א. כללי

1. לפניי תובענה על סך של 369,468 ₪, לתשלום פיצוי מוסכם בגין איחור בפינוי מושכר. הצדדים הסכימו כי ההכרעה בתובענה תהיה בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, וזו המתכונת שבה יינתן פסק הדין שלהלן.

ב. רקע עובדתי תמציתי

1. התובעת היא בעלת הזכויות במושכר. בשנת 2003 הושכר המושכר לחברת שלמה א. אנג'ל בע"מ (להלן: חברת אנג'ל), כחלק מהסכם כולל יותר בין הצדדים (ההסכם צורף כחלק מנספח א לבקשת הרשות להתגונן).
2. בשנת 2015 השכירה חברת אנג'ל את המושכר בשכירות משנה לנתבע 1 (להלן: הנתבע), לשם הפעלת עסק לממכר כריכים. תקופת השכירות המקורית מכוח אותו הסכם הייתה עד ליום 31.12.17. נתבעים 3-2, שהם אמו ואחיו של הנתבע, ערבו לחבות הנתבע מכוח הסכם שכירות המשנה (הסכם שכירות המשנה צורף כחלק מנספח א לבקשת הרשות להתגונן).
3. ביום 20.11.17, לקראת תום תקופת שכירות המשנה בין חברת אנג'ל ובין הנתבע, נכרת הסכם שכירות ישיר בין התובעת ובין הנתבע (ההסכם צורף כנספח 1 לכתב התביעה). תקופת השכירות אמורה הייתה להיות בת שנתיים, מיום 1.1.18 ועד יום 31.12.19, כאשר נקבע כי הנתבע יוכל להאריך את התקופה לשנתיים נוספות בהודעה מראש ובכתב. דמי השכירות הועמדו על סך חודשי של 15,300 ₪ בתוספת מע"מ. עוד נקבע בהסכם כי אם תחליט התובעת למכור את המושכר תינתן לנתבע האפשרות לרכשו באותם תנאים שיוסכמו בין התובעת ובין רוכש פוטנציאלי. בהסכם גם צוין כי התחייבות התובעת היא להעמיד לנתבע את המושכר במצבו הפיסי בעת כריתת ההסכם, וכי שינויים במושכר יבוצעו בהתאם לתנאים שנקבעו שם וייחשבו בתום השכירות כרכושה של התובעת (יצוין כי הוראה דומה הופיעה גם בהסכם שכירות המשנה בין הנתבע ובין חברת אנג'ל).
4. בהסכם השכירות צוין גם כי נתבעים 3-2 יערבו לכל חיובי הנתבע מכוח ההסכם. יוער מעתה כי התובעת הציגה כתב ערבות שנחתם על ידי נתבעים אלה (נספח 6 לכתב התביעה), אולם הנתבעים טענו כי מדובר באותו כתב ערבות שנערך עבור הסכם שכירות המשנה, וכי הם כלל לא חתמו על ערבות לחיובי הנתבע מכוח הסכם השכירות בינו ובין התובעת.
5. בשלב מסוים של תקופת השכירות הסכימו הצדדים כי הנתבע יפנה חלק מן המושכר, שתוחם כיחידה נפרדת, וכי דמי השכירות יופחתו בסך חודשי של 2,000 ₪. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם הוסכם שחרף הפינוי יוסיף הנתבע לשאת בתשלומי הארנונה, החשמל והמים עבור היחידה שפונתה.
6. החל מחודש ספטמבר 2019 לא שולמו דמי השכירות החודשיים כסדרם. בעקבות זאת הגישה התובעת בקשה לביצוע שטרות שונים, ובמסגרת הליכים אלה נגבו סכומים מסוימים, שגובהם המדויק והאופן שבו יש להביא אותם בחשבון שנויים במחלוקת.
7. במקביל הגישה התובעת נגד הנתבע תביעה לפינוי מושכר. תביעה זו נתקבלה ביום 22.8.20 בפסק דין מנומק, ובית המשפט קבע כי על הנתבע לפנות את המושכר עד ליום 21.10.2020 (פסק הדין בתא"ח (שלום י-ם) 14474-11-19 צורף כנספח 8 לכתב התביעה וכנספח ד' לבקשת הרשות להתגונן).

במסגרת פסק הדין נקבע כי הנתבע הפר את הסכם השכירות בכך שלא שילם את דמי השכירות במועדם, וההצדקות שנתן לאי התשלום נדחו: בין היתר טען הנתבע לקיזוז בגין ליקויים במושכר, אך נקבע כי טענה זו "נטענה בעלמא וללא כל תימוכין"; הנתבע טען לקיזוז בגין עלויות שבהן נשא עבור היחידה הנפרדת לאחר פינויה, אך הטענה נדחתה משורה של טעמים שפורטו בפסק הדין; וגם טענת הנתבע בדבר מגעים שניהלה התובעת למכירת המושכר לאחרים נדחתה, ונקבע כי במגעים אלה לא היה פסול וכי בכל מקרה הם לא הצדיקו להימנע מתשלום דמי השכירות.

1. אין חולק כי בסופו של דבר פינה הנתבע את המושכר ביום 31.10.20, וכי ביום 1.11.20 נכנס אליו שוכר חדש. אין חולק גם כי שוכר זה אמור היה לשלם לנתבע סך של 40,000 ₪ כתמורה עבור עסקו, וכי בין הצדדים כולם הוסכם שהסכום ישולם ישירות לתובעת על חשבון חובות הנתבע כלפיה (ראו נספח 23 לסיכומי הנתבעים).

ג. עיקרי טענות הצדדים

1. התובעת הגישה את התובענה שכאן בסדר דין מקוצר, ועתרה לחייב את הנתבע לשלם לה פיצוי מוסכם בגין האיחור בפינוי המושכר, בסך של 1,213.21 ₪ ליום, וכן סך נוסף של 15,000 ₪ בגין כך שלאחר פינוי היחידה המתוחמת הוסיף הנתבע להחנות בה את קטנועו ללא רשות התובעת. במקור הוגשה התובענה בטרם פונה המושכר, ולקראת הדיון בה עתרה התובעת לתיקונה באופן שסכומה יעמוד על 369,468 ₪. סכום זה שיקף את הפיצוי המוסכם היומי במשך עשרה חודשים עד למועד הפינוי, בתוספת הסכום עבור השימוש ביחידה הנפרדת, ובניכוי סכום ששולם ונזקף על חשבון החוב עבור תקופה זו.
2. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, והעלו טענות שונות. בין היתר טענו הנתבעים כי גובה הפיצוי המוסכם הוא מופרז; כי לתובעת כבר שולמו סכומים שונים על חשבון החוב; כי הנתבע אינו נדרש לשאת בעלויות היחידה הנוספת לאחר פינויה; כי התנהלות התובעת פגעה ברווחיו של הנתבע; ובעיקר – כי התובעת בהתנהלותה מנעה מן הנתבע שלא כדין את האפשרות להציג לפניה שוכר חלופי שיתקשר עם הנתבע וירכוש את עסקו, וגרמה בחוסר תום לב לכך שמלוא השקעות הנתבע במושכר ובעסק, בסכומים של מאות אלפי שקלים, תרדנה לטמיון.
3. נתבעים 3-2 טענו כאמור כי הם כלל לא ערבו לחבויות הנתבע מכוח ההסכם, אלא רק לחבויותיו מכוח הסכם שכירות המשנה שתוקפו כבר פג.

ד. ההליך וההסכמה הדיונית

1. במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן השיבו בעלי הדין לשאלות בית המשפט. לאחר מכן הגיעו הצדדים להסכמה. להסכמה זו, כנוסחה בעמוד 4 לפרוטוקול שורות 35-17 שהוא המחייב, ניתן בזה תוקף של פסק דין כחלק בלתי נפרד מפסק הדין שכאן. על פי עיקרי ההסכמה, הבקשה לתיקון כתב התביעה תתקבל; התובענה תועמד על סך של 369,468 ₪; ובית המשפט יוסמך להכריע בה בדרך של פשרה, על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984, לאחר סיכומי טענות וראיות בכתב.
2. הטיעונים והראיות הוגשו, וכן הוגשו הקלטות שיחות שתמליליהן צורפו לטיעוני הנתבעים. התובעת עתרה לחקור את שני המצהירים מטעם הנתבעים בחקירה קצרה, אך בהתאם לסעיף 4 להסכמת הצדדים סברתי כי אין צורך ממשי בחקירה כזו, וכי ניתן ליתן את פסק הדין על יסוד הכתובים. הגיעה אפוא העת להכריע בתובענה.

ה. הכרעה

1. לאחר עיון במכלול החומר המצוי בתיק – ובכלל זה בכתבי הטענות על נספחיהם, בפרוטוקול הדיון מיום 17.2.21, ובראיות שהגישו הצדדים – ולאחר ששקלתי את הטיעונים שהעלו באי כוח הצדדים על הכתב, אני מורה כי למיצוי הטענות ההדדיות בין התובעת ובין הנתבעים, ישלם הנתבע לתובעת סך כולל של 225,000 ₪, כאשר מתוך סכום זה יחובו נתבעים 3-2 בסך של 170,000 ₪. בחלק החופף יחובו הנתבעים כולם יחד ולחוד.
2. כמו כן יישאו הנתבעים כולם בהוצאות התובעת בגין ההליך שכאן בסך של 1,200 ₪ ובשכר טרחת עורך דינה בסך של 16,000 ₪, וזאת יחד ולחוד.
3. יובהר כי הסכומים הנזכרים הם מעבר ליתרות החוב שבמסגרת הליכי ההוצאה לפועל בין הצדדים, למעט ההליך שבתיק הוצאה לפועל 519397-11-19 שהסכום שנפסק מגלם גם את החוב שנתבע במסגרתו. סכומים שכבר נגבו באותו הליך יוכלו להיזקף על חשבון יתרות החוב שבהליכי ההוצאה לפועל הנוספים, או על חשבון החוב הפסוק שבפסק הדין שכאן, וזאת לפי בחירת התובעת.
4. בקביעת גובה חיובו של הנתבע התחשבתי, בין היתר, בטענות ההדדיות בשאלה האם יש לראות בתובעת כמי שהסכימה להארכת תקופת השכירות גם לשנת 2020, ובקושי לכאורה שעוררו טענות הנתבעים בעניין זה; בטענות ההדדיות בנוגע לגובה הפיצוי המוסכם וליחס בינו ובין הפיצוי הסביר, בראי הוראות הדין בדבר היקף ההתערבות בעניין זה; ובטענות השונות שהועלו בנוגע לסכומים שיש לקזז מסכום הפיצוי בכלל, ובגין ההתנהלות ההדדית בנוגע לניסיונות הנתבע למכור את עסקו לשוכר חלופי בפרט.
5. בקביעת גובה חיובם של נתבעים 3-2 התחשבתי גם בטענות ההדדיות בשאלה אם כתב הערבות נחתם ביחס להסכם השכירות בין הנתבע ובין התובעת. בין היתר, נתתי דעתי מחד גיסא לנוסחו של כתב הערבות; מאידך גיסא לעדות נציגת התובעת שהסבירה את הנוסח; וכן לאי הבהירות בעדויות נתבעים 3-2, כעולה מהשוואת נספח 6 לכתב התביעה אל מוצג ת/1 (נספחים 3-2 לסיכומי התובעת), השוואה אשר עשויה לתמוך בעדות נציגת התובעת.
6. בקביעת גובה ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין נתתי דעתי, בין היתר, לאופן שבו הסתיים ההליך; לעלויות הסבירות שהוצאו בניהולו; וכן נתתי משקל ממשי לאופן המוסכם ולשלב המוקדם שבו הוא הסתיים.
7. הסכומים שבהם חויב כל נתבע ישולמו בעשרה תשלומים חודשיים שווים, החל מיום 1.10.21 ובכל 1 בחודש שלאחר מכן. לא ישלם מי מן הנתבעים שלושה תשלומים במלואם ובמועדם, גם שלא ברציפות, יעמוד לפירעון מיידי מלוא חובו הפסוק בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד השלמת התשלום בפועל, ובניכוי הסכומים ששולמו.
8. אגרה תושב לתובעת בהתאם להוראות הדין.

ניתן היום, ט"ז אב תשפ"א, 25 יולי 2021, בהעדר הצדדים.