29 אוקטובר 2020

לפני:

כב' השופט דניאל גולדברג
נ.צ (עובדים)
נ.צ (מעבידים)

פסק דין חלקי

1. לפנינו בקשת הנתבע לסילוק התביעה על הסף בשל תניית שיפוט זרה, חוסר סמכות בינלאומית, פורום לא נאות וחסינות דיפלומטית.

רקע עובדתי

1. הנתבע, Amideast (America- Mideast Educational and Training Services), הוא ארגון אמריקאי פרטי ללא כוונת רווח, הפועל לקידום הבנה ושיתוף פעולה בין אמריקאים לבין עמי המזרח התיכון וצפון אפריקה, באמצעות חינוך, מידע ותכניות פיתוח וסיוע. בנייר הלוגו של הנתבע, הוא מוצג כארגון אשר לו סניפים בארצות הברית, מצרים, עירק, ירדן, כווית, לבנון, מרוקו, עומאן, ערב הסעודית, תוניס, איחוד האמירויות הערביות ו-West Bank/Gaza. באישור שצירפה התובעת מפורטים משרדי סניף West Bank/Gaza, כלהלן: רמאללה, מזרח ירושלים, שכם, חברון ועזה ומתצהירו של מנהל הנתבע, מר סטיב קלר (להלן: "סטיב"), עולה כי לסניף הארגון הרשום ברשות הפלסטינית יש שני משרדים – המשרד הראשי הוא ברמאללה ומשרד משני בעזה, והוא מפעיל כיתות ללימוד אנגלית בשכם, חברון ומזרח ירושלים. מאישור של הקונסוליה של ארצות הברית בירושלים, שצירף הנתבע, עולה כי הנתבע מפעיל תכנית מלגות במימון מחלקת המדינה של ארצות הברית, וכי הנתבע מפעיל כיתות לימוד בשפה האנגלית להכנת סטודנטים למבחני TOEFL. המבחנים מתבצעים במשרדי הנתבע ברמאללה.
2. התובעת, גב' עביר זגייר, ילידת 1983, תושבת מזרח ירושלים, בעלת תואר ראשון בספרות אנגלית מאוניברסיטת בית לחם, הועסקה על ידי הנתבע מחודש מאי 2008 ועד לפיטוריה ביום 30.6.20 במזרח ירושלים, על פי הסכם עבודה מחודש אוקטובר 2008, על פיו הוגדר תפקידה של התובעת כעוזרת בתחום האדמיניסטרטיבי ובתחום "תכניות". בהסכם ההעסקה נקבע:

"Under the terms of your agreement; you will be subject to the AMIDEAST West Bank/Gaza employee regulations."

בסעיף IV להסכם העבודה שכותרתו ENTIRE AGREEMENT נקבע:

"This Agreement constitutes the sole and complete agreement between the parties with respect to Employee's employment, and supersedes all prior oral or written agreements, commitments, or understandings with respect to that employment. There are no other terms or conditions except as set forth in this letter or as may be set forth in the AMIDEAST West Bank/Gaza Employee Regulations Manual. No modification of this Agreement shall be binding unless in writing signed by both parties.

This agreement shall be governed by, construed, and enforced in accordance with the laws of the District of Colombia (U.S.A) and the West Bank (i.e. the Palestinian National Authority)".

1. הנתבע שילם לתובעת שכר חודשי, שהועבר בהעברה בנקאית לחשבון הבנק שלה המנוהל ב"Arab –Bank". לא הופקו לתובעת תלושי שכר. הנתבע ניכתה מסים משכרה של התובעת והעבירה אותם לאוצר הרשות הפלסטינית. התובעת לא שילמה (בין בעצמה ובין באמצעות הנתבע) דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי. לא בוצעו בגינה הפרשות לפנסיה.
2. בהודעות דוא"ל ששלחה התובעת מתיבת הדואר המקצועית שלה בנתבע, הופיעו שמה, תפקידה ומקום עבודתה בסניף הנתבע ב"פלסטין":

Abeer Zughayer | Jerusalem Office Manager

AMIDEAST | Palestine

Address: 8 Al-Ya'aqubi Street, across from UNPD building. Jerusalem

Mailing Address: P.O. Box 19665, Jerusalem 91193

Phone: 972-2-5829297 ext 102 | Fax: 972-2-5829289

Email: [email protected] mailto:[email protected] | WebFacebook: www.facebook.com/AMIDEASTWB<http:www.facebook.com/AMIDEASTWB>

1. ביום 6.12.05 ניתן לנתבע על ידי המחלקה ליחסים בינלאומיים של משרד הרווחה, אישור לפיו הנתבע הוא ארגון בינלאומי רשום במשרד הרווחה העובד בארץ כולל ביהודה, שומרון וחבל עזה בשיתוף פעולה עם משרד הרווחה, וכי הארגון זכאי לקבל טובין מחו"ל לצורך עבודתו פטורים ממכס ומע"מ. מצוינת בקשת המחלה לסייע לנתבע בביצוע עבודתו כולל הנחה אפשרית על מסי העירייה.
2. התובעת העלתה דרישה להיות מועסקת על פי דיני מדינת ישראל, ובכלל זה לקבל תלושי שכר והפרשות סוציאליות. פניות בכתב בעניין זה, החל משנת 2018, צורפו לתביעה. בין הצדדים התנהל מו"מ לשינוי תנאי העסקת התובעת באופן שיחיל את הדין הישראלי על העסקת התובעת, ובכלל זה יונפק לתובעת תלוש משכורת. סטיב הביע עמדה, במכתב מיום 28.2.19, לפיה אם התובעת טוענת כי עומדת לה זכות משפטית, כתושבת ירושלים שמועסקת במזרח ירושלים, לקבל תלוש שכר, אזי על הנתבע לבחון עם הייעוץ המשפטי שלו איך לכלכל את צעדיו בנוגע להעסקת פלסטיניים תושבי מזרח ירושלים בארגון אשר הרשות הפלסטינית מתייחסת אליו כנתון לסמכותה, בשים לב לרישום הארגון ברשות הפלסטינית ולכך שחשבון הבנק העיקרי שלו נמצא ברשות הפלסטינית. במסגרת המו"מ בין הצדדים בוצעה לתובעת סימולציית שכר. ביום 22.4.20 הודיע סטיב לתובעת ולעובדת נוספת שישנן "חדשות טובות" בעניין "תלוש/חוזה חדש", שכן לאחר עיכובים רבים, המשרד הראשי של הנתבע אישר נוסח חדש של חוזה עבודה לעובדים בירושלים, אשר משקף את דרישות דיני העבודה הישראליים. על פי טיוטת החוזה שצורפה, יחול על יחסי הצדדים הדין החל במזרח ירושלים והשיפוט בסכסוך הנובע מן ההסכם יהיה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. לאותה הודעה צירף סטיב מסמך וויתור שהתובעת והעובדת הנוספת נדרשו לחתום עליו, כדי לסיים את הסכמי העבודה הנוכחיים שלהן, אשר עליהם חלים דיני העבודה הפלסטיניים, ובמסגרת זו ישולמו להן פיצויי פיטורים שהן צברו. אין חולק על כך שלא נחתם בין הצדדים הסכם עבודה חדש.
3. התובעת הוזמנה לפגישה עם מנהל הנתבע, מר סטיב קלר (להלן: "סטיב"), ועם הממונה הישירה עליה, גב' מהא חסן (להלן: "מהא"), שנקבעה ליום 30.6.20 במשרדי הנתבע ברמאללה. לפגישה הופיע גם ב"כ הנתבע. במעמד הפגישה נמסרה לתובעת הודעה על פיטוריה. לתובעת נמסר מכתב פיטורים אותו סירבה לקבל.

ההליך הזמני

1. כשבוע לאחר מועד סיום יחסי העבודה בין הצדדים (5.7.20), הגישה התובעת בקשה דחופה למתן צווים זמניים במעמד צד אחד, אשר יורו לנתבע להימנע מכל פעולה שיש בה כדי להפסיק את עבודתה או את כניסתה למקום עבודתה בסניף הנתבע במזרח ירושלים וכן למתן צו עשה שיורה לנתבע להחזיר את מחשב העבודה עליו עבדה אשר נלקח, בו שמורה תיקיה אישית ולהימנע ממחיקת חומר אישי השייך לתובעת (טענות התובעת שפורטו בבקשה יפורטו בהמשך במסגרת תיאור תביעתה של התובעת).
2. בהחלטה מאותו היום נקבע מועד לדיון במעמד הצדדים ליום 6.7.20 וניתן צו במעמד צד אחד האוסר על הנתבע לפתוח קבצים או תיקיות אישיות של התובעת במחשב עליו עבדה עד למתן החלטה אחרת.
3. ביום 6.7.20 קוים דיון במעמד ב"כ הצדדים והתובעת. ב"כ הנתבע הגיש תגובה ראשונית בצירוף הסכם העבודה של התובעת, וכפר בסמכותו של בית הדין לדון בבקשה. לאחר שמיעת טענות הצדדים בית הדין החליט לבטל את הצו הארעי שניתן ביום 5.7.20, בהתחשב בכך שמחשב העבודה ששימש את התובעת הועבר למשרד הנתבע ברמאללה, מחוץ לשטח השיפוט של בית הדין. כן נקבע כי בהינתן הסכם העבודה אשר לכאורה מצביע על הסכמת הצדדים לתחולת הדין הפלסטיני על יחסי העבודה, ולאכיפתו על פי אותם חוקים, יש לכאורה תניית שיפוט זרה, ועל כן אין מקום לכל סעד בשלב זה בטרם תוגש תשובה מפורטת של התובעת לטענות הסף שהעלה הנתבע. בית הדין קצב מועדים להגשת תשובת התובעת לטענות הסף ולתשובת הנתבע.
4. לאחר עיון בתגובת התובעת לטענות הסף של הנתבע ובתשובת הנתבע לתגובת התובעת, בית הדין החליט שיש בנימוקי ההתנגדות של התובעת משקל מספיק כדי לקבוע שאין להכריע במחלוקת בעניין קיומה של תניית שיפוט זרה, כמו גם בטענות פורום לא נאות, במסגרת בקשה לסעד זמני (המשיב הבהיר כי יש לראות בתגובתו לתגובת התובעת כבקשה לסילוק התביעה העיקרית על הסף). נקצב מועד להגשת תגובת הנתבע לבקשה לסעדים זמניים ודיון בבקשה נקבע ליום 28.7.20.
5. בדיון בבקשה לסעדים זמניים הסכימו הצדדים להצעת בית הדין כי הבקשה לסעדים זמניים תמחק ללא צו להוצאות ותגובת הנתבע לתשובת התובעת לטענות הסף תראה כבקשה לסילוק התביעה העיקרית על הסף. להסכמת הצדדים ניתן תוקף של החלטה ונקצבו מועדים להגשת תגובת התובעת לבקשת הסילוק, ולתשובת הנתבע.

התביעה

1. התובעת הגישה את תביעתה ביום 12.7.20. בתביעתה טענה התובעת כי היא הועסקה על ידי הנתבע כמנהלת "סניף" הנתבע במזרח ירושלים בהיקף משרה מלאה (חמישה ימים בשבוע, 8 שעות ביום); היא ביצעה את תפקידה בצורה "מצוינת" ולשביעות רצון הממונים; שכרה החודשי האחרון עמד על 6,693; הנתבע לא הנפיק לתובעת תלושי משכורת ולא ביצע עבורה הפרשות פנסיוניות; הממונים עליה היתנו את הסדרת הנפקת תלושי המשכורת שלה ב"ויתור כללי על זכויותיה הקודמות אצל הנתבע מאז תחילת העסקתה (לרבות זכויות פנסיה וכו')"; משסירבה התובעת לחתום על מסמך הוויתור פוטרה בצורה מבישה; ביום 29.6.20 קיבלה התובעת מייל מהממונה, מר סטיב קלר (להודעה כותבה סגניתו, גב' מהא חסן), שהורה לה להתייצב במשרד ברמאללה למחרת (30.6.20) כדי לדון בעניינים כספיים של המשרד במזרח ירושלים; התובעת הופתעה לראות כי לחדר הישיבות נכנסו סטיב, מהא, ב"כ הנתבע ומזכירה; התובעת פנתה לסטיב ומסרה לו כי לא קיבלה הודעה על נוכחותם של גורמים נוספים בפגישה מלבד מהא ושניהם, וכי ככל שיש עניינים נוספים לדון בהם, היא מבקשת לקבוע מועד אחר ולעשות כן בצורה מסודרת; באותה העת החזיק סטיב מכתב פיטורים ונתן לה הודעה מוקדמת לפיטורים של 30 ימים; במקביל לקיום הפגישה נשלח עובד מטעם הנתבע להחליף את מנעולי המשרד במזרח ירושלים בו עבדה התובעת; התובעת אשר הופתעה מהמהלך קמה ועזבה את המקום; סטיב וב"כ הנתבע הלכו אחר התובעת ובעודה בדרכה החוצה, הודיעו לה כי אסור לה להיכנס למשרד בו עבדה החל ממחר; בד בבד הופץ מייל על ידי סטיב לכל העובדים כי התובעת "יצאה מהעבודה ואיננה עוד חלק מצוות הנתבע"; התובעת התייצבה למחרת במשרד ומר סטיב נכח במקום והודיע לה כי אסור לה להיכנס וככל שלא תעזוב את המקום יזמין את המשטרה; התובעת מסרה לסטיב בתגובה כי לא קיבלה הודעת פיטורים "חוקית" וכי הוא מוזמן להזמין משטרה; התובעת גילתה כי בנוסף להחלפת מנעול המשרד, מחשב העבודה ששימש אותה (ובו תיקיה עם חומר אישי שלה) נלקח; לאחר שראתה כי מחשב העבודה נלקח. הסעדים להם עתרה התובעת הם:
2. צו המורה על בטלות הפיטורים ואכיפת יחסי העבודה ותשלום שכרה של התובעת;
3. צו המורה לנתבע להנפיק לתובעת תלושי משכורת בגין כל תקופת עבודתה בהתאם לדין הישראלי;
4. פיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העבודה בסך 10,000 ₪;
5. פיצוי חלף הפרשות לפנסיה ואובדן זכויות פנסיוניות בסך 40,000 ₪;
6. פיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובהיעדר שימוע בסך 80,000 ₪;
7. פיצוי בגין עגמת נפש שנגרמה לתובעת עקב נסיבות פיטוריה בסך 50,000 ₪;
8. דמי הבראה בגין שתי שנות עבודה אחרונות בסך 5,292 ₪;
9. פיצוי בגין פיטורים בניגוד לסעיף 28א' לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958, בסך 50,000 ₪.
10. לחילופין, ככל שהתביעה לאכיפת יחסי העבודה תדחה- פיצויי פיטורים בסך 80,316 ₪ (לפי שכר אחרון בסך 6,693 ₪.

הבקשה לסילוק התביעה על הסף

1. להלן עיקרי טענות הנתבע בבקשה לסילוק התביעה על הסף:
2. בסעיף 4 להסכם העבודה הצדדים הסכימו, מרצון ומדעת, בלשון מפורשת שאינה משתמעת לשני פנים, כי הפורום המוסמך להתדיינות במחלוקות וסכסוכים שיתגלעו ביניהם, בכל הנוגע ליחסי העבודה, הנו בית המשפט הפלסטיני בהתאם לדין הפלסטיני. מדובר בתניית שיפוט ייחודית.
3. בפני התובעת האפשרות להגיש תביעתה בבית משפט בתחומי הרשות הפלסטינית, שם היא תקבל את מלוא זכויותיה לפי הדין הזר, הוראות הסכם העבודה ונסיבות עניינה. הנתבע הוסיף כי הגיש הודעה לממונה על ענייני עובדים ברשות הפלסטינית הודעה על פיטוריה של התובעת, בהתאם לדרישת הדין הפלסטיני.
4. מבלי לפגוע בטענה בדבר קיומה של תניית שיפוט ייחודית, יש לסלק את התביעה בשל היעדר סמכות בינלאומית ובשל "פורום לא נאות". הפורום הנכון לדון בתביעת התובעת הוא בית המשפט המוסמך ברמאללה, לו קיימות מרבית הזיקות לדון בסכסוך שבין הצדדים.
5. בית הדין לא רכש סמכות בינלאומית לדון בתביעת התובעת שכן מקום מושבו של הנתבע הוא ברמאללה. הנתבע הוא ארגון הרשום ברשות הפלסטינית כסניף של ארגון האם הנמצא בארה"ב. רישום הארגון בישראל, במשרד העבודה והרווחה נעשה לצורך הוצאת היתרי כניסה של עובדי הארגון לאזור הגדה המערבית ורצועת עזה. לארגון שני משרדים: המשרד הראשי ברמאללה, והמשרד המשני בעזה. בנוסף, הארגון מקיים כיתות לימוד אנגלית בשכם, חברון וירושלים המזרחית. כיתות אלה אינן "סניפים" של הארגון והם משמשים את הארגון, אך לצורך ניהול כיתות לימוד האנגלית.
6. משרדי הנתבע ברמאללה, הסכם העבודה של התובעת נערך ונחתם ברמאללה. מרבית העדים הרלוונטיים לסכסוך (אם לא כולם) הם תושבי הרשות הפלסטינית ובית הדין אינו יכול לאכוף את התייצבותם להיחקר בפניו. אף מרבית הראיות מצויות בשטחי הרשות הפלסטינית. הדין החל על העסקת התובעת הוא הדין הפלסטיני. הנתבע מנהל את תיק המס והחשבונות שלו ברמאללה. חשבון הבנק אליו מופקדת משכורת התובעת מנוהל בבנק הערבי באזור הרשות הפלסטינית. על כן, אף אם ייקבע כי בית הדין קנה סמכות בינלאומית לדון בסכסוך, הרי שבית הדין אינו ה"פורום הנאות" לבירור הסכסוך. ההתדיינות המשפטית צריכה להתקיים במקום הנכון והמתאים ביותר, ולא במקום אחר רק בשל "תפיסת" סמכות. בית המשפט המוסמך ברמאללה הוא פורום מתאים וטבעי בהרבה מבית הדין, אליו הוגשה התביעה.
7. בית הדין אינו מוסמך להוציא צווים נגד ישות משפטית הפועלת בתחומי הרשות הפלסטינית וספק רב אם ניתן יהיה לאכוף צו כזה.
8. לנתבע עומדת טענת חסינות דיפלומטית. לעניין זה - על היחסים שבין הנתבע כארגון בינלאומי לבין המדינה, חלה אמנת וינה משנת 1961. לצד זאת, להוראות חוק חסינויות וזכויות יתר (ארגונים בין-לאומיים ומשלחות מיוחדות), תשמ"ג-1983, וכן חוק חסינות מדינות זרות, תשס"ט-2008 (להלן- "חוק החסינות") השלכה מוגבלת על המקרה שלפנינו. חוק חסינויות וזכויות יתר מסמיך, בין היתר, את שר החוץ לקבוע בצו אילו חסינויות וזכויות יתר יוענקו בישראל לארגון בינלאומי, כגון הנתבע. סעיף 21 לחוק החסינות קובע כי החוק "אינו גורע מחסינות דיפלומטית או קונסולרית או מחסינות אחרת החלה בישראל לפי כל דין או נוהג".
9. על רקע הפסיקה שקדמה לחוק החסינות יש לבחון את טענת החסינות הדיפלומטית לאור הוראות אמנת וינה 1961. בהתאם לפסיקה של בית המשפט העליון, "המשפט הבינלאומי המנהגי הוא חלק ממשפט הארץ, וזאת בכפיפות לדבר חקיקה ישראלי הקובע הוראה סותרת. הסכם בינלאומי עליו חתומה מדינת ישראל אינו מהווה חלק מהמשפט הישראלי, אלא אם כן הכנסת חוקקה חוק המאפשר את קליטת ההסכם כחלק מהדין המדינתי באופן ישיר או עקיף.
10. על אף שהסכם בינלאומי אינו חלק מהמשפט בישראל, על בית המשפט לפרש את החוק באופן שלא יסתור את התחייבות המדינה בהסכם הבינלאומי ובהתאם לדין המנהגי הבינלאומי ולאמנות עליהן חתומה מדינת ישראל.
11. אמנת וינה גיבשה את הדינים הבינלאומיים בדבר יחסים דיפלומטיים וכיום משקפת את המשפט המנהגי. מדינת ישראל חתמה על אמנת וינה ביום 18.4.61 ואישררה אותה ביום 11.8.70. סעיף 31 לאמנת וינה קובע את החסינות הדיפלומטית העומדת לנציגי המדינה הזרה ואת הסייגים לה.
12. אמנת וינה, שהיא חלק מהמשפט המנהגי החל בישראל מעניקה לנתבע חסינות דיפלומטית מפני התביעה, ובכל מקרה שאלת החסינות קוראת ללא ספק לצורך החיוני בקבלת עמדתו של שר החוץ ביחס לתובענה, ועל בית הדין להורות למשרד החוץ להגיד את עמדתו ביחס לניהול ההליך ובמקביל גם לקבל את עמדת היועץ המשפטי לממשלה.
13. לאור המעמד המיוחד והחסין שיש לנתבע בהתאם להוראות חוק החסינות, שהוראותיו משלימות לאמנה דרך ההיקש וההקבלה, כללים ברורים ומפורשים לגבי הדרך של המצאת תביעה או כתב בי דין אחר לנתבע, ולהמצאת פסק הדין ולניהול המשפט. בסעיף 13 לחוק נקבע מפורשות כי כתב התביעה שהגישה התובעת יומצא לנתבע באמצעות משרד החוץ: "13(א) תובענה שהוגשה נגד מדינה זרה, במטרה לפתוח בהליך משפטי נגדה ופסק דין שניתן נגדה בהעדר הגנה, יומצאו, באמצעות משרד החוץ, למשרד החוץ של המדינה הזרה".
14. בכל הנוגע לנסיבות סיום עבודת התובעת, הנתבע מפנה בתגובתו לתצהיר מר סטיב (שצורף לתגובת הנתבע לבקשה לסעדים זמניים). סטיב תיאר בתצהירו כי מאז פרוץ מגפת הקורונה, נאלץ הנתבע לסגור את כל כיתות הלימוד בירושלים לתקופת ההסגר, ולאחר מכן, בשל הוראות משרד הבריאות, לצמצם את מספרן לשתיים מתוך שמונה ולהעביר את הלימוד בחלק מהכיתות ללימוד "מרחוק". כתוצאה ממשבר הקורונה נגרמו לנתבע הפסדים גדולים בשל מיעוט התרומות וההוצאות הרבות, בפרט במזרח ירושלים, שם עלות תחזוקת הכיתות גבוהה בהרבה מעלות תחזוקת הכיתות באזור הרשות הפלסטינית. על כן, הנתבע החל בצמצום הוצאותיו, לרבות פיטורי עובדים, הורדת שכר, והוצאת עובדים לחופשה שנתית. במסגרת הצמצומים נאלץ הנתבע לפטר את התובעת. התובעת הוזמנה להגיע ביום 30.6.20 למשרד הנתבע ברמאללה והוסבר לה כי עקב הגירעון הגדול בתקציב ועל מנת להימנע מסגירת פעילות הארגון ברשות הפלסטינית ולאחר שקילה מעמיקה הוחלט לפטרה בהתאם לסעיף 41 לחוק העבודה הפלסטיני מס' 7 לשנת 2000. התובעת סירבה לקבל את המכתב או לחתום על קבלתו. הנתבע הודיע למשרד העבודה הפלסטיני בראמללה על פיטורי התובעת בהתאם לחובתו לפי סעיף 41 לחוק העבודה הפלסטיני, ומשרד העבודה הפלסטיני לא התנגד לפיטורי התובעת.
15. כן העיד סטיב בתצהירו כי הסכם העבודה משנת 2008 החיל באופן מפורש את הדין הפלסטיני בכל הנוגע לתנאי העסקת התובעת. כך גם נאמר ברישא של הסכם העבודה והתובעת אף חתמה על הנוסח האחרון של ה regulation מחודש 7/19. לקראת שנת 2019, ביקשה התובעת לשנות את תנאי העסקתה ולחתום על הסכם חדש שיחיל על העסקתה את הדין הישראלי, אך הצדדים לא הגיעו להסכמות לאחר שהתובעת העלתה דרישות נוספות שהנתבע לא היה מוכן לקבלן.
16. להלן עיקרי טענות התובעת בתגובתה (מיום 16.8.20) לבקשת הנתבע:
17. תביעת התובעת עניינה בקבלת פיצוי בגין אי חוקיות הליך פיטוריה על ידי הנתבע וכן סעדים כספיים נוספים.
18. הואיל והתובעת ויתרה, בהמלצת בית הדין, על בקשתה לסעד זמני בנוגע לביטול הפיטורים ואכיפת יחסי העבודה, התובעת מודיעה על מחיקת הסעד של אכיפת יחסי העבודה (הסיפא של סעיף 30 וסעיף 31 לכתב התביעה). התובעת מבקשת להוסיף לכתב התביעה סעד של פיצוי בגין אובדן זכות לדמי אבטלה בסך 37,128 ₪, (התובעת לא יכלה לתבוע סעד זה יחד עם הסעד של אכיפת הסכם העבודה). לאחר תיקונים אלה הסעדים המבוקשים על ידי התובעת בכתב התביעה הם:
19. צו להנפקת תלושי משכורת של התובעת בגין תקופת עבודתה;
20. פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העבודה;
21. פיצוי בגין נזק לא ממוני עקב הליך פיטוריה שלא כדין ובהיעדר שימוע;
22. תשלום דמי הבראה;
23. פיצוי בגין עגמת נפש עקב נסיבות פיטורי התובעת;
24. פיצויי פיטורים;
25. פיצוי בגין אובדן הזכות לדמי אבטלה עקב אי הנפקת תלושי משכורת לתובעת.
26. סילוק תביעה על הסף של הוא סעד הניתן במשורה במקרים חריגים ופתרון המחלוקת לגופה עדיף.
27. לגבי טענת הנתבע בדבר קיומה של תניית שיפוט זר ייחודית- הנתבע מסתמך על סעיף IV להסכם העבודה משנת 2008. תניה זו איננה רלוונטית לאור קיומו של הסכם עבודה מאוחר בין הצדדים (הגם שמדובר בהסכם לא חתום) המגלם את המצב החוקי שצריך להחיל על העסקת התובעת. כך גם לאור מצג הנתבע לאורך השנים בדבר זכויותיה של התובעת בהתאם לדין הישראלי וטענות אחרות בכתב המהוות הודאת בעל דין בנוגע לדין החל על יחסי הצדדים.
28. בהתאם להלכה הפסוקה, תנאי לתוקפה של תניית שיפוט זר הוא היותה "חד משמעית, מפורשת וברורה בנוסחו של ההסכם" ואין להסיק על קיומה מבין השיטין או על יסוד משמעות מכללא. ברי, כי על פי מבחני הפסיקה, "התנייה" עליה מצביע הנתבע (בהתעלם מתוקפה המשפטי וחוסר הרלוונטיות של תניה זו) איננה יכול להיחשב כ"תניית שיפוט זר ייחודית".
29. הסמכות והדין החל על העסקת התובעת- התובעת תושבת ישראל ומקום העסקתה הוא בתחום השיפוט של בית הדין בישראל ולכן יש תחולה לדיני ישראל על העסקתה כמפורט להלן:
30. תחולה טריטוריאלית של דיני המקום- תחולתם של דיני העבודה אינו עניין תלוי הסכמה שאפשר להתנות עליו, בפרט עת עסקינן בעובד תושב ישראל אשר מקום עבודתו הוא בתחום הטריטוריאלי של בית הדין הנכבד. חוקי העבודה וצווי ההרחבה הנם בעלי תחולה טריטוריאלית, והם חלים על העסקת כל עובד בשטח מדינת ישראל.
31. הסכמת הצדדים לתחולת הדין הישראלי ולסמכותו של בית הדין, היא פועל יוצא של המצב המשפטי אשר צריך לחול על העסקת התובעת. מדובר בהסכמות מאוחרות לכל הסכם קודם עליו מצביע הנתבע.
32. הסכם העבודה המאוחר הוא ההסכם המחייב, שכן הוא מצהיר על המצב המשפטי והחוקי הנכון; מכוח דיני החוזים; מכוח עקרון תום הלב; מכוח היותו מאוחר לכל הסכם אחר.
33. לתובעת הוסבר מפורשות לעניין הסכם העבודה החדש, כי ההסכם נעשה לא רק בגלל בקשתה להסדרת תנאי עבודתה בהתאם לדין הישראלי, אלא בגלל שזו דרישת החוק (requirement of the law).
34. במשך תקופת עבודתה התובעת עמדה על דרישותיה החוקיות מהנתבע, התקיימו מספר ישיבות, היו חילופי התכתבויות והדבר אף הבשיל להסכם עבודה שנשלח על ידי הנתבע לתובעת בחודש 4/20. בעמוד 4 לאותו הסכם נכתב בעניין זכויות פנסיה:

"Employees with an East Jerusalem I.D. are entitled to pension fund in accordance to laws in Jerusalem"

1. בעמוד 5 לאותו הסכם, בסעיף 11 נרשם:

"The laws applicable in East Jerusalem governed this contract and any dispute out of it shall be of Jerusalem Labor Jurisdiction".

1. סימולציית שכר מותאמת אשר נערכה לבקשת הנתבע על ידי רו"ח ממזרח ירושלים, נשלחה לתובעת בתחילת 2019. סטיב הודיע בהודעת אימייל לתובעת ולעובדת נוספת ממזרח ירושלים כי ההסכם אושר (הודעה מיום 22.4.20).
2. לעניין העדר חתימה על הסכם העבודה החדש, הפסיקה קבעה כי יש לבחון את כלל נסיבות העניין, ואומד דעתם של הצדדים וכי עניין החתימה הוא ראייתי.
3. התובעת לא הסכימה מעולם כי בתי המשפט בגדה המערבית והחוק הפלסטיני חלים על העסקתה, ולהסכמה כאמור אין גם כל תוקף משפטי לאור תחולתם הטריטוריאלית של דיני העבודה.
4. סמכות בינלאומית- סמכותו הבינלאומית של בית משפט בישראל נקנית באמצעות המצאת כתב הטענות לידי הנתבע בתוך גבולות הארץ.
5. סמכות עניינית ומקומית- מקום עבודתה של התובעת הוא בסניף הנתבע במזרח ירושלים (רח' אליעקובי 8) הנמצא באזור שיפוטו של בית הדין בהתאם לתקנות בית הדין לעבודה ובהתאם להסכם העבודה החדש. מדובר בתביעה בין עובד למעביד שעילתה ביחסי עבודה.
6. פורום לא נאות- לאור הסכמת הצדדים בהסכם העבודה החדש, בדבר תחולת הדין הישראלי וסמכות בית הדין לעבודה בירושלים ונוכח תחולתם הטריטוריאלית של דיני העבודה, אין להיזקק לטענה בדבר "פורום לא נאות". מדובר בתביעה של עובדת תושבת ישראל שעבדה בישראל לקבלת זכויות קוגנטיות והנתבע מנסה להתחמק מתשלומן.
7. הפסיקה קבעה כי שאלת הפורום הנאות נבחנת על פי שלושה מבחנים: א. מהו הפורום המשפטי בעל "מירב הזיקות" בנוגע לסכסוך? ב. מהן הציפיות הסבירות של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך? ג. שיקולים ציבוריים- מהו הפורום שיש לו עניין אמיתי לדון בתובענה? בנוסף, בית המשפט ישקול קיומה של תניית שיפוט בין הצדדים וקיומו של הליך תלוי ועומד. בענייננו, ישראל היא בעלת מירב הזיקות בשים לב לקיומו של הסכם עבודה מאוחר המחיל את הדין הישראלי וקובע את סמכות בית הדין בירושלים לדון בסכסוך, התובעת תושבת ישראל, מקום עבודתה בישראל, הארגון רשום במשרד ממשלתי בישראל (משרד העבודה והרווחה) ולו תיק במס הכנסה בישראל, עדי התביעה תושבי ישראל, גם מהא, הממונה על התובעת והאחראית על ענייני השכר, היא תושבת ישראל. לעניין התקיימות המבחן השני- בהתחשב במקום עבודתה של התובעת בישראל, ולאור הסכמת הצדדים בהסכם העבודה האחרון והענקת סמכות השיפוט לבית הדין, עולה כי ציפייתם הסבירה של הצדדים הייתה כי התביעה תתברר בישראל. גם המבחן השלישי מתקיים- שיקולים ציבוריים ומדיניות שיפוטית ראויה מצביעה על הפורום הישראלי כפורום המתאים לדון בהליך.
8. הטענה בדבר "חסינות דיפלומטית"- דין טענת הנתבע בעניין זה להידחות. הנתבע מגדיר את עצמו במסמכים רשמיים שלו כי הוא ארגון לא ממשלתי ולכן אין עסקינן ב"ריבון זר" ולא בארגון הנחשב ל"ריבון זר", ולנתבע אין חסינות דיפלומטית. מהות העבודה המבוצעת על ידי הנתבע היא אזרחית גרידא (בתחום החינוך) ללא כל סממנים שלטוניים.
9. מסמך הקונסוליה שצירף הנתבע מיום 8.6.16 עליה מבסס את טענתו לפיה הוא "זרועה הארוכה של משרד החוץ האמריקאי ושל הקונסוליה האמריקאית בירושלים" אינו תומך בכך. מדובר במסמך המופנה לכל המעוניין ומצביע על הנתבע כמנהל (administrate ), תכנית access ולימודי אנגלית שחלקם ממומן (funded) על ידי הקונסוליה והאישור מתייחס לתקופה שעד 2018. העובדה כי הנתבע מנהל פרויקט אשר ממומן על ידי הקונסוליה אינו הופכת אותו לארגון "מטעם" משרד החוץ האמריקאי. הקונסוליה והנתבע הן שתי ישויות משפטיות נפרדות ואין הנתבע נהנה מחסינות דיפלומטית הניתנת לקונסוליה. יתרה מכך, עיקר עבודת התובעת היתה בפרויקט לימודי האנגלית, שאינו קשור לקונסוליה האמריקאית.
10. מסירה- אין לקבל את טענת הנתבע כי מסירת כתבי הטענות נעשתה שלא כדין, בשל כך שלא נעשתה באמצעות משרד החוץ בישראל. הנתבע אינו נהנה מחסינות דיפלומטית ולפיכך אין בסיס לטענה זו. אין גם ממש בטענה החלופית שהעלה הנתבע לפיה יש לבצע את המסירה לנתבע באזור הרשות הפלסטינית. סניף הנתבע במזרח ירושלים (גם בהנחה שלא מדובר בסניף הראשי), הוא סניף בו הנתבע מנהל את עסקיו ונמצא ברשימת הסניפים שהוא מפרסם כסניפים שלו.
11. בתמיכה לתגובת התובעת צורף תצהיר התובעת.
12. להלן עיקרי תשובת הנתבע (מיום 20.8.20) לתגובת התובעת:
13. ביום 28.7.20 התקיים דיון בבקשת התובעת לסעדים זמניים. הנתבע הגיש תגובה מפורטת ומנומקת לבקשה, והטענות שפורטו בתגובתו יפים אף לדחיית התביעה על הסף.
14. בין הצדדים אין כל הסכם מאוחר חתום ותקף. ההסכם שנחתם על ידי הצדדים בשנת 2008 הכולל תניית שיפוט ייחודית הוא ההסכם הרלוונטי והתקף בין הצדדים. הנתבע אינו מתכחש לכך שבין הצדדים התנהל מו"מ לשינוי תנאי העסקת התובעת. בסעיפים 19-21 לתצהיר סטיב, מנהל הנתבע באזור הגדה המערבית ועזה, נאמר כי אכן לקראת שנת 2019, ביקשה התובעת מהנתבע לשנות את תנאי העסקתה ולחתום על הסכם עבודה חדש שיחיל על תנאי עבודתה את הדין הישראלי, החל ממועד החתימה על ההסכם החדש. אולם, הצדדים לא הגיעו להסכמות בעניין לאחר שהתובעת העלתה דרישות נוספות וחדשות שהנתבע לא היה מוכן לקבלן. התובעת מודעת היטב כי ההסכם החל על העסקתה הוא ההסכם משנת 2008, אשר על פיו נהגו הצדדים משך כל תקופת העסקתה של התובעת, גם לאחר שהמו"מ בין הצדדים לא הבשיל להסכם עבודה חדש מחייב.
15. התובעת קיבלה את מלוא זכויותיה בהתאם לדין הפלסטיני שמטיב עם מצבה של התובעת ומעניק לה זכויות יתר מהדין הישראלי, לרבות בעניין חופשה שנתית, חגים, זכויות מס ועוד.
16. התובעת לא הצביעה בתגובתה ואף לא טענה כי לאחר כישלון המו"מ בעניין חתימה על הסכם עבודה חדש, חדלו הצדדים מלפעול על פי הוראות ההסכם משנת 2008. כך גם אין כל מסמך או הודעה בכתב המבטלים את ההסכם משנת 2008, והודעה כאמור אף לא ניתנה בעל פה והתובעת עצמה אינה טוענת כך, שכן ההסכם משנת 2008 המשיך לחול על העסקת התובעת.
17. בהסכם העבודה החל על העסקת התובעת (משנת 2008) נקבעה הוראה מפורשת בדבר תניית שיפוט זרה וייחודית לפי הדין הפלסטיני החל על העסקת התובעת.
18. התובעת טענה בתגובתה טענות כלליות ולא הוכיחה את טענתה כי אין תניית שיפוט זרה וייחודית בהסכם העבודה עליו חתמה.
19. משך כל תקופת עבודת התובעת, הצדדים נהגו בהתאם לדין הפלסטיני ובהתאם להסכם העבודה הכתוב והחתום ביניהם. העלאת טענה בשלב זה על ידי התובעת כי הסכם העבודה אינו מחייב וכי יש להחיל על העסקתה את הדין הישראלי היא טענה מיתממת ובלתי מבוססת.
20. כאמור, הנתבע הנו ארגון אמריקאי אשר פועל ומנהל באזור הרשות הפלסטינית ומזרח ירושלים כיתות לימוד השפה האנגלית להכנת סטודנטים למבחני ה-SAT. הארגון רשום ברשות הפלסטינית כסניף של ארגון האם בארה"ב. רישום הארגון במשרד העבודה והרווחה נעשה לצורך הוצאת היתר כניסה לעובדי הארגון הזרים לאזור הגדה המערבית ועזה.
21. המשרד הראשי של הארגון נמצא ברמאללה והמשני בעזה והארגון מפעיל כיתות לימוד בערי הגדה המערבית לרבות שכם, חברון ומזרח ירושלים.
22. התובעת מתעלמת ממציאות העסקתה אצל גוף זר, הגם שהיא תושבת ישראל. התובעת קיבלה על עצמה ברצינות גמורה ובלב חפץ את תנאי העסקתה כמפורט בהסכם עבודתה משנת 2008 ומעולם לא טענה כי "נעשקה" או "הוטעתה" או לא הבינה את תוכן ההסכם, משמעותיו והשלכותיו. נהפוך הוא- התובעת מודעת לתוקפו המחייב של הסכם עבודתה, ונהנתה לאורך שנות עבודתה מתנאי העסקתה על פיו.

דיון והכרעה

1. בית הדין דוחה את טענת הנתבע בדבר היעדר סכמות בינלאומית לבית הדין לדון בהליך. מסמכי ההליך נמסרו לנתבע לראשונה במשרדי הנתבע ברחוב אליעקובי 8 במזרח ירושלים, ומכוח מסירה זו קנה בית הדין סמכות בינלאומית לדון בתביעת התובעת.
2. אין חולק כי לבית דין זה סמכות מקומית לדון בתביעה: מדובר בתובעת שהינה תושבת ירושלים שמקום עבודתה ומקום ביצועה היו במזרח ירושלים.
3. עם זאת, בית הדין סבור כי יש לקבל את טענת הנתבע כי בית דין זה אינו הפורום הנאות לדיון בתביעות התובעת המבוססות על פיטוריה שלא בהגינות ושלא בהליך תקין. להלן הנימוקים:
4. אמנם בתביעה בקשר ליחסי העבודה, מגמת הפסיקה היא צמצום ההיענות לטענות פורום לא נאות, אותה יש לקבל רק במקרים חריגים, עת מוכח בעליל כי קיים פורום אחר אשר זיקת הצדדים אליו רבה יותר (עע 18728-10-16 מוסא אבו ראס – S.C.C Nigeria Ltd (מיום 10.6.18). עם זאת, על בית הדין לבחון בכל מקרה מהו הפורום בעל הקשר המשמעותי והמהותי למחלוקת בין הצדדים, אליו מובילות "מירב הזיקות" הרלוונטיות, וכן לבחון מה הייתה ציפייתם הסבירה של הצדדים ביחס למקום ההתדיינות בסכסוך אפשרי, וכן לשקול שיקולים ציבוריים הנוגעים לאינטרס שיש לפורום לאכוף את דין הפורום על יחסי הצדדים (עע 22233-05-19 רימה שהוואן – Agencua Espanola de Cooperacion Internacionala (מיום 26.12.19).
5. נראה לבית הדין כי יישום אמות מידה אלה מוביל למסקנה שהנתבע הרימה את הנטל להראות שבתי המשפט ברשות הפלסטינית הם פורום מתאים יותר לדיון בעילות התביעה הנובעות מטענת התובעת לפיטורים לא הוגנים ובהליך בלתי תקין. במה דברים אמורים?
6. שיקול מרכזי בקביעת הפורום הנאות, עניינו בדין החל על ההתקשרות (עע 723/07 עו"ד מחאג'נה מחמוד קאסם – עמותת מרכז הדמוקרטיה וזכויות העובדים (מיום 6.9.07).
7. הלכה פסוקה היא כי בכל התקשרות פרטית שיש בה אלמנטים זרים, דין החוזה נקבע על פי כללי ברירת הדין החלים על ההתקשרות (בג"צ 5666/03 עמותת קו לעובד – בית הדין הארצי לעבודה ואח' (מיום 10.10.07). באותו עניין נקבע כי על פי כללי ברירת הדין החלים בישראל, נקודת המוצא הינה כי דין החוזה הוא הדין עליו הסכימו הצדדים, ובהיעדר הסכמה מפורשת, הדין אשר לו מירב הזיקות להתקשרות.
8. בית הדין סבור כי מהסכם העבודה שבין הצדדים עולה הסכמה מפורשת של התובעת לכך שהדין החל על העסקתה הוא הדין הפלסטיני. בהסכם נקבע כי על החוזה יחולו הדינים החלים במחוז קולומביה בארצות הברית או של הרשות הפלסטינית, וכי החוזה יפורש ואף ייאכף על פי דינים אלה.
9. הסכמת התובעת לא הייתה אך לתחולת הדין הפלסטיני, אלא גם לשיפוט של ערכאות השיפוט הפלסטיניות. ההסכמה כי החוזה "ייאכף" על פי דיני מחוז קולומביה או הדין הפלסטיני, משמעותה לשיפוט של מערכות משפט אלה. בהתאם להסכמה זו, לא הייתה לתובעת ציפייה סבירה כי סכסוך הנוגע לסיום עבודתה בנתבעת יידון בערכאות השיפוט של המדינה.
10. מן המסמכים שצורפו על ידי הצדדים, עולה כי ההסכמות בדבר תחולת הדין הפלסטיני על החוזה וההסכמה לשיפוט ערכאות השיפוט ברשות הפלסטינית (או במחוז קולומביה), לא הוחלפה בהסמכה מאוחרת, אלא התקיים בקשר לכך משא ומתן שלא הסתיימה בהסכמה, לאחר שהנתבע הביע נכונות לקבל, בתנאים מסוימים, את בקשת התובעת להפקת תלוש שכר ולתשלום זכויות סוציאליות החלות על מעסיק בישראל. לא למותר לציין את הסכמת הצדדים בהסכם המקורי, הדורשת כי שינוי בהסכמה יהיה טעון הסכמה מוגמרת חדשה חתומה על ידי שני הצדדים. ממכתבו של סטיב לתובעת (ולעובדת נוספת), עולה כי היה בדעת הנתבע לסיים את יחסי העבודה, לשלם לתובעת פיצויי פיטורים על פי הדין הפלסטיני, ולהעסיק את התובעת על פי הסכם חדש.
11. התובעת היא תושבת מזרח ירושלים שמקום עבודתה היה במזרח ירושלים. עובדות אלה מקימות זיקה לערכאות השיפוט בישראל. ואולם, הנתבע אינו תושב ישראל, אלא הוא ארגון אמריקאי שפעילותו במזרח ירושלים מהווה חלק ממכלול פעילותו עבור האוכלוסיה הפלסטינית, במסגרת פעילות ארגון האם במדינות הערביות במזרח התיכון וצפון אפריקה.
12. בהיבט של השיקולים הציבוריים שבית הדין שוקל בשאלת נאותות הפורום, בית הדין סבור שמעבר לעניין של מערכת המשפט הישראלית להבטיח שבשטח שבו חלים דיני מדינת ישראל יקויימו זכויות עובדים הנובעות מחקיקת המגן שמבטיחות זכויות מינימליות, למערכת המשפט של הרשות הפלסטינית עניין מובהק יותר לפקח על תקינות והגינות יחסי העבודה בנתבעת, לרבות תקינות והגינות התנהלותה בפיטורי עובדים. נבאר:
13. הסעדים העיקריים הנתבעים בתביעה נובעים מטענת התובעת לפיטורים לא הוגנים. בהיותו של סניף מזרח ירושלים של הנתבע, אך סניף אחד מתוך מספר סניפים של ארגון שפועל בשטחי הרשות הפלסטינית, עזה ומזרח ירושלים, ובשים לב להסכמת הצדדים לעניין הדין החל על העסקת התובעת וההסכמה לשיפוט של ערכאות הרשות הפלסטינית, בית הדין סבור שלערכאות השיפוט של הרשות הפלסטינית עניין רב יותר באכיפת נורמות של הגינות ביחסי עבודה על יחסי הצדדים, מאשר לערכאות השיפוט בישראל.
14. הנתבע טען כי חלק הארי של העדים הרלוונטיים הם תושבי הרשות הפלסטינית. שיקולים מעשיים הנוגעים ליכולת של ערכאות השיפוט של המדינה לאכוף על עדים שאינם תושבי ישראל את חובת התייצבות לעדות בבית הדין, תומכים במסקנה שערכאות השיפוט של הרשות הפלסטינית הן פורום מתאים יותר לדון בתביעות התובעת הנובעות מטענותיה לפיטורים שלא בהגינות.
15. בית הדין אינו מקבל את טענות הנתבע מכוח אמנת וינה, אשר חלה על מדינות ונציגויות דיפלומטיות וקונסולריות שלהן. לעניין חוק חסינויות וזכויות יתר (ארגונים בינלאומיים ומשלחות מיוחדות), התשמ"ג – 1983, הנתבע אינה "ארגון בין-לאומי", שהגדרתו היא "ארגון בין ממשלתי שישראל חברה בו או שהוא צד לאמנה בינלאומית עם ישראל, וכן ארגון שבנקים מרכזיים של מדינות חברות בו, כמפורט בתוספת". הנתבע אף אינה "מדינה זרה" לעניין חוק חסינות מדינות זרות, התשס"ט-2008.
16. בהתאם לכך, בית הדין מחליט לסלק על הסף, בנימוק של פורום לא נאות, את תביעות התובעת לפיצוי בגין נזק לא ממוני בגין אי קיום הליך שימוע ופיטורים שלא כדין, פיצוי בגין עוגמת נפש ופיצוי לפי סעיף 28א לחוק הגנת השכר. יתר תביעות התובעת, המבוססות על תחולה טריטוריאלית של זכויות מכוח חקיקת משפט המגן, קרי: התביעות לפיצויי פיטורים, פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לפנסיה, דמי הבראה ופיצוי בגין אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה, יידונו בבית דין זה.

התוצאה

1. הבקשה מתקבלת חלקית. נדחות על הסף בנימוק של פורום לא נאות תביעות התובעת לפיצוי בגין נזק לא ממוני בגין אי קיום הליך שימוע ופיטורים שלא כדין, פיצוי בגין עוגמת נפש ופיצוי לפי סעיף 28א לחוק הגנת השכר.
2. אין צו להוצאות.
3. לתובעת עומדת זכות ערעור על פסק דין חלקי זה לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים. לנתבעת ערעור ברשות לבית הדין הארצי, על דחיית בקשתה לעבודה תוך 15 ימים.

ניתנה היום, י"א חשוון תשפ"א, (29 אוקטובר 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".