בפני בקשה לעיון חוזר בהחלטתי מתאריך 18.6.2020 בבקשה להארכת מועד להישפט בגין דו"ח שמספרו 90514096255 המייחס למבקש עבירה של אי ציות לאור אדום המופיע ברמזור בניגוד לתקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 שנאכפה באמצעות מצלמה בתאריך 16.9.2019.

טענות הצדדים

טענות המבקש

המבקש טען כי בידי המשיבה לא קיים אישור מסירה . לטענתו טופס מעקב המשלוחים שהוגש על ידי המשיבה אינו מהווה אישור מסירה ומשכך לא עומדת למשיבה חזקת המסירה בהתאם לתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974.

המבקש הפנה למספר פסקי דין בהם נקבע כי טופס מעקב המשלוחים הינו מסמך אינטרנטי של רשות הדואר שאינו ניתן להצגה בהליך משפטי מאחר שהוא אינו מהווה "רשומה מוסדית".

המבקש חזר על טענתו לפיה הותרת ההרשעה על כנה תגרום לו עיוות דין חמור, שכן לא הוא נהג ברכב במועד ביצוע העבירה.

טענות המשיבה

המשיבה טענה כי על-פי רישומיה, ההודעה על ביצוע העבירה נשלחה למבקש בדואר רשום ביום 17.10.2019 וכי דבר הדואר נמסר ליעדו.

קבלת הודעת תשלום קנס

כפי שקבעתי בהחלטתי מתאריך 18.6.2020, אם הוכיחה המאשימה, כי שלחה את הודעת הקנס בדואר רשום כדין, חזקה שההודעה נשלחה כדין ועל הנאשם מוטל הנטל להפריך חזקה זו.

בעפ"ת 62391-02-19 סויטי נ' מדינת ישראל קבע כב' השופט כדורי כי על מנת לבסס את חזקת המסירה הקבועה בסעיף 44א לתקנות די להראות כי נשלחה לנמען הזמנה בדואר רשום.

המבקש צירף לבקשתו להארכת המועד להישפט העתק מהודעת תשלום הקנס מיום 18.9.2019 ממנה עולה כי היא נשלחה בדואר רשום לכתובתו "הרב לוי 21, בת ים". הודעת תשלום הקנס נושאת את הכיתוב "דואר רשום", וכן את מספר המעקב. כל אלה מהווים אסמכתא למשלוח הודעה הקנס ודי בכך כדי שתעמוד למשיבה חזקת המסירה הקבועה בחוק.

עיינתי בפסקי הדין אליהם הפנה ב"כ המשיב בבקשתו הנוכחית, עם זאת אני סבורה כי די בהעתק מהודעת תשלום הקנס על מנת לבסס את חזקת המסירה אף ללא טופס מעקב משלוחים.

גם בבקשה הנוכחית המבקש לא טען כי הכתובת המצוינת בהעתק מהודעת תשלום הקנס איננה כתובתו וכי קיימת סיבה אחרת שאינה תלויה בו שמנעה ממנו להגיש את בקשתו להישפט במועד.

משכך, לא ראיתי לשנות החלטתי מתאריך 18.6.2020 לפיה ההודעה הומצאה כדין למבקש וכי הבקשה לא הוגשה באיחור בשל נסיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד.

האם קיים חשש לעיוות דין

אחר נהג ברכב

המבקש חזר על טענתו לפיה ייגרם לו עיוות דין בהותרת ההרשעה על כנה, שכן לא הוא נהג ברכב במועד ביצוע העבירה. המבקש לא ביסס טענתו באמצעות ראיות בזמן אמת.

כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 18.6.2020, ההלכה היא כי עילת אחר נהג ברכב אינה מצדיקה הארכת המועד להישפט.

משכך, לא ראיתי לשנות מהחלטתי לפיה טענת המבקש לפיה אחר נהג ברכב במועד העבירה אינה מהווה עיוות דין המצדיק את הארכת המועד להישפט.

גם בבקשה זו לא סיפק המבקש הסבר מניח את הדעת לשיהוי הניכר בהגשת הבקשה, כ-9 חודשים לאחר ביצוע העבירה.

נוכח האמור ומכוח עקרון סופיות הדיון לא מצאתי לשנות מהחלטותיי מתאריך 18.6.2020.

הבקשה נדחית.

מזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ל' סיוון תש"פ, 22 יוני 2020, בהעדר הצדדים.