ערובה להוצאות הנתבע (ראו, רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 (1990) (להלן – עניין אויקל); רע"א 1007/08 עזבון המנוח עלי ג'אליה נ' מדינת ישראל, פיסקה 5 (31.1.2010)). מן העבר השני, על בית המשפט ליתן משקל לזכות הגישה לערכאות של התובע." (רע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון‏ (28.5.12))

1. במקרה שבפני, התובע אינו חולק למעשה על כך שקיים חשש ממשי שיהיה קושי לגבות את ההוצאות שייפסקו לחובתו, אם ייפסקו. במצב דברים זה, ובשים לב לעובדה שהוא מודה שהוא כבר קיבל מהנתבע פיצוי בשיעור לא מבוטל, יש מקום לחיובו בהפקדת ערובה, למרות שהבקשה הוגשה לאחר שכבר הוצאו מרבית ההוצאות הנדרשות לצורך ניהול ההליך.

לסיכום

1. על פי הנטען, הנתבע 1 כבר שילם לתובע פיצוי בגין התאונה נשוא התביעה. אף שאין מחלוקת שהתובע קיבל פיצוי, יש לברר באיזו מסגרת שולמו הפיצויים, כמה פיצויים שולמו ועבור מה. ועל כן לא ניתן בשלב זה לדחות התביעה על הסף בגין הסכום ששולם.
2. התביעה הוגשה לפני כמעט שנה, בגין אירוע שאירע לפני 11 וחצי שנים, וזאת לאחר שתביעה קודמת נמחקה מחוסר מעש. כיוון שהתביעה הוגשה בתוך שנה מיום שהתביעה הראשונה נמחקה, היא לא התיישנה. יחד עם זאת, יש להביא בחשבון שגם התביעה שבפני כבר נמחקה מחוסר מעש (אף שהמחיקה בוטלה). במצב דברים זה, מכאן ולהבא יש לקיים ההליך בנמרצות ההולמת את פרק הזמן הארוך שחלף מאז התאונה ועד היום.
3. הנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה, ואשר על כן, אלא אם תבוא בקשה בעניינו עד ליום 14.3.21, תמחק התביעה נגדו מחוסר מעש.
4. התובע אינו תושב ישראל, ולא הציג רכוש בישראל ממנו ניתן להיפרע. אשר על כן, על פי ההלכה הנוהגת, יש לחייבו בהפקדת ערובה. בשים לב לעובדה שהנתבעת כבר הגישה חוות דעת רפואית מטעמה במסגרת התביעה הראשונה, וכבר שילמה על חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט, אני סבורה שיש מקום לחייב התובע בהפקדת ערובה בסך 1,500 ₪.
5. על פי הוראות ת' 53 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ו – 2018, אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות הבקשות בסך 2,500 ₪. מתוך הסך הנ"ל תפקיד הנתבעת בקופת בית המשפט סך של 1,500 ₪, לקיום חיובו של התובע בהפקדת ערובה, והיתרה תשולם לתובע.
6. למרות הקביעה בפסק הדין בתביעה הראשונה לפיה ההליך יימשך מהשלב אליו הגיעה התביעה הראשונה, אין בפני את חוות הדעת שהוגשו שם. עד ליום 14.3.21 יגישו הצדדים את חוות הדעת, על מנת שניתן יהיה להורות על הגשת תחשיבי נזק.

ניתנה היום, י"ג אדר תשפ"א, 25 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.