ניתנה ביום 09 פברואר 2021

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי חיפה (השופט נוהאד חסן ונציגי הציבור מר דניאל אמזלג ומר עמירם אלון; ב"ל 6667-01-09), בגדרו נדחתה תביעתו של המערער להכיר במחלת סרטן הכליה בה לקה כ"פגיעה בעבודה" כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי, בדרך של מחלת מקצוע או בעילת ה"מיקרוטראומה" (להלן – פסק הדין).
2. המערער, יליד שנת 1947, הוא מהנדס אזרחי במקצועו ועבד במועדים הרלבנטיים לתביעה בנמל חיפה, כמפקח על ביצוע עבודות קבלנים וכמנהל פרויקטים. במסגרת עבודתו נדרש, בין היתר, לערוך צלילות בשטחי נמל חיפה. בשנת 2006, אובחן המערער כחולה במחלת סרטן הכליה. לטענתו, מחלת הסרטן התפתחה בכליה שבגופו עקב חשיפתו לחומרים רעילים המצויים במי הים באזורים בהם צלל במסגרת עבודתו, לרבות בבוצה הקרקעית של נחל הקישון, שהועברה לשטחי הנמל והוא היה אחראי על פינויה. אשר על כן, הגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן – המוסד) להכיר במחלתו כ"פגיעה בעבודה", ומשדחה המוסד את תביעתו, עתר לבית הדין האזורי. לשם הוכחת תביעתו, הגיש המערער לבית הדין האזורי דו"חות ניטור של מי הים בנמל (להלן – דו"חות הניטור).
3. ביום 1.10.17 ניתן פסק דין בתיק לפיו המערער "לא השכיל להוכיח, קיומה של תשתית עובדתית לחשיפה לחומרים רעילים/מסוכנים בעת שצלל במי הים" (שם, סעיף 17) ותביעתו נדחתה (להלן – פסק הדין הראשון). זאת, מאחר שבית הדין האזורי מצא קשיים ברלבנטיות דו"חות הניטור, שעה שלא נעשו באזור הרציפים בהם צלל המערער, אלא ברציפים סמוכים, ולא בשנים בהן צלל, אלא בשנים קרובות. אולם, המערער הגיש ערעור על פסק דין זה (עב"ל 938-11-17) ובהסכמת הצדדים התיק הוחזר לבית הדין האזורי על מנת שימנה מומחה רפואי מטעם בית הדין, שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין מחלתו של המערער לבין עבודתו.
4. משהוחזר התיק לבית הדין האזורי, מינה בית הדין האזורי את ד"ר דורית וינברג, מומחית ברפואה תעסוקתית, לשמש מומחית מטעם בית הדין (להלן – המומחית). המומחית בחוות דעתה סקרה את עובדות המקרה והמסמכים הרפואיים של המערער, את הספרות הרפואית בנוגע לחשיפה תעסוקתית לגורמים רעילים וכן את דו"ח ועדת שמגר לעניין הצלילות בקישון. אולם דו"חות הניטור לא הובאו בפניה, ולא נלקחו בחשבון במסגרת חוות דעתה. המומחית הגיעה למסקנה כי (מצוטט בסעיף 4 לפסק הדין):

"... בדוח ועדת המומחים משנת 2013 צויין כי מאמצע שנות ה-90 'החלה מגמה של ירידה בכמות ההזרמה של שפכים תעשיתיים לקישון'.

לאור זאת שהתובע החל בצלילות בשנת 1999 נראה כי חשיפתו היתה נמוכה יותר מזו שהיתה בשנים שקדמו לכך.

* התובע אובחן כלוקה בסרטן הכליה בגיל 59, כפי שצוין ב-UPTODATE הגיל החציוני של הלוקים בסרטן הכליה הינו 64, כך שהתובע לקה בגידול בגיל שהינו אופייני להופעת המחלה. יש לציין כי בוועדת המומחים משנת 2013 לעניין הצוללים בקישון הומלץ להכיר בצוללנים שלקו במחלה מגיל 49 ומטה.

* תקופת החביון בין התחלת הצלילות ובין גילוי המחלה הינה של 7 שנים. בועדת המומחים הומלץ כאמור להכיר במחלה במידה ותקופת החביון היתה 10 שנים לפחות".

בקשתו של המערער להפנות שאלות הבהרה למומחית - נדחתה "שכן אין כל הצדקה עניינית לכך; המומחית נתנה חוות דעת מפורטת ומנומקת, התמודדה עם כל השאלות שהופנו אלי" (סעיף 8 לפסק הדין).

1. נוכח חוות הדעת של המומחית, נדחתה בשנית תביעתו של המערער, בפסק הדין מושא הערעור שלפנינו. וזו לשון פסק הדין:

"9. לגופו של עניין, מהאמור בחוות הדעת שנתנה המומחית, לא מצאנו כל הצדקה עניינית שלא לקבל את קביעותיה של ד"ר דורית וינברג בחוות הדעת שניתנה בעניינו של התובע. ד"ר וינברג קיימה דיון מפורט ומנומק בכל הקשור לפגימתו הנטענת, וקבעה בנוגע לסרטן הכליה, כי גורמי הסיכון המבוססים במקרה של RCC הינם חשיפה לטבק, השמנת יתר ויתר לחץ דם וכי ככלל, RCC אינה מוכרת כמחלה הנגרמת כתוצאה מחשיפה סביבתית כלשהי ואין גורם סביבתי שקושר בצורה חד משמעית כולל הדגמת קשר של close-response עם עליה בסיכון ל-RCC. על פי סקירת הספרות, הגורמים אליהם הייתה חשיפה בקישון ועשויים היו להוביל להתפתחות RCC הינם (TCE) hydrocarbons, Cadmium ו-Lead, אולם חשוב להדגיש כי קשר זה אינו חד משמעי ולא מבוסס דיו ולא קושר בין החשיפה בקישון והיא רעות של RCC.

המומחית הגיעה למסקנה, כי אין סיכוי של 50% לקשר סיבתי בין מחלתו של התובע וחשיפתו לצלילות בקישון וזאת מהנימוקים שפורטו בהרחבה בחוות הדעת ובין היתר לאור העובדה שהתובע החל בצלילות בשנת 1999 וכי חשיפתו הייתה נמוכה יותר מזו שהייתה בשנים שקדמו לכך וכי התובע אובחן כלוקה בסרטן הכליה בגיל 59 כאשר הגיל החיציוני של הלוקים בסרטן זה הינו 64 כך שהתובע לקה בגידול בגיל שהינו אופיני להופעת המחלה".

יצוין כי בית הדין האזורי הדגיש כי "פסק דין משלים זה, בא להוסיף על נימוקינו בפסק הדין שניתן עוד ביום 1.10.17, ואשר כל האמור בו מהווה חלק בלתי נפרד מפסק דין זה" (סעיף 7 לפסק הדין).

1. לטענת המערער, שגה בית הדין האזורי שעה שסירב להעביר את דו"חות הניטור לידי המומחית. מאחר שבית הדין הארצי הורה בעב"ל 938-11-17 על החזרת התיק לבית הדין האזורי, לאחר מתן פסק הדין הראשון, היה על בית הדין האזורי להעביר את דו"חות הניטור לידי המומחית ולא "להתחפר" בעמדתו שבפסק הדין הראשון. לדידו של המערער, דו"חות הניטור רלבנטיים, אף שנעשו ברציפים סמוכים לאלו בהם צלל ובשנים קרובות לשנים בהן ביצע את הצלילות. שכן, הפסיקה הכירה בקושי להוכיח חשיפה לחומרים מסרטנים, גם כי לרוב מדובר בחשיפה המתפרסת על פני שנים רבות. לפיכך, גישה מחמירה שעומדת על כך שדו"חות הניטור יהיו במדויק ברציפים ובשנים בהן המערער נחשף לחומרים, מטילה נטל קשה מנשוא על נפגעי עבודה אשר נחשפו לחומרים מסרטנים. משכך, עותר המערער בערעור שלפנינו להחזיר את התיק לבית הדין האזורי ולהורות כי דו"חות הניטור יועברו לידי המומחית, לשם קבלת חוות דעת חדשה.
2. המוסד סומך ידיו על פסק דינו של בית הדין האזורי וכן על החלטתו שלא להעביר את דו"חות הניטור לידי המומחית, שעה שנקבע כי אלו אינם רלבנטיים.
3. ביום 7.1.20 קיימנו דיון במעמד הצדדים, ובסיומו הצענו לצדדים הסדר דיוני, אשר לא הסכימו לו. נציין כי התרשמותנו הלכאורית, ומבלי לקבוע מסמרות – לכאן או לכאן – היתה כי על פני הדברים, על יסוד התשתית העובדתית והרפואית הנוכחית, בפני המערער ניצבות משוכות שגובהן אינו מבוטל, בלשון המעטה. יחד עם זאת, נוכח החללים הראייתיים ומחלתו הקשה של המערער, החלטנו כי בטרם נמצה את ההכרעה בערעור, ליתן למערער הזדמנות להמציא עד ליום 19.4.20 חוות דעת המתייחסת לרלוונטיות דו"חות הניטור הקיימים לעניינו של המערער. זאת, בשים לב למקומות והמועדים אליהם מתייחסים דו"חות הניטור בראי המקומות והמועדים בהם צלל. אם לא ייעשה כן, יינתן פסק הדין על יסוד חומר התיק.
4. התיק יובא לעיוננו ביום 20.4.21.

ניתנה היום, כ"ז שבט תשפ"א (09 פברואר 2021) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.