1. לפניי תביעה לסילוק יד - ולצידה תביעה לדמי שימוש ראויים במקרקעין היעודים כגוש 7262 חלקה 42 באור יהודה שבבעלות התובעת (להלן: "המקרקעין"), ותביעה שכנגד.

רקע עובדתי טענות הצדדים

טענות התובעת

1. התובעת היא נציגתן החוקית של המדינה, רשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל, וזאת מכוח חוק רשות מקרקעי ישראל, התש"ך-1960.
2. המקרקעין הם מקרקעי ישראל כמשמעותם בחוק יסוד: מקרקעי ישראל, והתובעת מנהלת אותם בעבור הבעלים הרשום.
3. התובעת מציינת כי המקרקעין נכללים במסגרת תוכנית מתאר מפורטת מ.א.א 205 "מתחם תעסוקה מעורב דרומי" שאושרה בשנת 2004, ומיועדת, בין היתר, לפיתוח שטחי התוכנית "כאזור תעסוקה לתעשייה עתירת ידע, מסחר, מלונאות, בידור, נופש, ספורט ושטחים לרווחת הציבור" וכן על מנת "לקדם את פיתוח העיר".
4. התובעת טוענת כי הנתבעים תפסו שלא כדין חלקים במקרקעין בשטח כולל של כ- 680 מ"ר (תחום בצבע כחול בתשריט המצורף כנספח 2 לכתב התביעה) (להלן: "שטח התפיסה"), בין היתר על ידי גידור שטח התפיסה, בנייה של מבנים וסככות, והכל ללא הסכמה ואישור שלה.

לטענת התובעת, במעשים אלה עושים הנתבעים וכל מי מטעמם דין לעצמם ומסיגים את גבולה של התובעת, בין היתר, כמשמעות הדבר בסעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ובחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין").

לפיכך, עותרת התובעת לקבלת צו לסילוק יד לאלתר כנגד הנתבעים וכל מי מטעמם משטח התפיסה והחזרתו אליה כשהוא פנוי וריק מכל אדם, מבנה וחפץ, לרבות הריסה ופינוי מלאים על ידי הנתבעים.

1. עוד טוענת התובעת כי בנוסף לפינוי שטח הפלישה על הנתבעים לשלם לה דמי שימוש ראויים בגין מלוא התקופה בה הם מחזיקים שטח זה שלא כדין, כך שבכתב התביעה עותרת התובעת לדמי שימוש ראויים בגין תקופה של שבע השנים שטרם הגשתו, קרי מחודש יוני 2013 ועד מאי 2020.
2. לשם קביעת דמי השימוש הראויים ערך שמאי המקרקעין מר אמיר חופשי ביום 20.5.2020 שומת מקרקעין, ובה נקבע כי השימוש הראויים הם בשיעור של 6% לשנה מערך הקרקע והרווח היזמי. כך שלטענת התובעת על הנתבעים לשלם לה סך כולל של 1,534,771 ש"ח בגין שבע השנים שבהן החזיקה במקרקעין טרם הגשת התביעה.

טענות הנתבע 1

1. הנתבע טוען כי הוא ובני משפחתו מתגוררים במקרקעין מזה עשרות שנים.

לטענת הנתבע, התובעת לא ציינה בכתב התביעה שלפני למעלה מ-14 שנים היא הגישה כתב תביעה נגדו (ת"א 44857/06), כאשר לאחר שהתברר לה כי הוא בעל זכויות במקרקעין וסיכויי התביעה קלושים חזרה בה מהתביעה. בנוסף, טוען הנתבע כי בכתב התביעה הקודם צירפה התובעת דו"ח פיקוח מיום 8.2.2005 בו נכתב במופרש כי מדובר ב"פלישה ישנה לאדמות המדינה", כך שלפני כבר למעלה מ- 15 שנה ידעה התובעת כי הנתבע מחזיק במקרקעין תקופה ממושכת לפני שנת 2005, אלא שהיא בחרה להסתיר עובדה זו.

עוד טוען הנתבע כי התובעת לא ציינה בכתב התביעה את המועד בו לטענתה החל להחזיק במקרקעין.

1. לטענת הנתבע, יש לסלק את התביעה על הסף מהטענות הבאות:
2. התיישנות: הנתבע טוען כי התובעת הגישה את תביעתה בשיהוי ניכר, העולה על תקופת ההתיישנות, ולכן היא מנועה מלתבוע את פינויו;
3. מעשה די דין: הנתבע טוען כי התובעת החליטה למשוך את התביעה שהגישה נגדו בשנת 2006, כך שהיא מנועה ומושתקת מלהגיש את תביעתה שוב;
4. שיהוי / מניעות / השתק / נטישה / ויתור / חוסר תום לב: הנתבע טוען כי מאז שהתביעה סולקה, התובעת לא נקטה כל הליך במשך שנים רבות עד למועד הגשת התביעה דנן;
5. שוויון איסור והפליה: הנתבע טוען כי על התובעת, שהיא רשות ציבורית, לנהוג כלפיו בשוויון ולא להפלותו ביחס למחזקים אחרים שנסיבותיהם וזכויותיהם דומות לאלה שלו ואשר פונו כנגד העמדת דיור חלוף ופיצוי בגין ההשקעות שבוצעו במקרקעין;
6. אי מתן התראה מוקדמת וללא כל שימוע: הנתבע טוען כי התובעת הגישה את התביעה ללא כל שימוע ביחס לזכויותיו במקרקעין וללא כל בדיקה של טענותיו, כאשר התנהלות זו מפרה את זכויותיו החוקיות לשימוע הליך מנהלי ראוי;
7. השתק קנייני, השתק מכוח עקרון תום הלב ורשות בלתי הדירה: הנתבע טוען כי הוא בר רשות במקרקעין מכוח הסכמה מפורשת או מכללא של התובעת והרשויות השונות, בשים לב למשך התקופה בה הוא מחזיק במקרקעין, במשך עשרות שנים – אשר נהפכה בנסיבות העניין "לרשות מכוח השתק", כך שמעמדו הוא של בר רשות בלתי הדירה במקרקעין ואין מקום לפנותו. בנוסף טוען הנתבע כי התובעת מנועה לדרוש את סילוקו הן משום ההשתק הקנייני והן מכוח עקרון תום הלב.
8. לטענת הנתבע, ככל שיקבעו כי יש לפנותו מן המקרקעין מעמדו הוא של בר רשות שפינויו כפוף לפיצוי כפי ערך המקרקעין, כולל השקעתם והשבחתם.
9. במקביל להגשת כתב ההגנה, הנתבע 1 הגיש כתב תביעה שכנגד, בה תבע את התובעת (הנתבעת 1 בתביעה שכנגד) ועיריית אור יהודה (הנתבעת 2 בתביעה שכנגד).

טענות התובעת מכתב התשובה

1. התובעת טוענת כי מעיון במסמכי תיק הנכס אצלה לא נמצאו מסמכי ההליך הקודם הנזכר על ידי הנתבע ולכן לא הוזכר קיומו בכתב התביעה. התובעת מוסיפה כי מבירור שערכה תיק ההליך הקודם בוער, ומכל מקום טוענת כי הליך זה מעיד על ידיעת הנתבע כבר מספר שנים על דרישתה לפינוי המקרקעין.
2. התובעת טוענת כי אין בסיס לטענות הנתבע לדחיית התובענה, שכן לא קמה התיישנות מפני תביעות פינוי, וכי ההליך הקודם לא מהווה מעשה בי-דין שכן לא התקבלה בו כל הכרעה כך שאין מניעה לנקוט בהליך דנן.
3. בכל הנוגע לשאר טענות הנתבע (שיהוי, מניעות, השתק, נטישה, ויתר או חוסר תום לב), טוענת התובעת כי החזקה ממושכת במקרקעי ציבור אינה מהווה הגנה מפני תביעה לסילוק יד, וכי אין בטעת הנתבע לפיה הוא מחזיק במקרקעין תקופה ממושכת די להקנות לו זכויות או מעמד שלא הוקנו לא במפורש.
4. בכל הנוגע לטענות להפליה וחוסר שוויון, טוענת התובעת כי היא פועלת בין היתר לפינוי תוספי קרקע רבים נוספים ואף אם החזקתם נמשכה שנים רבות, הן באור יהודה ובכלל.
5. בכל הנוגע לטענה לאי מתן התראה, טוענת התובעת כי דרשה שלחה לנתבע דרישת פינוי (נספח 3 לכתב התביעה) ואף הוא ידע היטב על טענותיה בין היתר לנוכח ההליך הקודם אותו ציין.
6. בכל הנוגע לטענה להשתק קנייני ורשות בלתי הדירה טוענת התובעת כי הנתבע אינו יכול להיחשב בר רשות במשתמע, שכן הוא מודע היטב לביטול כל רשות כאמור על ידה.
7. בכל הנוגע לטענות דיור חלוף או פיצויים, התובעת טוענת כי הנתבע לא הציג ראיות בעניין ומבכל מקום היא לא אישרה ביצוע בנייה, שינויים או השקעות במקרקעין כל שהוא פעל שלא כדין וללא היתר - כך שאינו זכאי לכל הכרה או החזר בגין פעולות אלו. עוד טוענת התובעת כי גם אם בעבר במקרים מסוימים היתה נכונה להציע תשלום כספי כנגד הפנוי, הרי שדברים אלו היו נכונים לשעתם בלבד, ואינם בעלי תוקף עוד.

טענות הנתבע 1 בתביעה שכנגד

1. התובע שכנגד, ולשם הנוחות יקרא "הנתבע", צירף לכתב התביעה שכנגד את הנתבעת שכנגד 2 – עיריית אור יהודה (להלן: "העירייה") – שהיא הרשות המקומית בה מצויים המקרקעין. רמ"י (התובעת בעניינו) היא הנתבעת מספר 1 בתביעה שכנגד.
2. הנתבע טוען כי הנתבעות ידעו שהתובע שכנגד ובני משפחתו מחזיקים ומשקיעים במקרקעין במשך עשרות שנים, אך הן לא טרחו לפנות אותם מהם.

הנתבע מציין כי במכתב מיום 31.8.1997 פנה אליו מר עוזי אהרון, שכיהן באותה העת כסגן ראש העיר והממונה על מחלקת הרווחה והדיור, ובו אישר על פי סיכום פגישה עם ראש העיר כי: "לא תפונה מהשטח בטרם הגעה להסדר פינוי עמך, כ"כ סיכם ראה"ע כי ההסדר יבוא לאשור לפני הגשת תביעה לבית המשפט" (נספח ב' לכתב התביעה שכנגד).

1. הנתבע מוסיף כי במכתב נוסף מיום 26.9.1998 שנשלח אף הוא על ידי מר עוזי אהרון צוין כי: "הנהלת העיר החלטה לאשר את מגוריהם בקרוואן הנ"ל ולא לפנותו עד לפינוי למקום חלופי".
2. הנתבע טוען כי הוא הסתמך על הבטחותיהם בכתב אלו לפיהן הו לא יפוני מהשטח בטרם הגעה להסדר פינוי ולמציאת מקום חליפי.
3. עוד טוען הנתבע כי על סמך ההבטחות שניתנו לו הוא השקיע בביתו את כל שהיה לו על מנת שהוא ובני משפחתו יוכלו להתגורר בתנאי חיים נאותים, השקעות המזכות אותו בפיצוי כספי בסך 500,000 ₪.
4. הנתבע חזר על טענותיו כי לאור התקופה בה הוא מחזיק במקרקעין ומתגורר בהם הרי שזכותו להמשיך להשתמש ולהחזיק בהם היא בלתי הדירה ויש להתנות את פינויו בהעמדת דיור חלוף או לחלופין לפיצוי כספי בשווה ערך של דיור חליף בסך 3,000,000 ₪.

כתב הגנה מטעם הנתבעת שכנגד 1 – רשות מקרקעי ישראל

1. הנתבעת שכנגד 1, לשם הנוחות תיקרא "התובעת", טוענת כי רשות הפיתוח היא הבעלים הבלעדי שלה מקרקעין, ולכן רק היא רשאית ליטול התחייבות ולהציג מצגים לגביהם, ואין נפקות להבטחות או הסכמות כלשהן של העירייה לנתבע.
2. בהתאם לאמור, טוענת התובעת כי יש לדחות את התביעה שכנגד נגדה מחמת היעדר יריבות או עליה.
3. עוד טוענת התובעת כי היא דוחה מכל את טענתו של הנתבע לזכאות לתשלום כלשהו, שכן היא זכאית לקזז את דמי השימוש הראויים שחב לה התובע שכנגד בגין שימושו הלא מורשה במקרקעין, מכל טובת הנאה והיה ותיפסק לטובתו. התובעת צירפה חוות דעת שמאית בעניין דמי השימוש המגיעים לסך של 1,534,771 ₪.

כתב הגנה מטעם הנתבעת שכנגד 2 – עיריית אור יהודה

1. העירייה טוענת כי יש לדחות את התביעה נגדה על הסף, שכן אין לה כל זכות במקרקעין אלה מלבד העובדה שהם מצויים בשטח השיפוט המוניציפאלי שלה.
2. עוד טוענת העירייה כי מאחר שאינה בעלת המקרקעין אין לה כל סמכות להבטיח זכויות או פיצוי, להעביר זכויות או להקנות כל זכות במקרקעין שבבסיס התביעה.
3. לטענת העירייה, הטלת אחריות או חובת פיצוי על כתפיה תחשוף אותה לתביעות רבות מסוג זה, אשר יגרום לנטל בלתי סביר ובלתי מוצדק על הקופה הציבורית בשל סכומי עתק שישולמו כפיצוי לפולשים והן בשל העלויות הגבוהות של ניהול תביעות בבתי המשפט השונים.
4. העירייה מוסיפה כי יש לסלק את התביעה על הסך גם מחמת התיישנות, שכן התובע שכנגד לא נקט כל הליך בכל הקשור לטענותיו אלה במשך עשרות שנים ואך לא נקט שום הליך גם לאחר שהתובעת נקטה נגדו הליך לסילוק ידו לפני כ- 15 שנה.

ההליך

1. ביום 4.1.2021 התקיים קדם המשפט הראשון בתיק, בסופו ניתנה החלטה לפיה עד יום 4.2.2021 יודיעו הצדדים אם גיבשו מתווה ליישוב המחלוקת או לייעול הדיון בה. בנוסף ניתנה החלטה בהסכמתה הצדדים כי הנתבעים יאפשרו לגומרים מטעם התובעת ביקור בנכס בתיאום מראש בין עורכי הדין.
2. ביום 2.3.2021 הגישה העירייה בקשה לסילוק על הסף של התביעה שכנגד, נגדה, בשל היעדר יריבות; היעדר עילה; מחמת התיישנות ומחוסר סמכות עניינית (בטענה שבית המשפט בעל הסמכות העניינית בעניין זה הוא בית משפט לעניינים מנהליים);
3. הנתבע הגיש תגובה מטעמו לדחיית הבקשה, וביום 11.3.2021 ניתנה החלטה המורה כלהלן:

"אכן, סיכויי התביעה נגד עיריית אור-יהודה נחזים, לכאורה, נמוכים, וזאת מכל הטעמים שהובאו בבקשה העירייה.

עם זאת, ולאחר עיון בכתב התביעה שכנגד, לא ניתן לשלול את האפשרות שכלל שיתברר כי הטענות העובדתיות בתביעה שכנגד הוכחו – יהיה סעד אפשרי.

בנסיבות אלה, לא ראיתי לסלק את התביעה שכנגד על הסף, חרף סיכוייה הלא-גבוהים.

הבקשה נדחית אפוא.

משאין מדובר בבקשת סרק, לא ייעשה צו להוצאות."

1. ביום 13.5.2021, ולאחר שחלף המועד להגשת תצהירים מטעם הצדדים הגישה העירייה בקשה לארכה נוספת להגשת ראיותיה. ביום 18.5.2021 ניתנה החלטה שאישרה ארכה קצרה נוספת להגשת תצהירים מטעמה עד יום 20.5.2021, אך אלו לא הוגשו על ידי העירייה במועד הנדחה. ביום 21.5.2021 ניתנה החלטה המורה כי: "לא הוגשו תצהירי העירייה. מכאן שהעירייה מוותרת על הבאת עדים וראיות מטעמה."
2. ביום 24.5.2021 התקיים קדם משפט שני בהליך, בסופו התיק נקבע לשמיעת הוכחות.
3. ביום 17.1.2022 התקיים דיון ההוכחות, ממנו נעדר הנתבע והתובע שכנגד, כמו גם עד נוסף מטעמו. לאחר הגשת אישור רפואי בדבר נסיבות שמנעו מלהתייצב לדיון נקבע דיון הוכחות נוסף ליום 30.3.2022, אך גם לדיון זה לא הגיע הנתבע בשל מחלה והדיון נדחה ליום 1.5.2023.
4. לאחר שמיעת ההוכחות בהליך, הגיש הנתבע בקשה לצרף מכתב של ד"ר אסתי אשל – מנהלת אגף שח"ק (האגף לשירותים חברתיים וקהילתיים) בעירייה מיום 3.7.2022, אשר לא הוגשה טרם לכן מהסיבה ש"טרם נולד".
5. התובעת והעירייה הגישו תגובות מטעמן לדחיית הבקשה. הנתבע הגיש בקשה להשיב לתגובות שהוגשו, וביום 3.8.2022 ניתנה החלטה כלהלן:

"אין הצדקה להתיר תשובה לתגובה; המבקש ימציא לתיק בית המשפט, לא יאוחר מיום 7.8.2022 את המסמך שצירופו מתבקש, ללא כל מסמך נוסף (לרבות ללא התצהיר שאמור היה להיות מצורף לבקשה), על מנת שבית המשפט יוכל להתרשם מן המסמך ומן הרלוונטיות שלו להליך".

1. הצדדים הגישו סיכומים מטעמם, ביניהם סיכומי תשובה מטעם התובעת. הנתבע הגיש בקשה להוצאת סיכומי התשובה מטעם התובעת, התובעת הגיבה לבקשה. ביום 10.11.2022 ניתנה החלטה כי תינתן התייחסות לאמור בפסק הדין.

מעיון בסיכומי התשובה עולה כי אלו מתייחסים אף לסיכומי הנתבע הנוגעים לכתב התביעה שכנגד שהגיש – כך שאני סבור שהיה מקום להגשת סיכומי תשובה אלו (מדובר בטיעונים שלא עלו בסיכומיה העיקריים של התובעת). על כן, סיכומי התשובה מתקבלים לתיק.

1. בטרם אדון בשאלות הטעונות הכרעה, אציין כי הנתבעת 2, היא אשתו לשעבר של הנתבע - התגוררה במועד הגשת התובענה עמו במקרקעין ולכן נתבעה יחד עמו. לאחר הגשת התובענה, עזבה הנתבעת 2 את שטח התפיסה, וכנראה לכן בחרה שלא להתגונן בהליך (ראו לעניין זה עדות הנתבע שאישר כי הנתבעת 2 היא גרושתו ואינה מתגוררת עוד במקום, וכי מלכתחילה לא היה לה מעמד בהם – עמ' 136 ש' 24-21, ועמ' 137 ש' 5-1 לפרוטוקול). מכאן שאין מניעה ליתן פסק דין של נגד הנתבעת 2 על יסוד כתב התביעה.

דיון והכרעה

1. השאלות הטעונות הכרעה בהליך שלפני הן:
2. האם התובעת זכאית לפנות את הנתבע מהמקרקעין?
3. האם התובעת זכאית לתשלום בגין דמי שימוש ראויים?
4. האם יש לקבל את טענות ההגנה של הנתבע כנגד הפינוי?
5. האם יש לקבל את טענות הנתבע בתביעה שכנגד?

אדון בשאלות לפי הסדר.

פינוי הנתבע מהמקרקעין

1. כאמור, התובעת הגישה תובענה לסילוק יד הנתבעים מהמקרקעין וכן לתשלום מי שימוש ראויים בגין השימוש במקרקעין.
2. כידוע, משהוכיחה התובעת את בעלותה במקרקעין, עובר הנטל להוכיח קיומה של זכות חוקית להמשיך ולהחזיק במקרקעין אל כתפי הנתבע. מאחר שעסקינן במקרקעי ציבור, נטל ההוכחה המוטל על הנתבע להוכיח את זכותו להחזיק במקרקעין כבד במיוחד, וזאת במיוחד בהעדר הסדרה רשמית של זכותו הנטענת.
3. על אף האמור, הנתבע הסתפק בהגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן תצהיר מטעם מר עוזי אהרון, שכיהן בעבר כסגן ראש העיר, אשר נחקר על תצהירו ביום 17.1.2022 (אציין כי הנתבע ביקש לזמן עד נוסף מטעמו – מר תמיר שאבי ששימש בעבר כראש עיריית אור יהודה, אך מר שאבי לא התייצב למסירת עדות וכן לא הוגש אישור רפואי להיעדרותו ממועד הדיון). אף שהתביעה נוגעת גם לתביעת דמי שימוש, ואף שהתובעת הגישה חוות דעת שמאית לעניין שווי דמי השימוש הראויים במקרקעין, הנתבע נמנע מהגשת חוות דעת נגדית.
4. בעניינו, אין מחלוקת כי רשות הפיתוח היא הבעלים של המקרקעין (ראו נסח המקרקעין המצורף כנספח 1 לתצהיר המפקח בתובעת – מר תומר וינברג (להלן: "המפקח"). בהתאם, אין מחלוקת כי המקרקעין הם מקרקעי ישראל, שאותם מנהלת רמ"י מנהלת אותם בעבור רשות הפיתוח.
5. בנוסף, אין מחלוקת כי הנתבע תפס שטח של 680 מ"ר, ובהמשך הוסיף והשתלט על שטח נוסף, כך שכיום הוא מחזיק בשטח של כ- 900 מ"ר (שני התשריטים מצורפים כנספח 1 לתצהיר הגב' לילך בן ישי – עובדת בתחום המיפוי בתובעת). זאת ועוד, מעיון בתצהיר המפקח ומהתמונות שצורפו לדוחות הפיקוח – הנתבע הקים בשטח התפיסה מבנים וסככות ללא היתר והרשאה (ראו נספח 2 לתצהיר המפקח).
6. בכל הנוגע למועד התפיסה, מעיון מעיון בחוות הדעת של מפענחת תצלומי האוויר מטעם התובעת (שצורפה לנספחי התובעת) – עולה כי הנתבע פלש לשטח התפיסה רק לאחר שנת 1996, שכן בתצלום האוויר משנת 1996 – שטח התפיסה ריק ופנוי מכל מבנה שהוא. גם מפענח תצלומי האוויר מטעם רמ"י – מר רונן גרינשטיין שלל בחקירתו באופן מוחלט כל אפשרות כי בשנת 1996 היתה קיימת מכולה מוסווית בתוך השיחים (עמ' 16 לפרוטוקול).

יש להזכיר, כי הנתבע נמנע מהגשת חוות דעת נגדית של מפענח תצלומי אוויר, ובחקירתו הנגדית של מפענח התצ"א מטעם התובעת לא הצליח הנתבע לסתור את האמור בחוות דעת זו. מכאן שאל מול ראיות עצמאיות, בדמות תצלומי אוויר וחוות דעת בעניינם, הוצגה רק גרסתו של הנתבע, שהיא עדות יחידה של בעל דין, ואשר משקלה – מוגבל. משכך, יש לקבוע, כי הנתבע תפס את המקרקעין לאחר שנת 1996.

1. בהערת אגב אציין, כי הנתבע טען תחילה כי עשה שימוש בשטח התפיסה רק למטרת מגורים (עמ' 141 ש' 2-1 לפרוטוקול), אולם משעומת עם שימושים אחרים שאותרו במקום, הודה כי אכן נעשה שימוש כיום בחלק משטח התפיסה לצרכי אחסנה של פיגומים ובעבר לאחסנת מיכלי גז כולל משאיות שהיו מגיעות למקום. הנתבע טען בחקירתו כי הפיגומים ומיכלי הגז שייכים לצדדי ג' וכי הוא לא מקבל תמורה כלשהי, אך לא הציג כל מסמך התומך בטענותיו אלו (עמ' 141 ש' 24-3 ועמ' 144 ש' 5-24 לפרוטוקול).
2. כפי שצוין, בשנים האחרונות הנתבע אף הרחיב את שטח התפיסה בכ- 220 מ"ר (הדבר עולה מהשוואת התשריטים בתצהירה של הגב' לילך בן ישי). הנתבע טען בסיכומיו כי שטח התפיסה מתייחס רק לשטח של 680 מ"ר. אולם, מאחר שתוך כדי ניהול ההליך נמצא כי הנתבע פלש לשטחים נוספים, ומאחר שהתפיסה כולה מצויה בתחום חלקה 42, בגינה הוגשה התובענה לפינוי מלכתחילה, כך שהנתבע קיבל את מלוא האפשרות להתגונן מפני טענות הפלישה, ומאחר שמדובר באותה יחידת שטח, אינני רואה הצדקה לחייב את התובעת לתקן את כתב התביעה ולהתחיל את ההליך מבראשית, כאשר הנתבע עשה דין לעצמו והשתלט על מקרקעי ציבור.
3. אתייחס כעת להליך נושא ת"א 44857/06, תביעה שהגישה התובעת לפינוי הנתבעים מן המקרקעין (להלן: "ההליך הקודם") ולטענות שהעלה הנתבע ביחס להליך הקודם ולמשמעותו בהליך שלפניי. ראשית יש לציין את המובן מאליו: ראוי היה שהתובעת תזכיר בכתב התביעה מטעמה את קיומו של ההליך הקודם ואת תוצאותיו, אולם היא לא עשתה כן, וההליך הוזכר לראשונה בכתב ההגנה של הנתבע.

מר עמיר גילת – מנהל מרחב השמירה ת"א-מרכז בתובעת, העיד בחקירתו כי רק ימים אחדים לפני דיון ההוכחות הראשון אותר על ידו כתב התביעה שהוגש בהליך הקודם, אך בעת הגשת התביעה לא היה ידוע דבר קיומו של ההליך הקודם, לכן האמור לא נזכר בכתב התביעה (עמ' 45-44 לפרוטוקול). עוד ציין מר גילת כי היתה התנהלות כללית ביחס לתביעות שהוגשו בעבר במתחם מושא התובענה, אשר גרמה לכך כי התיקים לא מוצו (עמ' 48-47 לפרוטוקול).

בנוסף, התובעת ציינה כבר בכתב התשובה מטעמה כי נעשתה פנייה לארכיב בית המשפט בניסיון לאתר מסמכים מההליך הקודם, אולם נמסר כי התיק בוער (ראו אישור על ביעור התיק שצורף כנספח 1 לכתב התשובה).

1. בהקשר זה יש לציין, כי העובדה שרשות ציבורית-מינהלית נעדרת "זיכרון ארגוני" מינימלי, הנוגע לליבת עיסוקה – פינוי פולשים במקרקעין – מעוררת תמיהה. אילו נוהלה התביעה בשנת 2006, אפשר שלא היה צורך לשובו לדון בנושא כעת, 14 שנה לאחר ההליך הקודם, ואפשר שבירור המחלוקת בין הצדדים היה פשוט הרבה יותר.

"התנהלות" של רשות מינהלית הגורמת לכך כי "תיקים לא מוצו" פירושה פגיעה חמורה בשלטון החוק, שכן בהעדר אכיפה של זכויות המדינה במקרקעין, נוצר הרושם כי כל אדם יכול לעשות במקרקעין ציבוריים כרצונו; פירושה גם יצירת רושם שגוי אצל הנתבע כי בעלת המקרקעין השלימה עם נוכחותו בהם, תוך פגיעה בנכונותו להתפנות ללא צורך בהליך משפטי ארוך, ובקיצור – התנהלותה של התובעת פוגעת פגיעה חמורה במימוש תפקידיה ויעדיה.

1. עם זאת, בבואנו לבחון מה משמעותו של ההליך הקודם מבחינה מעשית, התשובה היא נחרצת הרבה פחות. הנתבע טען, כי ההליך הקודם נמחק מאחר שהתובעת הכירה בזכויותיו במקרקעין. אלא שכאשר נשאל הנתבע בחקירתו לקיומה של אסמכתה כלשהי לטענה זו, הוא השיב כי המגעים מול התובעת נוהלו על-פה. אף שהנתבע היה מיוצג בהליך הקודם, הוא לא זימן את עורך הדין שייצג אותו באותו הליך, אף לא הציג מסמכים מן ההליך הקודם (ראו עמ' 146 ש' 24-5 ועמ' 147 ש' 9-1 לפרוטוקול). די בכך כדי לדחות את הטענה, כאילו מחיקת ההליך הקודם משמיעה "הכרה" של התובעת בזכות כלשהי של הנתבע.
2. התובעת טענה, כי ההליך הקודם אך מחזק את הטענה, כי הנתבע ידע היטב כי היא אינה מסכימה לתפיסת החזקה במקרקעין. טענה זו – אינה יכולה להתקבל. גם אם הגשת הליך ומחיקתו לאחר מכן אינן מקימות זכות במקרקעין לנתבע (וברי כי לא קמה זכות כאמור), ודאי שלא ניתן לזקוף את התנהלותה הרשלנית של התובעת לזכותה: למעשה, במובנים מסוימים, הגשת תביעה ומשיכתה לאחר מכן (או הזנחתה) משדרות מסר לא של עמידה על זכויות, אלא של מחילה עליהן, ולכל הפחות – של אי-אכפתיות ביחס לשימוש לא-חוקי במקרקעי ציבור.
3. עם זאת, כאמור, התרשלותה החמורה של התובעת, גם אם היא עולה כדי רשלנות, אזי היא עולה כדי רשלנות כלפי הציבור, שלטובתו אמורה הייתה התובעת לפעול. הנתבע אינו צריך לצאת נשכר מהתרשלות זו, ואין בה כדי להקים לו זכויות שלא היו לו.
4. העולה מן המקובץ הוא, כי הנתבע פלש למקרקעין לאחר שנת 1996, ללא כל הרשאה, וכי חרף ההליך הקודם ומכתב ההתראה ששלחה התובעת (נספח 3 לכתב התביעה) – הנתבע בחר להמשיך להחזיק במקרקעין. מכאן, שדין תביעת הפינוי נגדו להתקבל והתובעת רשאית לסלק את ידו מהמקרקעין ואת כל הבנוי עליו.
5. בטרם אעבור לדון בתביעה לדמי השימוש הראויים, אציין כי מדובר במקרקעין המיועדים לצורך פיתוח המתחם בהתאם לתוכניות החלות עליו. כיום, חלה במקום תוכנית מתאר מפורטת מ.א.א 2-5 "מתחם תעסוקה מעורב דרומי" שאושרה בשנת 2004 (תקנון התכנית סומן כנספח 1 לתצהיר מר גילת). בנוסף, במתחם מקודמת כיום תוכנית חדשה המייעדת אותו למטרת מגורים, כך שהמקרקעין עתידים להיות חלק ממתחם בו יוקמו יחידות דיור רבות או שהשטח ידרש בקשר להקמתן (תמ"ל/1106). על כן, אין ספק כי יש חשיבות ציבורית לפינוי השטח, לשם מימוש ייעודו לטובת בעליו – הציבור הישראלי.

דמי שימוש ראויים

1. כאמור, התובעת הגישה תביעה לדמי שימוש ראויים בגין שימוש הנתבע שלא כדין בשטח התפיסה לתקופה של שבע שנים עובר למועד התובענה, ובסך כולל של 1,534,711 ₪. לתמיכה בתביעה הכספית, הגישה התובעת את חוות דעתו של השמאי מר אמיר חופשי, כמו כן ביססה התובעת את החיוב בדמי השימוש על החלטות מועצת מקרקעי ישראל והנהלת התובעת, והגישה תחשיב כספי לכימות דמי השימוש (נספחים 4 ו- 5 לתצהיר מר גילת).
2. בהערת אגב אעיר, כי לא יכולה להיות מחלוקת ביחס לתקופת השימוש, שכן הנתבע עשה שימוש לא מורשה במקרקעין בשבע השנים שעובר להגשת התביעה, שכן הוא בעצמו טוען כי הוא מחזיק במקרקעין תקופה ממושכת ומשנות התשעים.
3. השמאי נחקר על חוות דעתו, וטען כי נקט בחלופת החישוב המקלה עם הנתבע מבין שתי החלופות שמופיעות בקווים המנחים של השמאי הממשלתי, ובחר לערוך את התחשיב לפי חלופת השימוש בפועל ולא לפי חלופת השימוש לפי היעוד התכנוני שהיתה מעלה את שווי המקרקעין באופן משמעותי (עמ' 77 ש' 18-5 לפרוטוקול).
4. עוד הבהיר השמאי בחקירתו, כי מאחר שהיא עוסקת רק בחיוב בדמי שימוש שנגזר ממרכיב הקרקע בלבד – אין משמעות מהותית לביקור בתוך המבנה עצמו (ראו עמ' 67 ש' 21-13 לפרוטוקול). עוד נשאל בחקירתו גם ביחס לאפשרות כי הנתבע עשה שימוש רק למגורים אך לא לאחסנה וכיצד הדבר ישפיע על חוות דעתו (עמ' 71 לפרוטוקול).

מכל מקום, השמאי ערך בחוות דעתו תחשיב בו יתברר כי השימוש היחיד שעשה הנתבע היה למגורים, כאשר כל יתר השטח יחושב למעשה כקרקע ריקה. במקרה כאמור ציין השמאי כי תהיה הפחתה של כ20% מהערכים שקבע בחוות דעתו בטבלה המופיעה בעמ' 30 לחוות הדעת (ראו עמ' 72 ש' 8-1 לפרוטוקול).

1. הנתבע כאמור לא הציג כל הגנה בעניין התביעה לדמי שימוש ראויים, ובפרט לא הגיש חוות דעת שמאית מטעמו וכל ראיה אחרת לסתור את חוות הדעת מטעם התובעת ואת תחשיביה, ובכך שיש לראותו כמי שאינו חולק על ערכי השווי שנקבעו למקרקעין ואת התחשיב הכספי.
2. בסיכומיו, טען הנתבע כי אינו חב בתשלום דמי שימוש שכן לא קיבל כל דרישה לפינוי לאחר ההליך הקודם. ודוק: אין מדובר במצב בו אדם מחזיק בקרקע עשרות רבות של שנים, ויום בהיר אחד ללא כל התראה מוגשת תביעה לדמי שימוש - הנתבע היה מודע היטב לכך שפלש למקרקעין ולכך שהתובעת מתנגדת לפלישתו.
3. אציין כי בחודש אוקטובר 2019 טרם הגשת התובענה, פנתה התובעת אל הנתבע במכתב דרישה לפינוי, אשר כלל גם דרישה לתשלום דמי שימוש ראויים, והנתבע אישר את קבלת המכתב (עמ' 136 ש' 20-17 לפרוטוקול).
4. אלא שאני סבור שאין לחייב את הנתבע במלוא דמי השימוש הראויים, וזאת מאחר שאני סבור כי התרשלותה החמורה של התובעת בטיפול בפלישה מקימה לנתבע מעמד של בר-רשות מכללא, כך שהמועד שבו יש להחל לחייבו בדמי שימוש ראויים הוא במועד משלוח דרישת הפינוי, בחודש אוקטובר 2019 – כ-7 חודשים טרם הגשת התביעה, ואבאר.
5. אין מחלוקת כי הנתבע מחזיק במקרקעין משנת 1996 לכל המאוחר. התובעת לא הוכיחה כי פנתה אליו לפנותו מן המקרקעין לפני הגשת התביעה בשנת 2006, וגם התביעה בשנת 2006 – לא קודמה ולא טופלה כנדרש, כך שעם מחיקתה, רשאי היה הנתבע להניח כי קיבל רשות להמשיך ולהחזיק במקרקעין – לכל הפחות כבר רשות מכללא. לאור דרך ניהולו של ההליך הקודם (וליתר דיוק – הימנעות התובעת מניהולו), אינני סבור שניתן לראות בהגשת התביעה בהליך הקודם דרישה רצינית לפינוי, הקוטעת את רצף ההחזקה של הנתבע מכוח הרשות מכללא שניתנה לו, ועל כן, פרק הזמן הרלוונטי לבחינה הוא משנת 1996 ועד 2019 – עת נשלח לו מכתב ההתראה והדרישה לפינוי. אין ספק בעיניי, כי פרק זמן בן 23 שנים מגבש מעמד של בר-רשות מכללא, אשר אמנם אינו שולל מהתובעת את הזכות לפנות את הנתבע מן המקרקעין, אך שולל את זכותה לתבוע דמי שימוש ראויים, עד להודעה על ביטול הרשות, הודעה שניתנה, כאמור, רק באוקטובר 2019.
6. על כן, דמי השימוש הראויים הם אלה שהחל מסוף חודש אוקטובר 2019 ועד הגשת התביעה במאי 2020. בחישוב הסכומים לפי נספח 4 לתצהירו של מר עמיר גילת מלמד שבגין החודשים נובמבר ודצמבר 2019 עומדים דמי השימוש הראויים על סך של 3,488 ₪ (דמי השימוש לשנת 2019 כולה היו 209,260 ₪, ומתוך סכום זה יש לחשב חודשיים מתוך השנה, קרי – 1/6) ואילו דמי השימוש הראויים לשנת 2020 עד סוף חודש מאי (הגשת התביעה) עמדו על סך של 83,005 ₪ (דמי השימוש ל-11 חודשים משנת 2020 עמדו על 182,612 ₪, ומתוך סכום זה יש לחשב 5 חודשים, קרי – 5/11).

דמי השימוש הראויים שיש לחייב בהם את הנתבעים הם אפוא בסך של 86,493 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (26.5.2020) ועד לתשלום המלא בפועל.

טענות ההגנה של הנתבע

1. הנתבע העלה בכתב ההגנה טענות רבות, אשר לטעמי, אין בהן כדי לשנות מן המסקנות שלעיל. עם זאת, ולמען לא ייצא הנייר חסר, אדון בטענותיו אלה לגופן.

טענות ההתיישנות

1. התובע לא הוכיח באיזו שנה החל להחזיק במקרקעין, אולם כעולה מחוות דעת מפענח תצלומי האוויר, ההחזקה החלה בשנת 1996 או בסמוך לה, שנים רבות לאחר תחילת תוקפו של חוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, הקובע כי לא תהיה התיישנות במקרקעין מוסדרים. מכאן, שדין הטענה להידחות שכן כאמור בהוראות סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין לא חלה התיישנות בתביעה במקרקעין מוסדרים, כפי המקרה בעניינו. בנוסף, עסקינן בתובענה בעילה של הסגת גבול - שהיא עילה מתחדשת, שאינה כפופה לטענת התיישנות (וראו לעניין זה: טל חבקין, התיישנות, 303 (2014) והאסמכתאות שם). על כן, כאשר הסעד המבוקש הוא סילוק יד, אזי כל עוד מחזיק הנתבע במקרקעין – לא חלה ההתיישנות.

מעשה בי-דין

1. מעשה בי-דין יכול לקום רק במקום בו מתנהל הליך ומתקבלת בו הכרעה סופית וקיים פסק דין חלוט בהליך בין הצדדים. במקרה שלפניי ההליך הקודם הופסק או נמחק – כך שממילא הוא אינו יכול להקים מעשה בי-דין החוסם את התובעת מהגשת התביעה.
2. המסמך היחידי אותו הציג הנתבע מההליך הקודם היה דו"ח פיקוח מיום 8.2.2005 (נספח א' לתצהיר הנתבע). ודוק: דוח הפיקוח רק מחזק את טענות התובעת בהליך, לפיהן ראתה את הנתבע כפולש שכן נרשם בדו"ח כי הוא נערך עבור "תביעה משפטית בגין הסגת גבול" ובפירוט הממצאים נרשם "יש להגיש תביעה לסילוק יד + הריסת המבנים" - משמע, כל טענות הנתבע להסכמה כלשהי של התובעת חסרות בסיס.

בהערת אגב אציין כי הנתבע התבסס על המילים "פלישה ישנה" הרשומות בדו"ח. המפקח התייחס לעניין זה בתצהירו והבהיר כי השימוש במינוח זה נועד בדרך כלל להבדיל בין פלישה טרייה בגדר חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), תשמ"א-1981 (שמאפשרת נקיטת הליך פינוי מנהלי), לבין פלישה שנמשכת מספר שנים שמחייבת הליך משפטי, וכן כי הדגש הוא על המילה "פלישה" והצורך בפינויה (ראו סע' 6 לתצהיר המפקח).

1. בסיכומיו, העלה הנתבע את טענת הציפייה וההסתמכות בגין ההליך הקודם. אולם, לנתבע לא הייתה יכולה לצמוח ציפייה או הסתמכות בגין הליך זה משום שלא נעשתה בו כל הכרה במעמד כלשהו של הנתבע והוא אף לא הראה אחרת ולא זימן עד כלשהו להעיד על כך. עוד אוסיף, כי הנתבע לא הראה כי שינה מצבו לרעה בדרך כלשהי עקב הפסקת ההליך הקודם, שכן תפס את שטח התפיסה במהלך שנות התשעים (עובר להליך המשפטי הקודם), ואף לא הראה כי השקיע דבר בשטח התפיסה לאחר ההליך הקודם.

אוסיף, כי התנהלותה הרשלנית של התובעת באכיפת מעמדו של התובע באה לידי ביטוי בכך שראיתי להכיר בו כבר-רשות מכללא, ובהפחתה ניכרת בדמי השימוש שהוא חויב לשלם (וראו פסקה ‎66 לעיל).

שיהוי, מניעות, ויתור, חוסר תום לב

1. אין בידי לקבל את טענת השיהוי שכן התנאים לסילוק תובענה מחמת שיהוי נקבעו בפסיקת בית המשפט העליון בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים פ"ד נז (5) 433 (2003), שם נקבעו התנאים שבהתקיימם ניתן לסלק תביעה מחמת שיהוי:

"השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי [...]

לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע".

1. על כן, אני סבור כי השתהותה של התובעת אינה עולה כדי שיהוי. ראשית, נראה כי התובעת לא זנחה את זכות התביעה שעמדה לה, שכן במסגרת ההליך הקודם שהוגש כבר בשנת 2006 דרשה התובעת את פינויו של הנתבע מהמקרקעין ואף נשלח לו מכתב התראה בו טענה התובעת כי עליו לפנות את המקרקעין ולשלם לה דמי שימוש ראויים בגין כל תקופות הפלישה לכאורה (ראו נספח 3 לכתב התביעה) . יתרה מכך, הנתבע גם לא הוכיחו כי שינה את מצבו לרעה בשל ההשתהות, ולמעשה – דומה כי ההיפך הוא הנכון: במשך 23 שנים החזיק הנתבע במקרקעין מבלי שנדרש לשלם מאומה בגינם, ומכאן שדין טענה זו להידחות.

אוסיף, כי כאשר מדובר במקרקעי ציבור אשר התובעת פועלת בהם כנאמן של הציבור, וכאשר החזקת הנתבע בהם היא שלא כדין- לא יהיה בעיכוב נקיטת הליכים למנוע את פינוי המחזיק שלא כדין והשבת הקרקע לציבור.

1. בכל הנוגע לשאר טענות התובע למניעות, ויתור או תום לב, הרי שאלו עומדות דווקא לחובתו, כאשר חרף חלוף השנים בחר הנתבע שלא לעשות דבר ביודעו היטב כי מדובר במקרקעי התובעת וכי אם יעורר ענין זה לא יהיה זכאי לדבר, ויידרש לפנות את המקרקעין.

הפלייה

1. טענה זו לא הוכחה כלל ונטענה ללא כל בסיס. הנתבע לא ידע להצביע על מקרים שבהם התירה התובעת את המשך החזקתם של פולשים אחרים במקרקעין, וממילא – לא הובאו ראיות לכך. מכל מקום, התובעת ציינה כי היא מנהלת הליכי פינוי רבים נגד מחזיקים חסרי זכויות, ובפרט גם במתחם כפר ענה.

אי מתן התראה מוקדמת

1. גם טענה זו לא הוכחה ונטענה ללא כל בסיס, שכן התובעת שלחה לנתבעים מכתב התראה טרם הגשת התביעה, שהנתבע אישר כי קיבל אותו (ראו עמ' 136 שורות 20-17 לפרוטוקול). מכל מקום, אין כל דרישה בדין מבעל מקרקעין ליתן "התראה מוקדמת" לפולש על הדרישה לפנותו.

השתק קנייני ומכוח עיקרון תום הלב

1. הנתבע כאמור טוען כי החזקתו במקרקעין נעשתה בהסמכת הרשויות ובשל כך לא ניתן לפנותו (או שניתן לפנות כנגד פיצוי). הנתבע מסתמך בטענה זו על מסמכי עירייה שונים (נספחים ב', ג' ו- ו' לתצהיר הנתבע) ועל סיכומי פגישות בתובעת (נספחים ד ו-ה' לתצהיר הנתבע).
2. ראשית, המסמכים שהנפיקה העירייה או גורמים מטעמה בעניין המקרקעין מול הנתבע אינם מחייבים את התובעת (הנתבע הציג שני מסמכים שנחתמו על ידי מר עוזי אהרון, ששימש באותה תקופה כממונה על הרווחה בעיר; ופרוטוקול העירייה מיום 8.5.1995), שכן רשות הפיתוח היא הבעלים הבלעדי של המקרקעין והיא אינה מחויבת בכל דרך שהיא במסמכי העירייה וגורמיה, כאשר אלו חסרי כל מעמד וזכות לגביהם.

למעלה מן הצורך, אציין כי עיון במסמכים (הן במכתבים והן בפרוטוקול) לא מלמד על הכרה בזכויות קנייניות או אחרות של הנתבע במקרקעין, ומדובר רק על האפשרות לפנות את הנתבע או על הגשת תביעה נגדו.

1. באשר לסיכומי הפגישות שהתקיימו בתובעת בשנת 1995, מדובר כאמור בשיחות שהתקיימו לפני עשרות שנים בין גורמי התובעת לבין העיריה בניסיון לבחון מתווה מסוים, אך לא עולה בהן החלטות מחייבות כלשהן. מכל מקום, הוכח כי הנתבע מחזיק במקרקעין רק למן שנת 1996, ולא קודם לכן, כך שלא תיתכן מחלוקת כי פגישות שהתקיימו בשנת 1995 – אינן יכולות להיות רלוונטיות להחזקה במקרקעין אלה.

רשות בלתי הדירה וכל רשות אחרת

1. בכל הנוגע לטענת הנתבע לחזקה במקרקעין כבר רשות, ראיתי לקבל את הטענה לרישיון מכללא להחזיק במקרקעין (וראו פסקה ‎66 לעיל), אולם דין הטענה לרשות בלתי-הדירה להידחות. פסיקת בית המשפט העליון קבעה באופן ברור, כי כאשר במקרקעי ציבור עסקינן (וכך הוא המצב בענייננו), המקרים שבהם יראו במי שמחזיק במקרקעי ציבור בר רשות בלתי הדירה הם נדירים שבנדירים, ומחייבים נסיבות קיצוניות וחריגות – אשר ודאי אינן מתקיימות בענייננו. עמד על כך כב' השופט מזוז בפסק דינו בע"א 3846/13 מדינת ישראל נ' היפר-חלף (21.7.2015), וכן בע"א 6757/13 מרים אביטסם נחום נ' מדינת ישראל רשות הפיתוח (19.8.2015) – רשות במקרקעי ציבור תהא לעולם הדירה וניתנת לביטול בכל עת. כך שדומה כי את טענות הנתבע כי קמה לו רשות בלתי הדירה להחזיק במקרקעין ניתן לדחות מכוח ההלכה המשפטית הנוהגת (ולעניין זה ראו והשוו: יעקב שקד, פינוי מקרקעין – הליכים והלכות, 423 (2017)).
2. מכל מקום, הרשות מכללא שניתנה לתובע מכוח התרשלות התובעת לאכוף את זכויותיה במקרקעין פקעה לכל המאוחר ביום 26.10.2019, עם משלוח דרישת הפינוי.

דרישת הפיצוי כנגד הפינוי

1. גם דין טענה זו להידחות, שכן על פי ההלכה, גם במקרה בו לא ניתן לייחס כוונת פלישה מובהקת – לא מוכרת זכות לקבלת פיצוי כנגד הפנוי. קל וחומר במקרה שלפנינו בו ידע הנתבע כי מדובר בפלישה ברורה למקרקעין (בין היתר לאור הגשת ההליך הקודם לפינויו מהם).
2. אם לא די בכך, הנתבע אף לא הגיש חוות דעת כלשהי בעניין דרישותיו לפיצוי ולא ידע לציין אילו השקעות היו לו כביכול (ראו עמ' 147 ש' 24 ועמ' 148 ש' 6-1 לפרוטוקול). מכאן שגם אילו סברתי (וכאמור – אינני סבור כך), כי לנתבע קמה זכות עקרונית לפיצוי, היה מקום לדחות את התביעה שכנגד לפיצוי משלא הוכח סכום הפיצוי הנתבע בראיות טובות (או בראיות בכלל).
3. אוסיף, כי הנתבע אישר בחקירתו כי לא הוציא היתר בנייה למבנים בשטח התפיסה (עמ' 147 שורות 23-18 לפרוטוקול). כך שאדם שביצע פלישה ובנה כאמור במקרקעי הציבור לא יהיה זכאי לכל תשלום עבור החזר "השקעות", שאם לא כן יהיה בכך מתן פרס ותמריץ לפעולות בלתי חוקיות במקרקעי הציבור.
4. טרם סיום חלק זה ומעבר לדיון בתביעה שכנגד, אציין כי בסיכומי הנתבע עלתה לראשונה הטענה להיעדר יריבות או עילה כנגד התובעת, בטענה שמאחר שפורסמה הודעת הפקעה לפי סע' 5 ו-7 לפקודת הקרקעות לטובת העירייה – הרי שלתובעת אין זכות לדרוש את סילוק ידו.
5. ראשית, מדובר בהרחבת חזית פסולה ורק מטעם זה דין הטענה להידחות. שנית, אכן בנסח הרישום מופיעה הערה על הפקה לפי סע' 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: "הפקודה"), אך אין כל נפקות להערה זו ביחס לבעלותה הבלעדית של רשות הפיתוח. כל עוד לא פורסמה הודעת הפקעה לפי סע' 19 לפקודה לא נעשתה הפקעת הזכויות, והתובעת רשאית לפעול ולממש את זכויותיה ביחס למקרקעין (ראו לעניין זה ה"פ 35090-05-14 אבו ליל נ' אבו ליל, פורסם בנבו, 6.1.15, שם נקבע כי:

"יודגש, כי פרסום הודעה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה, אינה מקנה לרשות המפקיעה זכויות כלשהן במקרקעין, כל עוד לא נמסרה לרשות המפקיעה ההחזקה במקרקעין או כל עוד לא הוקנו לה המקרקעין ממשיכות כל הזכויות במקרקעין שהופקעו להיות מוקנות לבעלים".

מכאן, שהעובדה כי פורסמה ההפקעה כאמור, אינה גורעת מזכותה של רשות הפיתוח לתבוע סילוק יד מכוח זכות הבעלות על כל הזכויות הנלוות אליה. אעיר, כי הנתבע אף לא הוכיח באיזה שטח חלה ההפקעה והאם היא רלוונטית לשטח התפיסה.

התביעה שכנגד

1. כאמור, הנתבע הגיש תביעה שכנגד לקבלת סעד הצהרתי לדיור חלוף, ולחילופין לפיצוי כספי.
2. כפי שצוין מספר פעמים – אין מחלוקת כי המקרקעין מושא התביעה מצויים בבעלותה המלאה של רשות הפיתוח, כך שלעירייה לא קיימת כל זכות שהיא במקרקעין.
3. זאת ועוד, הנתבע עצמו אישר בחקירתו כי העירייה לא באה אליו בדרישות בקשר למקרקעין, לא שלחה התראות ולא נקטה שום הליך משפטי – ובכלל זאת, אף לא באה בדרישות לנתבע בקשר לתשלומי הארנונה על הקרקע מושא התובענה, שהנתבע עצמו אישר בחקירתו שלא שילם ארנונה על המקרקעין מעולם (ראו עמ' 153-150 לפרוטוקול).
4. כפי שציינתי במסגרת הפרוטוקול בדיון הראשון בתיק מיום 4.1.2021 – הרי שלתובע שכנגד אין עילת תביעה של ממש נגד העירייה במסגרת ההליך הנוכחי והאזרחי. יתרה מכך, כפי שגם נאמר במסגרת הדיון - העילה היחידה שעשויה לעמוד לתובע כנגד העירייה היא עילה מנהלית, המוכחשת גם היא על ידי העירייה, זאת בהסתמך על טענתו של הנתבע להבטחה שלטונית כזו או אחרת, אשר לכאורה ניתנה לו על ידי גורם מטעם העירייה – מר עוזי אהרון לפני עשרות שנים. אולם גם אילו סברתי כי עילה כזו קיימת, הדיון בהבטחה שלטונית נטענת אינו מצוי בגדרי סמכותו של בית משפט זה.
5. בסוף הדיון הראשון התבקש הנתבע ליתן הודעה, בין היתר גם לשאלת מעמדה של העירייה בתיק זה ולשאלה האם הוא ימשיך בתביעתו זו כנגד העיריה. על אף האמור, הנתבע לא נתן כל הודעה בעניין מעמדה של העירייה בתביעה שכנגד.

משמדובר בתביעה שכנגד לדיור חלופי או לפיצוי כספי בגין פינוי התובע לבקשת התובעת (רמ"י) מהמקרקעין שבבעלות המדינה – הרי שאין לעירייה כל זכות במקרקעין אלה – מלבד העובדה כי הם מצויים בשטח השיפוט המוניציפאלי שלה.

1. מכאן, שבכל הנוגע לתביעה כנגד העירייה - מדובר בתביעה הנעדרת כל עילה כלפיה, זאת אף מהטעם שגם אם הנתבע היה מוכיח את כל האמור בכתב התביעה שכנגד – אזי עובדות אלו לא יכולות להצמיח לו סעד כלשהו מהעירייה, שהרי היא אינה בעלת המקרקעין ועל כן אין לה סמכות כלשהי ליתן התחייבות בנוגע להם.
2. הפועל היוצא הוא שדין התביעה שכנגד, נגד העירייה להידחות.
3. בכל הנוגע לתביעה כנגד רמ"י, הרי שרוב הטענות שהעלו בכתב התביעה שכנגד מופנות כלפי העירייה, וכפי שציינתי – טענות אלו לא יכולות להשפיע כלל על פינוי של התפיסה על ידי הנתבע, שכן עסקינן במקרקעי ציבור שבבעלותה הבלעדי של רשות הפיתוח.
4. המסמכים עליהם מסתמך הנתבע, שהפיקה העירייה או גורמים מטעמה בעניין המקרקעין – אינם מחייבים את רמ"י כך שהנתבע אינו יכול לדרוש פיצוי או טובת הנאה אחרת כלשהי מכוחם (מה גם שמעיון בהם לא עולה הכרה במעמד הנתבע במקרקעין, ומדובר על אפשרות פינוי ותביעה לבית המשפט נגד הנתבע).
5. אוסיף, כי הנתבע לא עמד בטל להוכיח את טענתו כי רמ"י שילמה בעבר תשלומים כלשהם לתופסי קרקע בכפר ענה כנגד הפינוי, ואף לא הוכיח את נסיבות התשלומים הנטענים.
6. בהערת אגב אציין, כי ברור שלא ניתן להחיל על מצב הדברים כיום אמירות שהועלו בשנות התשעים. גישת בית המשפט עברה שינויים מהותיים בתקופה זו, ובפרט ביחס לפלישות למקרקעי ציבור והכרה במקרקעי ישראל כמשאב יקר ערך. כך, במהלך השנים נתחזקה ההכרה כי יש לנקוט גישה מחמירה כלפי פלישות במקרקעי ציבור ובין היתר – למנוע קבלת טובות הנאה מתוך כספי הציבור ממי שפעלו כאמור (ראו לעניין זה עדות מר גילת כי בשנת 2002 חל שינוי במדיניות ברמ"י והאפשרות לשלם כפסים לפולשים, גם אם היתה קיימת עד אז במקרים חריגים מסוימים, כבר אינה חלה מאז – עמ' 44-43 לפרוטוקול). כמו כן, הוכרה זכות הרשות לגבות מאלו גם דמי שימוש ראויים בגין טובות הנראה שהופקו על ידם שלא כדין.
7. רוצה לומר, כי בין אם היו פינויים בתשלום בשנות התשעים ובין אם לאו, האפשרות של הנתבע לבוא ולטעון על יסוד סיכומי ישיבות מלפני יותר מעשרים וחמש שנים (ושבכל מקרה לא מעידים על דבר ממשי), כי הוא זכאי לפיצוי כלשהו אף שהמשיך להחזיק שלא כדין במקרקעין – אינן מחזיקות מים.
8. ואם לא די בכך – היה מצופה מתובע שהגיש תביעה על סך 3,000,000 ₪ לבסס את תביעתו בראיות כלשהן, ובעניינו לא הוגשה כל חוות דעת או ראיה המבססת את הסכום המופרך שהנתבע דורש. מכאן, שלא ברור כיצד הגיע הנתבע לסכום התביעה שהגיע, ממה מורכבת התביעה ומכוח אילו ראיות או תחשיבים הוא סבור כי הוא זכאי לקבל סכום משמעותי זה.
9. כפי שציינתי בפרק הקודם, הנתבע אף לא הגיש חוות דעת כלשהי בעניין דרישותיו לפיצוי ולא ידע לציין אילו השקעות היו לו כביכול (ראו עמ' 147 ש' 24 ועמ' 148 ש' 6-1 לפרוטוקול), ודי במחדל זה כדי לדחות על הסף את דרישתו לפיצויים.
10. לנוכח העדר הראיות בעניין זה, וסיכומיו הדלים בנוגע לתביעה שכנגד – נראה כי גם הנתבע עצמו אינו מתייחס ברצינות לתביעה שכנגד שהגיש.
11. עוד יוער, כי בהעדר עילה לפיצוי בגין הפינוי, אין כל מקום, הצדקה או צורך ליתן פסק דין הצהרתי שעניינו חיוב גורם כלשהו להעמיד לרשות הנתבע דיור חלוף: בהעדר זכות מוקנית להחזיק במקרקעין שבהם הוא מחזיק, אין למי מהנתבעות שכנגד כל חובה להסדיר דיור חלוף לנתבע, וגם תביעה זו – דינה להידחות.

טרם סיום

1. כאמור, לאחר שמיעת הראיות הנתבע הגיש בקשה לצרף מכתב מטעם העירייה. מדובר במכתב של ד"ר אסתי אשל, מנהלת אגף שח"ק – אגף לשירותים חברתיים וקהילתיים בעירייה, המתייחס למצב האישי והסוציאלי של התובע ומשפחתו. ודוק: מסמך זה אינו רלוונטי לענייננו. עסקינן בתובענה לפינוי ממקרקעין ציבוריים, שאליהם פלש הנתבע שלא כדין. מצבו הסוציו-אקונומי של הנתבע – מצער ככל שיהיה – אינו יכול להיות שיקול בחיובו להחזיר את המקרקעין שבהם עשה שימוש שלא כדין לבעליהם החוקיים. עוד יוער, כי לא מצאתי כל הצדקה לכך שהמכתב האמור צורף רק לאחר הגשת הסיכומים, אף שטענות בדבר המצב הסוציו אקונומי של הנתבע הופיעו הן בכתב ההגנה (סע' 60-61) והן בתצהיר העדות מטעמו (סע' 4-3), קרי מדובר בעניין שהנתבע היה מודע לקיומו.
2. בבואי להכריע בשאלת ההוצאות, אני בוחן את התנהלות הצדדים בהליך. הנתבע, אשר הגיש תביעה שכנגד הנעדרת כל בסיס וללא כל תימוכין - גרם לנתבעות שכנגד להשקיע מאמצים רבים ומיותרים. בנוסף, הנתבע גרם לסרבול ההליך, וארחיב.

בדיון ההוכחות השני שנקבע ליום 17.1.2022 שנועד לשמיעת הנתבע ועדיו, החליט הנתבע עד דעת עצמו שלא להתייצב, וכאשר במועד זה נתקיימה רק חקירת העמד מטעם הנתבע – מר עוזי אהרון, ונקבע מועד הוכחות נדחה לחקירת הנתבע ליום 30.3.2022. הנתבע נמנע מלעדכן את בית המשפט והצדדים על העדרותו, אף שידע מראש שלא יגיע, ורק בתחילת הדיון נמסרה ההודעה על מחלתו של הנתבע והעד מטעמו מר שאבי.

ואולם, גם למועד הדחה שנקבע לחקירתו ביום 30.3.2022 לא התייצב הנתבע, ושוב מבלי שהצדדים או בית המשפט עודכנו מראש על מחלתו, אלא רק ביום הדיון. שוב נקבע מועד הוכחות נוסף, רביעי, ליום 1.5.2022 בו נחקר הנתבע.

זאת ועוד, אפילו בהקשר של מילוי החלטות בית המשפט לתשלום עבור הקלטת דיוני ההוכחות, אשר נדרשו בשל אי התייצבותו של נתבע לחקירות בבית המשפט, ניתנו מספר החלטות המורות על הנתבע לשאת בתשלומים, ומאחר שלא עשה כן חויב בהוצאות בסך 2,500 ₪ שישלמו בלי קשר להוצאות ההליך העיקרי (החלטה מיום 25.1.2022). ודוק: הוצאות אלו לא שולמו, זאת על אף משלוח דרישות והתראות לנתבע באמצעות באי כוחו (ראו סע' 9 לסיכומי העירייה).

מכאן, שהנתבע גרם לבזבוז משאבים וזמן שיפוטי הן של בית המשפט והן של הצדדים ויש להתחשב בכך בשאלת ההוצאות.

מנגד, יש להתחשב במצבו הסוציו-אקונומי של הנתבע, ובעובדה שהוא חויב לשלם דמי שימוש בשיעור שאינו זניח, וכן בהתרשלותה הניכרת של התובעת במימוש זכויותיה במקרקעין במשך 23 שנים, ובכך שהעירייה נמנעה מהגשת ראיות כלל.

סוף דבר

1. מכל האמור לעיל עולה, שדין התביעה לסילוק יד להתקבל.
2. ניתן בזה צו המורה על הנתבעים (למען הזהירות גם הנתבעת 2) לפנות את כל המקרקעין כהגדרתם לעיל, ולהחזירם לידי התובעת כשהם פנויים מכל אדם וחפץ השייך להם או למי מטעמם, לא יאוחר מיום 31.5.2023 בשעה 12:00.
3. דין התביעה לדמי שימוש ראויים להתקבל בחלקה, כך שעל הנתבע לשלם לתובעת סך 86,493 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה (26.5.2020) ועד לתשלום המלא בפועל.
4. דין התביעה שכנגד להידחות על כל חלקיה..
5. הנתבע 1 יישא בהוצאות התובעת בסך 8,000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪, וכן בשכר טרחת ב"כ העירייה בסך 7,500 ₪.

ניתן היום, ג' שבט תשפ"ג, 25 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.