ת"צ 29966-04-20 ח'טיב נ' דיר אל אסד

ת"צ 30106-04-20 ח'טיב נ' גסר אל זרקא

ת"צ 30197-04-20 ח'טיב נ' זבולון

ת"צ 30017-04-20 ח'טיב נ' חוף הכרמל

ת"צ 29666-04-20 ח'טיב נ' טמרה

ת"צ 30157-04-20 ח'טיב נ' כאבול

ת"צ 29989-04-20 ח'טיב נ' כרמיאל

ת"צ 30069-04-20 ח'טיב נ' קריית אתא

ת"צ 30131-04-20 ח'טיב נ' קריית ים

ת"צ 1197-05-20 ח'טיב נ' אום אל פאחם

ת"צ 1297-05-20 ח'טיב נ' ביר אל מכסור

ת"צ 1328-05-20 ח'טיב נ' בית גן

ת"צ 1410-05-20 ח'טיב נ' בסמה

ת"צ 1254-05-20 ח'טיב נ' בסמת טבעון

ת"צ 1445-05-20 ח'טיב נ' בענה

ת"צ 1305-05-20 ח'טיב נ' דלית אל כרמל

ת"צ 1485-05-20 ח'טיב נ' כאוכב

ת"צ 1411-05-20 ח'טיב נ' כפר ירכא

ת"צ 1316-05-20 ח'טיב נ' מטה אשר

ת"צ 1339-05-20 ח'טיב נ' מעלות תרשיחא

ת"צ 1155-05-20 ח'טיב נ' משגב

ת"צ 33776-05-20 ח'טיב נ' מעיליא

ת"צ 1208-05-20 ח'טיב נ' כפר יאסיף

ת"צ 1282-05-20 ח'טיב נ' מועצה אזורית אלונה

ת"צ 1318-05-20 ח'טיב נ' מ. מ. אבו סנאן

ת"צ 1500-05-20 ח'טיב נ' שפרעם

ת"צ 1071-05-20 ח'טיב נ' שלומי

ת"צ 1356-05-20 ח'טיב נ' עיריית נשר

ת"צ 1428-05-20 ח'טיב נ' פקיעין

ת"צ 1470-05-20 ח'טיב נ' קריית ביאליק

ת"צ 16915-05-20 ח'טיב נ' דיר חנא

ת"צ 16917-05-20 ח'טיב נ' ג'ת

ת"צ 16831-05-20 ח'טיב נ' חורפיש

ת"צ 16821-05-20 ח'טיב נ' ינוח

ת"צ 16867-05-20 ח'טיב נ' סכנין

ת"צ 16826-05-20 ח'טיב נ' מועצה מקומית ראמה

ת"צ 16755-05-20 ח'טיב נ' שעב

ת"צ 33705-05-20 ח'טיב נ' כפר מנדא

ת"צ 33604-05-20 ח'טיב נ' כפר קרע

ת"צ 33742-05-20 ח'טיב נ' מ. מ. סאג'ור

ת"צ 34687-05-20 ח'טיב נ' מ.מ. פורידייס

ת"צ 33713-05-20 ח'טיב נ' מועצה מקומית ערערה

ת"צ 33749-05-20 ח'טיב נ' מזרעה

ת"צ 33605-05-20 ח'טיב נ' עראבה

ת"צ 36435-05-20 ח'טיב נ' פסוטה

ת"צ 46654-05-20 ח'טיב נ' חיפה

ת"צ 45989-05-20 ח'טיב נ' עיריית טירת הכרמל

ת"צ 46872-05-20 ח'טיב נ' עיריית עכו

ת"צ 44900-05-20 ח'טיב נ' עיריית קרית מוצקין

ת"צ 53928-05-20 ח'טיב נ' מ.מ. ג'דיידה מכר

ת"צ 64739-05-20 ח'טיב נ' מועצה מקומית מג'ד אל כרום

ת"צ 40184-06-20 ח'טיב נ' נחף

1. לאיזה בית משפט סמכות עניינית לדון בתובענה ייצוגית המוגשת כנגד רשות מקומית בשל הפרה נטענת של הוראת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998? זו השאלה העומדת להכרעה כעת בכל התיקים שבכותרת.

רקע

2. המבקש, מוהנד חטיב, תושב הכפר עילוט, הוא מוגבל בניידות כמובן מונח זה בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 (להלן: חוק השוויון). בבקשות המפורטות בכותרת, עותר המבקש לאשר לו להגיש תובענות ייצוגיות כנגד 53 רשויות מקומיות שונות אשר הפרו לטענתו את הוראות חוק השוויון. בכל הבקשות לאישור נטענו טענות זהות. בכולן נטען כי המבקש רצה לבקר עם בני משפחתו בשטחי הרשויות המקומיות. בטרם ההגעה לשטחי הרשויות בדק באתרי האינטרנט של הרשויות השונות המשיבות לבקשות האישור, והופתע לגלות כי באף אחד מהם לא מופיעה רשימה של הגנים הציבוריים והפארקים המונגשים לאוכלוסיית האנשים עם מוגבלות.

3. בבקשות כולן, עותר המבקש להורות למשיבות לתקן את ההפרה, להשלים את החסר באתרי האינטרנט שלהן ולחייב את הרשות לפצות את חברי הקבוצה, אוכלוסיית האנשים עם מוגבלות על הפגיעה בהם.

המבקש סומך את בקשותיו על פרט 9(1) לתוספת לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, המתיר הגשת תובענה כייצוגית בעילה לפי פרקים ד', ה' ו-ה'1 לחוק השוויון.

4. חלק מהבקשות הוגשו כתובענות אזרחיות לבית המשפט המחוזי והועברו על ידי המזכירות לבית המשפט בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, וחלק מהתביעות הוכתרו כתביעות בבית המשפט לעניינים מינהליים. במרבית התביעות צוין כי הפיצוי הכולל לחברי הקבוצה עומד על סך הנופל מ-2,500,000 ₪. התברר, כי המבקש עצמו, וכן מבקשים אחרים, הגישו תביעות דומות בכל רחבי הארץ. חלק מהתביעות הוגשו כתביעות אזרחיות וחלק כתביעות בבית המשפט לעניינים מינהליים.

5. בשים לב לאמור, הוריתי בהחלטתי מיום 6/7/2020, כי כל הצדדים יגישו עמדתם בשאלת הסמכות העניינית לדון בבקשות לאישור תובענות ייצוגיות כנגד רשויות מקומיות על פי פרט 9 לתוספת. בהחלטתי הפניתי את הצדדים למספר החלטות שיפוטיות שדנו בסוגיה, שבחלקן נקבע כי הסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי ובחלקן נקבע שהסמכות נתונה לבית המשפט המינהלי.

6. החלטתי הועברה לכל בעלי הדין. המבקש הגיש תגובה אחידה בכל התיקים. בתגובתו טען כי כל התביעות הוגשו לבית המשפט האזרחי, שכן מערכת נט המשפט אינה מאפשרת להגיש בקשות לאישור תובענות ייצוגיות ולקבל פטור מאגרה בבקשות המוגשות לבית המשפט לעניינים מינהליים. המבקש הוסיף והבהיר, כי לעמדתו, הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט האזרחי, אולם הפנה להחלטות בבקשות שהגישו באי כוחו בתיקים אחרים, ובהן נקבע כי הסמכות נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים. חלק מהמשיבות בתיקים שבכותרת היו גם משיבות בהליכים אלו.

7. לא כל המשיבות הגישו תגובה להחלטתי. חלק ניכר מהמשיבות שהגיבו, עיריית חיפה, המועצה המקומית מטה אשר, עיריית קריית ביאליק, המועצה המקומית דיר חנא, עיריית קריית ים, טענו כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים. המועצות המקומיות שעב, דליית אל כרמל, ג'דיידה, מכר ואבו סנאן, הביעו דעתן כי הסמכות העניינית נתונה לבית המשפט האזרחי. שאר המשיבות לא הגישו תגובה.

8. אציין כי גם בבקשה שהוגשה על ידי מבקש אחר, ת"צ 18339-05-20 רוזנצויג נ' עיריית טירת הכרמל, התבקשה עמדת הצדדים, והמבקש שם סבור, כמו המבקש בתיקים שבכותרת, כי הסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי. עיריית טירת הכרמל טענה שם כי הסמכות לבית המשפט לעניינים מינהליים.

9. כפי שניתן לראות מעמדות הצדדים ומסקירת ההחלטות בבתי המשפט השונים, שוררת אי בהירות בסוגיית הסמכות העניינית. אי בהירות זו גוררת את הצדדים להליכים מיותרים, יוצרת עיכובים רבים ומביאה עמה הכרעות סותרות הפוגעות בוודאות ובאמון הציבור. גם החלטות שניתנו בבית המשפט העליון נתונות למחלוקת פרשנית, ועל כן מצאתי לנכון לנסות ולגבש הכרעה ברורה שתסייע ליצור אחידות בסוגיה.

10. כדי לבחון את הסמכות לדון בתובענה ייצוגית כנגד רשות עלינו לפנות לשני מקורות; חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, וחוק תובענות ייצוגיות.

חוק בתי משפט לעניינים מינהליים קובע בסעיף 5 מהן סמכויותיו של בית המשפט לעניינים מינהליים:

בית משפט לענינים מינהליים ידון באלה –

(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן - עתירה מינהלית);

(2) ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן - ערעור מינהלי);

(3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן - תובענה מינהלית);

(4) ענין מינהלי או ענין אחר שנקבע בחוק אחר כי בית משפט לענינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק.

תובענה מינהלית המצויה בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים כאמור בסעיף 5(3) מוגדרת בתוספת השלישית וכוללת תביעה לפיצויים בענייני מכרזים ותובענה כאמור בסעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות.

11. סעיף 5(ב)(2) לחוק תובענות ייצוגיות מורה:

בקשה לאישור נגד רשות בתביעה שעילתה החלטה של הרשות ושהסעד המבוקש בה הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת סכומים שגבתה הרשות כמס, אגרה או תשלום חובה אחר, תוגש לבית משפט לענינים מינהליים; בסעיף קטן זה, "החלטה של רשות" - כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים.

משילוב שני דברי חקיקה אלו, אנו למדים כי סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בתובענה ייצוגית מותנית בהתקיימות כל התנאים כקבוע בסעיף 5(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות.

12. כדי שתקום סמכות לפי סעיף 5(א)(2) יש לשכנע בהתקיימות של מספר תנאים - זהות המשיב; עילה וסעד - הבקשה מוגשת כנגד "רשות"; עילת הבקשה היא "החלטה של רשות", והסעד - פיצויים או השבה.

13. כדי להקים סמכות נדרש להצביע על עילה המבוססת על "החלטה של רשות". זו מוגדרת בסעיף 2 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים כ"החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה, וכן מעשה או מחדל". כפי שנראה להלן, הוכחת התקיימותו של תנאי זה עשויה לעורר קשיים בבקשה לאישור תובענה להפרת הוראת חוק השוויון.

14. עוד נזכיר כי סעיף 3(א) לחוק תובענות ייצוגיות מצמצם את עילות התביעה בהן ניתן להגיש תובענה ייצוגית, ומורה כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השנייה או בענין שנקבע בהוראת חוק מפורשת כי ניתן להגיש בו תובענה ייצוגית". הסעיף גם מחריג מעילות התביעה השונות תובענה כנגד רשות בגין הפעלת או אי הפעלת סמכות פיקוח, הסדרה או אכיפה ביחס לצד שלישי (ראו בג"ץ 2171/06 כהן נ' יו"ר הכנסת (29/8/2011); ת"צ 28098-05-11 הרפז נ' רשות שדות התעופה (5/12/2012)).

15. ניתן לסכם ולקבוע כי על מנת להגיש תובענה לבית המשפט לעניינים מינהליים, על המבקש להוכיח ארבעה תנאים:

(א) זהות המשיב - רשות כהגדרתה בחוק בתי משפט לעניינים מינהליים - כלומר רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, ואנשים או גופים הממלאים תפקיד ציבורי על פי דין.

(ב) עילת התביעה - החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות היעדר החלטה וכן מעשה במחדל.

(ג) התביעה נסמכת על תובענה הכלולה ברשימת הפריטים שבתוספת השנייה (למעט תובענה כנגד רשות בגין הפרת סמכות פיקוח, הסדרה או אכיפה).

(ד) הסעד המבוקש הוא פיצויים או השבה, לרבות השבת תשלומי חובה.

להלן נבחן את התובענות שהמבקש מעוניין להגיש.

16. המבקש הגיש את הבקשה כנגד רשויות מקומיות שונות, ודומה כי אין חולק שהתקיים התנאי הראשון, כלומר התנאי בדבר זהות המשיב. כל המשיבות הן רשויות מקומיות הנכללות בהגדרת רשות.

17. המבקש מבסס עילתו על מחדלן של המשיבות לפרט באתרי האינטרנט שלהן את המקומות הציבוריים המונגשים לאנשים עם מוגבלות. המבקש מפנה לסעיף 19ב לחוק השוויון הקובע כי "אדם עם מוגבלות זכאי לנגישות למקום ציבורי ולשירות ציבורי". מקום ציבורי מוגדר בתוספת הראשונה לחוק השוויון וכולל גם "... גן שעשועים, פארק, או כל מקום אחר המשמש לבילוי ופנאי". עוד מפנה המבקש לסעיף 19ח(ב) לחוק השוויון המחייב אחראי על מקום ציבורי לדאוג להנגשתו לאנשים עם מוגבלות.

המבקש מפנה גם לתקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות למקום ציבורי שאינו בניין), התשע"ד - 2013 (להלן: תקנות השוויון), הכוללות הוראות שונות בדבר הנגשת מקומות ציבוריים, לרבות מקומות ציבוריים קיימים, ולתקנה 10(ד) לתקנות המטילה חובת פרסום. וכך נאמר בתקנה:

לא יאוחר מתום שנה מיום התחילה, תפרסם הרשות המקומית באתר האינטרנט שלה ובמשרדיה, בעת שהם פתוחים לקבלת קהל, את רשימת הגנים הציבוריים הקיימים, לפי האמור בפסקה (2); אם הרשות המקומית היא מועצה אזורית יכלול הפרסום את רשימת הגנים כאמור בכל אחד מיישוביה.

18. הואיל והרשויות לא עמדו בחובת הפרסום, כך נטען, קמה למבקש ולחברי הקבוצה עילת תביעה ראויה כנגדן. המבקש אינו מעלה טענות לגבי הנגשת המקומות הציבוריים, אלא מתמקד בתביעתו רק במחדל בפרסום המקומות הציבוריים המונגשים לאנשים עם מוגבלות.

19. האם הפרת חובת הפרסום של המקומות הציבוריים המונגשים מהווה מחדל של הרשות הנכלל בהגדרת "החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין"? דומני כי התשובה לכך שלילית.

חוק השוויון ותקנות השוויון חלים על הנגשת מקומות ציבוריים, ואלו אינם ייחודיים רק למקומות המוחזקים על ידי רשויות ציבוריות. גם גורם פרטי עשוי להיחשב כמחזיק מקום ציבורי וחלות עליו הוראות ההנגשה שבחוק השוויון ובתקנות השוויון. הגדרת מקום ציבורי בתוספת לחוק השוויון כוללת מקומות רבים שאינם מוחזקים על ידי רשויות ציבוריות, כגון אולמות להרצאות, מתקני ספורט, מרכז כנסים, גן אירועים, בריכות שחיה, בית קולנוע, תיאטרון ועוד מקומות רבים אחרים.

20. הפרת החובה להנגיש מקומות ציבוריים שבהחזקת רשות מקומית אינה שונה מהפרת חובה של כל מחזיק במקום ציבורי. חובת ההנגשה אינה מוטלת על הרשות בכובעה המינהלי אלא מכוח היותה המחזיק של המקום הציבורי שלגביו חלה חובת ההנגשה. חובת הרשות זהה לחובתו של האזרח המחזיק מקום ציבורי, ועל כן ברי כי אי העמידה בהוראות החוק או הפרת החובה אינן בגדר פעולות של הרשות בתפקידה הציבורי אלא הפרת החובה של הרשות במישור האזרחי, בהיותה המחזיק של המקום.

לכאורה שונה הדבר בכל הנוגע לחובת הפרסום, שכן חובת הפרסום באתר אינטרנט לפי תקנה 10(ד) לתקנות השוויון חלה רק על רשות מקומית. מחזיקים אחרים מחויבים במסירת מידע אך לא מוטלת עליהם חובת פרסום באתר, אלא אם יש להם אתר באינטרנט (ראו תקנה 34 לתקנות השוויון שמורה כי אם יש למחזיק אתר באינטרנט חובה עליו לפרסם גם בו). עם זאת, דומה כי גם הפרת חובת הפרסום אינה בבחינת מילוי תפקיד ציבורי על פי דין. חובת הפרסום חלה על רשות מקומית כחלק מחובת יידוע הציבור החלה על כל מחזיק במקום ציבורי. על הרשויות המקומיות הוטלה חובת פרסום באתר שכן רשויות מקומיות מחויבות בהחזקת אתר באינטרנט לשם העמדת כל המידע לציבור (ראו סעיף 248ב לפקודת העיריות [נוסח חדש] וסעיף 13ו לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש]). הואיל וכך, הוספה חובת יידוע של הציבור בדבר מקומות ציבוריים הנגישים לאנשים עם מוגבלות גם באמצעות האתר. חובה כזו לא ניתן להטיל על מחזיקים אחרים, שאינם חייבים בהחזקת אתרי אינטרנט, ולכן לגביהם הסתפק מחוקק המשנה בהטלת חובת יידוע כללית. הוספת החובה לכלול את המידע באתר האינטרנט של הרשות, אינה משנה את מהות החובה ואינה אלא תוספת ייחודית לחובת מסירת המידע הכללית החלה על כל מחזיק.

21. בעע"מ 2978/13 מי הגליל - תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ נ. יונס (23/7/2015) (להלן: עניין יונס), מבהיר בית המשפט, כב' השופט א' רובינשטיין, מפורשות, כי סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בתובענה ייצוגית מותנית בכך כי מדובר בתובענה המצויה "בסביבת עבודה מינהלית" (שם, פסקה כ"ח). בית המשפט מדגיש ש"המינהליות" של התובענות הייצוגיות מצויה רק בתביעות ייצוגיות להשבת תשלומי חובה על פי פרט 11 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. בית המשפט בוחן את כלל הוראות חוק תובענות ייצוגיות, את ההגנות המיוחדות הניתנות לרשות על פי החוק (כגון מתן הודעת חדילה לפי סעיף 9 לחוק), ומגיע למסקנה כי תביעות פיצויים והשבה שאינן נסמכות על פרט 11, נעדרות אותה "מינהליות" הנדרשת להעברתן לסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים. בין היתר נאמר:

נדמה אם כן, כי לא ניתן להגיש תובענה לפיצויים כנגד הרשות ככזו אלא על פי פרט 11 לתוספת, מסקנה המשתקפת גם מן העובדה שהמחוקק התכוון לכלול בגדרי סעיף 5(ב)(2) רק תביעות השבה על פי פרט 11.

ובהמשך:

פועל יוצא מכך הוא, שתביעות כנגד הרשות שאינן על פי פרט 11 - השבה בגין סכומים שאינם מפורטים בו, תביעות פיצויים ותביעות כנגד הרשות בכובעיה האחרים, כגון כעוסק – אינן נדונות בפני בית המשפט לענינים מינהליים אלא בפני בית משפט אזרחי (ראו והשוו ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שרותי בריאות כללית (2009), בפסקה 72). דבר זה מצטרף לאמור מעלה, כי תביעות אלה נעדרות אותה "מינהליוּת" המאפיינת תובענות ייצוגיות אשר מוגשות על פי פרט 11, שהן המהוות כאמור תובענה מינהלית.

22. יוצא אם כן, כי על פי פסק הדין בעניין יונס, תביעה לפיצויים שעילתה הפרת חובות על פי חוק השוויון, אינה בעלת מאפיינים מינהליים המצדיקים כי תתברר בבית המשפט לעניינים מינהליים. ודוקו, מסקנה זו אינה ייחודית לתובענות ייצוגיות. כך למשל תביעה לפיצוי בשל נזק שנגרם בעקבות הפרת חובה חקוקה אחרת של רשות, תתברר בהליך אזרחי רגיל. בתי המשפט האזרחיים אמונים לדון בתביעות פיצויים כנגד רשויות שלטון אשר הפרו חובותיהן כלפי הציבור, בין אם הפרו הוראת חוק מפורשת ובין אם הפרו חובות זהירות.

23. על פסק הדין בעניין יונס הוגשה בקשה לדיון נוסף, שהתקבלה. הבקשה לדיון נוסף נענתה, בהתאם לסעיף 30(ג) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד- 1984 רק בשתי שאלות; האם תאגיד המים הוא בבחינת רשות; וחובת הפניה המוקדמת לרשות לפני הגשת תובענה מינהלית. בדנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ (17/12/2019), נהפכה תוצאת פסק הדין בעניין יונס ונקבע, בין היתר, כי תאגיד המים אינו רשות, ועל כן בית המשפט לעניינים מינהליים אינו מוסמך לדון בתובענה ייצוגית כנגדו (כלומר נקבע שזהות המשיב אינה ממלאת את תנאי הסמכות) ובוטלה חובת הפנייה המוקדמת. סוגית הסמכות העניינית לדון בתובענה ייצוגית לפיצויים כנגד רשות, שאינה נסמכת על פרט 11 לתוספת, לא נדונה בדיון הנוסף.

אזכיר כי היחיד בהרכב השופטים בדיון הנוסף שהתייחס לסוגית הסמכות העניינית היה השופט נ' הנדל, שהצטרף בערעור לפסק דינו של השופט רובינשטיין. השופט הנדל הטעים בפסק דינו כי ההלכה שנקבעה על ידי השופט רובינשטיין, וכן בפסק הדין בעע"מ 7752 אסל נ' מינהל מקרקעי ישראל (2/11/2014), לפיה ניתן להגיש תובענה ייצוגית לבית המשפט לעניינים מינהליים רק בתביעת השבה לפי פרט 11 "[...] משקפת את תוכנה הקיים של התוספת השנייה". עם זאת, הבהיר כי יתכן שבעתיד תשונה התוספת וייקבעו עילות השבה נוספות שבסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים (פסקה 12). השופט הנדל לא קבע כי תביעות לפיצויים על פי פרט אחר, כגון פרט 9, ידונו בבית המשפט לעניינים מינהליים, ועל כן ברי שפסק הדין בדיון הנוסף לא שינה את ההלכה שנקבעה בעניין זה בעניין יונס.

24. כאן יש להעיר כי על פי סעיף 30(ג) לחוק בתי המשפט רשאי בית המשפט המחליט להורות על קיום דיון נוסף "[...] לקבוע את הבעיה שתעמוד לדיון נוסף, ומשעשה כן, לא יקויים הדיון הנוסף אלא באותה בעיה". המשמעות של קביעה כי רק חלק מנושאים נדונו בפסק הדין שבערעור יתבררו בדיון הנוסף, היא כי יתרת הקביעות של בית המשפט, וההלכות שנקבעו בפסק הדין, יישארו בתקפן ולא יבוררו במסגרת הדיון הנוסף (ראו ח' בן נון וט' חבקין הערעור האזרחי, 629 (מהדורה שלישית-2012)). בדנ"פ 4971/02 זגורי נ' מדינת ישראל פ"ד נ(4) 583 (2004) נחלקו הדעות בין חברי ההרכב בשאלה האם בית המשפט יכול לחרוג מגדר השאלות שהועמדו לבירור בדיון הנוסף. דעת הרוב הייתה כי בנסיבות מסוימות, רשאי בית המשפט לדון גם בנושאים שלא נכללו בין העניינים שיעמדו לדיון הנוסף, כגון שהייתה הסכמה דיונית להרחבת הנושאים ועוד. עם זאת ברור כי גם אם מצא בית המשפט לנכון לדון בעניינים שלא עמדו להכרעה בדיון הנוסף, הוא יעשה כן רק לאחר שנתן לצדדים הזדמנות להביע עמדתם ולטעון טענותיהם בעניינים אלו (שם עמ' 635, 636 וכן דנ"פ 4366/93 כחלון נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 573, 583 (1994); י' מרזל, סעיף 18 לחוק יסוד השפיטה- "דיון נוסף" בדיון הנוסף, ספר דורית בינייש, 199 (2018)). בדין הנוסף בעניין יונס, הלא הורחב הדיון לעניינים נוספים לרבות לעניין הסמכות העניינית ורק השופט הנדל מצא לנכון להעיר הערה. מפסק הדין לא ניתן להסיק כי גבולות הדיון הנוסף הורחבו גם לשאלת הסמכות העניינית ועל כן ברי כי ההלכה שנקבע בפסק הדין בעניין יונס בכל הנוגע לסמכות העניינית, נותרה על מכונה.

חשוב להבהיר כי אף אם תועלה הטענה כי ההלכה בפסק דין יונס בעניין הסמכות העניינית אינה מהווה תקדים מחייב במובן סעיף 20 לחוק יסוד, השפיטה הרי שבכל מקרה יש בה משום הנחיה ברורה לבתי המשפט בערכאות הדיונית ואין לסטות ממנה אלא בנסיבות חריגות.

25. בתשובה שהגיש עו"ד רשף חן, בשמן של מספר רשויות, הוא מפנה להליכי החקיקה של חוק תובענות ייצוגיות בהם היה מעורב בהיותו חבר כנסת וחבר הוועדה שדנה בהצעת החוק. עם זאת, בבואנו לפרש את החוק כפי שאושר בסופו של יום ולבחון את פסיקת בית המשפט העליון, אין להיזקק לדברים שנאמרו על ידי חברי הכנסת טרם חקיקת החוק, שהרי משיצא החוק לאוויר העולם הוא יפורש על פי לשונו ותכליתו ואין להיסטוריה החקיקתית משקל מכריע (ראו אהרן ברק "עקרונות כלליים של המשפט בפרשנות המשפט" ספר ויסמן - מחקרי משפט לכבודו של יהושע ויסמן 1, 8-7 (תשס"ב); וכן ע"א 1321/02 נוה בנין ופיתוח בע"מ נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז המרכז, פ"ד נז(4) 119 (2003); בג"ץ 4562/92 ח"כ אליעזר זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 793(1996); ע"א 9294/16 שמעון נ' חברת איי די איי חברה לביטוח בע"מ (4/2/2020)).

26. עוד ראוי להדגיש כי בפסק הדין בעניין יונס, כמו גם בפסק הדין בעניין אסל דן בית המשפט העליון בתביעות השבה. עם זאת, אין בכך די כדי לשלול את תוקפה של ההלכה שנקבעה אשר מתייחסת מפורשות הן לתביעות השבה והן לתביעות פיצויים כנגד הרשות.

27. סופו של דבר, דומה כי הפירוש הראוי להוראת סעיף 5(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, אשר אושר בפסיקת בית המשפט העליון, הוא כי תביעה לפיצוי בגין הפרת הוראות חוק השוויון תידון בפני ערכאה אזרחית ולא בפני בית המשפט לעניינים מינהליים (ראו גם החלטות בתי המשפט המחוזיים בת"צ (מרכז) 45477-07-15 יהודה נ' עיריית נתניה (27/12/2017); ובת"צ (י-ם) 20853-01-18 סמניה נ' מועצה מקומית אבו גוש (28/2/2018); 44824-05-20, חטיב נ' מועצה מקומית כוכב יאיר (17/08/2020)).

28. בטרם סיום נזכיר כי המבקש עתר גם לסעד של פיצוי וגם לסעד של צו עשה המורה לרשויות לתקן את מחדלן ולהשלים את הפרסום באתרים. כפי שראינו, סמכות בית המשפט לעניינים מינהליים מכוח סעיף 5(א)(2) היא לדון רק בתביעה לפיצויים או להשבה כנגד רשות. בית המשפט לעניינים מינהליים אינו מוסמך, בגדרה של בקשה לאישור תובענה כייצוגית, ליתן צווי עשה המחייבים את הרשות לפעול. סמכות כזו עשויה להיות נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים במסגרת עתירה מינהלית בלבד.

סוף דבר

29. לאור כל האמור, הגעתי למסקנה כי דין תביעות המבקש בכל התיקים שבכותרת להתברר בפני בית המשפט האזרחי, ולא בפני בית המשפט לעניינים מינהליים. כך גם סבר המבקש בעת הגשת הבקשות, והן הועברו לבית המשפט לעניינים מינהליים על פי הוראות המזכירות ובשים לב לחוסר הבהירות השוררת בעניין הסמכות.

30. בכל הבקשות לאישור תובענה כייצוגית ציין המבקש את סכום הפיצוי הכולל לקבוצה ובכולן ביקש לפסוק לקבוצה פיצוי בסכום הנופל מ-2,500,000 ₪. על כן, ועל פי הוראות סעיף 5(א) לחוק תובענות ייצוגיות והוראת סעיף 51(א)(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, הסמכות העניינית לדון בבקשות אלו היא לבית משפט השלום ולא לבית המשפט המחוזי.

אשר על כן, אני מורה על העברת כל התיקים שבכותרת לבית משפט השלום בחיפה. בית המשפט ישקול את הצורך לאחד את הדיון בכל הבקשות ואת שאר הטענות המקדמיות שנדונו, ויכריע על פי מיטב שיקול דעתו.

בנסיבות העניין, איני מוצא מקום ליתן צו להוצאות.

ניתנה היום, ב' אלול תש"פ, 22 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.