31 ינואר 2022

ענייננו בתביעה לתשלום הפרשי שכר עבודה וזכויות סוציאליות.

העובדות

1. התובע מטפל סיעודי הועסק בטיפול בבן זוגה המנוח של הנתבעת (מר דוד לוביץ ז"ל, להלן – המנוח) מיום 16.11.17 עד להתפטרותו ביום 2.02.19.
2. המנוח נפטר לאחר הגשת התביעה. הוסכם כי התביעה תימשך כנגד הנתבעת בלבד, שהיא היורשת היחידה של עיזבון המנוח בהתאם לצו קיום צוואה שהוגש לתיק בית הדין.
3. משמדובר ביורשת היחידה לא נדרש לדון בשאלת זהות המעסיק שכן הנתבעת ממילא חבה בחובות המנוח בהתאם לכללים הנוספים לעניין זה על פי הדין.
4. התובע הוצב לעבודה אצל המנוח שהיה במצב סיעודי באמצעות חברת שלומי מנילה בע"מ. יש להניח כי מדובר בחברה לשכה פרטית להבאה, תיווך וטיפול בעובדים זרים בתחום הסיעוד.
5. שכרו של התובע שולם על ידי המנוח והנתבעת בלבד.
6. התובע לא התגורר בבית המנוח אלא הגיע מידי יום (6 ימים בשבוע) לביתו על מנת לטפל בו.
7. לתובע שולם סך 4,600 ₪ עבור עבודתו (4,200 ₪ בצירוף דמי כיס 100 ₪ לשבוע), וכן קיבל החזר הוצאות נסיעה. הנתבעת גם ערכה ביטוח רפואי לתובע.
8. בתיק התקיים דיון הוכחות בו העידו התובע והנתבעת בלבד.
9. אדון ברכיבי התביעה כסדרם.

שכר בגין יום עבודה בחודש 2/2019

1. אין מחלוקת, כי לתובע לא שולם שכר בגין יום עבודה אחרון שהיה בתאריך 1.02.2019. לטענת התובע הוא זכאי לשכר מינימום יומי בסך 212 ₪.
2. לטענת הנתבעת, מדובר ביום שישי בשבוע בו עבד התובע 5 שעות בלבד ולכן זכאי לסך 145 ₪ בלבד.
3. הואיל והתובע היה עובד במשכורת חודשית מצאתי לקבל את טענתו כי הוא זכאי לשכר עבור יום העבודה בסך 212 ₪ ואין מקום לחישוב שעתי שערכה הנתבעת.

הפרשי שכר מינימום

1. אין מחלוקת כי שכרו של התובע היה נמוך משכר המינימום.
2. התובע היה מטפל סיעודי שהועסק כעובד חודשי ונקודת המוצא היא כי עבד בהיקף משרה מלא. ממילא, לא נשמעה טענה ממשית מצד הנתבעת בנוגע להיקף המשרה.
3. אין לקבל את טענת הנתבעת לגבי קיזוזים משכר התובע כמפורט בסיכומים (הוצאות נלוות וביטוח רפואי), וזאת מהנימוקים הבאים.

1. ראשית, מדובר בהרחבת חזית, שכן בכתב ההגנה לא נטען לגבי קיזוז רכיבים מהפרשי שכר מינימום. שנית, חובת המעסיק לערוך ביטוח רפואי לעובד הזר והוא אינו רשאי להשית על העובד את עלות הביטוח במלואו, אלא חלקו בהתאם לדין. שלישית, לא הוצג הסכם עבודה המציין קיזוז חודשי קבוע בגין רכיבים המותרים לקיזוז, ולעניין זה יש גם לזכור כי התובע לא התגורר בבית המנוח.
2. אמנם, בהסכם החתום בין הצדדים קיימת הוראה כללית לגבי קיזוזים אך לא הוצג מסמך המתייחס לקיזוז ספציפי. כל הטענות בנושא זה הן טענות לקיזוז בדיעבד לגבי סכומים שהמעסיק נשא בתשלומם מכוח חובתו. לא הוכח, כי הנתבעת הביאה לידיעת העובד בזמן אמת שאמור להיות קיזוז קבוע ושוטף משכרו. בהיעדר הסכם עבודה הקובע במפורש סכומים לקיזוז הנטל להוכיח הסכמה לקיזוז מוטלת על הנתבעת והיא לא עמדה בנטל זה.
3. כמו כן, הנטען בתצהיר הנתבעת לגבי תשלומי חובה ורשות אינו ברור. לא הוצגו תשלומים למס הכנסה וקל וחומר לא הוכח כי המעסיק נשא בנטל העובד במס. ככל שלא קוזז חלק העובד מתשלומי דמי הביטוח הלאומי בזמן אמת אין הצדקה לדרוש זאת בדיעבד מהעובד בהיעדר הוכחה על כך שהדבר הוסכם בין הצדדים במסגרת חוזה העבודה.
4. כללו של דבר, נדחית הטענה לקיזוז שוטף משכר התובע.
5. מתקבלת טענת התובע כי הפרשי שכר מינימום יחושבו בהתאם להפרש בין שכר המינימום בתקופה המדוברת (5,300 ₪) לבין שכרו החודשי של התובע.
6. השכר החודשי הורכב מסך 4,200 ₪ בצירוף 100 ₪ תוספת לכל שבוע (4.3 כפול 100 = 430 ₪) וסה"כ 4630 ₪.
7. תחשיב התובע שנערך בהתאם לעיקרון זה מתקבל (סעיף 15 לכתב התביעה) והתובע זכאי לסך 9,565 ₪ הפרשי שכר מינימום.

גמול שעות נוספות

1. התובע טוען, כי בחודש 12/2018 בזמן שהמנוח אושפז בבית החולים הוא עבד במשך 5 ימים 12 שעות בכל יום.
2. התובע לא ציין בתביעה או בתצהיר באילו תאריכים במדויק עבד שעות נוספות. לא ברור האם באותו חודש, בגינו קיבל התובע תשלום רגיל, עבד התובע את מלוא ימי העבודה נוכח האשפוז.
3. כך או אחרת, תביעה לגמול שעות נוספות עבור ימים ספציפיים מחייבת פירוט מדויק שלא נמצא בכתב התביעה.
4. הטענה, כי יש לזקוף כנגד הנתבעת את מחדלה לנהל פנקס שעות עבודה כהצדקה לחיובה בגמול שעות נוספות עבור ימים ספורים (שלא ברור מועדם) מוקשית בנסיבות המיוחדות של הליך זה.
5. אין מחלוקת, כי עבודת התובע הייתה במסגרת קבועה ללא שעות נוספות כלל. בשל כך נראה כי הנתבעת והמנוח לא נדרשו כלל לניהול פנקס נוכחות. הנתבעת טענה לעניין זה בתצהיר, כי התובע אף הגיע ועזב בשעות הנוחות לו ללא פיקוח. טענה זו לא נסתרה.
6. לא הוצגה דרישה מזמן אמת לתשלום עבור השעות הנוספות ובמכתב ההתפטרות אין זכר לכך. היה סביר, כי התובע ידרוש בזמן אמת תשלום נוסף ככל ששעות עבודתו השתנו באופן קיצוני למשך שבוע.
7. לסיכום, בהיעדר פירוט לגבי מועדים בהם התובע עבד שעות נוספות, חוסר הפוגע גם באפשרות הנתבעת להתגונן כראוי מפני הטענה, ובהתחשב בנסיבות ההעסקה כמפורט לעיל מצאתי, כי צודק יהיה לדחות את התביעה לגמול שעות נוספות.

דמי הבראה

1. אין מחלוקת, כי לא שולמו לתובע דמי הבראה עבור חלק השנה היחסי לאחר סיום שנת העבודה הראשונה. אין גם מחלוקת בין הצדדים לגבי התחשיב.
2. על כן זכאי התובע להפרש דמי הבראה בהתאם לתביעתו בסך 487 ₪.

פדיון חופשה

1. התובע טען, כי הוא זכאי לפדיון חופשה עבור 3 ימים בגין התקופה 11/2018 עד לסיום יחסי העבודה שכן שולם לו פדיון חופשה עבור שנת עבודה ראשונה שהסתיימה במהלך חודש 11/2018 (סעיף 13 לתביעה).
2. הנתבעת טענה בכתב ההגנה, כי התובע ניצל את כל ימי החופשה שלו ואינו זכאי לפדיון חופשה.
3. על המעסיק הנטל להראות, כי התובע ניצל את מלוא ימי החופשה השנתית, וזאת ניתן לעשות לא רק באמצעות הצגת פנקס החופשה אלא גם על יסוד הצגת ראיות אחרות (ע"ע (ארצי) 1415/04 אברהם גולדה נ' גולדה שטיחים וטפטים בע"מ (10.01.2005)).
4. התובע בחקירה נגדית אישר, כי לא עבד בכל ימי החג המופיעים בטבלה שהוצגה לו ובה מפורטים 16 ימי חג לשנת 2018 (פרו' עמ' 5 ש' 13 – 14).
5. משכך, כל ימי החג, אשר בהם לא עבד התובע מעבר ל-9 ימי חג (להם זכאי בהתאם לדין) ובגינם שולם לו שכר רגיל הם בבחינת ימי חופשה. מדובר בימי חופשה שניצל התובע בשנת 2018 וזאת מעבר לפדיון החופשה שאין מחלוקת ששולם לו עבור אותה שנה.
6. די בעדות זו של התובע עצמו על מנת לסתור את טענתו לגבי הפרש פדיון חופשה בגין 3 ימים נוספים. בכך הרימה הנתבעת את הנטל המוטל עליה להוכיח שלא נותרו ימי חופשה לניצול. בהמשך פסק הדין ובזיקה לטענת הקיזוז תובא התייחסות לתחשיב ימי החופשה.

חלף הפרשות לקרן פנסיה

1. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע זכאי לחלף הפרשות לקרן פנסיה החל מהחודש השביעי להעסקתו וכי בתקופת העבודה לא שולם רכיב זה.
2. הנתבעת מודה בתחשיב בתביעה בנוגע לרכיב זה ולכן זכאי התובע לחלף הפרשות לקרן פנסיה בסך 5,697 ₪.

קיזוז

1. הנתבעת העלתה בסיכומיה טענת קיזוז לגבי מספר רכיבים ששולמו לטענתה ביתר ואדון בהם כסדרם.
2. תשלום 600 ₪ בעת קבלת התובע לעבודה: הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי מדובר במקדמה שניתנה לצורך רכישת ביגוד. התובע הודה, כי קיבל סכום זה בעת קבלתו לעבודה, אך טען כי מדובר במתנה (פרו' עמ' 6 ש' 26).
3. בהיעדר ראשית ראייה לגבי היות הסכום מקדמה שיש לקזז, דבר שהיה מצופה כי ימצא ביטוי בהסכמות בכתב, לא ראיתי לנכון לקבל את גרסת הנתבעת בעניין.
4. מעבר לאמור, סביר כי אילו היה מדובר במקדמה סביר שסכום זה היה מקוזז בשנת העבודה הראשונה, או למצער בשלב תשלום זכויות סוציאליות בתום שנת עבודה ראשונה. העובדה כי לא נעשה כן תומכת בגרסת התובע שמדובר במתנה. ממילא הנטל להוכיח את טענת הקיזוז מוטל על הנתבעת הטוענת לקיזוז זה.
5. נדחית הטענה לקיזוז סך 600 ₪.
6. תשלום דמי חגים בסך 2,862 ₪ לאחר שנת עבודה ראשונה: אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובע לא עבד בימי החג על פי דתו וקיבל שכר רגיל. משמדובר בעובד במשכורת ממילא לא קמה לו זכאות לתשלום דמי חגים, שכן הוא מקבל את שכרו הרגיל גם בחודש בו נעדר בשל חג.
7. הנתבעת טוענת, כי שילמה לתובע דמי חגים בסך 2,862 ₪ בטעות בהתאם להוראות חברת שלומי מנילה. הנטל להוכיח ביצוע תשלום זה מוטל על הנתבעת.
8. לא הוצגה אסמכתא חתומה על ידי התובע לתשלום רכיב דמי חגים.
9. מכתב חברת שלומי מנילה (צורף לתצהיר גילוי מסמכים מטעם הנתבעת) אינו הוכחה לתשלום דמי החגים. פתקים בכתב יד בשפה הרוסית (ללא תרגום) לגבי תשלומים שונים אינם הוכחה לתשלום דמי חגים.
10. התובע הכחיש כי קיבל תשלום כלשהו בגין דמי חגים (פרו' עמ' 5).
11. משלא הורם הנטל לגבי עצם ביצוע התשלום הנטען נדחית טענת קיזוז ברכיב זה.
12. תשלום פדיון חופשה בסך 2968 ₪: מתצהיר התובע עולה כי הוא מודה בכך שקיבל תשלום זה בחודש 11/2018 אך כופר בטענה שמדובר בתשלום ביתר. לשיטת התובע, הוא לא ניצל את ימי החופשה בשנת עבודתו הראשונה והיה זכאי לפדיונם.
13. הנתבעת טוענת בכתב ההגנה כי התובע ניצל חופשה בפועל ואף ביתר ולכן כל תשלום ששולם בגין פדיון חופשה דינו להיות מקוזז מהתשלום המגיע לתובע.
14. על כן, יש לברר את השאלה, האם התובע ניצל בפועל את מלוא ימי החופשה בתקופת העבודה. כפי שנקבע לעיל, בשנת 2018 התובע הודה כי לא עבד בכל חגיו בעוד שבגין שנה זכאי להיעדר רק 9 ימים בגין ימי חג.
15. עיון בטבלה שצורפה מעלה כי עד ליום 17.11.18 (סיום שנת עבודה ראשונה) חלו 12 ימי חג בשנת 2018. בנוסף, בשנת 2017 התובע לא עבד ב-3 ימי חג בהתאם למכתב הנתבעת שצורף לסיכומי התובע. התובע בעדותו גם אישר שלא עבד כלל בימי חג בהתאם לדתו.
16. הנה כי כן בשנת העבודה הראשונה (עד 17.11.18) נעדר התובע משך 15 ימים בעוד שהיה זכאי להיעדר 9 ימים בגין ימי החג. המסקנה היא, כי התובע נטל חופשה בתשלום בפועל משך 6 ימים בשנת העבודה הראשונה.
17. בחודש 11/2018 שולם לתובע פדיון חופשה בסך 2,968 ₪ ונתון זה אינו במחלוקת. מדובר בתשלום עבור 14 ימי חופשה שעה שהלכה למעשה, לתובע הייתה יתרה של 8 ימי חופשה בלבד, שכן נטל כבר 6 ימי חופשה באותה השנה.

הואיל ושולם פדיון חופשה עבור 14 ימים והיתרה עמדה רק על 8 ימים, הרי שבסוף שנת העבודה הראשונה נוצרה לתובע יתרת חובה של 6 ימי חופשה.

1. בנוסף, התובע היה זכאי עבור התקופה שלאחר תשלום פדיון החופשה ועד סיום יחסי העבודה ל-3 ימי חופשה נוספים (ראה סעיף 13 לתביעה). לאחר שנלקחת זכאות זו בחשבון נותרה יתרה של 3 ימי חופשה בחובה.
2. שוכנעתי, כי הנתבעת שילמה את פדיון החופשה בטעות עקב הנחיה שגויה של חברת שלומי מנילה. אין מדובר בהטבה שניתנה מרצונה הטוב של הנתבעת. סכום ששולם עקב טעות בתום לב אין מניעה לדרוש בגינו קיזוז, קל וחומר כאשר התשלום בוצע בסמוך לסיום יחסי העבודה ולא באופן שוטף במשך שנים.
3. על כן יש לקזז תשלום ביתר בגין 3 ימי חופשה בסך 636 ₪ (3X 212).

1. מובהר כי אין לקחת בחשבון את ימי החג הנוספים שנוצלו מיום 17.11.18 ועד סיום יחסי העבודה כימי חופשה. לתובע כעובד חופשי עמדה הזכות להיעדר בימי החג ולקבל תשלום רגיל.

1. איני מקבלת את טענת הנתבעת בסיכומים שיש לקזז ימי חופשה גם בגין ימי חג יהודיים בהם התובע לטענתה לא עבד.
2. ראשית, הטענה לא עלתה במפורש בכתב ההגנה ויש לראותה כהרחבת חזית. שנית, גם בתצהיר הנתבעת לא נטען במפורש לגבי חגים יהודיים. שלישית, הנתבעת בסיכומיה מנסה להסיק מאמרת התובע בתצהירו כי לא עבד בחגים שמדובר בחגים יהודיים אלא שלא ניתן להסיק זאת. רביעית, התובע העיד במפורש כי עבד בחגי ישראל (פרו' עמ' 5 – 6). משלא הוצגו רישומי נוכחות או פנקס חופשה המלמד אחרת, לא שוכנעתי כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח כי התובע ניצל ימי חופשה גם בחגי ישראל.

סוף דבר

1. הנתבעת תשלם לתובע בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק דין זה ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (16.3.20) ועד התשלום המלא בפועל את הסכומים הבאים:

א. שכר עבודה בסך 212 ₪.

ב. הפרשי שכר מינימום בסך 9,565 ₪.

ג. דמי הבראה בסך 487 ₪.

ד. חלף הפרשות לקרן פנסיה בסך 5,697 ₪.

מסכומים אלה יש לקזז סך 636 ₪ בגין תשלום פדיון חופשה ביתר.

1. הואיל והתובע זכה במרבית התביעה תישא הנתבעת בהוצאותיו בסך 750 ₪ וכן שכר טרחת עו"ד בסך 3,000 ₪.
2. למען הסר ספק והואיל והנושא צוין בסיכומי הנתבעת, מובהר כי עומדת בעינה ההחלטה על חיוב התובע בהוצאות הנתבעת (החלטה מיום 15.01.21). הנתבעת רשאית לפעול בדרכים הקבועות בדין בעניין זה.

על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי בתוך 15 ימים ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"ב, (31 ינואר 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.