ניתנה ביום 03 מאי 2020

בשם המבקשת – עו"ד אמג'ד דעאס

בשם המשיבה – עו"ד אברהם זריהן

החלטה

השופט אילן סופר

1. לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי תל אביב (השופטת אסנת רובוביץ-ברכש ונציגי הציבור הלן הרמור וחיים הופר; סע"ש 2894-02-18) (להלן – פסק הדין), במסגרתו התקבלה באופן חלקי תביעת המשיב (להלן – העובד) באופן שהמבקשת (להלן – המעסיקה), חויבה לשלם רכיבי שכר שונים בסך 43,011 ש"ח. כמו כן, חויבה המעסיקה בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דינו של העובד בסך 8,000 ש"ח.

הרקע לבקשה

1. העובד שהינו תושב הרשות הפלסטינאית, הועסק אצל המעסיקה במשך כ-5 שנים וחצי מיום 1.2.2012 ועד ליום 24.9.2017, כפועל בניין. על יחסי העבודה שבין הצדדים חל צו ההרחבה בענף הבנייה.
2. על פי קביעות בית הדין האזורי יחסי העבודה הגיעו לסיום לאחר שהעובד התפטר מתפקידו ללא מתן הודעה מוקדמת. ביום 2.2.2018 הגיש העובד לבית הדין תביעה נגד המעסיקה שבה טען לתשלום זכויות ורכיבי שכר רבים. סכום התביעה עמד על סך 256,502 ש"ח.
3. ביום 9.4.2020 קיבל בית הדין האזורי באופן חלקי את תביעת העובד ופסק לזכותו פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד בסך 4,000 ש"ח; פיצוי בגין אי העברת תשלום מעסיק לקרן השתלמות בסך 2,895 ש"ח; דמי חגים בסך 6,930 ש"ח; דמי נסיעות בסך 25,628 ש"ח; פדיון חופשה שנתית בסך 12,116 ש"ח; דמי הבראה בסך 6,675 ש"ח; תשלום ימי שמחה בסך 464 ש"ח; וסכום בסך 1,116 ש"ח בגין היעדר מתן שי לחג. סך כל החיובים שהטיל בית הדין על המעסיקה לשלם לעובד הועמד על סכום בגובה 59,826 ש"ח.

מסכום זה קיזז בית הדין סכום בסך 16,815 ש"ח בגין היעדר הודעה מוקדמת של העובד בטרם התפטרותו (3,500 ש"ח); ובגין תשלומי תנאים סוציאליים שהעבירה המעסיקה לעובד באמצעות שירות התעסוקה על חשבון זכויות סוציאליות (13,315 ש"ח).

בית הדין חייב את המעסיקה בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דינו של המבקש בסך 8,000 ש"ח. לפיכך, נקבע כי הסכום שעל המעסיקה לשלם לעובד בקיזוז הכספים שהועברו לעובד ובצירוף הוצאות ושכר טרחה הוא 51,011 ש"ח.

טענות הצדדים

1. המעסיקה טוענת כי לערעור שהגישה סיכויים טובים. לטעמה, בית הדין שגה עת קיבל את עדותו הכבושה של העובד ביחס להלוואה שקיבל לצורך ביצוע טיפול השיניים. המעסיקה טוענת כי בית הדין שגה משלא התייחס להודאת העובד שלפיה, ביצע טיפולי שיניים מבלי שפירט כיצד שילם על טיפולים אלה. כמו כן, ציינה שעניין זה לא הופיע כלל בתצהירו של העובד ובסיכומיו. לפיכך, טוענת המעסיקה כי יש לקבל את טענותיה בדבר קיזוז הסכומים שניתנו לעובד כהלוואה לצורך ביצוע טיפולי שיניים.

המעסיקה טוענת עוד כי בתלושי השכר ניתן לראות רכיבי שכר ששולמו לעובד מעבר לתשלום שכר העבודה היומי. לדידה, מדובר בסכום העולה כדי 56,491 ש"ח אשר בו לא התחשב בית הדין בבואו לערוך קיזוז לסכומים שנפסקו לטובת העובד. המעסיקה מציינת כי בית הדין לא קיבל את טענתה בדבר קיזוז סכום זה מבלי שנימק זאת באופן המניח את הדעת.

באשר לרכיב הנסיעות שנפסק לטובת העובד, טוענת המעסיקה כי העובד לא טען ולא הוכיח מסלול נסיעה כלשהו. דבר אשר מביא למסקנה כי אין הוא זכאי לתשלום זה. גם בעניין זה התייחסה המעסיקה לעדותו המאוחרת של העובד. עוד מוסיפה המעסיקה כי בחלק מתלושי השכר מופיע רכיב הנוגע לתשלום עבור קרן השתלמות ורכיבי שכר נוספים; כי חלק מרכיבי החופשה וההבראה התיישנו; וכי העבירה 4% משכרו באופן אוטומטי למת"ש כפי שהיא מחויבת לעשות בנוגע לתשלום ימי החופשה. לטענתה של המעסיקה כלל העניינים הללו לא נלקחו בחשבון בפסק דינו של בית הדין האזורי.

לבסוף מתייחסת המעסיקה לעניין מהימנותו של העובד, לכך שבחלק מרכיבי השכר נקבעה שעדותו כבושה ולכך שלא הביא ראיות בנוגע לרכיבי שכר רבים.

בנוגע למאזן הנוחות סבורה המעסיקה כי מכיוון שהמבקש הוא תושב הרשות הפלסטינאית אשר כתובתו אינה ידועה לה, היא לא תוכל להיפרע ממנו היה ותוצאת פסק הדין תשתנה בערעור. כמו כן, מציינת המעסיקה כי העברת התשלומים מחייבת אותה להעביר תשלומים למס הכנסה, וכי לא תוכל לבקש את השבתם של סכומים אלה, היה ותשתנה תוצאת פסק הדין ותהיה זכאית להשבתם או להשבת חלקם. המעסיקה מוסיפה וגורסת בעניין זה כי לעובד לא ייגרם כל נזק כתוצאה מעיכוב תוצאת פסק הדין.

1. העובד טוען כי ברירת המחדל היא כי הזוכה בפסק דין זכאי לממשו באורח מידי, וכי על פי רוב במקרה של חיוב כספי אין מקום להורות על עיכוב ביצוע למערער על תוצאת פסק דין. לטעמו של העובד המעסיקה לא הראתה מדוע ייגרם לה נזק בלתי הפיך לו תמומש תוצאת פסק הדין, ולא הצליחה להראות מדוע לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו היה ותוצאת פסק הדין תשתנה.

העובד טוען כי סיכויי הערעור אינם גבוהים שכן המעסיקה לא חלקה על זכאותו בחלק נרחב מרכיבי השכר שנפסקו לטובתו בסך 22,082 ש"ח. בעניין זה ציין העובד כי הסכום הכולל עליו חלוקים הצדדים עומד על סך 37,744 ש"ח, וכי גם בעבור סכומים אלה, סיכויי ערעור המעסיקה נמוכים. זאת משום שקביעת בית הדין ביחס לזכאותו לדמי נסיעות ופדיון חופשה שנתית נומקה כראוי ועל פי הקבוע בדין, ומשום שבאופן כללי עיקר הערעור מופנה כלפי קביעות עובדתיות וקביעות מהימנות של בית הדין קמא. עניינים שבהם ערכאת הערעור איננה מתערבת על פי רוב.

בהתייחס לטענות המעסיקה לקיזוז הלוואה שקיבל לצורך ביצוע טיפולי שיניים טוען העובד כי המעסיקה לא הציגה קבלה או כל מסמך אחר אשר יכול היה ללמד כי שילמה בעבור טיפול השיניים של העובד. באשר לתשלומים שטענה המעסיקה כי שולמו לעובד מעבר לשכר הבסיס, טוען העובד כי מדובר בטענה חדשה שאין לה זכר בכתב ההגנה של המעסיקה בבית הדין קמא, וכי המעסיקה למעשה מעלה טענות חדשות שלא נטענו בהליך קמא ומבלי שקיבלה אישור מבית הדין להוספת ראיה בהליך הערעור.

1. בתשובתה לתגובת העובד טוענת המעסיקה כי הטבלה שצורפה לבקשה איננה אלא נתוני השכר כפי שנמסרו למת"ש, כי אין מדובר בראייה חדשה וכי על פי המצוין בה היא זכאית לקיזוז בסך 56,491 ש"ח מרכיבי השכר שנקבע כי עליה לשלם לעובד. כמו כן, שבה המעסיקה וחזרה על טענותיה בדבר קיזוז ההלוואה לצורך ביצוע טיפול שיניים; ועל טענותיה בדבר שגיאת בית הדין בקביעת הזכאות לתשלום דמי נסיעות והפרשי דמי חופשה.

דיון והכרעה

1. נקודת המוצא היא כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. הצדקה לעיכוב ביצוע מותנית, דרך כלל, בהצטברות שני תנאים: האחד - סיכויי הערעור להתקבל טובים (ע"א 8374/13 איי.פי.סי. טכנולוגיות ייבוא ושיווק בע"מ נ' ג'או ויז'ן אינק (10.3.14)). מטבע הדברים, בשלב זה של הדיון עמדתו של בית הדין בנוגע לסיכויי הערעור משקפת את התרשמותו על פני הדברים, ואין בה כדי לקבוע מסמרות בנוגע לסיכויי הערעור (ע"א 6146/00 עיריית תל אביב יפו נ' בצלאל אהובה (19.11.2000)); השני - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי למשיב אם יעוכב הביצוע (מאזן הנוחות). בין שני התנאים מתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסיכויי הערעור טובים יותר כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך (ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ' קורנוקופיה אקוויטיז בע"מ (10.3.14)).
2. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי. כפי שהציגה זאת המעסיקה, חלק מרכיבי השכר שנפסקו לטובת העובד אינם נתונים במחלוקת. מדובר בתשלומים שחויבה המעסיקה לשלם לעובד בשל היעדר הודעה על תנאי עבודה, תשלומים לקרן השתלמות, תשלום דמי חגים, ימי שמחה, שי לחג ודמי הבראה בסך 22,082 ש"ח.
3. באשר לרכיבים עליהם הוגש הערעור –דמי נסיעות ופדיון חופשה שנתית כמו גם טענות המעסיקה בדבר רכיבים שלא קוזזו על ידי בית הדין האזורי. ראשית, טענות המעסיקה בנוגע לקיזוז נוגעות לעניינים עובדתיים ולממצאי מהימנות שהוכרעו בבית הדין האזורי ובהן ככלל ממעטת ערכאת הערעור להתערב. שנית, תביעת העובד לדמי נסיעות לכאורה אינה מפורטת. שלישית, חישוב החופשה השנתית לא לקח בחשבון את חלקיות המשרה של העובד. מכאן שחלק מטענות הערעור אינן משוללות יסוד.
4. בנסיבות אלה, גם מאזן הנוחות נוטה לטובת המעסיקה, שכן לא ניתן לקבוע שטענתה כי תתקשה לגבות את כספי זכייתה במקרה שבו תעביר את התשלום וערעורה יתקבל, היא טענה חסרת בסיס. זאת משום שהעובד מתגורר בשטחי הרשות הפלסטינאית. בהתייחס לעניין זה נקבע כי אין להסתפק בכך שהזוכה בפסק דין הוא תושב שטחים כדי לעכב את ביצוע פסק הדין, אך אין להתעלם מנתון זה תוך התחשבות במכלול הנסיבות ותוך בחינת כל מקרה לגופו (ראו: ע"ע (ארצי) 34001-10-13 גל – עודה עמ' 7 (30.3.2014)). לפיכך, מצאתי כי יש לעכב את ביצוע פסק הדין באופן חלקי ועל סכום של 25,000 ש"ח.
5. סוף דבר – הבקשה מתקבלת באופן חלקי: ביצוע תשלום 25,000 ש"ח מתוך כלל הסכום שנפסק לטובת העובד בפסק הדין יעוכב אם המעסיקה תפקיד בקופת בית הדין סכום זה במזומן או בערבות בנקאית עד ליום 17.5.2020. יובהר כי ביצוע שאר הסכומים שנפסקו בפסק הדין איננו מעוכב. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ט' אייר תש"פ (03 מאי 2020) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.