11 ספטמבר 2022

1. התובעת, גב' עביר זגייר, תושבת ירושלים, הועסקה בסניף הנתבעת במזרח ירושלים, מחודש מאי 2008 עד לפיטוריה בסוף חודש יוני 2020.
2. בתביעה זו מבקשת התובעת לפסוק לה, בגדר כתב תביעה מתוקן שהגישה, פיצוי לדוגמה בשל אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה בניגוד לחוק הודעה לעובד (תנאי עבודה והליכי קבלה ומיון לעבודה), התשס"ב-2002, פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר לפי סעיף 26א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, דמי הבראה, פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לפנסיה בניגוד להוראות צו ההרחבה להסכם פנסיה מקיפה במשק, פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פיצוי בגין הפסד דמי אבטלה וכן פיצוי לא ממוני בגין פיטורים שלא כדין ופיצוי נוסף בגין עגמת נפש.
3. המחלוקת העיקרית בהליך הינה מהו הדין החל על העסקת התובעת? התובעת טוענת שהדין החל על העסקתה הוא הדין הישראלי, מכוח היותה של התובעת תושבת ישראל שהועסקה בשטח מדינת ישראל. הנתבעת טוענת שהדין החל על העסקת התובעת הוא הדין הפלסטיני, בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם ההעסקה שעליו חתמה התובעת סמוך לתחילת העסקתה, בחודש 10/2008.

הצדדים

1. התובעת, ילידת 1983, בעלת רישיון לישיבת קבע בישראל ותושבת מזרח ירושלים. לתובעת תואר ראשון בספרות אנגלית מאוניברסיטת בית לחם.
2. הנתבעת, Amideast West Bank/Gaza היא חברה שרשומה ברשות הפלסטינית, אשר מפעילה סניף מקומי של ארגון Amideast-America-Mideast Educational and Training Services,, שהינו ארגון אמריקאי פרטי ללא כוונת רווח, הפועל לקידום הבנה ושיתוף פעולה בין אמריקאים לבין עמי המזרח התיכון וצפון אפריקה, באמצעות חינוך, מידע ותכניות פיתוח וסיוע. פעילותה של הנתבעת נתמכת על ידי משרד החוץ האמריקאי.
3. משרדה הראשי של הנתבעת הוא ברמאללה. עובדה זו עולה מעדותם של מר סטיב קלר, מנהל הנתבעת ועדותו של מר האני בקרי, מנהל האדמיניסטרטיבי של הנתבעת (להלן: "סטיב" ו"האני"), אשר נתמכות בנייר הלוגו של הנתבעת שבו משרדה ברמאללה מצוין בראש המסמך, ואף בעדותה של התובעת.
4. הנתבעת מפעילה כיתות לימוד של השפה האנגלית להכנת סטודנטים למבחני TOEFL ברמאללה, במזרח ירושלים, בשכם, בחברון ובעזה. כמו כן, עורכת הנתבעת את מבחני TOEFL במשרדיה ברמאללה.
5. מאישור של הקונסוליה של ארצות הברית בירושלים מיוני 2016, שהוגש לתיק, עולה כי הנתבעת מפעילה במימון מחלקת המדינה של הממשל האמריקאי תכנית מלגות להנגשת השפה האנגלית לתלמידים מצטיינים, מרקע כלכלי מאתגר, בגילאים 13-20, ונכון למועד האישור, למדו בסניף מזרח ירושלים כ-300 תלמידים. באותו מועד היה צפוי שהנתבעת תפעיל את תכנית המלגות על פי התקשרותה עם הקונסוליה האמריקאית, עד לסוף שנת 2018.
6. הנתבעת רשומה במרשם של משרד הרווחה של ממשלת ישראל, כארגון רווחה מוכר. הרישום מאפשר מעבר של מי שאינם תושבי ישראל במעברי הגבול של מדינת ישראל.

הסכם העבודה

1. בחודש אוקטובר 2008 נחתם בין הצדדים הסכם העסקה, על פיו הוגדר תפקידה של התובעת כעוזרת בתחום האדמיניסטרטיבי ובתחום "תכניות". בהסכם ההעסקה נקבע:

"Under the terms of your agreement; you will be subject to the AMIDEAST West Bank/Gaza employee regulations."

בסעיף IV להסכם העבודה שכותרתו ENTIRE AGREEMENT נקבע:

"This Agreement constitutes the sole and complete agreement between the parties with respect to Employee's employment, and supersedes all prior oral or written agreements, commitments, or understandings with respect to that employment. There are no other terms or conditions except as set forth in this letter or as may be set forth in the AMIDEAST West Bank/Gaza Employee Regulations Manual. No modification of this Agreement shall be binding unless in writing signed by both parties.

This agreement shall be governed by, construed, and enforced in accordance with the laws of the District of Colombia (U.S.A) and the West Bank (i.e. the Palestinian National Authority)".

1. מעדותם של מר קילר ומר בקרי, שלא נסתרה, עולה שהתובעת חתמה מדי פעם על נוסחים מעודכנים של חוברות – "Amideast – West Bank/Gaza Employee Handbook", שבהן מפורטות זכויות וחובות של עובדי הנתבעת. לתיק הוגש העתק של חוברת כזו עליו חתמה התובעת ביום 30.7.19.
2. הנתבעת שילמה לתובעת שכר חודשי, שהועבר בהעברה בנקאית לחשבון הבנק שלה המנוהל ב"Arab –Bank" בסניף אל-רם, ברשות הפלסטינית. שכרה של התובעת עמד בתחילת העסקתה על 3,200 ₪ והועלה מדי פעם עד שבחודש 10/19 ועד לסיום עבודתה הוא עמד על 6,693 ₪ נטו, כולל דמי נסיעות.
3. התובעת מילאה דו"ח נוכחות מקוון בתוכנת מחשב שרכשה הנתבעת אשר הציגה את מאזני המחלה והחופשה שלה.
4. לא הופקו לתובעת תלושי שכר ואולם היא הייתה זכאית לקבל מסמכי העברה של משכורתה לבנק.
5. על פי עדותם של סטיב והאני, בגין העסקת התובעת העבירה הנתבעת תשלומי מס הכנסה לרשות הפלסטינית. מעדותו של האני עולה שהנתבעת משלמת ארנונה לעיריית ירושלים בגין הנכס שבו מתנהל הסניף הירושלמי שלה.
6. הנתבעת לא ניכתה דמי ביטוח למוסד לביטוח לאומי משכרה של התובעת. התובעת שילמה דמי ביטוח לאומי כ"לא עובדת" בהתאם לשוברי תשלום שקיבלה (בסך 531 ₪ לרבעון בשלושת הרבעונים הראשונים של 2020). התובעת הציגה לנתבעת אישורי תשלום של דמי ביטוח לאומי והנתבעת החזירה לתובעת את הסכומים ששלמה כאמור.
7. הנתבעת לא ביצעה הפרשות לפנסיה בגין התובעת.

דרישות התובעת להחלת הדין הישראלי על העסקתה

1. אין חולק על כך שהתובעת העלתה לפני הנתבעת דרישה להיות מועסקת על פי תלושי שכר ולהחלת חוקי העבודה של ישראל על העסקתה. ממכתב שהתובעת כתבה בדוא"ל לנתבעת ביום 28.2.19, עולה כי התובעת העלתה דרישה זו לראשונה בחודש אפריל 2017. במכתבה מיום 28.2.19 הלינה התובעת על כך שמאז שהעלתה דרישתה ל-"salary adjustment and "Tlush"", בהמשך לשיחה שהתקיימה בשנת 2017, שבה היא ציינה את החשיבות שבקבלת תלוש שכר ולהיות רשומה כחוק כעובדת בירושלים. במכתב תשובה של סטיב מאותו תאריך, הציע סטיב לבחון יחד את היתרונות והחסרונות שבהעסקה "על פי תלוש", והביע עמדה לפיה אם התובעת טוענת כי עומדת לה זכות משפטית, כתושבת ירושלים שמועסקת במזרח ירושלים, לקבל תלוש שכר, אזי על הנתבע לבחון עם הייעוץ המשפטי שלו איך לכלכל את צעדיו בנוגע להעסקת פלסטיניים תושבי מזרח ירושלים בארגון אשר הרשות הפלסטינית מתייחסת אליו כנתון לסמכותה, בשים לב לרישום הארגון ברשות הפלסטינית ולכך שחשבון הבנק העיקרי שלו נמצא ברשות הפלסטינית.
2. הנושא שב ועלה בהתכתבות בין הצדדים בחודש אוגוסט 2019. התובעת תיזכרה את הנתבעת בעניין זה בחודש דצמבר 2019. במסגרת המו"מ בין הצדדים בוצעה לתובעת סימולציית שכר. ביום 22.4.20 הודיע סטיב לתובעת ולעובדת נוספת שישנן "חדשות טובות" בעניין "תלוש/חוזה חדש", שכן לאחר עיכובים רבים, המשרד הראשי של הנתבע אישר נוסח חדש של חוזה עבודה לעובדים בירושלים, אשר משקף את דרישות דיני העבודה הישראליים. על פי טיוטת החוזה שצורפה, יחול על יחסי הצדדים הדין החל במזרח ירושלים והשיפוט בסכסוך הנובע מן ההסכם יהיה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים. כן נקבע שעובדי הנתבעת המועסקים במזרח ירושלים יבוטחו בפנסיה לפי דיני העבודה בישראל. לאותה הודעה צירף סטיב מסמך וויתור שהתובעת והעובדת הנוספת נדרשו לחתום עליו, כדי לסיים את הסכמי העבודה הנוכחיים שלהן, אשר עליהם חלים דיני העבודה הפלסטיניים, ובמסגרת זו ישולמו להן פיצויי פיטורים שהן צברו. אין חולק על כך שלא נחתם בין הצדדים הסכם עבודה חדש.

סיום עבודתה של התובעת

1. נסיבות סיום עבודתה של התובעת היו כלהלן: ביום 29.6.20 התובעת הוזמנה לפגישה עם סטיב כדי לדון בעניינים כספיים של משרד מזרח ירושלים, ליום 30.6.20 בשעה 13:00 במשרדי הנתבעת ברמאללה. למכתב הזימון כותבה הממונה הישירה על התובעת, גב' מהא חסן, שהיא סגניתו של סטיב (להלן: "מהא"). באותו יום, מהא שלחה לתובעת מייל בענייני עבודה שכלל משימות עתידיות. ביום 30.6.20 התובעת הגיעה לרמאללה לפגישה עם סטיב, והיא הופתעה לראות שלפגישה שנקבעה לה עם סטיב, הצטרפו מהא, מזכירה ועורך דין של הנתבעת. התובעת הודיעה לסטיב שלא נמסר לה שבפגישה ישתתפו גורמים נוספים שכן הוא מסר לה שמדובר בישיבה שהתובעת הוזמנה לדון עמו בעניינים כספיים של משרד מזרח ירושלים, ואם יש נושאים נוספים לדיון היא מבקשת לקבל על כך התראה מסודרת מראש. בתגובה סטיב מסר לה מכתב פיטורים שהחזיק בידו והודיע לה כי העסקתה תסתיים בעוד 30 ימים. סטיב הודיע לה שאסור לה להתייצב לעבודתה.
2. אין חולק על כך שבעת שהתובעת נסעה לרמאללה לפגישה עם סטיב ביום 30.6.20, החליפו עובדי הנתבעת את המנעול של משרדה ונטלו את מחשבה, אשר כלל קבצים פרטיים שלה, והעבירו אותו לרמאללה.
3. באותו יום, הפיצה הנהלת הנתבעת בקרב עובדיה הודעה לפיה התובעת שוב אינה מועסקת בנתבעת ולא תגיע למשרדיה. למחרת, התובעת הגיעה למשרדה וסטיב אסר עליה להיכנס ואיים בהזמנת המשטרה.
4. לאחר סיום עבודתה, דיווחה הנתבעת למשרד העבודה הפלסטיני על סיום עבודת התובעת, בהתאם לסעיף 41 לחוק מס. 7 משנת 2000 של המועצה המחוקקת ברשות הפלסטינית.
5. לתובעת שולמו פיצויי פיטורים ביום 3.11.20 בסך 81,264.40 ₪, וכן שולם לה סך 10,416 ₪ בגין הודעה מוקדמת ופדיון חופשה.

ההליכים

1. הליך זה נפתח בהגשת בקשה לסעדים זמניים לביטול פיטורי התובעת ולהחזרת מחשבה. בהמלצת בית הדין התובעת מחקה בקשה זו.
2. בפסק דין חלקי מיום 29.10.20 החליט בית דין זה לסלק על הסף חלק מן הסעדים שנתבעו, בנימוק של "פורום לא נאות".
3. התובעת הגישה ערעור על פסק הדין החלקי מיום 29.10.20 (עע 52952-11-20) וביום 6.4.21 ניתן על ידי בית הדין הארצי לעבודה פסק דין לפיו "יש לברר את הדיון כולו בפני בית הדין האזורי לעבודה בירושלים אשר קנה סמכותו לפי מקום העבודה ומקום מגוריה של המערערת". הוסיף כב' בית הדין הארצי לעבודה וקבע בסעיף 4 לפסק דינו:

"שאלה אחרת היא מה הדין החל ועל איזה רכיב מרכיבי התביעה. על כך תהא לצדדים ההזדמנות לטעון בפני בית הדין האזורי ולהוכיח את הדין החל על רכיב כזה או אחר, ובית הדין האזורי הוא שיחליט בסופו של דבר איזה דין יחול על כל אחד מרכיבי התביעה כאמור לעיל".

1. בהליך שהתקיים בבית דין זה על פי פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, העידה התובעת לעצמה. סטיב והאני העידו לנתבעת. הנתבעת אף הגישה חוות דעת של עו"ד פהד שוויקי, מומחה לדין הפלסטיני, שנחקר על חוות דעתו.

עיקרי טענות התובעת

1. לטענת התובעת, הנתבעת העסיקה אותה בניגוד לחוקי העבודה הקוגנטיים, ללא הודעה לעובד על תנאי עבודה בהתאם לחוק, ללא תלושי שכר, ללא הפרשות סוציאליות כמתחייב מצו ההרחבה להסכם פנסיה חובה, ללא תשלום דמי הבראה כמתחייב מצו ההרחבה בדבר השתתפות מעסיק בהוצאות הבראה של עובדיו.
2. התובעת טוענת כי פיטוריה נעשו בניגוד לדין בשל דרישתה להחיל עליה את דיני העבודה הקוגנטיים, ובשל סירובה לחתום על מסמך וויתור על זכויותיה בגין התקופה שקדמה למועד המיועד לחתימת הסכם המסדיר את העסקתה בהתאם לדיני העבודה הקוגנטיים. פיטוריה נעשו בצורה מבישה ופוגענית, בחוסר תום לב ותוך טמינת "מארב" והטעייתה לחשוב שהיא הוזמנה לפגישה ברמאללה לדון בעניינים כספיים של משרד מזרח ירושלים.
3. התובעת טוענת כי תביעתה היא לסעדים קוגנטיים אשר לדין הישראלי יש תחולה טריטוריאלית לגביהם, ולרכיבי התביעה קשר הדוק עם הפרת חוקי המגן על ידי הנתבעת. לשיטתה, אין כל מקום לנתק את מרכיבי התביעה אלו מאלו, במיוחד לאור נסיבותיו המיוחדות של תיק זה, שכן יש בכך לאיין את התחולה הטריטוריאלית של החוק הישראלי. לשיטת התובעת, בישראל חל משפט העבודה הישראלי, לרבות צווי הרחבה כלליים, ובפסיקה הודגשה הכפפתו של הפן ההסכמי של דיני העבודה לפן הקוגנטי-חיצוני אשר ביסודו התערבות המדינה לאכיפת נורמות שהיא מעוניינת להחיל בשטחה.
4. התובעת טוענת שאומד דעת הצדדים לגבי הדין החל ביחסיהם נובע מן המצב המשפטי אשר צריך לחול על העסקת התובעת, בשל היותה תושבת ירושלים המועסקת בשטח השיפוט של מדינת ישראל. יש לראות את ההסכם שאותו דרשה התובעת לא כהסכמה חדשה אלא כשיקוף של המצב המשפטי שהתקיים בקשר להעסקתה מכוח התחולה הטריטוריאלית של המשפט הישראלי על מקום העסקתה. התובעת מפנה לעדותה לפיה היא פנתה באופן מתמשך בעניין זה לנתבעת ודרשה שיוכרו זכויותיה לפי המשפט הישראלי. התובעת טוענת שהודעת דוא"ל של סטיב מיום 22.4.20 אך מוכיחה זאת, וטוענת שאין כל נפקות לכך שהיא לא חתמה על כתב הוויתור שהנתבעת דרשה.

עיקרי עמדת הנתבעת

1. הנתבעת טוענת כי על בית הדין לכבד את הסכמת הצדדים בדבר ברירת הדין, לפיה על יחסי הצדדים חל הדין הפלסטיני בהתאם. הנתבעת טוענת כי תביעת התובעת הוגשה בחוסר תום לב, בניגוד להסכמה על פיה פעלו הצדדים, וכי דרישת התובעת להיות מועסקת על פי הדין הישראלי מעולם לא הוסכמה, וכי הנכונות שהנתבעת גילתה להחיל את הדין הישראלי על העסקת התובעת הייתה מותנית בסיום העסקת התובעת בהתאם לתנאים המוסכמים הקודמים, שעל פיהם יחול על העסקת התובעת הדין הפלסטיני, אך התובעת דחתה זאת ועל כן ההסכמה לא התגבשה.
2. הנתבעת טוענת כי התובעת לא הצביעה על כל טעם המצדיק שחרורה מהסכמתה להעסקתה על פי הדין הפלסטיני, כי התובעת לא קופחה בהעסקתה על פי הדין הפלסטיני, וכי טענתה לתחולה טריטוריאלית של חוקי העבודה הישראליים מתעלמת מכך שאף בתחום דיני העבודה בית המשפט העליון קבע כי יש לברור את הדין החל במשפט הפרטי על פי הסכמת הצדדים, ומכל מקום, לא כל חוקי המגן עשויים מעור אחד, ואין דומה הזכות לשכר מינימום לפי חוק שכר מינימום, או הזכות לחופשה ולגמול עבודה בשעות נוספות, שתוכנן נקבע ישירות על ידי המחוקק, לזכויות הנובעות מהסכמים קיבוציים ותחולתם על צדדים שההסכמים הקיבוציים אינם חלים עליהם נובעת מהחוק.
3. לשיטת הנתבעת, בחינה מהותית של דרישות התובעת לפיצוי בשל אי מסירת הודעה לעובד או בשל אי מסירת תלושים, אינה מצדיקה פסיקת כל פיצוי, שכן לא הייתה כל אי בהירות לגבי תנאי העסקת התובעת, והייתה לה גישה לתוכנה שבה היא דיווחה את שעות עבודתה ושבה נרשמו יתרות מחלתה וחופשתה.
4. אף אין לראות בזכות לפיצויי הלנת שכר ופיצויי פיטורים כזכות קוגנטית, אלא כתרופה שלבית הדין שיקול דעת בנתינתה. אין הצדקה להטיל פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, אשר שולמו עם מתן פסק הדין החלקי של בית הדין, כאשר עד למתן פסק הדין עמדה תביעת התובעת לביטול פיטוריה.
5. הנתבעת טוענת שלא נסתרה עדותם של סטיב והאני לפיה על רקע מגפת הקורונה, הנתבעת נאלצה לבצע צמצומים במסגרתם פוטרה התובעת ופוטרו עובדים נוספים.
6. הנתבעת טוענת שלא נסתרה עדותו של עו"ד שוויקי לפיה הדין הפלסטיני מכיר באפשרות של פיטורים חוקיים בשל ארגון מחדש או צמצומים, ולא נסתרה טענתו כי החוק הפלסטיני אינו מחייב עריכת שימוע לעובד.
7. מוסיפה הנתבעת וטוענת כי התובעת נמנעה מלחקור את עו"ד שוויקי על כל נושא מהותי הנוגע לתוכן הדין הפלסטיני וכי היא לא הוכיחה כל זכות שמוקנית לה על פי הדין הפלסטיני שנפגעה, והתרכזה בטענתה כי חל על העסקתה הדין הישראלי, ועל כן דין תביעתה להידחות.

הכרעה

1. מתוקף סמכותה לפי סעיף 11ב לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948 (להלן: "הפקודה"), קבעה הממשלה בצו סדרי השלטון והמשפט (מס' 1) תשכ"ז-1967 (להלן: "הצו"), שטח המתואר בתוספת לצו, כשטח שבו חלים המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה. אין חולק על כך שמקום מגוריה של התובעת וכן מקום ביצוע עבודתה היה בשטח זה שבמזרח ירושלים.
2. "המשפט" של המדינה שהוחל בצו, כולל את המשפט הבינלאומי הפרטי של המדינה, אשר מכוח סעיף 11 לפקודה, כולל את "המשפט שהיה קיים בארץ ישראל ביום ה' באייר תש"ח", להוציא "שינויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה". בהתאם לכך, נקלט למשפט המדינה המשפט הבינלאומי הפרטי של המשפט המקובל האנגלי.
3. המשפט הבינלאומי הפרטי של המשפט המקובל כולל מערכת כללים של ברירת הדין. כללים אלה מסדירים את הדין שיחול על יחסים משפטיים בגדרי המשפט הפרטי, שמתקיימים בין צדדים, כאשר קיים יסוד זר בהתקשרות.
4. במסגרת כללי ברירת הדין של המשפט הבינלאומי, מסווגים תחומי המשפט השונים החולשים על יחסים בין צדדים במשפט הפרטי. כך, קיימים כללי ברירת דין בתחום הנזיקין, בתחום דיני הקניין וכן בתחום דיני החוזים.
5. בענייננו, חלים כללי ברירת הדין בתחום דיני החוזים, שכן היחסים בין הצדדים היו יחסי עובד ומעסיק, אשר מבוססים על חוזה עבודה. בבג"צ 5666/03 קו לעובד – בית הדין הארצי לעבודה (מיום 10.10.07), אשר דן בהליכים שנדונו לפני בתי הדין לעבודה, נקבע מפי כב' המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט ריבלין, כי:

"העיקרון הבסיסי בדיני החוזים, של כיבוד אוטונומיית הרצון הפרטי של הצדדים במטרה להגשים את "ציפיותיהם הלגיטימיות", עומד גם ביסוד של כללי ברירת הדין בחוזים. לכן, ככלל, דין החוזה הוא הדין שהצדדים הסכימו לנהוג על פיו. אולם, במידה והצדדים לא גילו דעתם, עולה הצורך לקבוע "איזהו הדין שקשר העיסקה עמו הוא האמיץ והממשי ביותר ... לעניין זה, התמקדות בזיקה עובדתית מסוימת כגון מקום כריתת החוזה או מקום ביצועו, והחלת הדין הנוהג במקום, עשויה ליתן פתרון פשוט וחד, אך בישראל, כמו ברוב שיטות המשפט המערביות, מקובל כיום מבחן גמיש ורחב יותר לצורך זיהויו של דין החוזה...". מדינות מערביות רבות בחרו בנתיב דומה. כך, נשחק קמעה מעמדה של הגישה הטריטוריאלית".

1. ראוי לציין, ש"שחיקת" מעמדה של הגישה הטריטוריאלית, לה התייחס כב' המשנה לנשיאה ריבלין, עניינה ב"רובד" השני – שהוא זיהוי "דין החוזה" על פי מבחן "מירב הזיקות", ואולם לפי הכלל שנוסח, אין כל מקום להידרש למבחן "מירב הזיקות", מקום שהצדדים הסכימו לנהוג על פי דין מסויים. עליונותה של "הסכמה" על פני מבחן "מירב הזיקות", בקביעת "דין החוזה" בין צדדים ליחסי עבודה במסגרת הפעלת כללי המשפט הבינלאומי הפרטי שחלים בהתדיינות בבית הדין לעבודה בישראל, אושרה בעע 20310-09-19 רשיד ואח' – נפתלי זקן בע"מ ואח' (מיום 7.8.2022 – סעיפים 50-51 לפסק הדין).
2. עם זאת, כב' המשנה לנשיאה ריבלין הדגיש בפסק דינו בעניין "קו לעובד", כי "לאור ייחודם של דיני העבודה, יש להתאים את כללי ברירת הדין שיחולו לעניין יחסי עבודה למאטריה של הדין המהותי בתחום זה". בעע 48803-10-14 טארק סעדאת מחיסן ואח' – המינהל האזרחי ביהודה ושומרון (מיום 22.10.17), קבע בית הדין הארצי לעבודה, על בסיס הלכת "קו לעובד", כי לעניין ברירת הדין בכל הנוגע לזכויות מכוח משפט העבודה המגן, יש לבחון, לגבי כל נורמה לגופה, את שאלת ההצדקה לאישור שחרורו של צד מן ההסכמה להחלת דין שאינו דין הפורום. ההצדקות לכך יכולות לנבוע משיקולים של תקנת הציבור הישראלית, אשר כוללת, בין היתר, את עקרון השוויון. לעניין זה הבחין בית הדין הארצי לעבודה בין הזכות לשכר מינימום, שהיא נורמה בסיסית שנקבעה בחוק, לבין זכויות שמקורם הסכמי, הגם שתחולתן הורחבה בצו הרחבה, כמו דמי הבראה. לעניין זה נקבע כי יש מקום לבחון לגבי כל נורמה כזו את ההצדקה להחילה במקרה נתון, חרף ההסכמה להחלת דין זר, גם בהתחשב במכלול הזכויות המשולמות להם על פי הדין הזר (סעיף 94 לפסק הדין).
3. לאור עקרונות אלה, נבחן את המחלוקת בין הצדדים תוך התייחסות לרכיבי התביעה השונים.
4. ראשית יש לקבוע, כי בעניין שלפנינו יש תחולה לכללי המשפט הבינלאומי הפרטי הישראלי, שכן מעורב בו יסוד זר: הנתבעת – המעסיקה – אינה ישראלית, ופעילותה, בעיקרה, אינה בישראל. מנייר הלוגו של הנתבעת עולה כי היא סניף של ארגון אמריקאי שפועל בקרב הארצות הערביות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. בראיית הארגון, התאגיד שמעסיק את התובעת, אשר מאוגד לפי דיני הרשות הפלסטינית, פועל במסגרת החברה הפלסטינית באיו"ש ובעזה, ופעילותו במזרח ירושלים מהווה חלק מפעילות זו. משרדיה הראשיים של הנתבעת הם ברמאללה, כמפורט בנייר הלוגו של הנתבעת, וכנתמך בעדות התובעת בדבר הזמנתה למשרדי הנתבעת ברמאללה. על פי עדותם של סטיב ושל האני, שלא נסתרה, הפעילות של הנתבעת במזרח ירושלים נחשבת, מבחינתה, לחלק מפעילותה ב"פלסטין". לא נסתרה עדותו של מר קלר בתצהירו כי הנתבעת מקיימת כיתות לימוד בשכם, בחברון ובמזרח ירושלים.
5. התובעת טוענת שגם זכויות לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, אשר כוללות זכויות לפי צווי הרחבה, אינן ניתנות לוויתור, ועל כן מוטל על בית הדין, כערכאת שיפוט שהוקמה על פי החוק הישראלי, לפעול לאכיפת הנורמות המינימליות שקבע המחוקק, בכל השטח שבו הוחל המשפט הישראלי.
6. בית הדין סבור שעמדת התובעת מתעלמת מן הכלל שאומץ על ידי המשפט הבינלאומי הפרטי הישראלי, לפיו יינתן תוקף להסכמות הצדדים לחוזה בקביעת הדין שיחול על יחסיהם החוזיים, בהיעדר שיקולים כבדי משקל אשר נעוצים בתקנת הציבור של שיטת המשפט של הפורום, שלא לעשות כן. הפסיקה לא החריגה את תחום דיני העבודה מכלל "דיני החוזים", אלא אך קבעה גבולות לכלל בדבר מתן תוקף להסכמת הצדדים, בהתחשב במהותם של דיני העבודה.
7. ישנן ראיות לכך שאף התובעת ראתה את עצמה כעובדת בארגון פלסטיני שפועל במרחב הפלסטיני. בהודעות דוא"ל ששלחה התובעת מתיבת הדואר המקצועית שלה בנתבעת, הופיעו שמה, תפקידה ומקום עבודתה בסניף הנתבעת ב"פלסטין":

Abeer Zughayer | Jerusalem Office Manager

AMIDEAST | Palestine

Address: 8 Al-Ya'aqubi Street, across from UNPD building. Jerusalem

Mailing Address: P.O. Box 19665, Jerusalem 91193

Phone: 972-2-5829297 ext 102 | Fax: 972-2-5829289

Email: [email protected] mailto:[email protected] | WebFacebook: www.facebook.com/AMIDEASTWB<http:www.facebook.com/AMIDEASTWB>

1. בבחינת ההצדקה "הציבורית" להחלת חוקי מדינת ישראל על יחסי הצדדים, יש רלוונטיות לכך שהנתבעת לא ניכתה מס הכנסה משכרה של התובעת לטובת האוצר הישראלי, אלא לטובת האוצר של הרשות הפלסטינית. הנתבעת אף לא שילמה בגין העסקת התובעת דמי ביטוח לפי חוק הביטוח הלאומי. לא נסתרה עדותו של האני בתצהירו לפיה הנתבעת אינה משלמת דמי ביטוח לאומי בגין העסקת עובדיה, וכי כך היא נוהגת על פי ייעוץ משפטי שקיבלה. מעדותה של התובעת עולה כי היא דאגה לשלם בעצמה דמי ביטוח לאומי והצהירה לפני המוסד לביטוח לאומי שאין היא עובדת, ושילמה דמי ביטוח לאומי (שעמדו על סך 531 ₪ לרבעון בשנת 2020) וקיבלה החזרים מהנתבעת בגינם. מדובר ברובד הבסיסי ביותר של כיסוי ביטוחי לפי חוק הביטוח הלאומי, שאינו כולל זכויות לגמלאות מחליפות שכר או לביטוח נכות של נפגעי עבודה.

התביעות לפיצויים לפי חוק הודעה לעובד ולפי חוק הגנת השכר

1. סמכותו של בית הדין לפסוק פיצוי לעובד שמעסיקו הפר כלפיו את חובותיו לפי חוק הודעה לעובד בעניין מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה או חובותיו לפי חוק הגנת השכר למסור לעובד תלוש שכר, הינן סמכויות שבשיקול דעתו של בית הדין, אף בהתדיינות שאין בה כל יסוד זר. מטרות הסמכתו של בית הדין לפסוק פיצוי לעובד, בין פיצוי ללא הוכחת נזק ובין פיצוי שאינו תלוי בנזק ממון, כוללות מתן כלי בידי בית הדין לפעול להנחלת חובות של מעסיק על פי הדין. לדעתנו, עוצמת השיקול "החינוכי" ו"ההרתעתי" ששוקל להפעלת סמכויות אלה, פוחתת בהתקשרות שבה צד אחד אינו תושב ישראל, והוסכם בין הצדדים להחיל עליהם דין זר.
2. מכל מקום, מקובלת על בית הדין עמדת הנתבעת לפיה אין הצדקה לפסיקת פיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר ואי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה. התובעת קיבלה חוזה עבודה מפורט מאוד ואף שלא הוצאו לה תלושי שכר, על פי עדותו של האני, הייתה לתובעת אפשרות לקבל מסמך שמתעד את ההעברות שבוצעו לחשבון הבנק של התובעת, והייתה לה נגישות לנתונים של שעות העבודה, יתרות חופשה ומחלה שעמדו לזכותה, וזאת במסגרת התוכנה שבה היא דיווחה את שעות עבודתה. אף חוברות ה- handbook שנמסרו לה כללו פירוט של זכויותיה.
3. בהתאם לכך, בית הדין מחליט לדחות את תביעות התובע לפיצוי בגין אי מסירת הודעה בכתב על תנאי עבודה ובגין אי מסירת תלושי שכר.
4. בכל הנוגע לתביעה לדמי הבראה, בית הדין לא שוכנע שיש הצדקה להתיר לתובעת להשתחרר מהסכמתה להחלת הדין הפלסטיני על העסקתה. מהותם של דמי הבראה אינה כזו שמתקיימים לגביהם שיקולים המצדיקים שחרורה של התובעת מהסכמתה להחלת הדין הפלסטיני. שורשיהם של דמי ההבראה כהטבה שהונהגה במשק הציבורי, עד שברבות הימים היא הורחבה לכל העובדים והמעבידים בישראל, אך אין מדובר ברכיב שכר שאין לכוללו ב"שכר כולל", כמו הזכות לדמי חופשה או הזכות לגמול עבודה בשעות נוספות. לא נמצא לבית הדין כי יש צורך ציבורי דוחק לפעול לאכיפת תשלומם של דמי הבראה על הנתבעת, לצורך הבטחת סטנדרט העסקה מינימלי בשטח השיפוט של המדינה, או בשל שיקולים של מניעת הפלייה בין עובדים באותו מקום עבודה. מדובר בהטבה שמבוססת על הסכמה בין ארגוני מעסיקים בישראל לבין ההסתדרות הכללית, שהורחבה בצו על כל העובדים והמעסיקים בישראל, ומהווה חלק ממכלול הטבות הנוגעות להיבטי הבראה ונופש של עובדים. לא נסתרה עדותו של מר שוויקי לפיה חוק העבודה הפלסטיני מעניק זכות ל"חופשה בגין בילויי תרבות" של שבעה ימים בשנה.

התביעה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים

1. לתובעת שולמו פיצויי פיטורים ביום 3.11.22, ושוב אין היא תובעת את פיצויי הפיטורים עצמם, אך היא עומדת על תביעתה לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
2. לטענת התובעת, הנתבעת הלינה ללא הצדקה את פיצויי הפיטורים, ושומה על בית הדין לאכוף עליה את הדין הישראלי שרואה בחומרה הלנת פיצויי פיטורים, ומסמיך את בית הדין להטיל פיצויים מרתיעים. לטענת התובעת, הנתבעת לא הצביעה על עילה להפחתת פיצויי הלנה לפי סעיף 18 לחוק הגנת השכר.
3. הנתבעת טוענת כי פיצויי הפיטורים של התובעת שולמו לה מיד לאחר שניתן פסק הדין החלקי, וכי הייתה הצדקה להמתין עם תשלום הפיצויים נוכח תביעת התובעת לביטול פיטוריה. עו"ד שוויקי טען שאין בחוק העבודה הפלסטיני הסמכה של בית המשפט לפסוק פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
4. בהיבט העובדתי אישר סטיב בעדותו שלאחר שהתובעת הגישה תביעה לבית הדין, הנתבעת עצרה את תהליך סיום עבודתה, לרבות תשלום פיצויי פיטורים.
5. בית הדין סבור שעל פי עובדות המקרה, אין מקום להחיל את הדין הישראלי על תביעת התובעת לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים. לעניין זה נכונים השיקולים שנמנו לעיל בעניין הפעלת סמכויות שיש להן היבט הרתעתי. להטלת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים יש אף היבט ענישתי, ואין מקום לשחרר את התובעת מהסכמתה להחיל על יחסיה עם הנתבעת את הדין הפלסטיני ולהעמיד את הנתבעת בסיכון שאינו מתיישב עם ציפיותיהם הסבירות של הצדדים.
6. לעניין זה בית הדין אף לוקח בחשבון את תוכן הזכות לפיצויי פיטורים על פי תנאי עבודתה של התובעת. ב-handbook קיימת הוראה שלפיה הנתבעת משלמת פיצויי פיטורים הן במקרה של פיטורים והן במקרה של התפטרות, כך שאין מדובר במעסיק שיש צורך להעמיד מולו כלי מרתיע להבטחת תשלום פיצויי פיטורים לעובדים שמסיימים את עבודתם.
7. גם על פי דין הפורום, הטלת פיצויי פיטורים היא עניין שבשיקול דעת, והגם שהנתבעת סברה שהתובעת פוטרה כדין ועל כן הגיעו לה פיצויי פיטורים, עיכוב התשלום לנוכח תביעת התובעת להחזרתה לעבודתה מהווה הסבר שגם לפי דין הפורום היה מצדיק הפחתת פיצויי הלנת פיצויי פיטורים.
8. לפיכך נדחית תביעת התובעת לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים.

התביעה לפיצוי בגין אי ביצוע הפרשות לפנסיה

1. על פי עדותו של עו"ד שוויקי שלא נסתרה, הדין הפלסטיני אינו מחייב מעסיק לבצע הפרשות לפנסיה עבור עובדיו. חובה כזו חלה על כל העובדים והמעבידים בישראל מכוח צו הרחבה החל מ-2008, כפוף להוראות הצו. הנתבעת טענה כי התובעת בוטחה בהסדר של ביטוח חיים, אך לא נטען ולא הוכח כי מדובר ב"הסדר מיטיב" שעל פי צו ההרחבה לביטוח פנסיוני, פוטר מחובת הביטוח לפי הצו. על פי הוראות החוברת שנמסרה לתובעת, נראה כי מדובר בביטוח חיים המעניק תגמולים ביטוח בסך של עד 40,000 דולר במקרה של מוות פתאומי מתאונה.
2. בשונה מן ההטבה בדבר השתתפות המעסיק בהוצאות הבראה ונופש, נראה לבית הדין כי מטרת צו ההרחבה להסכם פנסיה חובה, תואמת את מטרת חוק הסכמים קיבוציים להסמיך את שר העבודה להרחיב בצו נורמות בסיסיות שנקבעות ביחסי עבודה במסגרת הסכמים קיבוציים כלליים. במקרים כאלה, קביעת תוכנם המפורט של נורמות בסיסיות אלה "הואצלה" לארגוני מעסיקים ולארגוני עובדים, והפעלת הסמכות להרחיב בצו את תחולתן, משקפת מדיניות של החלת מדיניות חברתית שעל בית הדין לפעול לאכיפתו בשטח השיפוט של המדינה, חרף הסכמה נוגדת.
3. צו ההרחבה להסכם פנסיה חובה משקף מדיניות ציבורית אשר, מצד אחד, רואה בהפרשות לקופת גמל חלק בלתי נפרד מגמול עבודתו של העובד ומצד שני, מבקשת לכפות על צדדים ליחסי עבודה הקצאת חלקים ידועים של גמול העבודה להבטחת צרכים עתידיים של העובד או של שאיריו. מדובר במדיניות ממשלתית הכופה על מעסיקים של תושבי ישראל בשטח המדינה, לקיים עבורם רובד של ביטחון סוציאלי המבוסס על עבודתם בשטח המדינה.
4. מדיניות זו מוחלת על עובדים זרים המועסקים בשטח ישראל הזכאים לשיעורי הפרשה לפנסיה בדומה לעובדים ישראליים (עובדים זרים המועסקים בענף הבנייה, בחברות סיעוד, מלונאות, תעשייה ובעבודה בטכנולוגיה ייחודית זכאים לשיעורי הפרשות בהתאם לצווי ההרחבה הענפיים. עובדים זרים (מבקשי מקלט) זכאים לשיעור הפרשות 16% בפיקדון חודשי; חוק עובדים זרים, תשנ"א- 1991; תקנות עובדים זרים (פיקדון לעובדים זרים), תשע"ו-2016). בהוראות אלה יש כדי לבטא קיומה של מדיניות ציבורית לגבי העסקת עובדים עובדים המועסקים בשטח המדינה.
5. בהתאם לכך, בית הדין רואה להחיל את דין הפורום לביטוח פנסיוני חובה על תביעת התובעת לפיצוי בשל אי ביצוע הפרשה לפנסיה.
6. בכתב ההגנה העלתה הנתבעת טענת התיישנות, ולפיכך בית הדין מקבל את טענת הנתבעת כי הפיצוי שייפסק לתובעת יחושב בגין אי הפרשה לפנסיה בעד חודשי עבודת התובעת מחודש 7/13. החישוב ייעשה בהתאם לשיעורי ההפרשה שחלו על מעסיקים לפי צו ההרחבה לביטוח פנסיה חובה, קרי: בעד חודשים 7-12/2013 – 5%, בעד שנת 2014-2015 וחצי שנת 2016 – 6%, בעד חודשים 7-12/2016 – 6.25% והחל משנת 2017 – 6.5%. בסיס החישוב יהיה בהתאם לשכר שפורט בהצעת המוסכמות והפלוגתאות של הנתבעת, עליו הסתמכה התובעת בסיכומיה. אף שהתובעת טענה כי מדובר בשכר "נטו", לא נסתרה טענת הנתבעת כי שכר זה כלל דמי נסיעות, וממילא התובעת לא פירטה גרסה אחרת לצורך חישוב בסיס ההפרשות. לפיכך, החישוב ייעשה לגבי חודשים 7-9/2013 לפי שכר 5,289 ₪, לחודשים 10/2013 עד 9/2014, לפי שכר 5,412 ₪, לחודשים 10/2014 עד 9/2015, לפי שכר בסך 5,939 ₪, מחודש 10/2015 עד 9/2016, לפי שכר 6,108 ₪, מחודש 10/2016 עד 9/2017 לפי שכר בסך 6,227 ₪, מחודש 10/2017 עד 9/2018, לפי שכר בסך 6,379 ₪, מחודשים 10/2018 עד 9/2019 לפי שכר בסך 6,534 ₪ ומחודש 10/2019 עד 6/2020 לפי שכר בסך 6,693 ₪. בהתאם לחישוב שערך בית הדין, סכום ההפרשות שהיה על הנתבעת להפריש לפי שכרה של התובעת החל מחודש 7/13 עמד על סך 27,168.23 ₪.

התביעה לפיצוי בגין פיטורים שלא כדין ובגין עגמת נפש

1. הצדדים חלוקים לגבי הסיבה שבעטיה פוטרה התובעת. לטענת התובעת, היא פוטרה ללא שימוע, משיקולים זרים, ועל רקע סירובה לחתום על כתב וויתור, לאחר שהנתבעת היתנתה את הסכמתה להעברת התובעת לחוזה "ישראלי". התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבעת נקטה, בחוסר תום לב, בצעדי הסחה והטעייה, וביצעה בדרך פוגענית את הרחקתה ממקום עבודתה תוך נטילת מחשבה שכלל קבצים פרטיים.
2. הנתבעת טוענת כי התובעת פוטרה עקב צמצומים שהיא נאלצה להנהיג על רקע מגפת קורונה. הנתבעת אינה מכחישה את טענת התובעת להיעדר קיומו של שימוע לפני פיטורי התובעת, אך טוענת שעל פי הדין הפלסטיני החל ביחסי הצדדים, לא נדרש מעסיק לערוך שימוע לעובד טרם פיטוריו, כי שימוע כאמור נדרש במסגרת הליכים קיבוציים, וכי כל שנדרש ממעסיק שמפטר עובד בשל צמצומים או רה ארגון, הוא להודיע על כך למשרד העבודה הפלסטיני.
3. כמו כן חלוקים הצדדים לגבי הדין שעל פיו על בית הדין לדון בתביעות התובעת לפיצוי בגין פיטוריה שלא כדין ולפיצוי בגין עגמת נפש.
4. במחלוקת העובדתית שנוגעת לסיבת פיטוריה של התובעת, בית הדין מעדיף את גרסת התובעת, שכן לא הוכחשו טענות התובעת לפיהן הסיבה האמיתית של הזמנתה של התובעת לפגישה ביום 30.6.22, לא נמסרה לה, וכי למעשה נמסרה לה הודעה מטעה בדבר סיבת הזמנתה לפגישה. אף לא נסתרה עדותה של התובעת כי קיבלה לאחר הזמנתה הודעה בכתב ממהא שבו פורטו משימות עתידיות, בעוד שמהא השתתפה בפגישה שבו נמסר לתובעת מכתב פיטורים, אשר לפי עדותו של סטיב, הוכן מספר ימים מראש. לבית הדין לא הוצג הסבר משכנע לסיבה שבעטיה היה צורך להחליף את מנעולי משרדה של התובעת וליטול ממשרדה את מחשבה. עדותו של סטיב לפיה מדובר בתהליך סטנדרטי, אינו משכנע. טענתו כי הנתבעת אינה נוהגת לערוך שימוע לעובדיה לפני פיטורים, אינה משכנעת, שכן אין היא עולה בקנה אחד עם הוראות ה-handbook, מהן עולה כי הנתבעת מנהיגה מדיניות של "דלת פתוחה" לשמיעת תלונות (grievances), ומשתמע מן ההוראה שעובד בתקופת ניסיון אינו זכאי לפעול על פי נוהל הגשת התלונות כדי להתנגד לפיטורים, שככלל זכאי עובד, שמועסק לאחר שחלפה לגביו תקופת הניסיון, להפעיל את הליך ה-grievance כדי להשמיע טענות נגד הכוונה לפטרו.
5. כמו כן, יש קושי להסתמך על עדויותיהם של סטיב ושל האני לגבי הצורך בפיטוריה של התובעת מחמת צמצומים. בעדות העדים הועלו טענות שלא פורטו כפי שהיה מצופה בתצהיריהם, בעניין מגעים נטענים שנוהלו מול התובעת בדבר האפשרות לצמצום היקף משרתה, חלף פיטוריה. התובעת אף לא נשאלה על כך בחקירתה הנגדית. מעבר להעלאת מגפת הקורונה כסיבה שבעטיה נדרשו צמצומים, לא פורטו בתצהירי העדים נתונים כלשהם או ראיות כלשהן לתמיכה בטענה שפיטוריה של התובעת היוו חלק מצעדים כוללים שנקטה הנתבעת לצמצום הוצאותיה.
6. אשר לדין שעל פיו יש לדון בתביעת התובעת לפיצוי בשל פיטוריה שלא כדין, ללא שימוע, ולפיצוי בעד עוגמת נפש, מקובלת על בית הדין עמדת הנתבעת כי התובעת לא הציגה טעם שמצדיק שחרורה מהסכמתה להחלת הדין הפלסטיני על פיטוריה.
7. עם זאת, בית הדין סבור שאף אם תוכרע תביעת התובעת לפי הדין הפלסטיני, יש מקום לפסוק לה פיצוי בשל פיטוריה שלא בתום לב. נבאר:
8. ראשית, עו"ד שוויקי העיד שהדין הפלסטיני מבוסס על המשפט הקונטיננטלי, אשר בו עקרון תום הלב הוא עקרון יסוד. מעבר לכך, כפי שנאמר לעיל, ביצוע פיטוריה של התובעת מבלי לאפשר לה להפעיל את הליך ה-grievance, מהווה הפרה של תנאי עבודתה המוסכמים, ולעניין זה סביר להפעיל את חזקת שוויון הדינים לגבי התוצאות של הפרת חוזה וביצועו שלא בתום לב. לפיכך, גם בהינתן עדותו של עו"ד שוויקי שעל פי הדין הפלסטיני, לא מוכרת תרופה של פסיקת פיצויים בגין עגמת נפש, יש מקום להפעיל לגבי פיטוריה של התובעת ללא מתן הזדמנות לנקוט בהליך של השגה עליהם, בהתאם לתנאי העבודה הקיימים בנתבעת, ולגבי מסירת מידע מטעה לתובעת בדבר מטרת הזמנתה וביצוע הפיטורים והודעה עליהם בקרב עובדי הנתבעת באופן שלא נזהר בכבודה של התובעת, סעדים המקובלים על פי דין הפורום, על הבסיס הרעיוני של "חזקת שוויון הדינים". לעניין זה, אין לפני בית הדין נתונים המאפשרים לקבוע כי פגמים אלה בהליך פיטוריה של התובעת מביאים לסיווגם כ"פיטורים לא חוקיים", אשר מזכים, על פי הדין הפלסטיני, בפיצויי פיטורים בשיעור 200%. התובעת כלל לא חקרה את עו"ד שוויקי לגבי תוכנו של הדין הפלסטיני, ואין מקום לקבוע כי התובעת זכאית לפיצויי פיטורים בשיעור 200% בשל הפגמים שנפלו בפיטוריה.
9. התובעת תבעה פיצוי לא ממוני בסך 80,000 ₪ ופיצוי נוסף בגין עוגמת נפש בסך 50,000 ₪.
10. על פי עדותו של עו"ד שוויקי שלא נסתרה, אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין עוגמת נפש על פי הדין הפלסטיני, ובית הדין דוחה את תביעת התובעת לפיצוי בגין עגמת נפש.
11. על יסוד ההנחה בדבר שוויון הדינים בכל הנוגע לתוצאות הפרת חוזה והפרת חובת תום הלב בביצועו, בית הדין מקבל את תביעת התובעת לפיצוי לא ממוני בגין פיטוריה ללא שימוע, ושלא בתום לב, ומעמיד אותה, בהתחשב בוותקה של התובעת ובכך שאופן פיטוריה נעשה בניגוד להוראות המחייבות בנתבעת, על 67,000 ₪, כערך עשר משכורות במועד סיום עבודתה.

התביעה לפיצוי בשל אי קבלת דמי אבטלה

1. בית הדין מחליט לדחות את תביעת התובעת לפיצוי בגין אי קבלת דמי אבטלה.
2. תקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), תשל"א-1971 (להלן- "תקנות דמי ביטוח") קובעות, בין היתר, את סוגי העובדים עליהם מוטלת חובת תשלום דמי הביטוח למוסד לביטוח לאומי.
3. תקנה 1(4) לתקנות דמי הביטוח מטילה את חובת תשלום דמי הביטוח על עובד המועסק על ידי מעסיק זר, שאין לו מען בישראל למסירת מסמכים משפטיים, וכן על עובד המועסק על ידי ארגון בינלאומי הנהנה מחסינות מכוח אמנה בינלאומית שישראל צד לה:
4. על אף האמור בסעיף 342(ב) לחוק, ישלם עובד בעצמו את דמי הביטוח אם הוא אחד מאלה:

(1) ...

(2) ...

(3) ...

(4) עובד שמעבידו אינו תושב ישראל, אם מתקיים אחד מאלה:

(א) מקום מגוריו של המעביד אינו בישראל ואין לו בישראל מען בישראל למסירת מסמכים משפטיים;

(ב) המעביד הוא ארגון בינלאומי, הנהנה מחסינות מכוח אמנה בינלאומית שישראל צד לה".

1. כמבואר לעיל, הנתבעת היא ארגון בינלאומי המאוגד בארה"ב, ובין היתר, מפעיל סניף מקומי בשטח West Bank/Gaza ("הגדה המערבית ועזה") שלתפיסת הארגון הנו חלק מ"פלסטין".
2. מן הראיות שהובאו לפנינו עולה כי מסתברת טענת הנתבעת כי התובעת היא מסוג העובדים לגביהם נקבע כי חלה עליהם חובת תשלום דמי ביטוח בהתאם לחלופה שנקבעה בתקנה 1(4)(א) לתקנות דמי הביטוח. הנתבעת אינה "תושבת ישראל", מקום מגוריה "אינו בישראל" ולכאורה אין לה "מען בישראל למסירת מסמכים משפטים". אין מחלוקת בין הצדדים כי ארגון האם הבינלאומי, כמו גם יתר סניפיו המקומיים אינם מאוגדים בישראל. הסניף המקומי בו הועסקה התובעת Amideast West Bank/Gaza מאוגד ברשות הפלסטינית, מען משרדו הראשי הנו ברמאללה ומען משרדו המשני בעזה (עדות מר סטיב קילר בתצהירו שלא נסתרה). התובעת לא סתרה את עדותם של האני וסטיב בתצהיריהם כי הסניף המקומי West Bank/Gaza בו הועסקה התובעת מפעיל כיתות לימוד אנגלית בשכם, חברון, ובמזרח ירושלים כחלק מפעילותו, וכיתות לימוד אלה אינם מהווים "סניפים" של הארגון. בנסיבות אלה לא נסתרה טענת הנתבעת לפיה, היא לא הייתה מחויבת לדווח על העסקת התובעת למוסד לביטוח לאומי.
3. יתר על כן, התובעת בעצמה דיווחה למוסד לביטוח לאומי על כך שאין היא עובדת, ושילמה דמי ביטוח בהתאם לכך.
4. בהתאם לכך, התובעת לא הוכיחה כי הנתבעת הפרה כלפיה דין כלשהו בכך שלא דיווחה למוסד לביטוח לאומי על העסקתה, ולא שילמה בעדה דמי ביטוח.

סוף דבר

1. התביעה מתקבלת חלקית. הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
   1. פיצוי בשל אי ביצוע הפרשות לפנסיה בסך 27,168.23 ₪.
   2. פיצוי בשל פיטורים ללא הליך שימוע ובחוסר תום לב בסך 67,000 ₪.
2. הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ושכר טירחת עורך דין בסך 10,000 ₪.
3. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, ט"ו אלול תשפ"ב, (11 ספטמבר 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".