ראשיתו של ההליך שלפניי בהגשתו לביצוע של שיק ע"ס 15,000 ₪ המשוך על חשבון הנתבעת בבנק הדואר (להלן – "השיק"). לאחר שהתקיים דיון, ההתנגדות התקבלה והתיק הועבר לבירור בהליך של סדר דין מהיר. ביום 2 בנובמבר 2021 התקיים בפניי דיון הוכחות, בסיומו סיכמו הצדדים בעל פה.

עיקר טענות התובעת

1. התובעת ניהלה עם בנה של הנתבעת, מר איתן קובי (להלן – "בנה של הנתבעת" או "מר קובי") מערכת יחסים במשך כשנתיים. במהלך תקופה זו קיבלה ממנו את השיק לאחר שנתנה לו הלוואה בסך של 7,000 ₪ במזומן. היות שסכום השיק היה גבוה מסכום ההלוואה, לא הפקידה אותו באותו מועד. כשבועיים לאחר שקיבלה את השיק כאמור, נתנה לו סכום נוסף של 3,500 ₪ לאחר שביקש ממנה עזרה לצורך כיסוי שיקים אחרים שמשך. בנוסף, במהלך התקופה בה היו בקשר נטלה הלוואה מהבנק על סך של 10,000 ₪ והעבירה את הכספים למר קובי דרך בנק הדואר.
2. כאשר מערכת היחסים עלתה על שרטון, ביקשה התובעת ממר קובי להסדיר את חובותיו כלפיה, אולם כל נסיונותיה להגיע עמו להסכמה לא צלחו. לכן, הגישה את השיק לביצוע ומלוא סכום השיק נתפס במסגרת עיקול שהוטל בתיק ההוצאה לפועל. מר קובי פנה אליה ואמר שאין לו איך לשלם למטפלת של אמו, הבטיח לה שישלם את החוב מתוך כספים שקיבל כתוצאה מתאונת עבודה שאירעה לו, והתובעת הסכימה וביטלה את ההליכים בתיק ההוצאה לפועל, אולם גם לאחר מכן לא הצליחו להגיע להסכמות בעניין החזר החוב.
3. התובעת מכחישה את הטענות שהייתה עובדת של מר קובי ולטענתה הוא אמנם רשם עצמו כמעביד שלה באתר של המוסד לביטוח לאומי, אולם היא מעולם לא קיבלה ממנו תלושי שכר. כן מכחישה התובעת את הטענה שהשיק נמסר לה כדי להעבירו לספק.
4. בחקירתה הנגדית אישרה שמר קובי לא חתם על השיק בפניה ושמסר לה את השיק במעטפה סגורה. כן טענה שמר קובי הוא מי שניהל את חשבונות הנתבעת ושביצע בעצמו העברות מחשבונות אלה גם בפני התובעת, וכי היו מקרים בהם נתן לתובעת הוראות לביצוע פעולות בחשבונות הנתבעת והיא ביצעה אותן.
5. ב"כ התובעת טען בסיכומיו, בין היתר, שהחבות השטרית נגד הנתבעת היא עפ"י הרשאה שמסרה לבנה על אף שהיא עצמה לא חתומה על השיק, וכי לתובעת הוצג מצג של הרשאה כאמור. כן העלה ב"כ התובעת טענות מתחום דיני השליחות ובעניין עקרון תום הלב, וציין שהנתבעת לא הבהירה מדוע התירה לבנה להתנהל בחשבון ולכן בעצם ההתנהלות כפי שהובררה בחקירות, יש בכך מצג של הרשאה.

עיקר טענות הנתבעת

1. הנתבעת, אשר הוגדרה בהתנגדות כ"אשה כבת 80 חולה וסיעודית, אשר מטופלת ע"י עובדת זרה", טענה בהתנגדות ובתצהיר שצורף לה שלא ידעה כלל על קיומו של תיק ההוצאה לפועל, שלא קיבלה את האזהרה לידיה ולא חתמה עליה, וכי קיומו של התיק נודע לה רק לאחר שבנה, מר קובי יידע את בתה, שהתובעת עשתה שימוש שלא כדין בשיק ריק של הנתבעת.
2. הנתבעת אישרה שנהגה למסור שיקים לבנה שהיה אז בהליך פש"ר, אולם לטענתה, חתימתה על השיק נשוא ההליך זויפה ולראיה הציגה מכתב מבנק הדואר בה אישר בנק הדואר שהחתימה על השיק אינה נחזית להיות דוגמת החתימה שלה ולכן הוחלט לגרוע את השיק ממניין השיקים שסורבו.
3. לטענתה, התובעת אינה אוחזת כשורה בשיק, ופעולותיה מקורן ברצון לנקום בבנה של הנתבעת, איתו היו לה יחסים רומנטיים, וכי העיקול שהטילה התובעת על חשבונות הנתבעת בוטל על ידה לאחר שהובהר לה שבכוונת הנתבעת לפנות למשטרה, כאשר לאחר מכן התובעת הודיעה לה שהשמידה את השיק.
4. במהלך חקירת הנתבעת במסגרת בקשת הרשות להתגונן אישרה שמסרה שיקים לבנה כדי לעזור לו לשלם את חובותיו וכן שחתמה על השיקים שמסרה לו כאמור, אך טענה שלא ראתה את השיק נשוא ההליך (לאחר שב"כ המשיבה חזר על השאלה פעמיים).
5. בעדותה הראשית במסגרת דיון ההוכחות טענה, שלא הסכימה אי פעם שמישהו יחתום על שיק במקומה, שלא זכור לה שמאן דהוא עשה כן ולא זכור לה שהתקשרו לשאול אותה אם היא מסכימה לתת שיק למישהו (עמ' 15, שורות 17-22).
6. בחקירתה הנגדית טענה שאינה יודעת מה קרה בחקירה הקודמת (במסגרת הדיון בבקשת הרשות להתגונן – א.ה.); שאינה זוכרת אם מסרה את השיק למר קובי או חתמה עליו; לא הכחישה שהייתה מוכנה לעזור לבנה עם החובות; שלא היה לה תיק ברשות המסים על שמה ולא הוציאה חשבוניות; שעזרה לכל ילדיה וידעה שמר קובי מצוי בפשיטת רגל, אולם אינה זוכרת שעזרה לו עם החובות; ושנהגה לבדוק את החשבונות פעם בחודש אולם כיום אינה יודעת באיזו שנה אנו נמצאים. לקראת סוף החקירה אמרה שאינה יודעת אם השיק נגנב וכאשר נשאלה אם מר קובי קיבל ממנה פנקסי שיקים השיבה "קצת לעזור לו. אסור לעזור לילד שלו? מה הבעיה?" (עמ' 18, שורה 6), טענה שמר קובי לא היה איתה בבנק הדואר ולא התקרב לשם, ואינה יודעת אם ניהל לה את החשבון או חתם בשמה.
7. יצוין כבר עתה, כי כפי שאף נרשם בשני פרוטוקולי הדיון, התרשמתי שהמבקשת הייתה מעט מבולבלת במהלך עדויותיה בפניי. עם זאת, וכל עוד לא הוצגו מסמכים המעידים אחרת, ההנחה היא שהיא כשירה על המשתמע מכך לעניין עדותה.
8. מר קובי העיד שאמו נהגה לעזור לו עם שיקים בעניין שכירות, אך לא עשתה כן בשנתיים האחרונות; אישר שנהג לעשות שימוש בשיקים שלה שכן היה בהליך פש"ר, אולם טען שנהג להפקיד כספים בחשבון בתאריך בו השיק היה מוצג לפרעון; שהשיק שמסר לתובעת היה אמור להמסר על ידה לבית דפוס ואישר שהסכום נרשם ככל הנראה על ידו, אולם החתימה לא, וכי על השיק אין תאריך שכן היה מדובר בשיק בטחון שלא נהוג לרשום עליו תאריך; לטענתו, בית הדפוס אליו היה אמור להגיע השיק הוא גסטליט שהיה ספק שלו בהיותו עוסק, ואישר שה"עוסק מורשה" הרשום על השיק הוא שלו (עמ' 19, שורות 25-28); הכחיש חוב שלו לתובעת אולם אישר שהייתה "עזרה הדדית" ושהתובעת הלוותה לו כספים בשנת 2017; הבהיר שהוא מוכן לשבת עם התובעת וללבן את הדברים, כך שאם מגיע לה כסף ממנו היא תקבל אותו; אישר שנהג לבצע העברות מהחשבון ממנו נמשך השיק באמצעות הפקס, לעיתים גם ממשרד עורכי הדין בו עבדה התובעת; שכיום אמו לא מודעת למה שקורה בחשבון אולם בתקופה הרלוונטית ידעה שככלל נמשכים מהחשבון 12 שיקים בשנה לצרכי שכירות והייתה מאשרת טלפונית משיכת כל שיק שהוצג לפרעון.
9. ב"כ הנתבעת טענה בסיכומיה, בין היתר, שהתובעת לא הביאה ראשית ראיה שקיבלה את השיק לשימושה; שלא הציגה הסכם הלוואה או התחייבות כלשהי של מר קובי, וכי החליטה להציג את השיק לפרעון רק לאחר שמערכת היחסים עלתה על שרטון; היות שמדובר בטענה של זיוף או העדר הרשאה, הנטל חוזר לתובעת להוכיח שאין מדובר בזיוף או בהעדר הרשאה; ב"כ הנתבעת אישרה שהתובעת הייתה חתומה על שיקים שמסרה לבנה בשנים בהם הייתה אשה בריאה ומתפקדת, אולם טענה שבשנים 2016-2017 מצבה התדרדר, היא חלתה ואושפזה במוסד פסיכיאטרי ומאז מטופלת ע"י מטפלת צמודה (טענה שלא הוזכרה בתצהירים – א.ה).

כן הודתה ב"כ הנתבעת שאינה יודעת מתי השיק נמסר לתובעת, אולם טענה שבשנת 2017 הנתבעת לא ידעה לחתום על שיקים וגם לו הייתה חותמת, לא הייתה יודעת על מה היא חותמת ולמה.

עוד נטען כי התובעת לא הוכיחה מי חתם על השיק, לא הוכיחה שמר קובי חתום על השיק ולא הציגה דוגמאות חתימה או שיקים דומים מבנק הדואר; כי אינה אוחזת כשורה בשיק שכן לא קיבלה אותו כשהוא שלם ותקין עפ"י מראהו; וכי נהגה בחוסר תום לב שכן השיק לא היה מיועד עבורה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכל החומר שבתיק, שמעתי את הצדדים בעדותם בפניי ושקלתי את כל טענותיהם, נחה דעתי שדין התביעה להתקבל במלואה.

נימוקיי להלן.

נטל ההוכחה בתביעה שטרית

1. ההלכה היא, כי נטל ההוכחה בתביעה שטרית מוטל על החייב, ולא על אוחז השטר, שכן השטר יוצר חזקה לטובת האוחז בו, שהוא אוחז כשורה וכי מגיעה לו תמורה בעד השטר (ראה ע"א 562/88 אהרון בן אריה נ' יוסף סופר, פ''ד מה(1) 647, 659).

"אם פקודת השטרות היתה מאפשרת הכנסת תנאי בפקודת המושך לנמשך או בהתחייבות העושה לנפרע, היה הדבר עלול לקשור את התביעה השטרית לעיסקת היסוד. ברם, הגישה הכללית היא, שאלו הן שתי עילות תביעה נפרדות, הנבדלות זו מזו גם בנטל הראיה: בתביעה שטרית, נטל הראיה הוא על הנתבע, בעוד שבתביעה על פי עסקת היסוד - נטל הראיה הוא על התובע".

(שם, בעמ' 658, ההדגשות שלי – א.ה).

1. מכאן, שנטל ההוכחה מוטל על הנתבעת ועליה להוכיח שאינו חייבת עפ"י השטר.
2. אמנם בנסיבות מסויימות יש ונטל ההוכחה עובר לתובעת, אולם לצורך כך היה על גרסת הנתבעת להיות ברורה, מפורטת, חד משמעית ונתמכת במסמכים, וכפי שיפורט בהמשך – אלה הם לא פני הדברים בענייננו.

נסיבות מסירת השיק לתובעת

1. מר קובי טען, כי מסר את השיק לתובעת על מנת שתעביר אותו כשיק בטחון לחברת גסטליט איתה עבד.
2. איני מקבלת את טענת מר קובי באשר לנסיבות מסירת השיק לתובעת ואני מעדיפה את עדות התובעת, אשר הייתה עקבית, קוהרנטית ואמינה, בעוד שעדותו של מר קובי הייתה רצופה סתירות וטענות שאינן מתיישבות זו עם זו.
3. ראשית, מר קובי לא הביא כל ראיה בעניין זה, לא הביא כל מסמך המאשר שהייתה עסקה עם גסטליט במסגרתה נדרש ליתן שיק בטחון, לא פירט דבר לגבי אותה עסקה נטענת וקורותיה לאחר ששיק הבטחון לא התקבל אצל גסטליט, ולא הביא איש מאנשי גסטליט לעדות בפניי.

ההלכה הפסוקה קובעת, כי "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו (ראה לעניין זה ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פד"י מד(4) 595).

חזקה זו אמנם ניתנת לסתירה, אבל הנתבעת לא הביאה ראיות לסתור ומכאן שחזקה זו עומדת לחובתה.

1. שנית, טענה זו אינה מתיישבת עם טענות מר קובי לפיהן אמו הסכימה לתת רק 12 שיקים בשנה לצרכי שכירות, שכן הוא עצמו לא יכול היה לשלם בשיקים בשל הליך פשיטת הרגל.

גם לו הייתי מוכנה לקבל גרסה זו, ואיני מקבלת אותה, תמוה כיצד מסר מר קובי שיק בטחון במסגרת עסקיו, שאינו אחד מהשיקים שאמו הסכימה שימסור, לגישתם.

שני הסברים אפשריים לכך – האחד, שמר קובי פעל בניגוד להרשאת אמו, דבר שיש בו כדי להשפיע על ההתרשמות ממהימנותו; השני – שמתיישב יותר עם כלל העדויות בפניי – שמר קובי נהג לעשות בחשבונה של אמו כבשלו, ניהל דרכו את עסקיו, לרבות ביצוע העברות ומסירת שיקים כאשר נדרש לכך, והכל בידיעתה ובהרשאתה של הנתבעת.

1. לכן, גם לו הייתי מקבלת את טענת מר קובי שהשיק נמסר כשיק בטחון במסגרת עסקיו (ויוזכר שמדובר באדם שהיה מצוי באותה עת בהליך של פשיטת רגל), היה בכך כדי להשמיט מתחת רגליו את הטענה שנהג למשוך מחשבון אמו שיקים רק לצרכי שכירות, שכן הוא עצמו הודה שלא כך הוא. שתי הטענות הללו אינן יכולות לדור יחד, ויש בעצם העלאת טענות סותרות כדי לתמוך בהתרשמותי ממהימנותו של מר קובי ובמתן האמון בגרסתו.
2. לאור כל האמור לעיל, בשים לב לסתירות ולהעדר ההגיון הפנימי בטענות מר קובי, אני מקבלת את עדותה של התובעת באשר לנסיבות מסירת השיק וקובעת כממצא עובדתי שהשיק נמסר לידי התובעת ע"י מר קובי בנסיבות שתוארו על ידה.

טענת הזיוף

1. ראשית יש לציין, כי טענת הזיוף לא נטענה ע"י הנתבעת בפה מלא בתצהירים מטעמה, והדברים נטענו הן על ידה והן ע"י מר קובי באופן זהיר מאוד, מבלי שנאמר מפורשות כי הנתבעת היא זו שביצעה את הזיוף.

כך, הנתבעת הצהירה ש"לא חתמתי עבורה או בפניה על שיק" (סעיף 3 לתצהיר) ו"הבנתי שהיא השתמשה בשיק לא חתום" (סעיף 8 לתצהיר), ואילו מר קובי הצהיר כי "החתימה על השיק אינה של אמי ובפועל זויפה" (סעיף 13 לתצהיר), ולא טען במפורש שהתובעת היא זו שזייפה את החתימה, וכי "הזוכה רונית לוי מעולם לא קיבלה צק של אימי שחתום על ידי אימי" (סעיף 14 לתצהיר).

עוד יצוין, כי התלונה שהוגשה היא בגין "גניבה בידי עובד ממעבידו", ואף היא אינה בגין זיוף. מועד הגשת התלונה (28 ביוני 2020) אינו מתיישב עם הנטען בסעיף 12 לתצהיר מר קובי, לפיו חשד שהשיק נגנב עוד ביום 28 בנובמבר 2019.

1. סעיף 23(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] קובע כדלקמן:

חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהו, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פרעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פרעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או העדר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו.

1. כלומר, טענת זיוף היא אכן טענת הגנה טובה, ומי שחתימתו זויפה אינו חייב עפ"י השטר, גם לא כלפי תובע שהוא בגדר אוחז כשורה.
2. עם זאת, אין די בהעלאת הטענה כאמור מבלי לפרטה כדבעי. טענת זיוף אינה בבחינת "מילת קסמים" אשר די בהעלאתה על מנת שתינתן לבעל הדין הטוען אותה רשות להתגונן בפני התביעה השטרית. את טענת הזיוף, ככל טענת הגנה בפני שטר, יש לבסס היטב ולפרט את התשתית העובדתית המלאה המתייחסת לטענה כאמור.

ראו לעניין זה דברי כב' השופט חסדיאל בת"ט 66239-06-18 ג. ויליפוד אינטרנשיונל בע"מ נ' מתוק איל (17.1.2019) (להלן – "עניין ויליפוד") - "על המבקש רשות להתגונן מוטל אפוא העול לחדד, לשייף, לדקדק, לזקק, לזכך, ללבן, להרחיב ולרדת לעומקם של דברים. לעניין זה אינו שונה הטוען טענת זיוף חתימתו על שטר. טענת הזיוף היא הגברת הראשונה של טענות ההגנה השטריות. היא מטלטלת את אבן הראשה של התביעה השטרית ומעבירה את נטל ההוכחה אל התובע. עם זאת, אין היא נבראת וכל כוחותיה לצדה אך בנשיפת פה, ועל האוחז בה לשכנע את בית המשפט כי הניח בפניו את כל המסד העובדתי הכרוך בה, וסיפק תשובות לכל השאלות המתעוררות ממנה אל מול נסיבות המקרה ומכלול חומר הראיות המונח באותה עת בפני בית המשפט".

1. במקרה שלפניי, הנתבעת טוענת באופן כללי ביותר, מבלי שהביאה כל תימוכין לכך, כי החתימה אינה חתימתה, קרי שחתימתה זויפה.
2. כל שהביאה הנתבעת כדי לתמוך בטענה זו הוא אישור מבנק הדואר, אשר מכתחילה סירב את השיק מסיבת "אין כיסוי מספיק", ולאחר מכן ציין באישור כי "לבקשתך ערכנו בדיקה ואשר במהלכה נמצא כי דוגמת החתימה על ההמחאות אינה נחזית להיות דוגמת החתימה אשר מחייבת את החשבון לכל דבר ועניין. לכן הוחלט לפנים משורת הדין לגרוע את השיקים הבאים ממניין השיקים המסורבים בחשבון שבנדון".
3. האישור האמור, שניתן ע"י תחום לקוחות בבנק הדואר ואינו מהווה רשומה מוסדית, מתייחס אך ורק לשיק נשוא ההליך כאן ועל פניו נראה כי רק לגביו הוגשה הפניה לבנק הדואר.
4. כאמור, על הנתבעת הייתה החובה לפרט את טענת הזיוף באופן מלא ושלם. אולם, הטענות הועלו באופן כללי וסתמי, הנתבעת לא הציגה דוגמת חתימה מבנק הדואר ולא הראתה ששיקים אחרים – לרבות השיקים שלטענת בנה ניתנו על ידה לצרכי תשלום שכר דירה עבורו – נמשכו עם חתימה אחרת.
5. כפי שהובהר לעיל, ושלא כטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיה, הנטל לעשות את כל אלה, מוטל על הנתבעת ולא על התובעת וזאת במסגרת חובתה לפרט כדבעי את טענת הזיוף.
6. לאור כל האמור ובשים לב להעדר הפירוט הנדרש אין אלא לקבוע, שטענת הזיוף לא פורטה כדבעי ולכן אין בה כדי להעביר את הנטל לתובעת.

כן אני קובעת, שהטענה לא הוכחה ע"י הנתבעת.

חתימה בהרשאה

1. התובעת הודתה שלא ראתה במו עיניה את מר קובי חותם על השיק, אולם השיק נמסר לה במעטפה על ידו, והיא יודעת מידיעה אישית שהוא זה שניהל את החשבון עבור אמו וביצע בו פעולות כרצונו. הפעולות הללו בוצעו במשרדה לאחר שחתם בפניה ולעיתים אף השאיר לה טפסים ריקים והורה לה מתי וכיצד לבצע העברות (עמ' 13, שורות 1-5).

דהיינו, התובעת טוענת כי החתימה על השיק, גם אם אינה של בעלת החשבון עצמה, בוצעה בהרשאתה.

1. בטרם אפנה לבחינת המצב המשפטי, אני מוצאת לנכון לציין שדווקא בטענתה של התובעת, עליה חזרה מספר פעמים במהלך החקירה הנגדית, לפיה לא ראתה את מר קובי חותם בפניה על השיק, יש כדי לחזק את אמינותה, ולא להיפך. עדותה של התובעת בעניין זה הייתה עקבית וסדורה, ואין בכך שלא ראתה את מר קובי חותם בפניה על השיק, ובשים לב לאופן ההתנהלות בעניין חשבון הנתבעת כפי שפורט למשל בפרוטוקול בעמ' 12, שורות 1-5, כדי להביא למסקנה שלא הוא זה שחתם.
2. כידוע, דרך המלך בעילה השטרית היא בחבות מכוח חתימה כקבוע בסעיף 22(א) לפקודת השטרות.
3. עם זאת, סעיף 92(א) לפקודה קובע כי ניתן לחייב גם מכוח חתימה בידי אחר אשר בוצעה בהרשאה:

מסמך או כתב הטעונים לפי פקודה זו חתימתו של אדם, אין צורך שיחתום עליהם בידו הוא, אלא די להם בחתימתו שנכתבה ביד אדם אחר בהרשאתו או על פיה או בחותמו שהוטבע עליהם בידי עצמו או בהרשאתו.

1. סעיף 24 לפקודה קובע כך:

חתימה בתוקף הרשאה כוחה כהודעה שרָשותו של המורשה לחתום מוגבלת היא, ואין החתימה מחייבת את המרשה, אלא אם פעל המורשה במעשה החתימה בגבולות רָשותו ממש.

1. כלומר, ההרשאה מוגבלת והיא מחייבת את השולח רק אם השלוח פעל בגבולות ההרשאה שניתנה לו.  
2. במקרה דנן, התרשמתי כי ההרשאה שנתנה הנתבעת לבנה הייתה הרשאה גורפת לחתום על שיקים ולפעול בחשבון כאוות נפשו, כך שגם החתימה על השיק כאן, נחתמה בהרשאה.
3. בהקשר זה יצוין, כי על אף סברת התובעת שבנה של הנתבעת הוא מי שחתם על השיק הייתה ידועה עוד מראשית ההליך ("מי שחתם זה איתן החתימה שלו" – עמ' 2, שורות 29-30), הנתבעת לא טרחה להביא כל ראיה בעניין זה במסגרת הנטל המוטל עליה, לא הראתה שהחתימה אינה חתימת מר קובי או שאינה תואמת לחתימות על שיקים אחרים שנמשכו מהחשבון.
4. התרשמתי, שהנתבעת הייתה מוכנה לעזור לבנה ולעשות את כל הנדרש לצורך זה, שנתנה לו שיקים לשלם את החובות שלו ושחתמה על כל השיקים שמסרה לו (עמ' 2, שורות 8-21); התובעת אישרה שעזרה למר קובי כמו ליתר הילדים שלה (עמ' 17, שורות 9-10); שקיבל ממנה פנקסי שיקים כדי לעזור לו (עמ' 18, שורות 5-6); ושלא ידוע לה אם ניהל לה את החשבון או חתם בשמה (עמ' 18, שורות 9-10).
5. אמנם, הנתבעת הכחישה שראתה את השיק הספציפי נשוא ההליך (עמ' 2, שורות 22-25), אולם בשים לב ליתר עדותה ולהתרשמותי ממנה, סבורה אני שאין בהכחשה זו אלא כדי להעיד על אופן הכנתה לחקירה ותו לא.
6. זאת ועוד. מעיון בשיק עולה, כי שם בעל החשבון הוא "קובי סימון ע. מורשה".
7. הנתבעת הכחישה שהייתה אי פעם עוסק מורשה, טענה שלא היה תיק ברשות המסים על שמה וכי לא הוציאה חשבוניות, שכן עבדה במעון ילדים (עמ' 16, שורה 21-25).

מאידך, מר קובי אישר בחקירתו שה"עוסק מורשה" הרשום על השיק הוא העוסק מורשה שלו (עמ' 19, שורות 25-28) ולא הצליח להסביר מדוע על השיק של אמו רשום עוסק מורשה (עמ' 20, שורות 8-9).

1. בעניין זה יש כדי לתמוך בהתרשמותי לפיה מר קובי עשה בחשבונה של אמו כרצונו ובהרשאתה המלאה.

כאמור, שוכנעתי שהתובעת ידעה שמר קובי בקשיים, הייתה מוכנה לעזור לו, נתנה לו שיקים למטרותיו והכל על מנת שיוכל להמשיך לנהל את עסקיו באמצעות חשבונה, על אף היותו בפשיטת רגל.

אלא שלא רק זו, אלא שהנתבעת ומר קובי אף דאגו לכך שעל השיקים יהיה רשום שמדובר בחשבון של "עוסק מורשה". פעולה זו, של רישום פרטים בשיק, היא פעולה שבהתאם לתקנות שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981 בנק מבצע בהתאם לפרטים שנמסרים לו לבקשת בעל החשבון, כך שגם בכך יש כדי להעיד על ידיעתה והרשאתה של הנתבעת לביצוע פעולות ע"י בנה בחשבונה, לרבות מסירת שיקים.

אחיזה כשורה

1. סעיף 1 לפקודת השטרות מגדיר "אוחז" כ- "מי שהוא הנפרע או הנסב של שטר או של שטר-חוב ומחזיק בו, או מי שהוא המוכ"ז".
2. סעיף 28(א) לפקודת השטרות קובע כדלקמן:

אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:

(1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל;

(2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה.

1. סעיף 29(ב) רישא לפקודת השטרות קובע את חזקת האחיזה כשורה, ולפיו "כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהוא אוחז כשורה".
2. התובעת רשומה כמוטב בשיק. אמנם, יש מחלוקת בשאלה מי רשם את התובעת כמוטב כאמור, אולם אין חולק כי לא הייתה עסקה ישירה בין התובעת לנתבעת. וכבר נקבע בפסיקה שבנסיבות כגון דא, יש לראות את הצדדים כצדדים רחוקים, על המשתמע מכך לעניין הצורך בקיום התנאים בדבר אחיזה כשורה, לרבות מתן ערך ותום לב.
3. לאחר ששמעתי את הצדדים בעדותם בפניי, נחה דעתי כי התובעת קיבלה את השיק בתום לב – שכן הייתה מודעת לאופן ההתנהלות של מר קובי בחשבונות אמו ולמצג שהדברים נעשו בהרשאת הנתבעת, ובעד ערך – שכן אני מקבלת את עדותה באשר לנסיבות מסירת השיק כפי שפורט לעיל.

הטענה בדבר השלמת הפרטים בשטר

1. סעיף 3(א) לפקודת השטרות מגדיר את יסודותיו החיוניים של השטר, יסודות שחובה שהשטר יקיים כדי להוות "שטר חליפין". לפי הסעיף, שטר חליפין הוא "פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם אל חברו, חתומה בידי נותנה, בה נדרש האדם שאליו ערוכה הפקודה לשלם לאדם פלוני או לפקודתו, או למוכ"ז, סכום מסויים בכסף, עם דרישה או בזמן עתיד קבוע או ניתן לקביעה".
2. מסמך יכול להיות חסר איזה מהיסודות המנויים בסעיף 3(א) לפקודה, וניתן להשלים יסודות אלה כאמור בסעיף 19 לפקודה.
3. הנתבעת טענה, ששמה של התובעת הוסף כמוטב בשיק שנמסר לה ללא ציון שם מוטב, וכך גם התאריך.
4. היות שסעיף 19(א) לפקודת השטרות קובע חזקה לפיה יש רשות להשלים את השטר, הרי שעל הנתבעת, הכופרת בהרשאה, להוכיח כי התובעת לא עמדה בדרישות סעיף 19(ב) לפקודת השטרות.
5. בשים לב לכל שנאמר לעיל באשר להרשאה שנתנה הנתבעת לבנה ואשר על פיה פעל ככל שעלה על רוחו, אני קובעת שהנתבעת לא הרימה את הנטל להראות שלא נתנה רשות להשלים את השטר תוך הוספת פרטים חסרים. יוזכר, שהתובעת העידה שהוסיפה רק את התאריך (עמ' 11, שורה 29) ואני מקבלת עדות זו, כמו את יתר עדותה.
6. בשולי הדברים אציין, כי הנתבעת ניסתה לקשר בין התאריך שנרשם על השיק לבין מועד קבלת קצבאות מהמוסד לביטוח לאומי, אולם מעבר לכך שאין לטענה זו כל רלוונטיות, התרשמתי שהתובעת הופתעה מהשאלה והמשתמע ממנה ושמדובר במקריות ותו לא.
7. לאור כל האמור, איני מוצאת כל ממש בטענה זו ואין היא מהווה טענת הגנה כנגד השטר.

סיכום

לאור כל האמור לעיל, משנחה דעתי שהתובעת היא אוחזת כשורה בשטר שנמסר לה כדין ושנחתם עפ"י הרשאה, אני מורה על קבלת התביעה במלואה.

התיק יוחזר ללשכת ההוצאה לפועל לשם ביצועו.

בהתאם להוראת תקנה 153 לתקנות, אני קובעת שהנתבעת תשלם לתובעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 4,000 ₪. סכום זה יתווסף לסכום ההוצאות בתיק ההוצאה לפועל וייגבה במסגרת ההליך שם.

מודעת אני ליחס שבין סכום התביעה לסכום ההוצאות שנפסקו, אולם בשים לב להתנהלות ההליך ולכך שהתקיימו שתי ישיבות בהן נחקרו הצדדים, אני סבורה שמדובר בסכום ראוי וסביר.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ צדדים.

ניתן היום, י"ב טבת תשפ"ב, 16 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.