העתירה המנהלית לפני נסבה על החלטת הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רמת גן (המשיבה 1) במסגרתה האריכה הוועדה המקומית תוקפה של החלטה למתן היתר למשיבים 2-14 להרחבת מרפסות דירותיהם. לטענת העותרים, בהחלטה האמורה נפלו מספר פגמים היורדים לשורשם של דברים ואשר יש בהם בכדי להוביל להתערבות בית המשפט. בכלל כך, נטען כי הארכת התוקף נעשתה בניגוד לדין ומבלי שהבקשה להיתר עמדה בתנאי הסף הקבועים בדין. קרי – פרסום, יידוע בעלי הזכויות במקרקעין וקיום תימוכין קניינים.

העובדות בקצירת האומר;

1. העותרים והמשיבים הם חלק מבעלי דירות בבית משותף ברחוב רימלט 16 ברמת גן הידוע כגוש 6186 חלקה 679 (להלן: "הבית המשותף" ו - "המקרקעין"). בבית המשותף קיימות בסך הכל 81 דירות. הבית המשותף נבנה על ידי - חברת נוה גד בנין ופיתוח בע"מ, וחברת אוסיף מרום נוה בע"מ (להלן: "היזם"), אשר היו רשומות כבעלות המקרקעין וזאת, עד לשנת 2019, אז – לאחר שנרשם בית משותף ביום 16/8/18 – הועבר רישום הזכויות בדירות בבית המשותף על שמם של הדיירים ובכלל כך, על שמם של העותרים והמשיבים.
2. המשיבה 1 היא הוועדה המקומית לתכנון ובניה ברמת גן (להלן: "הוועדה המקומית"), אשר בתחום שיפוטה מצויים המקרקעין והיא כאמור זו אשר קיבלה את ההחלטה העומדת במרכז הדיון בעתירה.
3. המשיבים 2-14 (להלן: "המשיבים") הם כאמור בעלי 8 דירות הממוקמות בקומות 16-19 בחלקו הצפוני של הבית המשותף, אשר ביקשו לבצע עבודות של הרחבת מרפסות ביתם. לשם כך, הגישו המשיבים ביום 13/6/13, בקשה מספר 2013319, לקבלת היתר בנייה לתוספת שטח לשמונה מרפסות בשמונה דירות, על ידי סגירת פתחים בין קורות, באמצעות ניוד שטחים מממ"דים בדירות אלו למרפסות (להלן: "הבקשה הראשונה להיתר"). לבקשה זו הוגשה התנגדות לוועדה המקומית על ידי חלק מהעותרים.
4. ביום 18/1/15 החליטה ועדת רשות הרישוי מטעם הוועדה המקומית, לסרב לבקשה להיתר מ"מהסיבה שחסרה חתימת הבעלים "נווה גד בניין ופיתוח בע"מ" ו"אוסיף מרום נוה בע"מ" על גבי תשריט הבקשה, ניתן יהיה לשוב ולדון לאחר קבלת חתימת בעלים כחוק וכן תכנון הרחבת מרפסות לכלל דיירי הבנין כמבוקש בהתנגדות שהוגשה."
5. לאחר שהוספו חתימות היזם, אישרה רשות הרישוי ביום 3/11/15 את הבקשה להיתר ודחתה את התנגדות העותרים וזאת הואיל ו:"התקבלו חתימות בעלי הזכויות הנדרשות על פי חוק, אי לכך אין מניעה לאשר המבוקש וההתנגדויות שהוגשו נדחות. כמו כן, אין מניעה תכנונית לאשר סגירת חללים בין המרפסות אשר תוכננו כך בעבר עקב שיטת חישוב שטחים שונה. תיקון הערות הבדיקה, הערות ע"ג תשריט הבקשה ובתנאי מהנדסת העיר."
6. על החלטה זו הוגש ערר על ידי חלק מהעותרים, לוועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מחוז תל אביב (רג/6039/16 מיכה קופמן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן) (להלן בהתאמה: "הערר הראשון" ו "ועדת הערר"). במסגרת הערר טענו העותרים כי יש להורות על בטלות ההחלטה הואיל וקודם לדיון בה לא פורסמה הקלה לפי סעיף 149 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה"), הנסבה על ניוד השטחים ש"השתחררו" משטחים עיקריים של ממ"דים וניצולם כשטחי גזוזטרות.
7. ביום 3/7/16 החליטה ועדת הערר, בהסכמת הצדדים מבלי שאף צד הודה בטענות רעהו, להחזיר את הדיון לוועדה המקומית לשם פרסום הקלה. בהתאם להסכמה כאמור, פורסמה ההקלה כנדרש והעותרים הגישו התנגדויותיהם להקלה.
8. במסגרת התנגדותם טענו העותרים ראשית כי הבקשה להיתר נעדרת תימוכין קניינים. כך, לטענת העותרים בנסיבות בהן היזם חתם, תוך שלחתימתו הוסיף סייג ולפיו אין בחתימתו בכדי למנוע מהדיירים בבית המשותף להתנגד לבקשה, הרי שלא די בחתימת היזם – בעלי המקרקעין – אלא שנדרשת גם חתימת כלל בעלי הזכויות בדירות בבית המשותף. כמו כן, טענו העותרים, כי השלמת החללים המבוקשים הופכת את המרפסות הקיימות ממרפסות שהן היום גזוזטרות, למרפסות שאינן גזוזטרות, מאחר ואינן חשופות בשלוש פאות כפי שנפסק בעמ"נ 6443-12-10 דיור ב.פ. בע"מ נ' עיריית רחובות (29/11/11). לאור זאת, נטען כי יש לערוך חישוב שטחים שונה מזה אשר נעשה במסגרת הבקשה להיתר.
9. ביום 11/6/17 דחתה ועדת המשנה מטעם הוועדה המקומית את התנגדות העותרים להקלה ואלו הגישו ערר על החלטתה זו (רג/6119/17 אדרי אריה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן) לוועדת הערר (להלן: "הערר השני").
10. ביום 7/5/18 ניתנה החלטת ועדת הערר בערר השני. במסגרת החלטתה דחתה ועדת הערר ראשית את טענותיהם של העותרים בדבר העדר תימוכין קניינים וקבעה כי:

"אנו סבורים כי הועדה המקומית רשאית היתה לדון בבקשה בהתבסס על העובדה שבעליה הרשום של הקרקע חתום עליה. ההערה שהתווספה לצידה של החתימה אינה יכולה להתפרש, לעמדתנו, כהערה המונעת את הגשת הבקשה או את הדיון בה ככל שיוגשו התנגדויות דיירים.

למען הסר ספק אין בקביעה זו כדי לקבוע קביעות קנייניות, אלא שאיננו סבורים כי הוועדה המקומית טעתה כאשר דנה בבקשה לגופה. "

אשר לטענות לגוף העניין, קרי בכל הנוגע לשאלה האם המרפסות לאחר הרחבתן הן גזוזטרות, קיבלה ועדת הערר את טענות העותרים ולפיה לאור מבנה המרפסות המורחבות, הרי שבחלקן אין הן בגדר גזוזטרות אלא מרפסות – קביעה שיש בה כדי להשליך על חישוב השטחים. כיוון שכך, נקבע על ידי ועדת הערר כי:

"השלמת המרפסות המבוקשת יוצרת צורך בתחשיב חדש של זכויות, שכן חלק משטחי המרפסות, לאחר השלמת החללים, אינם עונים עוד להגדרת גזוזטרה.

לפיכך הערר מתקבל בנקודה זו.

ככל שיוצג לוועדה המקומית תחשיב זכויות חדש שיאפשר השלמת חלק מהחללים (בשטח עיקרי ש"שוחרר" מהממ"דים ובשטח גזוזטרות מכוח תקנות חישוב שטחים בחלק מהמרפסות שהן גם גזוזטרות), יוכלו מבקשי ההיתר לתקן את הבקשה להיתר באופן שניצול השטחים יהיה תואם את הכרעתנו."

1. לטענת העותרים, ממועד מתן ההחלטה על ידי ועדת הערר ועד למועד בו הוגש על ידי המשיבים תשריט מתוקן, חל שינוי נסיבות המוצא ביטויו בשניים – ראשית, כאמור נרשם בית משותף ומשכך, חל שינוי ברישום הבעלויות במקרקעין, באופן שתחת רישום היזם נרשמו בעלי הדירות. זאת ועוד, נכנסו לתוקפן תקנות התכנון והבנייה (רישוי בניה), תשע"ו – 2016 ובכללן גם תקנה 36, המחילה חובה לקבלת הסכמת כלל בעלי הזכויות במקרקעין לבקשה להיתר. לאור זאת, פנו העותרים אל הוועדה המקומית ביום 15/3/20 וביקשו כי בשל שינוי הנסיבות ובהינתן שחלפו למעלה מחמש שנים ממועד הגשת הבקשה להיתר, יפורסמו הבקשה להיתר לרבות חישוב השטחים מחדש, תוך יידוע כל בעלי הזכויות, על מנת שאלו יבחנו בעצמם את הבקשה להיתר ויתנו דעתם למבוקש במסגרתה.
2. על פנייתם זו של העותרים השיבה היועצת המשפטית של הוועדה המקומית- עו"ד אירה יעקב סולוביציק - ביום 17/3/20. במסגרת תשובה זו נטען, כי בהינתן שבמסגרת החלטת ועדת הערר נקבע על ידי ועדת הערר שעל מבקש ההיתר לתקן הבקשה להיתר תוך תיקון תחשיב השטחים ובהינתן שהתכנית החדשה לאחר התיקון זהה לחלוטין לתכנית הראשונה אשר נחתמה על פי החוק, תוך שמדובר בצמצום שטח המרפסת באותה גיאומטריה כפי שהיתה בהתחלה - הרי שאין צורך להביא את העניין לדיון נוסף בפני הוועדה המקומית לאחר תיקון הבקשה, שנעשה על פי החלטת ועדת הערר וכן, אין צורך בחתימה מחודשת של הבעלים. בשולי תשובתה הוסיפה הוועדה המקומית וציינה, כי הדיירים זכאים לפעול למיצוי טענותיהם הקנייניות או החוזיות בערכאות המתאימות.
3. בהמשך לכך החליטה רשות הרישוי ביום 24/3/20 להאריך את תוקף החלטת ועדת הערר בשנה נוספת עד ליום 7/5/20 ולאחר מכן, אישרה את הבקשה להיתר וחתמה עליו ביום 18/5/20.
4. על החלטת רשות הרישוי להאריך את תוקף החלטת ועדת הערר וכן, על עמדת היועצת המשפטית של הוועדה המקומית כפי שהובעה ביום 17/3/20 - נסבה העתירה דנן.

עיקרי טענות העותרים:

1. לטענת העותרים, בעמדות הוועדה המקומית, כפי שמצאו ביטוין במכתבה של היועצת המשפטית של הוועדה המקומית, כמו גם בהחלטתה להאריך את תוקף החלטת ועדת הערר, נפלו פגמים אשר יורדים לשורשם של דברים ומצדיקים התערבותו של בית משפט זה.
2. כך וראשית, טוענים העותרים כי טעתה הוועדה המקומית עת החליטה שלא לקיים דיון מחודש בבקשה לפניה, תוך שקודם לדיון זה ייודעו בעלי הזכויות הנוכחיים במקרקעין ויתרה מכך, לאור שינוי הנסיבות בכל הנוגע לרישום הבעלויות במקרקעין, תדרש גם חתימתם של הבעלים הנוכחיים של המקרקעין על הבקשה להיתר. בהקשר זה טוענים העותרים כי לא זו בלבד שחובת היידוע, כמו גם חתימת הבעלים נדרשות לאור הוראות תקנה 36. אלא שבנסיבות בהם השתנה רישום הזכויות, נעדרת הבקשה תימוכין קניינים – עובדה אשר לאורה שומה היה על הוועדה המקומית לעכב את הדיון בבקשה לפניה ולהורות למשיבים להסדיר – בפני הערכאה המתאימה – את זכויותיהם הקנייניות. בהקשר זה טוענים העותרים כי האמור חל ביתר שאת בהינתן שתוספת השטחים למרפסות התבקשה תוך הסתמכות על ניוד שטחים ש"השתחררו" בעקבות שינוי בתקנות ההתגוננות האזרחית וניצול שטחים מכוח תקנות התכנון והבניה (חישוב שטחים) ואין מדובר בזכויות מכוח תכנית בת תוקף. מכאן, גורסים העותרים, כי נדרשת הסכמה של 100% מבעלי הזכויות במקרקעין (לפי סעיף 62(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק המקרקעין")) ולא 75% כפי שקובע בסעיף 71ב(א) לחוק זה. בהקשר זה מוסיפים העותרים וטוענים כי במסגרת הבקשה התבקש ניצול זכויות בנייה – ניצול אשר אף הוא מעלה שאלות קנייניות וזאת, בהינתן שעל פניו מדובר בזכויות המוקנות לכלל בעלי המקרקעין ולא מיוחדות למשיבים דווקא. נטען כי בנסיבות אלו, בהעדר תימוכין קניינים, שומה היה על הוועדה המקומית לעצור את הליך התכנון עד להצגת תימוכין קנייניים מטעם מבקשי ההיתר. העותרים מוסיפים ומציינים, כי בעת האחרונה ניתנו בבית המשפט לעניינים מנהליים מספר פסקי דין לפיהם חובת ההוכחה להצגת תימוכין קנייניים, עוד קודם לדיון אצל מוסד התכנון, מוטלת לפתחו של מבקש ההיתר. אשר על כן, נטען כי שגתה הוועדה המקומית, עת למעשה "הפכה היוצרות" והפנתה את העותרים לבירור טענותיהם הקניינות בפני ערכאות שונות וזאת, תחת לעכב הדיון ולהפנות את המשיבים לבירור כאמור. נטען כי בהתעלמותה של הוועדה המקומית מהעדרם של תימוכין קניינים ובמחדלה מעיכוב הדיון לפניה עד שהנושא הקנייני יוסדר- הפרה הוועדה המקומית את חובת ההגינות המנהלית, ואת ההלכות שנקבעו על ידי בתי המשפט.
3. יתרה מכך, לטענת העותרים ההחלטה למתן היתר בנייה בתנאים ניתנה ביום 11/6/17 ובהתאם לדין תוקפה הוא למשך שנה ולא ניתן להאריכה – לפי תקנה 20 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו, ואגרות, תש"ל – 1970 (להלן: "תקנות הבקשה להיתר") אלא לשנה נוספת. למצער נטען כי כך הם פני הדברים גם בהתאם לתקנה 46 לתקנות התכנון והבנייה (רישוי בניה),תשע"ו – 2016 (להלן: "תקנות הרישוי") שעמדה בתוקפה בעת מתן ההחלטה האחרונה ולפיה תוקף ההחלטה בבקשה להיתר הוא למשך שנתיים ולא ניתן להאריכו כלל. כיוון שכך, נטען כי לא ניתן היה להאריך את מועד תוקף ההחלטה בדבר מתן היתר ביום 24/3/20. עוד נטען כי החלטת וועדת הערר אינה החלטה הקובעת מתן היתר בתנאים, אלא החלטה במסגרתה נקבע כי תוגש בקשה מתוקנת להיתר. משכך נטען כי לא ניתן היה להאריך תוקפה של החלטה זו ומכוח הארכה זו ליתן היתר בנייה. בשים לב לאמור, נטען כי הארכת התוקף לפרק זמן של שנה נוספת, באופן שההחלטה עומדת בתוקפה למשך יותר משנתיים, עומדת בסתירה להוראות התקנות. יתרה מכך, נטען כי הארכת תוקף כאמור אף מנוגדת למדיניות אשר מגולמת בהגבלת האפשרות להארכת התוקף הקבועה בתקנות, ובהתאם לה, לאור צרכי התכנון המשתנים, קיימת חשיבות לאפשרות לבחינה מחדש של ההחלטה למתן היתר. העותרים מוסיפים וטוענים כי במקרה לפנינו ניתן אף לראות את התגשמות הרציונל העומד בבסיס הקביעה בדבר הגבלת תוקפה של החלטה למתן היתר בתנאים. זאת בהינתן שאמנם חל שינוי נסיבות – הואיל ורישום בעלי הזכויות השתנה והיזם אשר חתם לפני 5 שנים על הבקשה, אינו עוד הבעלים.
4. נוסף על כך טוענים העותרים כי בנסיבות אלו, היה על הוועדה המקומית לחייב את המשיבים להגיש בקשה מתוקנת להיתר, בקשה המקיימת את כל דרישות הדין ובכלל כך כפי שכבר נטען לעיל- תוך חיוב המשיבים בחתימת הבעלים, ביידוע הבעלים ובפרסום.
5. לאור כל המקובץ לעיל, טוענים העותרים, כי בהחלטת הוועדה המקומית נפלו מספר פגמים מהותיים היורדים לשורשו של ההליך ומצדיקים התערבותו של בית המשפט. בנסיבות אלה, התבקש לקבל את העתירה.

עיקרי טענות המשיבים:

1. לטענת הוועדה המקומית, דין העתירה להידחות ממספר טעמים חלופיים ומצטברים כדלקמן.

ראש וראשונה מפנה הוועדה המקומית לכך, שבמסגרת העתירה המנהלית טענו העותרים רק כי נפלו פגמים בהתנהלות הוועדה המקומית המצדיקים התערבות שיפוטית. דא עקא, העותרים לא פירטו כל סעד המבוקש מבית המשפט – מחדל אשר נטען שיש בו בכדי להוביל לדחיית העתירה על הסף. טענה מקדמית נוספת המועלית על ידי הוועדה המקומית היא שעמדת היועצת המשפטית של הוועדה המקומית לא מהווה החלטה אשר ניתן לתוקפה במסגרת עתירה מנהלית ומשכך, גם הטענות הנסבות על עמדה זו דינן להידחות על הסף. זאת ועוד, לטענת הוועדה המקומית, בהתאם לפסיקה - החלטתה להאריך את מועד החלטת ועדת הערר- מעבר לכך שהיא נכונה ומבוססת כדבעי – היא החלטה טכנית מנהלית וכיוון שכך, מצויה בסמכות רשות הרישוי, אינה מקימה עילה להגשת עתירה מנהלית, אין כל חובה לערוך פרסום קודם למתן החלטה בה ואין כל זכות להתנגד לה.

לאור כל האמור טוענת הוועדה המקומית כי יש לדחות את העתירה על הסף.

1. הוועדה המקומית מוסיפה וטוענת כי דין העתירה דחייה גם לגופם של דברים. זאת ראשית הואיל ולטענת הוועדה המקומית – בניגוד לנקודת המוצא השגויה של העותרים – החלטת ועדת הערר היא החלטה למתן היתר בתנאים.

אשר לכך, פותחת הוועדה המקומית וטוענת כי לוועדת הערר הסמכות לדון ולהחליט כבדיון ראשוני ("דה נובו") בבקשה להיתר ובכלל כך, סמכותה כוללת את האפשרות לדון לגופה של בקשה להיתר ולקבוע כי היה מקום לקבלה או לדחותה בתנאים מסויימים. במקרה דנן, נטען כי ועדת הערר דנה בטענותיהם של העותרים במסגרת הערר – את חלקן – הנוגעות לתימוכין הקניינים דחתה ואילו את חלקן הנוגעות לקביעה האם מדובר במרפסות אם לאו וכהשלכה לכך, האם יש לערוך חישוב שונה - קיבלה. אלא, שבהקשר זה וועדת הערר לא קבעה כי ההחלטה למתן היתר בטלה, אלא שכל שקבעה הוא שיש להגיש תחשיב שטחים מחדש. כיוון שכך, נטען כי לא מדובר בהחלטה המבטלת את ההחלטה ליתן היתר, אלא בהחלטה הקובעת כי יש ליתן היתר בתנאי שיוגש תחשיב זכויות חדש. כתימוכין לטענתה זו מפנה ועדת הערר ללשון בה עשתה ועדת הערר שימוש בערר זה, אל מול קביעותיה בהחלטתה מיום 3/6/17 בערר הקודם. כך, בהחלטה מיום 3/6/17 קבעה ועדת הערר מפורשות כי: "אנו מורים על קבלת הערר במובן זה שהחלטת רשות הרישוי לאשר את הבקשה להיתר להרחבת המרפסות תבוטל" ולעומת זאת בהחלטתה מיום 7/5/18, קבעה ועדת הערר כי: "לפיכך הערר מתקבל בנקודה זו. ככל שיוצג לוועדה המקומית תחשיב זכויות חדש... יוכלו מבקשי ההיתר לתקן את הבקשה להיתר באופן שניצול השטחים יהיה תואם את הכרעתנו." כלומר, ועדת הערר לא ביטלה בהחלטתה את ההחלטה להיעתר לבקשה להיתר, אלא קבעה את העקרונות, אשר בהתאם להם על מבקשי ההיתר לתקן את התכנון כדי שיאושר. בנסיבות אלו, נטען כי החלטת ועדת הערר מהווה החלטה למתן היתר בתנאים ובהתאמה לכך, נטען כי יש לדחות את רובן המכריע של טענות העותרים. כך, נטען כי בהינתן שמדובר בבקשה למתן היתר בתנאים, הרי שבדין האריכה הוועדה המקומית בשנה תוקפה והארכה זו (בשים לב לכך שהחלטת ועדת הערר היא מיום 7/5/18), אינה חורגת ממגבלות הדין. זאת הן לפי הדין הקודם המאפשר הקובע תוקף ההחלטה לשנה ומאפשר הארכה בשנה נוספת (קרי בסך הכל שנתיים) והן לפי הדין החדש הקובע תוקפה של ההחלטה לשנתיים בלא אפשרות להארכה (אשר לפיו כלל לא היה צורך להאריך את תוקף החלטת ועדת הערר). לאור זאת נטען כי הגם שהוועדה המקומית מסכימה עם הרציונל העומד בבסיס קביעת הדין המגבילה את תוקפן של החלטות בבקשות להיתרים ולפיו לאור הדינמיות של התכנון יש מקום להתאים את בקשות ההיתר לצרכי התכנון המשתנות- הרי שבמקרה דנן – אין האמור רלוונטי, בהינתן שמדובר בהארכה בת שנה אחת בלבד להחלטת ועדת הערר. עוד מוצאת הוועדה המקומית להדגיש שבמקרה דנן ממילא מדובר בסך הכול בהרחבה קטנה של מרפסות, בשטח של כ-4 מ"ר לכל מרפסת, שממילא אינה מושפעת מ"צרכי התכנון המשתנים", אינה משפיעה על חזות הבניין ועושה שימוש בשטחים של הדירות המרחיבות עצמן, ולא על חשבון שטחים של דירות אחרות בבניין. אשר לכך, נטען כי הצורך וההיגיון התכנוני בהתקנת מרפסות בארץ הוא ברור ואינו נדרש להסבר, ו"צרכי התכנון המשתנים" לא שינו זאת.

1. זאת ועוד, נטען כי לאור קביעותיה של ועדת הערר, לא נדרש דיון חוזר בוועדה המקומית לאחר הגשת תכנית מתוקנת, אלא, שבעקבות החלטת ועדת הערר, לאחר הגשת התיקונים המתחייבים, ניתן להמשיך ולקדם את הוצאת היתר הבנייה ואין צורך או בסיס בדין לדרישת העותרים לחייב את מבקשי ההיתר לחזור אחורה, לתחילת ההליך התכנוני – רישוי, ולהתחיל הכול מחדש כאילו לא אירע דבר לאורך כל השנים ובכלל כך, לחייבם לפרסם מחדש את הבקשה, או להציג לבקשה מחדש תימוכין קניינים.
2. מבלי לגרוע מהאמור, טוענת ועדת הערר כי טענות העותרים – הנסבות על התימוכין הקניינים, הועלו גם בפני ועדת הערר ונדחו על ידה. נטען כי הואיל והעותרים לא תקפו את החלטת ועדת הערר על ידי הגשת עתירה מנהלית, החלטתה של ועדת הערר הפכה חלוטה ואין לעותרים כל זכות להעלות שוב עתה את הטענות אשר נדחו במסגרת החלטת ועדת הערר. לשם השלמת התמונה בלבד, מוסיפה הוועדה המקומית וטוענת כי במסגרת הפסיקה נקבע מפורשות כי הכרעה בשאלה קניינית או במחלוקת חוזית בין צדדים אינה מצויה בגדר סמכויות מוסדות התכנון, ומכך נגזר הכלל שלפיו במקרה בו, על פני הדברים, יש למבקשי ההיתר זכות קניינית, ואף אם קיימת מחלוקת לגבי זכות זו, מוסד התכנון יידון בבקשה להיתר מבלי שתהיה בכך הכרעה קניינית. נטען כי אמנם מכלל זה נגזר החריג, ולפיו על מנת להימנע מדיוני סרק במישור התכנוני, רשאי מוסד תכנון לבחון את ה"תימוכין הקנייניים" לבקשה ובהעדר תימוכין כאלו, רשאי מוסד התכנון (אך לא חייב) שלא לדון בבקשה להיתר. אלא, שלטענת הוועדה המקומית, במקרה דנן לא מתקיים החריג, זאת הואיל ובהתאם לפסיקה די בכך שקיימת אפשרות קניינית סבירה, אף אם היא שנויה במחלוקת, כדי שניתן יהיה לראות במבקשי ההיתר כבעלי תימוכין קנייניים לביצוע המבוקש בהיתר הבנייה ובמקרה דנן, האפשרות אשר נקבעה על ידי מוסדות התכנון ולפיה די בחתימות היזמים, היא סבירה. עוד טוענת הוועדה המקומית, כי אין מקום לקבל את טענות העותרים לפיה הואיל וחישוב השטחים הוא מכוח התקנות ולא מכוח תכנית בת תוקף, יש לקבל הסכמת 100% מהבעלים. אשר לטענה זו נטען כי יש לדחותה הואיל והטענה הקניינית נדחתה לגופה על ידי ועדת הערר, אשר הוסיפה וקבעה כי כל שעל המשיבים לעשות בכל הנוגע למרפסות הוא להגיש תחשיב חדש אשר יאפשר השלמת חלק מהחללים שנקבע כי הם מרפסות (ולא גזוזטרות) ויצביע על מקור הזכויות למרפסות. קרי, ועדת הערר קבעה –בקביעה שהפכה לחלוטה - כי אין בעיה מבחינת הסוגיה הקניינית וכי היא מאשרת את עצם הרחבת המרפסות ואולם, מחייבת הגשת תחשיב שיצביע על מקור הזכויות להשלמת השטחים.

עוד מפנה הוועדה המקומית לכך, שבניגוד למקרים אליהם הפנו העותרים בעתירתם, במקרה לפנינו מדובר בעותרים היודעים ומעורבים באופן פעיל בהליך התכנוני מתחילתו ומשכך, לא ניתן לטעון כי לאחר העברת הבעלות על שמם, היה מקום ליידעם בדבר ההליך התכנוני.

1. לאור כל האמור לעיל, התבקש בית המשפט לדחות את העתירה.
2. המשיבים 2-14 - מצטרפים לטענת הוועדה המקומית ובהתאם לה יש לדחות את העתירה, כמו גם לטעמים אשר פורטו על ידי הוועדה המקומית. על מנת שלא להאריך היריעה שלא לצורך, הנני מוצאת משכך לפרט רק את טענותיהם הנוספות אשר לא הועלו על ידי הוועדה המקומית.
3. בפתח טענותיהם טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות על הסף הואיל ומדובר ב"מעשה עשוי". כך, לטענת המשיבים הם פועלים במשך למעלה משבע שנים לשם קבלת היתר בנייה להרחבת המרפסות, כאשר העותרים פועלים כל אותו זמן להכשיל את הליך הרישוי ללא כל סיבה, פגיעה או נזק בהם או בזכויותיהם. נטען כי הוועדה המקומית וועדת הערר דחו את רובן המכריע של טענותיהם החוזרות של העותרים, ובשנת 2018 ניתנה החלטתה הסופית של ועדת הערר המחוזית לאשר את מתן ההיתר בכפוף למילויו של תנאי אחד ויחיד, אשר עם מילויו, קיבלו המשיבים את ההיתר ובהתאם לו ביצעו המשיבים את עבודות הרחבת המרפסות במלואן. נטען כי בנסיבות אלו – בהן מדובר במעשה עשוי שכן ניתן היתר והושלמה הבנייה, הרי שהעתירה הוגשה בניגוד לדין - כנגד החלטה חלוטה, מעשה עשוי, לאחר חלוף המועד הקבוע בחוק, ללא מיצוי הליכים בערכאה הרלוונטית, ובהעדר כל בסיס עובדתי או משפטי המעוגן בחוק או בפסיקה ומשכך, דינה דחייה.

ביתר פירוט טוענים המשיבים בהקשר זה כי העתירה הוגשה כנגד ההחלטה להאריך את תוקף החלטת ועדת הערר – הא ותו לא. בד בבד להגשת העתירה נמנעו העותרים מלהגיש בקשה למתן צו ביניים או צו ארעי לשם מניעת או עצירת עבודות הרחבת המרפסות. כמו כן, נמנעו העותרים מלעדכן את בית המשפט כי היתר הבנייה שניתן למשיבים נוצל על ידם במלואו וכי עבודות הרחבת המרפסות כבר בוצעו. קרי, העתירה מופנית כנגד מעשה עשוי. למעלה מן הצורך, מוסיפים המשיבים ומציינים כי העתירה אינה כוללת אף בקשה למתן צו עשה הכולל סעד של הריסת הבנייה שבוצעה, כאמור, בהתאם להיתר.

עוד מוסיפים המשיבים ומפנים לכך, שנוסף לעתירה דנן, נקטו העותרים בהליך נוסף בפני המפקחת על רישום המקרקעין, התלוי ועומד ומספרו 5/336/2020 (להלן: "התביעה בפני המפקחת"). במסגרת תביעה זו, הגישו העותרים בקשה לצו ביניים, אשר הוגשה בשיהוי ניכר ורק לאחר סיום מרבית העבודות ובמסגרת דיון בבקשה זו בפני המפקחת, נתנו העותרים הסכמתם להשלמת העבודות. כיוון שכך, טוענים המשיבים שלא זו בלבד שהעותרים נמנעו מלעדכן את בית המשפט כי המעשה עשוי והעבודות הושלמו, אלא שהעבודות בוצעו והושלמו בהסכמתם הפוזיטיבית בתביעה בפני המפקחת.

לטענת המשיבים, די באמור לעיל – הנימוק של מעשה עשוי והעדר סעד מתאים בעתירה – כדי להוביל לדחיית העתירה על הסף.

1. עוד טוענים המשיבים כי בהעדר כל בסיס בהוראות החוק והפסיקה, עיקר טענות העותרים מכוונות למעשה כנגד סבירות ההחלטה הטכנית בעניין הארכת המועד למתן ההיתר. טענות אלה יש לבחון במבחנים שנקבעו בדין לגבי הליך מנהלי, לרבות חזקת תקינות המנהל, וסבירות החלטת המנהל, ואין להחליף את שיקול דעת הרשות המנהלית בשיקול דעתו של בית המשפט.

כמו כן, לדידם של המשיבים, יש לבחון את המחלוקת שבין הצדדים, בשים לב לנזקים שנגרמו ועלולים להיגרם למשיבים כתוצאה מהגשת העתירה (וככל ותתקבל), וכן אל מול העובדה כי לעותרים או לזכויותיהם לא ייגרם, לא יכול להיגרם, ואפילו לא נטען שייגרם – כל נזק.

עוד מפנים המשיבים לכך, שהעותרים אינם טוענים כל טענה לגבי תחשיב הזכויות החדש לגופו ומשכך, הרי שאין מחלוקת כי התחשיב החדש שהוגש על ידי המשיבים עומד בתנאי החלטת ועדת הערר. בנסיבות אלו נטען כי ברי, שהחלטת הוועדה המקומית ניתנה כדין, ולכל הפחות היא סבירה נוכח קיום התנאי היחיד בהחלטת ועדת הערר. זאת ועוד, לטענת המשיבים, חישוב השטחים החדש הוגש תוך צמצום משמעותי של השטחים, וזאת לנוכח טענות העותרים בערר. נטען כי כעת, משניתן היתר על השטח המצומצם, מבקשים העותרים לדון מחדש בבקשה מתחילתה, כביכול בשל שנוי התכנית ואולם, הם מתעלמים מכך, שהשינוי האמור הוא לטובתם ונובע כל כולו מקבלת טענותיהם בפני ועדת הערר. עוד טוענים המשיבים כי אין לקבל את טענות העותרים, המוגדרות על ידי המשיבים כ"אבסורדיות" ובהתאם להן לאור חלוף השנים יש לדון בבקשה מחדש, זאת בשעה שהעותרים הם אלו אשר גרמו להתמשכות הליכי התכנון בהתנגדויות והליכים אשר נקטו.

1. המשיבים מצטרפים לטענות הוועדה המקומית ולפיהן החלטת ועדת הערר אינה אלא החלטה למתן היתר בתנאים וכיוון שכך, הרי שלא זו בלבד שלא נפל פגם בהארכת תוקפה על ידי רשות הרישוי, אלא שעל ההחלטה האחרונה אף לא קיימת זכות להגשת ערר או עתירה מנהלית.
2. עוד מפנים המשיבים לכך, שלא נפל כל פגם בהחלטת מוסדות התכנון בכל הנוגע לתימוכין הקנייניים משהבקשה להיתר נחתמה על ידי היזם שעל שמו היו רשומות- במועדים הרלוונטיים – 100% מזכויות הבעלות במקרקעין. עוד טוענים המשיבים כי ממילא לו סברה ועדת הערר כי יש לקבל את חתימות בעלי הדירות, הייתה מורה כן. ויתרה מכך, לו רצו העותרים לתקוף את החלטת ועדת הערר, היו צריכים להגיש עתירתם לפני שנתיים, בטרם הפכה ההחלטה לחלוטה. אשר לכך, מוסיפים המשיבים וטוענים כי הלכה למעשה, במסגרת העתירה המנהלית מנסים העותרים ב"דלת האחורית" לתקוף את החלטת ועדת הערר אשר ניתנה לפני שנתיים והפכה זה מכבר לחלוטה וניסיון זה יש לדידם לדחות.
3. זאת ועוד, לטענת המשיבים, יש לסלק את העתירה על הסף משהוגשה תוך שיהוי ניכר ובחוסר תום לב חמור. בהקשר זה מפנים המשיבים לכך, שאף לשיטת העותרים, כבר ביום 17/3/20, הועברה לעותרים עמדת הוועדה המקומית ואולם, הגם ידיעתם הפוזיטיבית של העותרים בדבר עמדה זו כבר ביום 17/3/20, הגישו העותרים את העתירה בשיהוי רק ביום 5/5/20, קרי בחלוף למעלה מ - 45 ימים ממועד קבלת עמדה זו. זאת ועוד, נטען כי גם ככל שנקודת ההתייחסות היא ההחלטה מיום 24/3/20, הרי שהעתירה הוגשה בשיהוי וזאת, הואיל והעתירה הוגשה רק ביום ה- 42 לאחר ההחלטה מיום 24/3/20 –קרי 3 ימים בטרם חלוף המועד האחרון להגשת עתירה הקבוע בסעיף 3 לחוק. נטען כי היה מצופה שהעתירה תוגש בתוך ימים ספורים ממועד קבלת העמדה או ממועד קבלת החלטה ואולם, העותרים השתהו שיהוי ניכר, חסר תום לב וללא כל הסבר. בה בשעה שהמשיבים הסתמכו על החלטת הוועדה המקומית ופעלו ללא לאות - לקבלת היתר, לקבלת אישור תחילת עבודות, ליצירת קשר עם קבלנים לקראת התקשרות חוזית לביצוע העבודות ועוד כיו"ב.

המשיבים מוצאים להדגיש כי תימוכין לטענתם ולפיה השיהוי אינו מקרי או תם לב, אלא נעשה בכוונת מכוון לפגוע במשיבים, ימצא גם בכך שהעתירה הוגשה כנגד הוועדה המקומית בלבד – תוך התעלמות מהפגיעה הצפויה והבלתי נמנעת במשיבים. זאת ועוד, גם כאשר הגישה הוועדה המקומית בקשה לצירוף המשיבים, ניתנה לעותרים הזדמנות לתקן את מחדלם ואת הפגיעה במשיבים, המשיכו העותרים לאחוז בהתנהלותם והתנגדו לצירוף המשיבים, אשר צורפו בסיכומו של דבר רק בעקבות החלטת בית המשפט מיום 27/5/20.

עוד מציינים המשיבים, כי גם לאחר צירופם לעתירה, נמנעו העותרים מלהגיש בקשה למתן צו ביניים כנגד ביצוע העבודות, ובכך גרמו להמשך הסתמכותם של המשיבים על החלטות מוסדות התכנון, תוך המשך ההתקשרות עם קבלן וביצוע העבודות בפועל.

בנסיבות אלו, נטען כי יש לדחות את העתירה מפאת השיהוי בהגשתה – בכלל וכלפי המשיבים אשר שינו מצבם לרעה- בפרט.

1. מבלי לגרוע מכלל טענותיהם כפי שפורטו, מוצאים המשיבים להדגיש כי העותרים לא פירטו כל נזק אשר עלול להיגרם להם כפועל יוצא מביצוע העבודות ולא בכדי – באשר לית מין דפליג שלא יגרם להם נזק כלשהו. בהקשר זה, מפנים המשיבים לכך שהעבודות להרחבת המרפסות מבוצעות על ידי קיזוז שטח ממ"דים ששוחרר באותן הדירות – ולא על חשבון זכויות של מאן דהוא, לרבות העותרים. קרי, מבחינת הזכויות אין כל פגיעה בעותרים. יתרה מכך, נטען כי מתן ההיתר הותנה בכך שהמשיבים יהיו מנועים מלהגיש התנגדות לבקשות דומות שיוגשו על ידי העותרים בעתיד. כך, נקבע בהחלטת הוועדה המקומית מיום 11/6/17 כי תנאי לקבלת ההיתר הוא: "קבלת חתימות בעלי כל 8 הדירות על הבקשה להיתר וכן על התחייבות שלא להתנגד לבקשה שתוגש על ידי כל בעל זכויות אחר בבניין לתוספת באופן ובנפח המבוקש על ידם". אשר להתחייבות זו, נטען על ידי המשיבים במאמר מוסגר כי זו אף הייתה הסיבה שצורפה חתימת 8 בעלי הזכויות לתחשיב הזכויות החדש.
2. לאור כל האמור, טוענים המשיבים כי יש להורות על סילוק העתירה על הסף ולחילופין לגופה.

דיון והכרעה;

1. במסגרת הדיון בעתירה לפני, הוגשו העתירה מזה ותשובות המשיבים מזה. כן, השלימו הצדדים טיעוניהם על פה בדיון אשר התקיים ביום 22/12/20.

נוסף על כך ובכל הנוגע לטיעוני הצדדים, אציין כי ביום 29/12/20, הוגשו על ידי העותרים הודעה ובקשה – במסגרתן הודיעו העותרים לבית המשפט כי בניגוד לטענות המשיבים 2-14 ולפיהן בניית כל המרפסות הושלמה, הרי שהמשיבה 14 לא מימשה את היתר הבנייה והרחיבה את המרפסת בבעלותה. עוד הובהר על ידי העותרים כי במסגרת הדיון בפני המפקחת על רישום המקרקעין אמנם הוסכם כי הבנייה תמשך ואולם, זאת תוך שנקבע מפורשות כי הבנייה מבוצעת על אחריותם של המשיבים וככל שיתחוור בסיכומו של ההליך שהבנייה בוצעה שלא כדין ובהיעדר תימוכין קניינים, הרי שיכול שהכספים אשר הוצאו על ידם הושמו על קרן הצבי.

עוד התבקשה מחיקת העותר 3 אשר נטען כי אינו מעוניין להיכלל בין העותרים בעתירה – אשר לבקשה זו האחרונה הנני נעתרת לה ומורה על מחיקת העותר 3 מהעתירה.

1. כאמור וכפי שפורט לעיל בהרחבה, במרכז הדיון בעתירה – הרחבת מרפסות אשר העותרים מבקשים למנוע ביצועה על ידי המשיבים וזאת, תוך שבמסגרת העתירה דנן, תוקפים העותרים את החלטת רשות הרישוי ועמדת הוועדה המקומית בהקשר לכך. כל אחד מהצדדים מעלה טענות רבות ומגוונות בתמיכה לטענותיו ואולם – אקדים הכרעה להנמקה- רובן המכריע של הטענות אינו טעון הכרעה בעתירה לפני. זאת הואיל ולטעמי דין העתירה להידחות הואיל ודיון בה הפך לתיאורטי משהוצא היתר בניה והושלמה בניית 13 מתוך 14 המרפסות בהתאם לו ומשכך, עסקינן ב"מעשה עשוי".
2. אשר לכך, אפתח ואציין כי הלכה מימים ימימה היא כי משהתייתר הסכסוך הישיר בין הצדדים והפך לתיאורטי, לא יידון בית המשפט בעניין. הלכה זו מושתתת על הכלל ולפיו בית המשפט אינו עוסק בסוגיות תיאורטיות, אף אם הן מעלות שאלות משפטיות חשובות ועקרוניות ובהקשר זה, אין נפקא מינה אם העתירה הייתה תיאורטית מלכתחילה, או הפכה שכזו במהלך הדיון.

יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בבג"ץ 4253/02 מר בנימין קריתי – ראש עיריית טבריה נ' מר אליקים רובינשטיין - היועמ"ש, סג(2) 86,בעמוד 163:

"בדרך כלל בית המשפט לא ידון בעתירה, אף אם הייתה אקטואלית, משעה שנעשתה תיאורטית... כלל זה חל גם לגבי עתירות המעלות שאלות משפטיות חשובות ועקרוניות" (בג"ץ 1853/02 נאוי נ' שר האנרגיה והתשתיות הלאומיות, פסקה 3 לפסק דינו של הנשיא ברק (לא פורסם, [פורסם בנבו], 8.10.2003)). זה הכלל בעניינים אזרחיים וזהו הכלל גם בבית המשפט הגבוה לצדק (ראו ע"א 7175/98 המוסד לביטוח לאומי נ' בר מימון בע"מ (בפירוק), פסקאות 5-7 (לא פורסם, [פורסם בנבו], 17.12.2001))."

כן, יפים דברי בית המשפט העליון, בעע"מ 1789/10 אסתר סבא נ' מינהל מקרקעי ישראל [פורסם בנבו] (07.11.2010) מעמוד 7 ואילך לפסק הדין:

"כפי שציינו בפסקה 1 לעיל, זמן קצר לאחר מתן פסק הדין נשוא הערעור, ואף בטרם הוגש הערעור לבית משפט זה, הושלמה עסקת החכירה של המגרש נשוא הערעור, בוצעו התשלומים המתחייבים והזכויות במגרש הוקנו לאמונה ובאמצעותה למשיבים 4. לפיכך, נראה כי הערעור מופנה כנגד מעשה עשוי והסעד המבוקש בו אינו מעשי עוד. כך בנסיבות העניין שלפנינו הפכו השאלות העקרוניות לשאלות תיאורטיות.

בהקשר זה יש לציין כי בית משפט זה כבר קבע לא אחת כי הוא לא יידרש לבירור סוגיות בעלות אופי תיאורטי ואקדמי אלא במקרים חריגים, שבהם מבחינה מעשית ניתן לפסוק הלכה רק כאשר מדובר בשאלה כללית שאינה קשורה למקרה מסוים (ראו: בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, 250-249 (1999); בג"ץ 1853/02 נאוי נ' שר האנרגיה והתשתיות הלאומיות ([פורסם בנבו], 8.10.2003)). המקרה שלפנינו אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים, שכן אין כל מניעה עקרונית לפסוק בשאלות המתעוררות בפרשה שלפנינו, כאשר אלה תבואנה בהקשר לנסיבותיו הקונקרטיות של מקרה מסוים ומתאים. לעומת זאת, במקרה דנן אין עוד אפשרות מעשית לשלול מהמשיבים 4 את הזכויות במגרש, לאחר שבוצעו כל ההליכים הנדרשים לשם מימוש זכייתם במכרז. על כן אין לבטל כיום את זכייתה של אמונה במכרז או את חוזה החכירה שנחתם עימה. משכך, איננו רואים הצדקה לקיים במסגרת ערעור זה בירור של השאלות כבדות המשקל אותן מעלים המערערים וניתן להניח כי יתבררו בעתיד במקרים מתאימים יותר."(ההדגשה שלי ל.ב.)

(כן ראו - ע"א 490/92 הרצל שאבי נ' אררט חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מז(3) 700; בג"ץ 1853/02 נאוי דוד נ' שר האנרגיה והתשתיות הלאומיות (08.10.2003))

בדומה דחה בית המשפט העליון בעע"מ 7759/06 עליזה יאסו נ' ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז תל אביב (10/12/2008), ערעור שהוגש על פסק דין של בית המשפט לעניינים מנהליים, מהטעם שבינתיים כבר אושרה התכנית הנתקפת, כך שמדובר במעשה עשוי. (ראו גם - עת"מ 1832/07 חווילות כפר סבא בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מרכז (18/1/11), שם לאחר שנשמעו כבר העתירות והוגשו סיכומי הצדדים, משהובאה עובדת פרסומה של התכנית ברשומות לידיעת בית המשפט, הורה בית המשפט על דחיית העתירה מחמת מעשה עשוי).

1. מן הכלל אל הפרט – במקרה דנן, כפי שפורט לעיל בהרחבה, לא תקפו העותרים במסגרת העתירה את ההחלטה בדבר מתן היתר – אלא שהעתירה נסבה על ההחלטה להאריך את תוקפה של ההחלטה למתן היתר בתנאים וכן, על עמדת הוועדה המקומית. אלא, שכפי שפורט ואינו שנוי במחלוקת- עוד קודם לדיון בעתירה ניתן היתר ואף הושלמה הבנייה ב- 13 מתוך 14 המרפסות נשוא העתירה.

זאת ועוד, כאמור טענתם המרכזית של העותרים נסבה על היעדר תימוכין קניינים לבקשה להיתר. אשר לטענה זו אציין כי מרבית טענותיהם של העותרים קשורות בטענה זו ונובעות ממנה – כך טענתם בדבר העדר יידוע של הבעלים, טענתם בדבר העדר חתימת בעלים, וטענותיהם הנסבות על העדר פרסום. בהקשר זה טוענים העותרים כי שומה היה על הוועדה המקומית, שלא לקיים דיון בבקשה המתוקנת להיתר (קרי בתשריט ובו תחשיב מתוקן של השטחים), מבלי שזו נחתמה על ידי הבעלים העדכניים. עוד טוענים העותרים כי הוועדה המקומית הפנתה את העותרים לערכאה אשר תכריע בשאלה הקניינית וזאת, תחת לעצור את הדיון לפניה ולהתנות המשכו בהצגת הכרעה כאמור, אשר תתקבל בתביעה אשר תוגש על ידי המשיבים. קרי, לטענתם הפכה הוועדה המקומית את היוצרות והטילה על העותרים חובה אשר שומה היה עליה להטילה לפתחם של המשיבים.

אלא, שאין זה שנוי במחלוקת כי לאחר הגשת העתירה המנהלית ומשהתחוור לעותרים כי המשיבים מבצעים בניה בפועל של הרחבת המרפסות לאחר שקיבלו היתר, פנו העותרים עצמם אל המפקחת על רישום המקרקעין, בתביעה כי זו תקבע שהבנייה כאמור נעדרת תימוכין קניינים וכן, תקבע שהיתר הבניה, שהוצא בלא תימוכין קניינים - בטל. במסגרת תביעה זו, אף עתרו העותרים לצו מניעה זמני אשר ימנע המשך הבנייה. במסגרת דיון זה, הגיעו הצדדים לכדי הסכמה כי הבנייה המבוצעת על ידי המשיבים תמשך, תוך שהמשיבים נוטלים על עצמם את הסיכון שבסיכומו של דבר, יקבע שהבנייה בוצעה בלא תימוכין קניינים כדין ומשכך, יהא עליהם להרוס אותה.

הנה כי כן - בפועל כבר הוצא היתר בנייה, כבר בוצעה בנייה ברובה המכריע וכבר נקטו העותרים הליך קנייני בפני הגורם המוסמך לדון בטענות אלו. בנסיבות אלו, הרי שלטעמי, מכל היבט אפשרי, הדיון בעתירה זו הפך לדיון תיאורטי הנסב על מעשה עשוי. זאת, בהינתן שמדובר בבקשה להארכת החלטה למתן היתר בתנאים, אשר לא התבקש עיכובה וכפועל יוצא מכך, הפכה למעשה עשוי משהוצא היתר בנייה מכוחה. יתרה מכך, בהינתן שכאמור מדובר בבנייה שכבר בוצעה והושלמה ברובה המכריע. ויתרה ליתרה מכך - הדיון בשאלה על מי מהצדדים החובה לנקוט בהליך הקנייני – העותרים או המשיבים – הפך לתיאורטי, בהינתן שממילא כבר ננקט הליך כאמור על ידי העותרים.

לאור כל האמור, הנני סבורה כי די בטעם זה, בכדי להוביל לדחיית העתירה וכך הנני מורה.

1. לאור קביעתי ולפיה דין העתירה להידחות על הסף, אינני נדרשת לטענותיהם האחרות של הצדדים ואולם, בבחינת למעלה מן הצורך, הנני מוצאת להעיר מספר הערות. ראשית – הנני סבורה כי יש ממש בטענות המשיבים ולפיהן דין העתירה להידחות על הסף הואיל ובמסגרת העתירה לא נוקטים העותרים בסעד מבוקש. אשר לכך, הרי שאמנם, כפי שנטען על ידי המשיבים, טוענים העותרים בעתירתם כי נפלו פגמים בהתנהלות הוועדה המקומית ויחד עם זאת, בשורת הסעד כל שהם עותרים לו הוא התערבות שיפוטית – כיצד יתערב בית המשפט ובאיזה סעד ינקוט בית המשפט – מילאו העותרים פיהם מים ולא פירטו – ומחדלם זה יש בו בפני עצמו בכדי להוביל לדחיית עתירתם.

עוד - מבלי לקבוע מסמרות- נוטה אני לקבל את עמדת הוועדה המקומית ובהתאם לה החלטת ועדת הערר מהווה בפני עצמה החלטה למתן היתר בתנאים. זאת ראשית הואיל ובמסגרת ההחלטה לא קבעה הוועדה כי החלטת הוועדה המקומית בטלה – לא מפורשות ואף לא במשתמע, משבשורת ההחלטה נקבעו תנאים לאישור הבקשה להיתר (קרי הגשת חישובי שטחים מתוקנים). זאת ועוד, הנני סבורה כי קביעה כאמור עולה בקנה אחד – כפי שנטען בצדק – עם סמכותה הרחבה של ועדת הערר לקבל כל החלטה אשר הוועדה המקומית מוסמכת לקבלה ולדון בכל בקשה דיון "דה נובו".

נוסף על כך, הנני מוצאת לקבל את טענת הוועדה המקומית ולפיה, עמדת היועצת המשפטית לא מהווה החלטה ומשכך, לא ניתן לתוקפה במסגרת עתירה מנהלית לאור סמכותו של בית משפט זה לדון בהחלטות של מוסד תכנוני – בפועל או במחדל ממתן החלטות ואולם לא בעמדות בלבד שאינן מהוות החלטה. (בהקשר זה האחרון ראו פסק דין אשר ניתן על ידי לאחרונה בעת"מ (מינהליים ת"א) 9923-09-20 נילי וינברג נ' רשות הרישוי המקומית לתכנון והבניה תל אביב יפו (29.11.2020), בסעיף 21 לפסק הדין).

סוף דבר;

1. העתירה נדחית. העותרים (למעט העותר 3 אשר על מחיקתו הוריתי בסעיף 33 לעיל) - יישאו בהוצאות המשיבה 1 בסך של 7,500 ש"ח ובהוצאות המשיבים בסך של 25,000 ש"ח. אציין כי המשיבים 2-14 הגישו לבית המשפט חשבוניות המעידות על הוצאותיהם הריאליות, יחד עם זאת, מצאתי לפסוק הוצאות הסכום כפי שנקבע המגלם לגישתי את היקף הדיון בעתירה המנהלית והמביאות לידי ביטוי את הכנת התשובה לעתירה ולדיון היחיד אשר התקיים בה.

ההוצאות תשולמנה בתוך 30 יום מהיום.

1. המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ז טבת תשפ"א, 31 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.