1. בפני בקשה לסילוק התביעה על הסף, מחמת התיישנות.

2. ביום 8.6.2020 הגיש התובע תביעה, במסגרתה עתר להורות למוסד לביטוח לאומי להשיב לו סך של 371,083 ש"ח, בגין סכומים שקוזזו לטענתו ביתר מקצבה לה הוא זכאי. התביעה הוגשה במקור בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה והועברה לבית משפט השלום מחמת העדר סמכות עניינית.

3. התובע טען, כי בהיותו קטין נפגע באורח קשה בתאונת דרכים, בעקבותיה הגיש תביעה נגד שאכר נימר ולה נסיונל חברה לביטוח בע"מ בת.א. 230/84 בבית המשפט המחוזי בנצרת. במסגרת ההליך המשפטי, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, לפיו הנתבעים ישלמו לתובע סך של 97,500,000 שקלים (ישנים), לסילוק תביעתו, לרבות תביעות מיטיבים. לפי סעיף להסכם הפשרה, התחייב התובע, כי עם הגיעו לגיל 19 ולא יאוחר מגיל 21 יגיש תביעה לנכות כללית למוסד לביטוח לאומי והוא מנוע מלהגיש תביעות נוספות. התובע הסכים להפעיל את סעיף 151 לחוק הביטוח הלאומי (סעיף 329 לחוק כיום) . בנוסף, סוכם כי מתוך סכום הפיצויים יוקפא סך של 25,000,000 שקלים (ישנים) להבטחת התגמולים שיקבל ו/או זכאי יהיה התובע לקבל מהמוסד לביטוח לאומי וסכום זה יוחזק בנאמנות על ידי עורכי הדין ויושקע. סכום זה, על פירותיו, ישולם לתובע רק לאחר תשובה של המוסד לביטוח לאומי בהגיע התובע לגיל 21. סוכם, כי הנתבעים באותו הליך לא ישלמו למוסד לביטוח לאומי סכום הגבוה מקרן הפיקדון והפירות והתובע התחייב לשפותם על כל סכום שיחוייבו לשלם מעבר לכך. אין חולק, כי כל הסכומים שולמו לתובע.

במהלך שנת 1989 הגיש התובע תביעה לנכות כללית ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור של 75%, בגינה שלם לו המוסד לביטוח לאומי תגמולים.

בין לבין, חלה רפורמה במטבע, והשקל הישן הוחלף בשקל חדש, בהתאם לחוק מטבע השקל החדש, תשמ"ה - 1985. התובע טען, כי עם החלפת המטבע, עמד ערכו של הפיצוי שקבל בתביעה על סך של 97,000 ₪ ואילו הכספים המגיעים למוסד לביטוח לאומי על פי פסק הדין הסתכמו בסך של 25,000 ₪. התובע טען, כי היה על המוסד לביטוח לאומי לקזז מהקצבה סך של 25,000 ₪ בלבד.

התובע טען, כי משנוכח לדעת שקוזז סכום גבוה בהרבה, פנה למוסד לביטוח לאומי ביום 6.3.2005 כדי לברר את העניין. בתשובתו מיום 12.4.2005 מסר לו המוסד לביטוח לאומי, כי הוחלט לקזז מכספי התגמולים סך של 248,934 ₪.

ביום 20.3.2010 פנה התובע פעם נוספת למוסד לביטוח לאומי, בטענה שקוזזו מהקצבה ששולמה לו סכומים ביתר, מאחר והסכומים לא הותאמו להחלפת המטבע. פנייתו לא נענתה ולאחר פניות נוספות, נמסר לו שהעניין יבדק. התובע שב ופנה למוסד לביטוח לאומי בשנת 2018, נערכו פגישות בין הצדדים, אולם לשווא.

התובע טען, כי על המוסד לביטוח לאומי להשיב לידיו את הכספים שקיזז מקצבאותיו, בניכוי הסך של 25,000 ₪, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

4. המוסד לביטוח לאומי התגונן מפני התביעה והעלה טענה מקדמית, לפיה התביעה התיישנה. נטען, כי פעולת הזקיפה החלה בשנת 1996 ומאותה עת חלפו למעלה מ - 7 שנים. לחילופין, נטען כי פעולת הזקיפה הסתיימה בשנת 2009 וגם ממועד זה חלפו למעלה מ - 7 שנים.

המוסד לביטוח לאומי טען, כי לאחר הגשת התביעה לנכות כללית בשנת 1989, נדרשו התובע ואביו להמציא את הסכם הפשרה ופרטי הרכב וחברת הביטוח, על מנת שניתן יהיה לממש תביעת שיבוב נגד המזיק לפי סעיף 328 לחוק. דרישת הנתבע לא נענתה והמידע היחיד שנתקבל מהתובע ואביו היה, שהתובע קבל פיצוי בסך של 80,000 ₪.

הנתבע אישר, כי ביום 4.8.1996 החליט להפעיל את סעיף 329 לחוק, באמצעות ביצוע זקיפה מהגמלאות ששולמו לתובע. על פי חישוב היוון קצבת הנכות שנערך ביום 11.6.1996, סכום ההיוון הגיע לסך של 248,934 ₪. מאחר וסכום תקרת הזקיפה היה גבוה מסכום הקצבה המהוונת, הוחלט שגובה הזקיפה יעמוד על סכום ההיוון. החישוב נערך על בסיס הנחה שהתובע קבל פיצוי בסך של 80,000 ₪. הנתבע טען, כי החוב שנוצר הוא בגובה היוון קצבתו של התובע, וכי הוא לא עולה על 75% מסך הפיצויים שקבל התובע, כנדרש לפי סעיף 329 לחוק. עוד טען הנתבע, כי הסכם הפשרה הומצא לו לראשונה רק ביום 8.6.2005, באמצעות רואה החשבון של התובע וגם לאחר בחינתו, נמצא כי ההחלטה על הזקיפה, בדין יסודה.

הנתבע כפר בטענה לפיה, היה כפוף להסכם הפשרה שנכרת בין התובע לחברת הביטוח וטען, כי זכותו לזקיפה נובעת מסעיף 329 לחוק. מבלי לפגוע בטענה זו, טען הנתבע כי גם אם היה מקום לבצע זקיפה בסך של 25,000 ₪, היה צריך לשערך סכום זה ממועד תשלומו ועד למועד ההחלטה על הזקיפה ואין מדובר בסכום נומינלי.

עוד נטען, כי אין מקום שהתובע יזכה לפיצוי מעבר לנזק שנגרם לו, על חשבון הקופה הציבורית. התובע עתר, אפוא, לדחות את התביעה.

5. בהחלטתי מיום 9.6.2021 הורתי לצדדים להגיש טיעוניהם בנוגע לטענת ההתיישנות. הצדדים הגישו טיעונים קצרים ומכאן החלטתי.

6. הלכה היא, כי לא בנקל ייעתר בית המשפט לבקשה לסילוק על הסף ועליו לנהוג בזהירות בעת השימוש בסמכותו לתת סעד זה, שכן החלטה כזו שוללת מהתובע את זכותו להביא את עניינו לפני בית המשפט (ראה י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, 1995, עמ' 387). כלל הוא, כי סילוק על הסף של תביעה הוא אמצעי קיצוני הננקט רק מקום שאין אפשרות, ולו הקלושה, שהתובע יזכה בסעד המבוקש. לפיכך, כל עוד קיים סיכוי כי במידה ויוכחו טענות התובע בכתב התביעה, הוא יכול לזכות בתביעתו, לא תסולק התביעה על הסף. מנגד, מקום בו אפילו יוכיח התובע את כל העובדות המהותיות אשר פרש בכתב התביעה, הוא לא יזכה בפסק הדין, משום שאין לצדו חוק המטיל על הנתבע את החובה לעשות כן, יש לסלק את התביעה על הסף.

כפי שיפורט להלן, המקרה דנן הוא אחד מאותם מקרים מיוחדים, בהם מתקיימים התנאים לסילוק התביעה על הסף, באשר על פי עובדות כתב התביעה והמסמכים שצורפו אליו, עילת התביעה התיישנה.

7. סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 קובע, כי התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה, בשאינו מקרקעין, היא שבע שנים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע, כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

המונח "עילת התביעה" במשפט אינו נושא משמעות אחידה לכל דבר ועניין ותוכנו משתנה בהתאם להקשר הדברים ולהסדר המשפטי שבגדרו הוא עולה (ע"א 217/86 שכטר נגד אבמץ בע"מ, פ"ד מד(2) 846 (1990)). עילת התביעה, בהקשר של התיישנות, היא מסכת העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב הנתבע (ע"א 242/66 יעקובסון נגד גז, פ"ד כא(1) 85).

היום בו נולדה עילת התביעה הוא היום בו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב של הנתבע והחל מיום זה, מתחילה לרוץ תקופת ההתיישנות (ראה ע"א 115/52 ולירו נגד ליפשיץ, פ"ד ז 567, ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נגד טיפול שורש, ניהול ושירותים, פ''ד נד(1) 529, 84 ד"נ 32/84 עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נגד ISRAELI BRITISH BANK (LONDON) (IN LIQUIDATION), פ"ד מד(2) 265, בעמ' 271, ע"א 3319/94 יובב פפר נגד הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה רעננה, פ"ד נא(2) 581).

עם זאת, לצורך תחילת מרוץ ההתיישנות, אין די בקיומה של זכות מושגית בידי התובע, אלא יש צורך בקיומה של עילה קונקרטית, אשר מכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד, ככל שיעמוד בנטל ההוכחה (ראה רע"א 2368/08 אבנ"ר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נגד מדינת ישראל (10.7.2011), ע"א 1650/00 זיסר נגד משרד הבינוי, פ"ד נז(5) 166, ע"א 244/81 פתאל נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673 וע"א 10192/07 פסגת אשדוד הנדסה אזרחית בע"מ נגד חן גל השקעות ומסחר בע"מ (24.5.2010)).

8. בהתאם לסעיף 329 לחוק הביטוח הלאומי (סעיף 151 לחוק בנוסחו הקודם), זכאי לגמלה שקיבל מצד שלישי תשלום על חשבון פיצויים כאמור, רשאי המוסד לביטו לאומי לזקוף סכום השווה ללא יותר מ- 75% מאותו תשלום על חשבון הגמלה המגיעה ממנו. אין חולק, כי התובע קבל פיצויים מחברת הביטוח עקב פגיעתו בתאונת הדרכים שארעה בשנת 1982. לפיכך, רשאי היה המוסד לביטוח לאומי לבצע זקיפה של עד 75% מהפיצוי שקבל התובע, מהגמלאות ששולמו לו עקב נכות כללית. התובע לא בקש לתקוף בתביעתו את עצם זכות המוסד לביטוח לאומי לבצע זקיפה על חשבון הגמלאות, לפי סעיף 329 לחוק, אלא אך טען, כי המוסד לביטוח לאומי קיזז מהגמלאות סכומים ביתר.

9. פעולת הזקיפה שערך המוסד לביטוח לאומי מהגמלאות ששולמו לתובע החלה בשנת 1996. עילת התביעה להשבת הסכומים שקוזזו מהגמלאות נולדה בכל חודש בחודשו, בגין הסכום שקוזז באותו חודש. על פי האמור בכתב התביעה, התובע פנה לראשונה, באמצעות ב"כ, למוסד לביטוח לאומי בעניין הזקיפה ביום 6.3.2005. במסגרת מכתב התשובה מיום 12.4.2005 לב"כ התובע, הבהיר המוסד לביטוח לאומי את הבסיס לזקיפה, תוך פירוט הסכום המהוון ושיעור הניכוי מהקצבה השוטפת. גם אם אצא מתוך הנחה המיטיבה עם התובע, לפיה עד לאותו מועד לא היתה בידיו עילת תביעה (אף שסביר יהיה לקבוע שהוא מוחזק כמי שמודע לזקיפה שנערכה מהקצבאות ששולמו לו עד לאותו מועד, מידי חודש), במועד זה לבטח היתה בידי התובע עילת תביעה קונקרטית, בכל הנוגע לתשלומים שנוכו מהקצבה שלו עד לאותו מועד.

אין חולק, כי פעולת הזקיפה מהקצבאות ששולמו לתובע, הסתיימה בשנת 2009. במועד זה, לכל המאוחר, בהנחה מיטיבה עם התובע, היו בידי התובע כל העובדות המהותיות המקימות לו עילת תביעה נגד מוסד לביטוח לאומי. מאחר וחלפו למעלה מ - 7 שנים ממועד זה ועד למועד הגשת התביעה, התיישנה התביעה.

10. התובע טען בתגובתו, באופן לקוני, כי תקופת ההתיישנות מושעית, בין היתר "עקב התנהגות פסולה של הנתבע", או "התיישנות שלא מדעת" או "ליקוי נפש או שכלי". לטענתו, הוא פנה באמצעות ב"כ לנתבע, ביום 5.7.2018, אולם הנתבע נמנע מלהשיב לפניתו. לכן, מתקיימים התנאים להשעיית תקופת ההתיישנות לפי סעיף 7 לחוק ההתיישנות. בנוסף, טען התובע, כי עקב ליקויו הנפשי או השכלי נעלמו ממנו העובדות המהוות את עילת התביעה ומתקיימים התנאים הקבועים בסעיפים 8 ו - 11 לחוק ההתיישנות.

דין טענות התובע בעניין זה להידחות, אף בהתעלם מהעובדה שהתובע לא הגיש כתב תשובה ולא השיב כלל לטענת ההתיישנות במסגרת כתבי הטענות. טענת ההתיישנות הועלתה על ידי המוסד לביטוח לאומי בכתב ההגנה והתובע נמנע מלהגיש כתב תשובה. במצב דברים זה, ספק אם הוא זכאי להעלות טענות הנוגעות להארכת תקופת ההתיישנות (ע"א 7261/97 שרבני נגד חברת האחים שבירו בע"מ, פ"ד נד (4) 464 ורע"א 1345/13 סעאידה נגד אסיל חברה להובלות וסחר עצים בע"מ (5.5.2013)). עם זאת, משהורתי לצדדים להגיש טיעוניהם בשאלת ההתיישנות, על מנת שלא תקופח חלילה זכות הטיעון של התובע, וניתנה תשובתו, איני רואה טעם להידרש לנפקות אי הגשת כתב תשובה.

11. סעיף 7 לחוק ההתיישנות (תיקון מס' 5 משנת 2015), קובע כי "מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעיה" - לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה".

בע"א 675/87 מידל איסט אינווסטורס נגד בנק יפת ואח' בע"מ, פ"ד מג(4) 861) נקבע, כי על פי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, תחושב תקופת ההתיישנות של תובענה שעילתה תרמית או הונאה החל מהיום שבו נודעה לתובע התרמית או ההונאה. תחולת סעיף זה איננה מוגבלת לעילות שיסודן בעוולת התרמית שבפקודת הנזיקין, אלא משתרעת על כלל עילות התרמית וההונאה, יהא אשר יהא מקורן המשפטי. עוד נקבע בע"א 675/87 הנ"ל, כי בהוראת סעיף 7 יש משום דין מיוחד, שייחודו בהגדרת מועד תחילת ההתיישנות ובקביעת אמת מידה של ידיעה ממשית וסובייקטיבית אודות התרמית, שרק בהיווצרותה תתחיל תקופת ההתיישנות. תקופת ההתיישנות על פי סעיף 7 לחוק, להבדיל מסעיף 8, תחל ביום שבו נודעה לתובע בידיעה ממשית התרמית או ההונאה. לעניין סעיף זה, לא די בעצם זמינותה של הידיעה על התרמית או ידיעה שהתובע התרשל בהשגתה. ההסדר הקבוע בסעיף 7 שונה מההסדר שבסעיף 8 לחוק ומקום שסעיף 7 חל, סעיף 8 אינו יכול לחול (ראה גם ע"א 9800/01 שאוליאן נגד אפרמיאן, פ"ד נח(4) 389).

אמנם, הפסיקה הנ"ל ניתנה בנוגע לנוסח הקודם של סעיף 7 (שקבע, כי "היתה עילת התובענה תרמית או אונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית או האונאה"), אולם הדברים נכונים גם באשר לנוסח הסעיף המתוקן (ראה גם ע"א 4683/16 חברת החשמל לישראל בע"מ נגד עזבון אשר כהן ז"ל ואח' (23.1.2019)).

על פי דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות (תיקון מס' 5) (השעיית מרוץ תקופת ההתיישנות), התשע"ה - 2015, בעילת ההשעיה טרם התיקון לא נכללו נסיבות שבהן התובע נמנע מהגשת תביעתו בשל התנהגות פסולה אחרת של הנתבע. הוצע לכן "... להוסיף לרשימת הנסיבות המצדיקות השעיה של מרוץ תקופת ההתיישנות על פי החוק, עילות ההשעיה נוספות: מקרים בהם הנתבע או מי מטעמו גרם לעיכוב כאמור על ידי הטעיית התובע, הפעלת כוח נגדו, איום עליו או ניצול מצוקתו. הגדרת "הטעיה" נועדה להבהיר כי אם הנתבע גרם ביודעין לכך שהתובע לא יהיה מודע לעובדות המהוות את עילת התובענה יושעה מרוץ תקופת ההתיישנות, גם אם הדבר נעשה בדרך של אי גילוי".

עם זאת, התיקון בסעיף 7 בנוגע לאי גילוי עובדות רלוונטיות מתייחס לעילת תביעה ויצירת מניעות להגשתה ולא לאחרון המסמכים שבקש התובע לאסוף. סעיף 7, בנוסחו המתוקן, עוסק במצבים בהם נמנע כליל מהתובע להגיש תובענה, בשל התנהגות או התנהלות הנתבע. אלא שבענייננו, התובע, שיוצג על ידי עו"ד, היה מודע לכל המאוחר בשנת 2005 לעובדות שבבסיס עילות התביעה שלו.

עצם העובדה שהנתבע לא השיב לפנייתו בשנת 2018 לא רלוונטית. ראשית, לא היה בהתנהלות הנתבע, גם אם לא השיב לתובע, כדי למנוע ממנו מלהגיש תביעה. המוסד לביטוח לאומי לא הסתיר מהנתבע ולא הטעה אותו בדבר. להיפך, כבר בשנת 2005 הובהר לתובע בפירוש פשר פעולת הזקיפה מהקצבאות ששולמו לו. שנית, וזה עיקר הדברים - במועד זה התיישנה זה מכבר התביעה.

  סעיף 7 לחוק ההתיישנות לא חל, אפוא, ואין בו כדי לדחות את מועד תחילת מירוץ ההתיישנות בענייננו.

12.       סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

            סעיף 8 נשען על הוראות סעיף 6 לחוק ההתיישנות. לפיכך, יש לראות את מירוץ ההתיישנות כמתחיל עם הולדתה של עילת התביעה, אלא אם מתקיימים ארבעה תנאים: א. נעלמו מן התובע עובדות. ב. מדובר בעובדות מהותיות היורדות לשורשה של עילת התובענה. ג. היעלמן של העובדות נתהווה מסיבות שלא היו תלויות בתובע. ד. התובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה (ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נגד עיזבון יוסף בליבאום ז"ל, פ''ד מט(5) 485). בהתקיים התנאים האמורים, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה (רע"א 901/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נגד גיא - ליפל (19.9.2010)).

לעניין הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לא די בכך שהתובע לא ידע על העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו, אלא, עליו להוסיף ולהוכיח, כי אף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. כלומר, רק אי ידיעה אשר עומדת במבחני סבירות אובייקטיביים תפעיל את עילת ההשעיה. מדובר באמת מידה אובייקטיבית של האדם הסביר (ראה ע"א 244/81 פתאל נגד קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673, עע"מ 1164/04 עיריית הרצליה נגד יצחקי (5.12.2006), ע"א 2387/06 פלונית נגד טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (31.8.2008) וע"א 393/08 אורי שגיא נגד כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ואח' (2.12.2009)).

בענייננו, התובע הסתפק באמירה סתמית בדבר תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות. כפי שהבהרתי, כבר בשנת 2005 (ועוד לפני כן) היו בידי התובע, שהיה מיוצג, כל העובדות המהותיות הרלוונטיות העומדות בבסיס תביעתו והוא לא הצביע בתגובתו על עובדה רלוונטית שנעלמה, כביכול מעיניו. לפיכך, לא מתקיימים התנאים להחיל את הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות. אוסיף, כי ממילא, אין התובע יכול לטעון לתחולת הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות, בד בבד עם טענתו בדבר תחולת סעיף 7 לחוק. אני דוחה, אפוא, טענות התובע גם במישור זה.       

13. סעיף 11 לחוק ההתיישנות קובע, כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לעניניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במנין הזמן שבו טרם נודעו לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התובענה".

מטרת סעיף 11 היא להשעות את מירוץ ההתיישנות במצבים בהם קיימים נתונים אובייקטיבים הגורמים לכך שהתובע לא מסוגל, בין אם מדובר באי מסוגלות נפשית ובין אם מדובר באי מסוגלות שכלית, לדאוג לענייניו ולממש את זכותו (ע"א 3622/96 חכם נגד קופת חולים מכבי, פ"ד נב (2) 638, 650). על מנת שתובע ייכנס לגדרו של סעיף 11 לחוק ההתיישנות, נדרשים שני תנאים מצטברים - היותו בעל ליקוי נפשי או שכלי המונע ממנו לדאוג לענייניו, ולא היה עליו אפוטרופוס ממונה באותה תקופה (ע"א 3114/12 מנחם ששון נגד משרד הרווחה (13.4.2014)). הסעיף חל רק על מי שמחמת ליקוי נפשי או שכלי לא היה מסוגל לדאוג לענייניו, אולם לא על מי מי שסבל מליקוי נפשי או שכלי אך היה מסוגל לדאוג לענייניו (רע"א 3266/07 פלוני נגד הראל חברה לביטוח בע"מ (30.7.2009)).

בענייננו, התובע לא טען כי לא היה מסוגל לדאוג לענייניו, בעבר או כיום. הוא הסתפק באמירה לקונית, לפיה הנתבע ידע שהוא נכה בגופו ובנפשו וכי ביום 8.11.2009 נקבעה נכותו בשיעור משוקלל של 76%, מתוכם 30% בגין הפרעה קוגנטיבית והפרעה באישיות. בנוסף, טען כי בשנת 2000 נקבעה לו נכות מעבודה בשיעור של 50% לפי סעיף 34ה לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. אף אם יש לפרש את סעיף 11 לחוק ההתיישנות באופן רחב לצורך הגנה על תובע שלא היה מסוגל להגיש תביעתו בשל ליקוי נפשי או שכלי, יש להצביע על עובדות בגינן ניתן לקבוע מצב זמני של היעדר יכולת להגיש תביעה. התובע לא הניח ולו תשתית לכאורית, שתראה כי לא היה מסוגל להחליט על ביצוע פעולות משפטיות בתקופה כלשהי. לאורך השנים הוא היה מיוצג על ידי עורכי דין, חתם על תצהיר (ראה תצהיר מיום 3.3.2018 שצורף לכתב התביעה) ואף חתם על ייפוי כח לצורך הגשת תביעתו. התובע לא הציג מסמכים רפואיים או חוות דעת, שיכולים להעיד על חוסר יכולתו לדאוג לענייניו בתקופות הרלוונטיות לצורך השעיית מירוץ ההתיישנות. עצם העובדה שנקבעה לו נכות בתחום הנפשי או הקוגנטיבי, אין בה כלשעצמה כדי להראות שלא יכול היה לדאוג לענייניו או להחליט על ביצוע פעולות משפטיות. לכן, לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 11 לחוק ההתיישנות.

14. סיכומו של דבר, לא מתקיימים התנאים להשעיית מירוץ ההתיישנות והתביעה התיישנה.

אני דוחה, אפוא, את התביעה מחמת התיישנות.

15. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב חשוון תשפ"ב, 28 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.