1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט אבישי רובס) שניתן ביום 19.09.2021 בת"א 17448-06-20 (להלן: "בית משפט קמא"). בית משפט קמא הורה על דחיית תביעת המערער מחמת התיישנות ואי התקיימות התנאים להשעיית מרוץ ההתיישנות להם טען המערער.
2. בהתאם לסמכותנו מכוח תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות"), ולאחר שעיינו בערעור על נספחיו, אנו מוצאים כי אין הוא מצריך תשובה ויש לדחותו. כן יצוין כי בהתאם לסמכותנו מכוח תקנה 146(א)(2) לתקנות הננו מאשרים את פסק דינו של בימ"ש קמא ודוחים את הערעור.
3. הרקע העובדתי וגרסאות הצדדים לתביעה נשוא הערעור פורטו כדבעי בפסק דינו של בית משפט קמא, ונפנה אליו בהקשר זה. על כן פסק הדין ימוקד לשאלה המשפטית שבמחלוקת – התיישנות התביעה המקורית.
4. בית משפט קמא דחה את התביעה מחמת התיישנות. בית משפט הבהיר כי גם אם יקבל את ההנחה המיטיבה עם המערער, לפיה תקופת ההתיישנות החלה עם סיום פעולת הזקיפה (אליה היה המערער מודע עוד לפני כן, ואף ניהל שיג ושיח עם המשיב בגינה) – הרי שכבר חלפו למעלה מ-7 שנים ממועד זה ועד להגשת התביעה. כמו כן, דחה בית משפט קמא את טענות המערער להשעיית מרוץ ההתיישנות מהטעמים המופיעים בסעיפים 7, 8, 11 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), היות והתנאים הקבועים בסעיפים אלו ובפסיקה להשעיית המרוץ לא התקיימו בנסיבות העניין.
5. המערער טוען שנפלה שגגה תחת ידיו של בית משפט קמא בפסק דינו, גם לעניין המסקנות העובדתיות וגם לעניין הפרשנות המשפטית של הוראות חוק ההתיישנות. לטענתו, מגבלות העמודים לא אפשרו לו לפרט את טענותיו במלואן לעניין הליקוי הנפשי והשכלי ממנו הוא סובל, המצדיק את השעיית מרוץ ההתיישנות. קביעת בית המשפט כי ייצוגו של המערער על ידי עורך דין בפניותיו אל המשיב, אינו מלמד על מודעות המערער לעובדות בבסיס עילת התביעה. כמו כן, טוען המערער שאי המענה מצד המשיב לפניות המערער במשך תקופה לא מבוטלת, מהווה "התנהגות פסולה" כהגדרתה בסעיף 7 לחוק ההתיישנות.
6. לאחר שבחנו את טענות המערער ואת פסק דינו של בימ"ש קמא, הננו סבורים כי פסק הדין של בימ"ש קמא בדין יסודו, ודין הערעור להידחות. לא מצאנו כי בפסק דינו של בימ"ש קמא נפל פגם כלשהו המצדיק את התערבות ערכאת הערעור.
7. כפי שקבע בימ"ש קמא, גם אנו סבורים כי במצב הדברים הנוכחי לא היה מנוס מלהורות על דחיית התובענה בשל התיישנותה. טענות המערער שפורטו בכתב הטענות לעניין התיישנות שהוגש ביום 1.8.21, חלקן טענות עובדתיות שלא נתמכו בתצהיר, נידונו על ידי בית משפט קמא, והם נדחו על ידו – ובצדק. ראשית, לא ניתן להאשים את המשיב באי מענה המהווה התנהגות פסולה, כאשר הוא יידע את המערער במכתב כבר בשנת 2005 על פעולת הזקיפה. המערער, אשר פנה לייצוג משפטי כדי להסדיר את העניין, הראה בבירור את מודעותו לנסיבות המקימות עילה לתביעה. שומה היה עליו באותה נקודת זמן לשקול את הפניה לערכאות. חלוף למעלה מעשור מאז מקים התיישנות ברורה לעילת תביעה זו.

אשר על כן, הערעור נדחה.

1. מעיון בתיק עולה שהמערער הגיש בקשה לפטור מהפקדת ערובה בערעור. רשם בית המשפט בהחלטה מיום 26.12.2021, הורה למערער להמציאה למשיב למתן תשובה. בנסיבות העניין, ולאור דחיית הערעור, המערער פטור מהפקדת העירבון. בהתאמה, המשיב פטור מהגשת תשובה לבקשה.
2. משלא התבקשה תשובת המשיב לגופו של עניין וכן בשים לב לעמדת המשיב בבית משפט קמא בדיון מיום 31.5.21 – אין צו להוצאות.

המזכירות תעביר עותק לצדדים ולתיק בית משפט קמא.

ניתן היום, כ"ה טבת תשפ"ב, 29 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.