1. המבקשים הגישו בקשה להעברת הדיון בתיק זה לבימ"ש השלום בצפת בשל העדר סמכות מקומית של בימ"ש זה. לטענתם, ההתקשרות עם המשיבה נעשתה בסניפי המשיבה המצויים בצפון (בצפת ובכרמיאל), הם עצמם מתגוררים במושב שדה אליעזר שבגליל העליון ובנוסף, למבקש יש 100% נכות הגורמים לו לקשיי ניידות (כפי שעולה מהמסמך שצורף לבקשה).
2. המשיבה טוענת שבסע' 31 להסכם שנחתם בין הצדדים מצויה תניית שיפוט ייחודית הקובעת כי "כל התדיינות בקשר לחוזה זה תהיה בפני בית המשפט המוסמך במדינת ישראל שייקבע ע"י המיישבת לפי שיקול דעתה הבלעדי והמוחלט" ולפיכך אין רלוונטיות לכל טענות המבקשים בעניין הסמכות המקומית. לטענתה, המבקשים לא הניחו תשתית עובדתית המוכיחה כי מתקיים בעניינם מבחן "ההרתעה מפני מימוש הזכות להתדיינות" שנקבע בפסיקה, אשר רק התקיימותו יכולה לגבור על תניית שיפוט ייחודית מוסכמת. לשיטתה, מדובר בדיונים מועטים שאליהם יצטרכו המבקשים להגיע והנסיעה ממושב שדה אליעזר לירושלים אינה כה ארוכה. באשר למבקש, המשיבה טוענת שנכותו אינה כה חמורה שכן הוא מתנייד ללא כיסא גלגלים ואף נוסע לחו"ל. כן מציינת המשיבה שבכמה תביעות דומות שהגישה בבימ"ש זה כבר נטענו טענות בעניין הסמכות המקומית ונדחו. ממילא, בהיותה גוף גדול המנהל תביעות רבות, ומטעמי יעילות, לא ראוי לפצל את תביעותיה בכל הארץ ועדיף לנהלם במקום בו נמצאים משרדיה הראשיים, קרי בירושלים.
3. לאחר עיון בכל מה שהוגש (כולל ההפניה לפסיקות אחרות של בימ"ש זה במקרים דומים) החלטתי כי בנסיבות המקרה דנן, ראוי להיעתר לבקשה ולהורות על העברת הדיון בתובענה לבימ"ש השלום במחוז צפון. זאת בשל מה שייאמר להלן.
4. סע' 4(9) לחוק החוזים האחידים, תשמ"ג-1982 (בנוסחו החדש ולאחר התיקון מיום 9.6.04), קובע חזקה שלפיה תנייה בחוזה אחיד היא מקפחת אם היא "מתנה על הוראות כל דין בדבר מקום שיפוט או מקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר סכסוך". הפסיקה קבעה כי הנטל להוכיח שבמקרה מסוים חזקת הקיפוח אינה מתקיימת מוטל על מי שטוען זאת, וכפי שציינה גם המשיבה בתגובתה, במקרה כזה עליו להוכיח שבתניית השיפוט שנקבעה בחוזה האחיד אין כדי להרתיע את הצד השני מפני מימוש זכויותיו המשפטיות (רע"א 188/02 מפעל הפיס נ' כהן ואח'; פורסם בנבו).
5. במקרה שלפניי מדובר בנתבעים הגרים במושב שדה אליעזר המצוי ליד גבולה הצפוני של מדינת ישראל ומרוחק מירושלים קילומטרים רבים. הדרך ממושב זה לירושלים (בין ברכב פרטי ובין בתחבורה ציבורית) אורכת כמה שעות לפחות. למרות הפיחות שחל בסוגיית הסמכות המקומית בשל התפיסה כי מדינת ישראל היא מדינה קטנה שהמרחקים בה אינם משמעותיים (רע"א 6920/94 לוי נ' פולג; פורסם בנבו), הכללים בעניין זה לא בוטלו והם עדיין שרירים וקיימים. במקרה זה קשה לטעון כי מדובר במרחק לא משמעותי, ובמיוחד בהתחשב במצבו הרפואי של המבקש, המוגדר (עפ"י האישור הרפואי שצורף) כבעל 100% נכות. טענת המשיבה כי מגבלה זו אינה פוגעת בניידותו נטענה בעלמה ולא הוכחה. בנוסף לכל אלו, מדובר בתביעה על סכום כספי לא מבוטל (כ 279,000 ₪) וגם עניין זה צריך להילקח בחשבון. סיכומם של דברים, בהתחשב בכך שמדובר בתביעה של הסוכנות היהודית שלה סניפים בכל הארץ, כנגד אנשים פרטיים המתגוררים במרחק גדול מאוד מירושלים, וכאשר מדובר בתביעה כספית משמעותית אשר לא מן הנמנע שתתארך עפ"י יותר מישיבה אחת ובמבקש בעל 100% נכות, אני סבור שהמשיבה לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה לסתור את החזקה שתניית השיפוט שנקבעה בסע' 31 להסכם ההתקשרות שבין הצדדים היא תנייה מקפחת בחוזה אחיד אשר דינה בטלות.
6. משהגענו עד כאן יש לבדוק את כללי הסמכות המקומית עפ"י הקבוע בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. המבקשים פירטו בבקשתם מדוע עפ"י כללים אלו סמכות השיפוט נתונה למחוז הצפון (מקום מגוריהם ומקום ההתקשרות) בעוד שהמשיבה בתגובתה לא טענה דבר בעניין זה.
7. לאור כל האמור אני מורה על העברת הדיון בתובענה לאחד מבתי המשפט שבמחוז צפון. המזכירות תעביר את התיק לנשיא בתי משפט השלום שם, לקביעת המותב שידון בתיק.

ניתנה היום, כ"ו אב תש"פ, 16 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.