1. בפניי בקשת המבקשים – התובעים, למחוק את תביעתם תוך הטלת צו להוצאות על המשיבה – הנתבעת.
2. המשיבה מנגד טוענת כי יש להורות על דחיית התביעה כנגדה ועל חיוב המבקשים בהוצאותיה.

רקע:

1. עסקינן בתביעה כספית בהליך של סדר דין מהיר על סך 37,000 ₪ בגין החזר תשלום עבור שיט מאורגן ליפן ודרום קוריאה (להלן: "השיט"), שהוזמן על ידי המבקשים מהמשיבה באמצעות סוכנות הנסיעות "שפי טורס" (להלן: "צד ג"), לאחר שהמבקשים, ביטלו את הזמנת השיט בעקבות התפרצות נגיף הקורונה.
2. ביום 19.12.19 הזמינו המבקשים, באמצעות שיחה טלפונית עם צד ג', את השיט אשר היה צפוי להיערך בין התאריכים 07.04.2020 – 21.04.2020. מחיר השיט עמד על סך 11,118$ ובהתאם לכך, שילמו המבקשים למשיבה, באמצעות צד ג', סך של 25,869 ₪ ולצורך השלמת סכום ההזמנה, היה עליהם להוסיף ולשלם כ-14,000 ₪.
3. המבקשים הינם אזרחים ותיקים, כמשמעות המונח בסעיף 14ג1(ג) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"), ובשל כך, עומדת להם הזכות לבטל את השיט תוך ארבעה חודשים מיום ביצוע ההזמנה, כאשר דמי ביטול ההזמנה לפי סעיף 14ה(ב)(1) לחוק הגנת הצרכן יעמדו על סך של 100 ₪ לאדם.
4. לדברי המבקשים, בטרם הגשת התביעה דנן סירבה המשיבה להחזיר להם את כספם וביקשה לחייבם בדמי ביטול בשיעור של 80% משווי השיט, כאשר הכספים ששולמו עבור השיט הוחזקו על ידי צד ג' ומכאן התביעה.
5. ביום 22.07.20 הגישה המשיבה בקשה למשלוח הודעה לצד ג', בטענה כי האחרון הינו האחראי הבלעדי לנזקים שנגרמו למבקשים, מכוח היותו סוכנות הנסיעות אליה פנו המבקשים לשם רכישת השיט.
6. ביום 27.07.20, הודיעו המבקשים כי סך של 24,227 ₪ מתוך הכספים ששילמו עבור השיט שוחררו לידיהם ובהמשך ביקשו להעמיד את סכום תביעתם על סך של 10,000 ₪ בגין הפיצוי הסטטוטורי מכוח סעיף 31א' לחוק הגנת הצרכן ומכוח סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.

טענות הצדדים:

1. המבקשים ביקשו לוותר על יתרת הסעד המגיעה להם ולמחוק את תביעתם מאחר וקיבלו חזרה את כספם ששולם על חשבון השייט, נוכח סכום יתרת התביעה – 10,000 ₪ ובשל זכאותם של המבקשים להעלות את טענותיהם ותלונותיהם כנגד המשיבה בפני המועצה להגנת הצרכן.
2. המשיבה הגישה תגובתה וטענה כי אין מקום להורות על מחיקת התביעה כי אם על דחייתה על הסף לאור העובדה כי המבקשים קיבלו את כספם מצד ג' ולא מהמשיבה, היינו טענה להעדר יריבות.
3. כן טענה המשיבה כי יש לחייב את המבקשים בהוצאות המשפט שכן האחרונים הגישו תביעת סרק בעודם יודעים כי המשיבה אינה הגוף הנכון להעלות בפניו את טענותיה וכי צד ג' הוא זה שהחזיר לידי המבקשים את כספם.
4. המבקשים הגישו תשובתם לתגובת המשיבה וטענו כי מקום בו תובענה מופסקת ביוזמת מגישה, אין לנתבע כל זכות קנויה לדרוש את דחייתה אלא עומדת לו רק הזכות לבקש הוצאות. לפיכך, טענו המבקשים כי יש למחוק את תביעתם, ולא לדחותה.
5. כן טענו המבקשים בתשובתם כי טרם הגשת התביעה, בא כוחם וכן צד ג' חזרו ופנו למשיבה בבקשה לעיין בהוראות חוק הגנת הצרכן, לבטל את דרישתה לחיוב המבקשים בקנס ולמנוע הליכי משפט מיותרים , אלא שהמשיבה התעלמה מכל פניותיהם.
6. עוד טענו המבקשים כי רק ביום 20.07.20, בחלוף 5 וחצי חודשים מקבלת הודעת הביטול, הודיעה המשיבה בכתב הגנתה כי ביטלה את דרישתה לחיוב המבקשים בקנס וכי דורשת מהם רק דמי ביטול של 100 ₪ מכל אחד, ובעקבות זאת, צד ג' החזיר מיד למבקשים את הסכום שהוחזק על ידו. משכך, טענו המבקשים, כי הצורך בהגשת התביעה נולד אך ורק בשל התנהלותה המנוגדת לדין, חסרת תום הלב והמתעמרת בלקוחות של המשיבה, ועל כן, יש לחייבה בהוצאות המשפט.

דיון והכרעה:

1. תקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), מעניקה לבית המשפט סמכות להחליט, בתום הדיון בכל הליך, "אם לחייב את בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר אם לאו".
2. על-פי תקנות 511(ב) ו-511(ג) לתקנות, משהחליט בית המשפט לחייב בעל-דין בהוצאות, רשאי הוא לקבוע את סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו, וזאת בכפוף לאמור בתקנה 512 אשר מסדירה את סוגיית קביעת סכום ההוצאות.
3. תקנה 512(ב) לתקנות קובעת כי השיקולים במתן צו להוצאות וקביעת שיעורן שעל בית המשפט להתחשב בהם הינם, בין השאר, שווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין; שווי הסעד שנפסק בתום הדיון ובדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.
4. שיקולים נוספים שיש להתחשב בהם הינם האם היה צידוק בהגשת התביעה והאם מיצה התובע את האפשרויות שעמדו לרשותו עובר להגשתה וכן האם הגשת התביעה היא שהניעה את הנתבעת לקיים את התחייבותה (ראו: ת"א (י-ם) 6276/04‏ מינהל מקרקעי ישראל נ' אזורים בנין (1965) בע"מ, פ''ד תשסד(2) 433).

מן הכלל אל הפרט:

1. במקרה שלפנינו, המבקשים ויתרו על הסעד שלשיטתם מגיע להם, סך של 10,000 ₪ בגין הפיצוי הסטטוטורי מכוח סעיף 31א' לחוק הגנת הצרכן, וביקשו למחוק את תביעתם תוך הטלת צו להוצאות על המשיבה. לפיכך, מאחר וכבר לא נדרש כל סעד, השיקולים הרלוונטיים לענייננו הינם האם היה צידוק בהגשת התביעה לאחר מיצוי האפשרויות שעמדו לרשות המבקשים והאם הגשת התביעה היא הגורם שהניעה את המשיבה לקיים את התחייבותה.

האם היה צידוק בהגשת התביעה והאם מיצו התובעים את האפשרויות שעמדו לרשותם עובר להגשתה:

1. המבקשים טוענים בתביעתם כי היו רשאים לבטל את החוזה בהתאם להוראות 14ג1 ו-14ג(2) לחוק הגנת הצרכן התשמ"א-1981:

(א) בסעיף זה –

.

"אזרח ותיק" – מי שמלאו לו 65 שנים;

.

.

"עסקת מכר מרחוק" – כהגדרתה בסעיף 14ג(ו);

(ב) בעסקה ברוכלות שנערכה עם צרכן שהוא אדם עם מוגבלות, אזרח ותיק או עולה חדש, רשאי הצרכן לבטל את העסקה בתוך ארבעה חודשים מיום עשיית ההסכם, מיום מסירת הנכס או מיום קבלת הפרטים שנקבעו בתקנות לפי סעיף 14(ד), לפי העניין, לפי המאוחר.

(ג) בעסקת מכר מרחוק שנערכה עם צרכן שהוא אדם עם מוגבלות, אזרח ותיק או עולה חדש, רשאי הצרכן לבטל את העסקה בתוך ארבעה חודשים מיום עשיית העסקה, מיום קבלת הנכס או מיום קבלת המסמך המכיל את הפרטים האמורים בסעיף 14ג(ב), לפי העניין, לפי המאוחר, ובלבד שההתקשרות בעסקה

כללה שיחה בין העוסק לצרכן, ובכלל זה שיחה באמצעות תקשורת אלקטרונית.

מיום 28.8.2016

1. תיקון מס' 47

ס"ח תשע"ו מס' 2569 מיום 28.7.2016 עמ' 1094 (ה"ח 635)

1. הוספת סעיף 14ג1

14ג2. (א) על אף האמור בסעיפים 14ג(ג) ו-14ה, עוסק המציע לצרכן להתקשר בעסקת מכר מרחוק למתן שירותי תיירות הניתנים במלואם מחוץ לישראל באמצעות נותן שירות מחוץ לישראל, רשאי להציע לצרכן, לגבי אותו שירות שהוצע, לבחור בין החלופות שלהלן, בכפוף להוראות סעיפים קטנים (ב) ו-(ג):

(1) זכות ביטול לפי הוראות סעיפים 14ג(ג) ו-14ה (בסעיף זה – זכות ביטול);

(2) מדיניות הביטול של נותן השירות מחוץ לישראל (בסעיף זה – מדיניות ביטול).

(ב) לא יציע עוסק לצרכן עסקה הכוללת מדיניות ביטול, אלא אם כן מסר לצרכן בעת השיווק מרחוק וטרם ההתקשרות מידע בדבר מדיניות הביטול בעסקאות מהסוג המוצע, ובכלל זה אם היא כוללת זכות לבטל את העסקה; כללה מדיניות הביטול זכות כאמור, יכלול המידע גם את מועדי הביטול, ואם ישנם – את דמי הביטול והאפשרות לקבל החזר כספי; עוסק ימסור לצרכן פרטים כאמור גם במסמך לפי סעיף 14ג(ב).

1. לכאורה עולה כי תביעתם של המבקשים בדין הוגשה , שכן המבקשים עמדו לכאורה בתנאי חוק הגנת הצרכן המאפשרים ביטולה של העסקה בתוך 4 חודשים.
2. כפי שיפורט להלן, טענת המשיבה ולפיה יש מקום להורות על דחיית התביעה מחמת העדר יריבות של המבקשים כלפיה, אינה יכולה לעמוד, ולו בשל העובדה כי מההתכתבויות בין הצדדים עולה בבירור, כי המשיבה היא זו שמנעה ביטול העסקה והחזר כספי (בניכוי סך של 100 ₪ לאדם) בהתאם לחוק הגנת הצרכן; ודרשה באופן שרירותי דמי ביטול בשיעור של 80% ממחיר השיט.
3. המבקשים צירפו לכתב תביעתם העתק מהתכתבות בין המשיבה לבין צד ג': ביום 6.2.20 נשלחה הודעה מאת צד ג' למשיבה, בנושא ביטול הזמנת השיט, בה צוין במפורש כי המבקשים ביקשו לבטל את ההזמנה וכי ביטול זה עומד בתנאי החוק לביטול נסיעה על פי חוק הגנת הצרכן לאזרחים ותיקים ובהתאם לכך, ביקשו המבקשים בהודעת הביטול, החזר מלא בניכוי דמי הביטול בסך 200 ₪ לשניהם.
4. ביום 09.2.20 שלח צד ג' למשיבה הודעה על ביטול הזמנת השיט על פי חוק הגנת הצרכן וביקש אישור את אישורה. ביום 10.2.20 צד ג' שלח הודעת תזכורת להודעת הביטול לידי המשיבה וביקש שוב את אישור הביטול.
5. בתשובתה מיום 10.2.20, ציינה המשיבה בפני צד ג' כי הביטול ייעשה על פי תנאי החבילה בלבד, קרי, דמי ביטול בסך 80% ממחיר השיט. צד ג' הגדיל ועשה כאשר הגיב לתשובת המשיבה והבהיר כי החוק בעניין זה ברור , אולם המשיבה עמדה על כך שיש לחייב את המבקשים בדמי ביטול בשיעור של 80%.
6. ביום 13.2.20 נשלח מכתב התראה מאת בא-כוח המבקשים שדרש את ביטול החיוב בשיעור של 80% ולהחזר מלוא הכספים ששולמו על ידם על חשבון מחיר העסקה. לדבריהם, מכתב זה לא זכה להתייחסות המשיבה.
7. מכתב נוסף מבא-כוח המבקשים נשלח למשיבה ביום 19.2.20, לאחר שזו הודיעה יום קודם לכן, כי השיט בוטל על ידי חברת השיט בשל מגפת הקורונה וכי כל לקוחותיה יקבלו את מלוא כספיהם, למעט לקוחות אשר ביטלו מיוזמתם את העסקה בטרם ביטולה על ידי חברת השיט, בו דרשו המבקשים את ביטול חיוב דמי הביטול והחזר הכספים, גם מחמת סיכול, חובת תום הלב ודיני עשיית עושר. לשיטתם, גם מכתב זה לא זכה לתגובה.
8. המבקשים צירפו לכתב תביעתם גם מכתב תלונה אשר הגישו למועצה להגנת הצרכן ביום 27.2.20, כאשר טענו כי נציגי המועצה להגנת הצרכן פנו לקבלת תגובה מהמשיבה אולם עד להגשת כתב התביעה, לא זכו לכל תגובה.
9. לאור האמור לעיל, אין חולק כי המבקשים עשו כל שלאל ידם על מנת לבטל חיוב דמי הביטול בשיעור של 80% ממחיר השיט שהוטל עליהם עקב ביטול השיט כאמור, הן בפניות על ידי צד ג', הן בפניות על ידי בא כוחם והן בפניה למועצה להגנת הצרכן. משלא בוטל חיוב דמי הביטול, משלא קיבלו את כספם בחזרה ומשלא התקבלה כל תגובה מאת המשיבה לעניין זה, דומה כי מוצו האפשרויות שבידי המבקשים והיה צידוק בהגשת התביעה דנן.

האם הגשת התביעה היא הגורם שהניע את המשיבה לקיים את התחייבותה:

1. לאור כל האמור לעיל, נראה כי הגשת התביעה דנן היא זו שהניעה את המשיבה לקיים את התחייבותה, או למצער להסיר התנגדותה להעברת הכספים לידי המבקשים. המשיבה עמדה על רצונה לקבל את דמי הביטול בסך 80% ממחיר השיט, גם כאשר צד ג' הבהיר לה כי חוק הגנת הצרכן ברור בנושא זה, כפי העולה מהתכתבות בין השניים.
2. כמו כן, העדר התייחסותה למכתבי ההתראה אשר נשלחו על ידי בא כוח המבקשים ואף למועצה להגנת הצרכן, מעיד על התעקשותה שלא לקיים את התחייבותה שבחוק. המשיבה טענה כי בכתב הגנתה כי אכן הודיעה לצד ג' כי הביטול יתבצע על פי תנאי החבילה, קרי, 80% ממחיר השייט, אך לאחר בדיקה מעמיקה, ביטלה המשיבה את העסקה תמורת דמי ביטול בסך של 100 ₪ לאדם.
3. דא עקא, ההתכתבות בין צד ג' לבין המשיבה הינה מתחילת חודש פברואר 2020, כאשר בוטל השייט תמורת דמי ביטול של 100 ₪ רק ביום 7.6.20, כלומר ארבעה חודשים ארוכים נדרשו למשיבה לבצע "בדיקה מעמיקה" כלשונה.
4. בסופו של יום, המבקשים קיבלו את כספם בחזרה בניכוי דמי הביטול על סך 200 ₪ כאמור, אמנם הכספים התקבלו מצד ג', אך זה החזיק הכספים אצלו להבטחת דמי הביטול בשיעור של 80% עליהם עמדה המשיבה וטענה זו לא נסתרה!
5. הנה כי כן, רק לאחר שהוגשה התביעה דנן, וכעבור חודשים ארוכים ממועד ביטול העסקה ע"י המבקשים, הוחזר למבקשים כספם כדין, לאחר שהמשיבה הסירה התנגדותה ונתנה "אור ירוק" לצד ג' לשחרורם.
6. לאור האמור לעיל, הרי שבדין הגישו המבקשים תביעתם ולו זו אף זו, עולה לכאורה כי ייתכן ואף היו אף זכאים לקבלת פיצויים לדוגמא בשל הפרת הוראות החוק וזאת בהתאם לסעיף 31 א' לחוק הגנת הצרכן. (וזאת מבלי לקבוע מסמרות בדבר).
7. העובדה כי המבקשים החליטו למחוק את תביעתם, בשל העובדה כי קיבלו את החלק הארי של התשלום, אינה יכולה לשמש בסיס לדחיית התביעה כנגד המשיבה ולחסום את המבקשים מפני קבלת יתרת סעדיהם.
8. אין גם בבקשתם למחוק את תביעתם, כדי לשמש בסיס לחיובם בהוצאות- נהפוך הוא: כפי שפורט לעיל, התביעה הוגשה בדין ואלמלא הוגשה, סביר כי המשיבה לא הייתה מתרצה ולא הייתה מאפשרת לצד ג' לשחרר התשלום לידי המבקשים.
9. לאור כל האמור לעיל, אני מורה על מחיקת התביעה ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים בגין התנהלותה הוצאות משפט כדלקמן: אגרת התביעה בסך של 462 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪. הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתנה היום, כ"ה תשרי תשפ"א, 13 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.