לפניי תביעה כספית במסגרתה ביקשה התובעת לחייב את הנתבעות בתשלום סך של 11,650 ₪. לחלופין – כך ציינה התובעת בכתב תביעתה - מוכנה היתה התובעת 'להמיר את החיוב הכספי' בהשבת רשימת הדברים שמסרה לטענתה לנתבעות, כמפורט בכתב התביעה.

לימים ובעקבות הליך אחר התלוי ועומד בין התובעת לבין בנה של הנתבעת 1 (אחיה של הנתבעת 2 – להלן: הבן) הוסכם כי יש להורות על צמצום המחלוקת כאן, וזו מתמקדת למעשה, על פי כתב התביעה, בדרישה לחיוב הנתבעות לשלם לתובעת סך של 2,000 ₪ (או לחלופין להשיב לתובעת את התכשיטים נשוא הדיון, כפי שיפורטו להלן).

התובעת, יתומה מאב וסובלת ממחלת הטרשת הנפוצה, טוענת כי בינה לבין הבן התנהלה מערכת יחסים רומנטית. אגב כך נרקמו לשיטתה יחסים בינה לבין הנתבעות, ובמהלכה הציעו אלו את סיוען בתיווך בין בני הזוג ובסיוע בהבאת מערכת היחסים לכלל נישואין. בהתאמה ולצורך כך, טוענת התובעת, הציעו לה הנתבעות כי תעביר לרשותן תכשיטים שהיו שייכים לאביה המנוח (טבעת נישואין ותליון בצורת מגן דוד), וזאת על מנת שבבוא יום הנישואין יענוד הבן את התכשיטים ובכך יעניק כבוד לתובעת, לאביה המנוח, ולבני משפחתה. התובעת טוענת כי האמינה לשווא בכנות כוונותיהן של הנתבעות ועל כן שלחה באמצעות דואר רשום את התכשיטים לבית הנתבעות (המתגוררות בבית אחד עם הבן), מתוך אמונה כי הבן יעשה שימוש בתכשיטים בטקס החתונה ולבסוף ישובו אלו לידיה.

התובעת טוענת כי מאז משלוח התכשיטים כאמור לא זו בלבד שמערכת היחסים בינה לבין הבן לא הגיעה אל המחוז אליו ביקשה להביאה, אלא שבינה לבין הבן נפער פער שהוביל לימים לניהול הליכים ממושכים לפני ביהמ"ש לענייני משפחה. את התכשיטים נשוא הדיון כאן , טוענת התובעת, לא ניתן להעריך בכסף, שכן הם בעלי ערך סנטימנטלי רב, אך לצורך התביעה הועמדה עלותם על סך של 2,000 ₪ (ר' סעיף 9(ד) לכתב התביעה).

הנתבעות ביקשו להכחיש את הטענות וטענו כי מעולם לא ביקשו, לא הציעו ולא קיבלו לידיהן את התכשיטים נשוא הדיון.

לאחר שנשמעו עדויות הצדדים המליץ ביהמ"ש לצדדים כי ההכרעה במחלוקת תתבסס על תשובת דואר ישראל בנוגע לתוצאות משלוח דבר הדואר, שאישור המשלוח שלו הוגש על ידי התובעת לתיק כראיה להעברת התכשיטים לידי הנתבעות. הצדדים הסכימו להצעה ואולם על אף צו שניתן בעניין לחברת דואר ישראל, השיבה חברת הדואר כי אין בידיה רישומים המעידים על תוצאות משלוח דבר הדואר האמור, מעבר לקבלתו בידיה.

במצב דברים זה לא נותר אלא להכריע במחלוקת על סמך התרשמות ביהמ"ש מן העדויות והראיות אשר הובאו לפניו, ולאחר שבחנתי את אלו מצאתי כי דין התביעה (המצומצמת כאמור) להידחות. להלן טעמיי –

1. התובעת טענה במסגרת כתב תביעתה כי מסרה את התכשיטים לידי הנתבעות באמצעות שליח מטעמה. עוד טענה שם כי בכוונתה להעיד את השליח אשר ביצע את המסירה מטעמה בנוגע לתוצאות המסירה, תוך שהיא מבהירה כי מפאת אילוצי מגפת הקורונה לא הוחתם האחרון על תצהיר לתמיכה.
2. במעמד הדיון כאן טענה התובעת כי את התכשיטים נשוא הדיון שלחה באמצעות דואר שליחים, וכי הגיעה אל סניף הדואר כשהיא מלווה באמה ובעד מטעמה, מר אסי נחום, אשר נכחו במועד המשלוח כאמור (לא ברור מן העדות האם המתינו מחוץ לסניף הדואר או נכנסו עם התובעת אל הסניף).
3. כאשר התבקשה התובעת להבהיר מדוע בתצהירי העדים אשר צורפו לכתב תביעתה צוין כי הם נכחו במעמד מסירת התכשיטים לידי הנתבעות אם לשיטתה שלחה את התכשיטים נשוא הדיון בדואר, והתובעת השיבה במילים "הוא לא ראה אותי פיזית מוסרת לכם ביד. מה הוא ראה אותי באה אליכם הביתה? לא, אתם לא מכניסים אותי אליכם הביתה".
4. מן הדברים אני למדה כי לשיטת התובעת שלחה את התכשיטים של אביה אל הנתבעות רק לאחר שהקשר בין התובעת לבין הבן עלה על שרטון זה מכבר.
5. גרסת התובעת משל מסרה את התכשיטים לנתבעות נוכח הבטחתן לסייע בהידוק הקשר אינה מתיישבת עם טענתה כי בזמנים הרלוונטיים לא התירו הנתבעות לתובעת להיכנס אל ביתן, וממילא לא נמצא הסבר אם כן להחלטתה (הנטענת) לשלוח את תכשיטי אביה אל הנתבעות.
6. תצהירי תמיכה שצורפו לכתב התביעה, מטעם אמה של התובעת ומטעם העד מטעמה מציינים כאמור במפורש כי אלו ראו במו עיניהם כיצד מסרה התובעת בידי הנתבעות את התכשיטים שהיו שייכים לאביה.
7. אמה של התובעת העידה כאן ומסרה גרסה חדשה שלפיה ראתה את בתה אורזת את התכשיטים במעטפה, וזו נאספה מן הבית על ידי שליח שהגיע אליהן הביתה, גרסה ממנה ביקשה התובעת להתנער תוך שהיא נוזפת באמה במהלך העדות. ניכר כי האם עושה מאמץ להתאים לגרסתה המשתנה של התובעת ובמאמץ היתר הותירה רושם בלתי מהימן על ביהמ"ש כאן.
8. עד התובעת, מר נחום, מסר בעדותו כי ראה את התובעת מכניסה את תכשיטי אביה לתוך מעטפה בביתה וכי מעולם לא ראה את התובעת ניגשת אל סניף הדואר כדי לשלוח את המעטפה האמורה ובוודאי שלא ליווה אותה אל הדואר ולא ראה את המעטפה נמסרת לידי הנתבעות (בניגוד לאמור בתצהיר מטעמו). לשיטתו, הניח כי המעטפה נשלחה אל הנתבעות.
9. בשים לב לכל האמור עד כה דומה כי התובעת לא הרימה את הנטל להראות כי תכשיטי אביה הם שנכללו במעטפה אותה שלחה באמצעות סניף הדואר לפי מען הנתבעות (והבן). ממילא בהעדר מענה מפורט מטעם דואר ישראל לא הורם הנטל להראות כי דבר הדואר, יהא תכנו אשר יהא, אמנם הגיע ליעדו ונמסר כנדרש לנמענת (הנתבעת 1) או למי למטעמה.
10. כאן המקום להבהיר כי במסגרת כתב התביעה העלתה התובעת טענות בנוגע לתכשיט נוסף (שעניינו לא ייבחן כאן לאחר שצומצמה עילת התביעה כאן), ואין זה בלתי אפשרי שדבר הדואר אשר נשלח על ידי התובעת ואשר עניינו נבחן על ידי דואר ישראל הוא אותו תכשיט אחר או כל דבר דואר נוסף שמצאה התובעת לנכון לשלוח אל הנתבעת 1 באמצעות דואר שליחים לאחר שעלתה מערכת היחסים שבינה לבין הבן על שרטון.
11. ואוסיף, התרשמתי כי התובעת ואמה נסערות מאבדן תכשיטי האב המנוח, אך לא שוכנעתי כי אלו הגיעו לידי הנתבעות וממילא איני מקבלת את גרסת התובעת בנוגע לנסיבות שבמסגרתן שלחה לטענתה את התכשיטים. כך, אם מצאה התובעת לנכון לסכן את התכשיטים ולשלוח אותם למאן דהוא מבלי לעקוב אחר דבר הדואר, ותוך שהיא נוטלת על עצמה את הסיכון שבאובדנם – הרי שאין לה להלין אלא על עצמה.
12. בהתאמה, גם לו בחרתי להאמין לגרסת התובעת בעניין זה ולהעדיפה על פני גרסת הנתבעות (שיישרו קו ודבקו, הן ויתר בני ביתן לרבות אבי המשפחה, בגרסה שלפיה התכשיטים האמורים מעולם לא הגיעו לידיהן ואינם מצויים בביתן) עדיין אין מנוס לטעמי מדחיית התביעה, בהעדר ראיות לקיומה של הסכמה בין הצדדים להשבת התכשיטים/ להשגחה על התכשיטים עד למועד החתונה בלבד/ ומשדומה כי התובעת בחרה להסתכן מרצון.
13. יובהר בהקשר אחרון זה כי התרשמתי שהתובעת, אישה נבונה ומשכילה, בחרה לפעול באופן שבו פעלה לאחר שמערכת היחסים בינה לבין הבן נקלעה למשבר חמור ולאחר שכניסתה אל בית הנתבעות נאסרה על ידן, תוך שהיא מבינה כי בעשותה כן היא מסתכנת בכך שתכשיטי אביה יאבדו/ לא יושבו לה לעולם.

מכל האמור, אני דוחה את התביעה.

לפנים משורת הדין ועל מנת שלא להחריף את הסכסוך שבין הצדדים כאן, איני עושה צו להוצאות.

לצדדים זכות להגיש בקשת רשות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 15 ימים.

המזכירות תשלח העתק מפסה"ד לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ח' ניסן תשפ"א, 21 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.