בפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח שמספרו 90514096255 המייחס למבקש עבירה של אי ציות לאור אדום המופיע ברמזור בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 שנאכפה באמצעות מצלמה ביום 16.9.2019.

טענות הצדדים

טענות המבקש

המבקש טען כי הדו"ח הנדון לא התקבל בביתו. לטענתו, הוא גילה אודות הקנס כשלכתובתו הגיע "מכתב דרישה" מהמרכז לגביית קנסות הוצאות ואגרות.

לטענת המבקש מבירור שערך אין בחומר החקירה טופס אישור מסירה דבר המעיד על כך שהדו"ח מעולם לא נשלח אליו.

המבקש כפר במיוחס לו וטען כי הרכב באמצעותו בוצעה העבירה היה ברשותו של אחד מעובדיו מר שאוויש עומר במועד ביצועה.

המבקש הוסיף וטען כי נגרם לו עיוות דין וכי דין בקשתו להתקבל נוכח חוסר הבהירות בדבר תקינות מערכת האכיפה של המצלמות.

טענות המשיבה

המשיבה טענה כי על-פי רישומיה, ההודעה על ביצוע העבירה נשלחה למבקש בדואר רשום ביום 17.10.2019 וכי דבר הדואר נמסר ליעדו.

דיון

סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ") מעניק לבית המשפט סמכות להאריך את המועד להישפט בהתקיים התנאים הקבועים בסעיף 229(ה) לחסד"פ בשינויים המחויבים או מטעמים שיירשמו. ההלכה היא כי יש לנקוט בעניין זה על דרך הצמצום, בדומה לבחינת בקשה לביטול פסק דין, כשיש סיבה מוצדקת לאי התייצבות או אם הדבר דרוש למניעת עיוות דין (ע"פ 40599/07 רואמי אברהם נ' מדינת ישראל מיום 3.12.2007).

בעפ"ת 33548-07-19 שמוש הכהן נ' מדינת ישראל מיום 15.1.2020 נקבע כי:

"בפסיקה הובהר כי בעבירה מסוג ברירת משפט, הנחת היסוד היא שהנאשם אינו מעוניין להישפט בגין מעשיו. בכך שונה מצב הדברים מעבירה בה לנאשם זכות להישפט מלכתחילה (רע"פ סדגר נ' מדינת ישראל 27/1/2010; רע"פ 1260/09 סעיד נ' מדינת ישראל 2/6/2009)".

קבלת הודעת תשלום קנס

בעבירות קלות קובעת תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974:

"בעבירות תעבורה שעליהן חל סעיף 239א לחוק ובעבירות קנס רואים את ההודעה על ביצוע העבירה, ההודעה לתשלום קנס או ההזמנה למשפט לעניין עבירת קנס כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור המסירה, אם חלפו חמישה עשר ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, זולת אם הוכיח הנמען שלא קיבל את ההודעה או את ההזמנה מסיבות שאינן תלויות בו ולא עקב הימנעותו מלקבלן."

דהיינו אם הוכיחה המאשימה, כי שלחה את הודעת הקנס בדואר רשום כדין, חזקה שההודעה נשלחו כדין ועל הנאשם מוטל הנטל להפריך חזקה זו.

משהוכח כי נשלח דואר רשום אף בהעדר אישור מסירה או אישור שאינו ממולא כדין, רואים אותו כמי שהגיע למענו תוך 15 יום מיום שנשלח (עפ"ת (ב"ש) 47513-02-17 בולנדי נ' מדינת ישראל, מיום 21.5.17, עפ"ת (חי') 67571-03-18, אפשטיין נ' מדינת ישראל, מיום 25.4.18 ורע"פ 106/15 עו"ד קריב נ' מדינת ישראל, מיום 20.1.15).

גם בעפ"ת 62391-02-19 סויטי נ' מדינת ישראל נקבע כי על מנת לבסס את חזקת המסירה הקבועה בסעיף 44א לתקנות די להראות כי נשלחה לנמען הזמנה בדואר רשום.

המבקש צירף לבקשתו העתק מהודעת הקנס מיום 18.9.2019 שנשלחה לכתובתו "הרב לוי 21, בת ים", זאת באמצעות דואר רשום. הודעת תשלום הקנס נשאה את הכיתוב "דואר רשום" וכן את מספר המעקב, דבר המהווה אסמכתא למשלוחה.

מטופס מעקב המשלוחים מטעם דואר ישראל הנושא את מספר המעקב שבהעתק הודעת תשלום הקנס עולה כי דבר הדואר נמסר ליעדו ביום 17.10.2019.

יודגש כי המבקש לא טען כי הכתובת המצוינת בהעתק הודעת תשלום הקנס איננה כתובתו.

בשלב זה עובר הנטל לכתפיו של המשיב להוכיח כי הודעת הקנס לא הומצאה לו בנסיבות שאינן תלויות בו (השוו עפ"ת 29710-04-19 איברהים נ' מדינת ישראל מיום 12.9.2019).

המבקש טען כי הודעת תשלום הקנס לא התקבלה בביתו.

טענתו הכללית של המבקש לפיה לא קיבל לידיו את ההודעה על ביצוע העבירה או הודעת תשלום קנס אינה עומדת בנטל ההוכחה הדרוש להוכיח כי לא קיבל את דבר הדואר מסיבות שאינן תלויות בו. סתירתה של חזקה המסירה טעונה ראיה ותימוכין ולא תיעשה על-ידי העלאת טענה בעלמא כי המבקש לא קיבל את דבר הדואר לידיו (רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם מיום 25.3.2018 (להלן: "עניין סאלם").

בנסיבות אלה אני קובעת כי ההודעה הומצאה כדין למבקש וכי הבקשה לא הוגשה באיחור בשל נסיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד.

האם קיים חשש לעיוות דין

אחר נהג ברכב

המבקשת כפר בעבירה המיוחסת לו בדו"ח וטען כי במועד ביצוע העבירה נהג ברכבו אחד מעובדיו, מר שאוויש עומר.

ההלכה היא כי עילת "אחר נהג ברכב" אינה מצדיקה הארכת המועד להישפט.

ברע"פ 7709/13 שמעון סאסי נ' מדינת ישראל מיום 28.11.13 קבע בית המשפט העליון כי:

"...טענתו לפיה הוא עצמו לא נהג ברכב, איננה מבססת חשש לעיוות דין כלפיו".

וכן ברע"פ 7018/14 מיכאל טיטלבאום נ' מדינת ישראל מיום 30.10.2014 נקבע כי:

"גם טענתו של המבקש, לפיה ההארכה נדרשת לשם הסבת הדו"חות על שמם של נהגים אחרים שהשתמשו ברכב, אין בכוחה להועיל למבקש, בנסיבות העניין (ראו: רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל (26.3.2014); רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.2011))".

טענה זו נבחנה מספר רב של פעמים גם בבית המשפט המחוזי אשר קבע בהחלטותיו כי טענת "אחר נהג ברכב" אינה מבססת חשש לעיוות דין וכי ואין לראות בטענה זו כ"נימוק מיוחד", בהתאם לסעיף 230 לחסד"פ או כטענה שמקימה חשש לעיוות דין אם לא יוארך המועד להישפט (עפ"ת 51304-09-16 חי חיים אור גל נ' מדינת ישראל מיום 3.11.2016, עפ"ת 42642-12-17 שאול שלום נ' מדינת ישראל מיום 1.4.2018 (להלן: "פסק דין שאול שלום"), עפ"ת 45005-06-18 הלל רוזנברג נ' מדינת ישראל מיום 24.12.2018, עפ"ת 45391-01-19 גיא כהן נ' מדינת ישראל מיום 31.3.2019, עפ"ת 11160-10-19 אבישג נ' מדינת ישראל מיום 1.1.2020 (לא פורסם) (להלן: "פסק דין אבישג")).

המבקש צירף לבקשתו תצהיר מטעמו של מר שוויש בו הוא מצהיר כי הוא זה שנהג ברכב באמצעותו בוצעה העבירה במועד ביצועה.

גם במקרים בהם קיימת תשתית ראייתית מוצקה לפיה אדם אחר ביצע את העבירה ולא הנאשם עצמו, זאת בהסתמך על תצהירו של אחר בנהיגה ברכב בזמן ביצוע העבירה אין קבלת הבקשה בדבר הארכת המועד להישפט מוצדקת (רע"פ 7839/08 שמעון קורנפלד נ' מדינת ישראל מיום 10.11.2008; רע"פ 9540/08 עופר מוסברג נ' מדינת ישראל, 8.1.2009; רע"פ 8927/07 סעד אבו עסב נ' מדינת ישראל מיום 29.1.2008, רע"פ 8626/14 סמארה נ' מדינת ישראל מיום 10.2.2015, רע"פ 2754/12 ביסמוט נ' מדינת ישראל מיום 19.4.2012, רע"פ 222/13 מחמוד נ' מדינת ישראל מיום 17.1.2013).

בעפ"ת 46965-03-19 איאל נ' מדינת ישראל מיום 12.9.2019 נקבע כי אין די בצירוף תצהירו של הנהג הנטען במועד ביצוע העבירה וכי טענה לפיה אחר נהג ברכב בזמנים הרלוונטיים שאינה נסמכת על ראיות בזמן אמת הינה טענה קלושה.

זאת ועוד, כפי שקבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת אריאלי) המדובר בטענת הגנה שכיחה ועל כן, אין מקום להכיר בה, שכן הכרה זו תביא לפתיחת פתח רחב ותפגע בשיקולי מדיניות הנוגעות ביעילות ההליכים בבית המשפט לתעבורה (פסק דין שאול שלום).

על כן, גם אם הוכחה טענת המבקש כי הדו"ח ניתן במהלך שימושו של מר שאוויש אין בכך משום עיוות דין המצדיק קבלת הבקשה.

משכך, אני קובעת כי טענת המבקש לפיה אחר נהג ברכב במועד העבירה אינה מהווה עיוות דין המצדיק את הארכת המועד להישפט.

אכיפת באמצעות מצלמות

ראשית אי הבהירות אליה מתייחס המבקש רלוונטית לעבירות מהירות שנאכפו באמצעות מצלמת מהירות ולא לעבירות אי ציות לאור אדום אותה מתעדת המצלמה.

שנית גם אם סבור המבקש כי קיימת אי בהירות בקשר למצלמות אור אדום מוטל עליו נטל כבד להצביע על ראיה שיש בה פוטנציאל של ממש להביא לשינוי תוצאות המשפט (פסק דין סאלם).

באשר למצלמת המהירות (שאינה רלוונטית לדו"ח שניתן למבקש) קבע בית המשפט העליון בע"פ 2983/19 סאלח פחמאוי נ' מדינת ישראל מיום 18.6.2019:

"...בתי המשפט המחוזיים כבר הבהירו במספר פסקי דין בהם דחו ערעורים על דחיית בקשות להארכת מועד, כי פסק הדין בענין בדראן לא פסל את מצלמות א-3, ומכל מקום פסק דין זה אינו בגדר תקדים מחייב ואף לא הלכה מנחה (עפ"ת (חיפה) 51857-11-18 חמדאן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (3.12.2018); עפ"ת (י-ם) 7334-12-18 בן דוד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (26.12.2018); עפ"ת (י-ם) 46562-12-18 אטיאס נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (14.3.2019))".

וכן, ברע"פ 1771/19 ליאור עבודי נ' מדינת ישראל מיום 11.7.2019 קבע בית המשפט העליון:

"...הנפסק בעניין בדראן אינו מצדיק הארכת מועד להישפט לפי סעיף 230 לחסד"פ או ביטול פסק דין שניתן בהיעדר".

לפיכך אני קובעת כי הטענה באשר לאמינותה של המצלמה לא הוכחה ומשכך אינה מהווה עיוות דין המצדיק את קבלת הבקשה.

שיהוי בהגשת הבקשה

מדובר בבקשה שהוגשה בשיהוי של כ-9 חודשים ממועד ביצוע העבירה זאת ללא הסבר מניח את הדעת.

לנוכח האמור ומכוח עקרון סופיות הדיון הבקשה נדחית.

מזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ו סיוון תש"פ, 18 יוני 2020, בהעדר הצדדים.