ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בחיפה (כב' הרשמת הבכירה אילנה הדר) מיום 16/12/21 בתאד"מ 21561-07-20.

1. המערערת הינה אמו של איתן קובי, שהיה בן זוגה של המשיבה במשך כשנתיים.

2. לטענת המשיבה, במהלך התקופה בה היא ואיתן היו בני זוג, נתן איתן למשיבה שיק על סך 15,000 ₪ המשוך על חשבון המערערת (אמו) בבנק הדואר. המשיבה טענה כי השיק ניתן לה ע"י איתן לאחר שהלוותה לו סך של 7,000 ₪ במזומן, ומאחר וסכום השיק היה גבוה מסכום ההלוואה, המשיבה לא הפקידה את השיק באותו מועד.

כן טענה המשיבה כי כשבועיים לאחר שקיבלה את השיק, נתנה לאיתן סכום נוסף בסך של 3,500 ₪, וכן נטלה הלוואה מהבנק בסך 10,000 ₪ ונטען כי העבירה כספים אלה לאיתן דרך בנק הדואר.

לאחר שמערכת היחסים בין המשיבה לאיתן עלתה על שרטון נטען כי המשיבה בקשה מאיתן להסדיר חובותיו כלפיה, ברם ניסיונותיה להגיע להסכמה איתו לא צלחו, ולכן הגישה המשיבה את השיק לביצוע. לאחר שאיתן פנה למשיבה בטענה כי אין באפשרותו לשלם למטפלת של אמו (המערערת), והבטיח להחזיר לה החוב מתוך כספים שקיבל בעקבות תאונת עבודה שאירעה לו, ביטלה המשיבה את ההליכים בלשכת ההוצל"פ.

בהמשך ומשאיתן לא הסדיר החוב כלפיה, הוגש השיק לביצוע, כאשר נטען כי החבות השטרית כנגד המערערת מבוססת על הרשאה שנתנה לאיתן לפעול בחשבונה, כאשר למשיבה הוצג מצג של הרשאה כאמור לעיל. המשיבה אישרה כי איתן לא חתם על השיק בפניה, אלא מסר לה השיק במעטפה סגורה.

3. התנגדות המערערת לבקשה לביצוע שטר התקבלה, והתיק עבר לבירור בהליך של סדר דין מהיר. במסגרת ההליך טענה המערערת שלא ידעה על קיומו של תיק ההוצל"פ, וכי נודע לה על קיומו רק לאחר שבנה יידע את בתה בכך שהמשיבה עשתה שימוש שלא כדין בשיק ריק של המערערת. המערערת אישרה כי נהגה למסור שיקים לאיתן, שכן היה בהליך פש"ר, אולם נטען כי החתימה על השיק שבענייננו זויפה, ולראיה הציגה המערערת מכתב מבנק הדואר בו אישר הבנק שהחתימה על השיק אינה נחזית להיות דוגמת החתימה של המערערת.

4. בית המשפט קמא קיבל התביעה. נקבע כי נטל ההוכחה בתביעה שטרית מוטל על החייב עפ"י השטר, ובענייננו, על המערערת להוכיח שאינה חייבת עפ"י השטר.

נדחתה טענת איתן לפיה מסר את השיק למשיבה כשיק ביטחון לחברת גסטליט איתה עבד שכן הטענה נטענה בעלמא מבלי שהובאו ראיות להוכחתה.

ביהמ"ש קמא העדיף עדות המשיבה, שנקבע כי הייתה עקבית, קוהרנטית ואמינה, על פני עדות איתן לגביה נקבע כי הייתה רצופת סתירות.

ביהמ"ש קמא הצביע על כך שטענת איתן בנוגע לנסיבות מסירת השיק למשיבה (כשיק בטחון עבור גסטליט) אינה מתיישבת עם טענתו לפיה המערערת הסכימה לתת לו רק 12 שיקים בשנה לצרכי שכירות בלבד, והתקבלה עדות המשיבה לגבי נסיבות מסירת השיק.

כן נדחתה טענת המערערת לזיוף החתימה על השיק. נקבע כי טענה זו נטענה ע"י המערערת ואיתן בזהירות רבה, מבלי שנטען באופן מפורש כי המשיבה היא זו שזייפה את החתימה על השיק, וכי אין די בהעלאת טענת זיוף באופן כללי וסתמי, שלא נתמכת בראיות כלשהן, כאשר לא די היה באישור בנק הדואר בו נכתב כי דוגמת החתימה של המערערת על השיק אינה תואמת את דוגמת החתימה המחייבת את החשבון. כן צוין כי המערערת לא הציגה דוגמת חתימה מבנק הדואר, ולא הציגה שיקים אחרים שנמשכו על מנת להוכיח חתימה שונה מזו הקיימת על השיק מושא דיוננו.

ומכל מקום נקבע כי החתימה על השיק נעשתה בהרשאת המערערת, ובהתאם לסעיף 92(א) לפקודת השטרות קיימת חבות מכוח חתימה בידי אחר אשר בוצעה בהרשאה, כאשר התרשמות ביהמ"ש קמא הייתה כי ההרשאה שנתנה המערערת לבנה איתן הייתה הרשאה גורפת לחתום על שיקים ולפעול בחשבון כאוות נפשו, כך שגם החתימה על השיק שבענייננו נחתמה בהרשאה.

ביהמ"ש קמא זקף לחובת המערערת את העובדה כי על אף שידעה מראשית ההליך כי גרסת המשיבה הינה כי איתן הוא הגורם שחתם על השיק, לא טרחה המערערת להביא ראיה כלשהי בעניין זה, על אף הנטל המוטל עליה, ולא הראתה שהחתימה על השיק אינה חתימת איתן או שאינה תואמת לחתימות שיקים אחרים שנמשכו מהחשבון.

ביהמ"ש קמא התרשם מעדותה של המערערת כי היא הייתה נכונה לעזור כלכלית לבנה איתן ולעשות כל הנדרש לצורך כך, ובעקבות כך נתנה המערערת לאיתן שיקים על מנת שישלם את חובותיו, והמערערת חתמה על השיקים שמסרה לאיתן על מנת לאפשר לו להמשיך לנהל את עסקיו באמצעות חשבונה, זאת בשים לב לכך שאיתן היה, כאמור, בהליך פש"ר כך שהתנהלותו הכלכלית הייתה מוגבלת.

ביהמ"ש קמא הצביע על כך ששם בעל החשבון המופיע בשיק הוא "קובי סימון ע. מורשה". המערערת הכחישה שהייתה עוסק מורשה, ואיתן אישר כי העוסק המורשה הרשום על השיק הוא העוסק המורשה שלו, ולא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע על השיק של אמו רשום עוסק מורשה, ועל כן נקבע כי הדבר מחזק ההתרשמות כי איתן עשה בחשבון אמו כרצונו, לרבות מסירת שיקים, והכל תחת הרשאתה המלאה, שכן הרישום המופיע על גבי שיקים מבוצע בהתאם לפרטים שמוסר בעל החשבון לבנק.

לאור כל האמור לעיל נקבע כי המשיבה הינה אוחזת כשורה בשיק, שכן קיבלה את השיק בתום לב ובעד ערך. לגבי תום ליבה של המשיבה נקבע כי הכירה את אופן התנהלותו החופשית של איתן בחשבונה של אמו, והאמינה למצג שהוצג לה לפיו פעילותו של איתן בחשבון אמו בוצעה בהרשאתה של אמו.

עוד נקבע כי המערערת לא הרימה את הנטל להוכיח כי לא העניקה רשות להשלים את השיק, תוך הוספת פרטים חסרים, פעולה אשר אפשרית בהתאם לסעיפים 3(א) ו- 19 לפקודת השטרות, וביהמ"ש קמא אימץ עדות המשיבה לפיה הפרט היחיד שהוסיפה בשיק היה התאריך.

6. טענות הצדדים:

המערערת טוענת כי שגה ביהמ"ש קמא כשקבע כי השיק ניתן ע"י איתן בהרשאתה של המערערת, שכן המערערת הינה כבת 80, סיעודית ובעלת כושר שיפוט לקוי ואי כשירות. לכן אף אם בעבר העניקה הרשאה לבנה, הרי שבהתאם למסמכים הרפואיים שהוצגו ובהתאם לאמור בחוו"ד פסיכיאטרית שהוגשה, החל משנת 2015-2017, הייתה המערערת בעלת כושר שיפוט לקוי, ולא ניתן היה להסתמך על הרשאתה לבנה לפעול בחשבונה, כאשר אף המשיבה הודתה בעדותה כי המערערת אינה מודעת למתרחש בחשבונות הבנק שלה, כך שתוצאת פסק הדין גורמת לעיוות דין.

עוד נטען כי שגה ביהמ"ש קמא כשדחה גרסת איתן לפיה השיק שמסר למשיבה היה שיק ביטחון עבור בית דפוס, שכן איתן עובד בתחום הפרסום, ולכן טענתו בדבר שיק הביטחון שיועד לבית הדפוס אינה מופרכת.

המשיבה הודתה כי השיק שהגיע לידיה לא היה חתום, והיה ללא תאריך. בנוסף נטען כי על השיק לא נרשם שמה של המשיבה. על כן נטען כי למשיבה לא הייתה הרשאה מהמערערת להשלים הפרטים החסרים בשיק, ומכאן שהיא אינה אוחזת כשורה אלא מי שנטלה את השיק שלא בתום לב, שכן ידעה כי המערערת אינה יודעת על המתרחש בחשבונה, כאשר קיים תמלול בו נשמעת המשיבה אומרת כי היא "הולכת להפיל אשה זקנה וחולה", וככל שהמערערת נתנה הרשאה מוגבלת לביצוע פעולות בחשבונה, הרי שהרשאה מוגבלת זו ניתנה לאיתן בלבד, ולא למשיבה.

עוד נטען כי שגה ביהמ"ש קמא כשקבע שטענת הזיוף לא הוכחה, שכן הטענה הוכחה באמצעות המכתב מבנק הדואר שאישר כי החתימה על השיק אינה נחזית כחתימה המאושרת לחשבון.

בנוסף נטען כי שגה ביהמ"ש קמא בקביעת תשלום הוצאות ושכ"ט.

7. המשיבה טוענת, מנגד, כי פסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות, ועל התרשמות ביהמ"ש קמא מהעדויות ומהימנות העדים, ואין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות מסוג זה. נטען כי חבות שטרית יכולה לקום אף מבלי שבעל השיק חתום, זאת כשהיה מצג אובייקטיבי של הרשאה מצד בעל השיק שניתנה לצד ג', וניתן להסיק על מצג של הרשאה לא רק מהשיק עצמו, אלא מנסיבות משיכת השיק ומההיגיון.

ההרשאה שקיבל איתן מהמערערת לא הייתה מוגבלת, וזאת כחלק מרצונה של המערערת לסייע לבנה להמשיך ולנהל את עסקיו בעת היותו בהליך פשיטת רגל, כאשר איתן פעל במסגרת ההרשאה שקיבל מאמו, ולא חרג מהרשאתו כשנתן למשיבה את השיק.

8. דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בתיק בית המשפט קמא, בכתבי הטענות שהוגשו במסגרת הליך זה, ולאחר ששמעתי טענות הצדדים שנטענו בפני בע"פ, דין הערעור להידחות בהתאם לתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט 2018, שכן אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט קמא, כאשר ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע בית המשפט, כך שלא נפלה בפסק הדין כל טעות.

למעלה מן הדרוש אתייחס לשתי טענות מרכזיות אליהן הפנתה ב"כ המערערת:

הראשונה ביחס לכשירות המשפטית של המערערת:

בית המשפט קמא התרשם מעדות המערערת כי הייתה קצת מבולבלת ברם קבע כי לא הוכח שאינה כשירה, ומשמעות קביעתו היא כי הדבר אינו פוגע בהכרעתו כי האם נתנה לבנה הרשאה לנהל עסקיו באמצעות חשבונה, זאת בשים לב להיותו בהליך פשיטת רגל. אכן הונח בפני בית המשפט קמא מסמך רפואי ביחס לנושא זה, והיה מקום להתייחס אליו (כפי שעשה בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 30/3/21 במסגרתה התקבלה ההתנגדות לביצוע שטר), ואולם אין במסמך כדי לשנות את קביעת בית המשפט קמא.

לסיכומי המערערת (בבקשה להתנגדות לביצוע שטר) צורפה חוות דעת פסיכיאטרית (שאינה נושאת תאריך פרט לציון מועד בדיקת המערערת – 17/11/2020). בחוות דעת זו לא נקבע כי המערערת אינה כשירה. כל שנקבע בחוות הדעת הוא כי המערערת סובלת מ – mixed anexity and depressive disorder וכי - "לא מן הנמנע לקבוע כי איננה כשירה לחתום על מסמכים משפטיים". כלומר אין בחוות הדעת קביעה פוזיטיבית המלמדת על חוסר כשירות לתת הרשאה לבנה כפי שנקבע כי עשתה, מה גם שמדובר במסמך שצורף לסיכומים בבקשת ההתנגדות, ולא הוגש כראיה במסגרת ההליך העיקרי.

המסמך הנוסף שהוצג, וספק רב אם מדובר במסמך שבכלל הוצג בבית המשפט קמא, הוא עמוד אחד מתוך סיכום אישפוז מבית חולים מעלה הכרמל מיום 15/6/17 הכולל פרטים סוציאליים ביחס למערערת, וכן האבחנות שנקבעו לה כאשר האבחנה הפסיכיאטרית היא הפרעה מעורבת של חרדה ודכאון. גם במסמך זה אין קביעה רפואית המלמדת על חוסר כשירות המערערת, שיש בה לפגוע בקביעת בית המשפט קמא כי המערערת נתנה לבנה הרשאה לנהל עסקיו וענייניו הכלכליים באמצעות חשבונה.

השניה – נוגעת לטענת הזיוף. בית המשפט קמא קבע ובצדק כי המערערת לא פרטה הטענה, ולא הביאה ראיות רבות נוספות שהייתה יכולה להביא בנקל, כגון שיקים אחרים שלטענת בנה נתנו על ידי המערערת לתשלום שכר דירה עבורו, על מנת שניתן יהיה לבחון החתימה עליהם בהשוואה לחתימה על ההמחאה נשוא המחלוקת, ומכאן שלא עבר הנטל למשיבה בנושא זה.

בנוסף, והעיקר, גם ללא הכרעה בטענת הזיוף הרי שממילא נקבע כי החתימה בוצעה בהרשאת המערערת, ובמסגרת ההרשאה שנתנה המערערת לבנה, ואין מקום להתערב בקביעה זו, ודי בקביעה זו על מנת להביא לתוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא.

עוד אומר כי אין מקום להתערב בסכום ההוצאות שנפסק על אף שהינו על הצד הגבוה זאת בהתחשב בעובדה שהתיק נוהל, ונשמעו ראיות וסיכומים.

לסיכום כל האמור לעיל דין הערעור להידחות.

יחד עם זאת ובשים לב לסכום ההוצאות שנפסק בבית המשפט קמא שהינו על הצד הגבוה בהתחשב בגובה ההמחאה, ובשים לב למכלול הנסיבות בתיק, אין מקום לפסיקת הוצאות במסגרת הליך הערעור, כך שכל צד יישא בהוצאותיו.

העירבון שהופקד יושב למפקיד באמצעות בא כוחו.

ניתן היום, י' ניסן תשפ"ב, 11 אפריל 2022, בהעדר הצדדים.