20 אפריל 2022

1. התובעת ילידת 1957, הגישה תביעה נגד הנתבעים, שבמסגרתה ביקשה בין היתר, לחייבם להמשיך ולשלם לה את תגמולים בגין אובדן כושר העבודה מיום הגשת התביעה ועד הגיעה לגיל 67. עוד ביקשה התובעת לחייב את הנתבעים לבצע הפרשות פנסיוניות מיום הגיעה לגיל 60 ועד הגיעה לגיל 67 בסכום שהועמד על ידה על לא פחות מ- 52,099 ₪. עוד הוסיפה התובעת וביקשה לחייב את הנתבעים בתשלום פיצוי לא ממוני (בעילות שונות) בסך כולל של 130,000 ₪.
2. מבין חמשת הנתבעים נותרה התביעה כנגד הנתבעת 1 (להלן –"הנתבעת") בלבד, לאחר שהתביעות נגד הנתבעים האחרים נמחקו או נדחו, בין בהסכמה ובין בהכרעה של בית הדין.
3. הנתבעת טענה כי יש לדחות את התביעה נגדה על הסף, הן בשל התיישנות בהגשתה והן לגופו של עניין. בנסיבותיה החריגות של התביעה, מצאתי כי יש מקום להכריע כבר בשלב זה בטענות הסף.
4. לאחר שהצדדים ביקשו להמשיך בניהול ההליך בפני שופט בדן יחיד, הגישו סיכומיהם ובהתאם להוראות בית הדין צירפו הבהרות ומסמכים נוספים.

רקע

1. ‏עיקר העובדות הרלוונטיות לענייננו כפי שעולות מטענות הצדדים ומן המסמכים שהוגשו לתיק הן כלהלן –
2. התובעת ילידת 3.4.1957.
3. התובעת החלה לעבוד אצל הנתבעת בחודש אוגוסט 1984.
4. בחודש מאי 1985 נפתחה על שם התובעת פוליסת ביטוח מנהלים ב- "המגן חברה לביטוח בע"מ", אשר לימים מוזגה ל- "מגדל חברה לביטוח בע"מ" (הנתבעת 3). בחודש אוקטובר 1985 נפתחה על שם התובעת פוליסת ביטוח נוספת.
5. התובעת המשיכה לעבוד בפועל בנתבעת עד לחודש פברואר 2010, עת שהתגלתה אצלה מחלה שמנעה ממנה להמשיך בעבודתה. התובעת סיימה לעבוד אצל הנתבעת בחודש מאי 2010. יש לציין כי בהתאם לטענות הצדדים וכן מטופס 161 שצירפה הנתבעת, עולה כי סיום העסקתה של התובעת אצלה היה ביום 30.5.2010, אולם במכתב סיום העבודה של התובעת מיום 9.6.11, שצורף אף הוא על ידי הנתבעת, נכתב כי היא הודיעה על עזיבת עבודתה מיום 1.6.11. כך או כך, ממועד סיום עבודתה של התובעת אצל הנתבעת ועד למועד הגשת התביעה בהליך זה, ביום 27.7.20, חלפו יותר משבע שנים.
6. לאחר סיום עבודתה אצל הנתבעת קיבלה התובעת מאת הנתבעת 3 תשלום חודשי בגין אי הכושר בו שהתה. תשלום זה שולם בהתאם לשתי פוליסות שהופקו לתובעת במהלך עבודתה אצל הנתבעת. סך של כ- 4,700 ₪ שולם עד הגיעה של התובעת לגיל 60 (2017) וסך של כ- 2,800 ₪ שולם עד הגיעה לגיל 64 (2021), בהתאם לתנאי הפוליסות.

טענות הצדדים

טענות הנתבעת

לטענת הנתבעת, יש לדחות את התביעה, הן מחמת התיישנות והן לגופה, בין היתר מן הנימוקים שלהלן –

1. האירוע הביטוחי שזיכה את התובעת בתשלום חודשי בגין אובדן כושר עבודה ארע ביום 1.3.10, ומשכך התביעה התיישנה. לחילופין, תביעת התובעת התיישנה ממועד אובדן כושר העבודה המוחלט, אשר לטענתה הוא 15.5.17, שכן מאז ועד ליום הגשת התביעה לבית הדין חלפו למעלה מ- 3 שנים.
2. תביעת התובעת התיישנה זה מכבר, שכן עוד עם שינוי החקיקה בשנת 2004, עם חקיקתו של חוק גיל פרישה, תשס"ד-2004 (להלן – "חוק גיל פרישה"), התובעת לא עשתה דבר על מנת לברר אם גיל הפרישה שלה בהתאם לפוליסה יוארך מעבר לגיל 60. לטענת הנתבעת זהו מועד גילוי עילת התביעה של התובעת, שכן עם הבשורה החדשה לפיה גיל הפרישה לנשים הועלה, התובעת יכולה היתה לבדוק אם הפוליסה שלה הוארכה לכאורה או לעדכנה.
3. יש לדחות את טענת התובעת לפיה יש לחייב את הנתבעת בתשלומים בגין אובדן כושר עבודה עד גיל 67 וזאת מכוח חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד, שכן חוק זה בוטל עם כניסתו לתוקף של חוק גיל פרישה וממילא כל הטענות הנוגעות לגיל 64 רלוונטיות גם לטענות התובעת לעניין גיל 67.
4. טענת התובעת לאפליה מחמת גיל בכך שהעמידו את גיל פרישתה שלה על 60 שנים בעוד שלעובדים אחרים נקבע גיל פרישה שונה - התיישנה. ככל שהטענה היתה נכונה, היה על התובעת להעלותה משך תקופת עבודתה ולכל הפחות עם סיום עבודתה בשנת 2010. בנוסף, התובעת לא טרחה להביא ראיה כי יש עובדים אחרים כאלו.
5. בכל הנוגע לטענת התובעת לפיה על הנתבעת היה להפריש לטובת אובדן כושר עבודה מכוח צו ההרחבה הפנסיוני שחל על כלל המשק, לטענת הנתבעת, ממילא התובעת לא היתה מבוטחת בביטוח מכוח צו ההרחבה הפנסיוני, שכן היה לה הסדר מטיב. בכל הנוגע לטענת התובעת לפיה החל מיום 1.7.16 חלה חובה להפריש עבור אובדן כושר עבודה גם למבוטחים בביטוחי מנהלים, טוענת הנתבעת כי המועד האמור חל 6 שנים לאחר סיום עבודת התובעת אצלה, וכי ממילא הופרש לתובעת במשך כל שנות עבודתה בנתבעת עבור רכיב זה.
6. בכל מכתבי חברת הביטוח משנת 2010 ידעה התובעת כי הגיל בו תחדל לקבל תשלומים מקרן הפנסיה הוא גיל 60. כך מצוין בכל הדו"חות הרבעוניים או השנתיים אותם מקבלת התובעת מכוח חובת חברת הביטוח.
7. התובעת לא הרימה את הנטל וממילא לא נעלמו ממנה העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בה ושאף בזהירות סבירה לא יכולה היתה למנוע אותן. אין מדובר במקרה שבו לא ידעה ולא היה עליה לדעת. היה עליה לברר את העובדות ולגלותן, משלא עשתה כן יימנה מירוץ ההתיישנות ממועד היווצרות העילה. לתובעת היתה המודעות והיכולת לברר מהו הגיל בו תפסיק לקבל תשלומים מכוח הפוליסה ומכל מקום לא היתה לתובעת כל מניעה לגלות זאת. התובעת ידעה זאת, ואף אם לא כך הרי שללא ספק מדובר בעובדות הזמינות לגילוי ושניתן לגלותן במאמץ סביר. לתובעת הצטבר מידע רב משך כל שנות הביטוח, ובוודאי המידע המהותי בדבר מועד סיום הפוליסה.
8. קבלת התביעה עלולה להוביל למצב שבו המעסיק יידרש לשלם פיצוי בגין הפרות לכאורה שאירעו שנים רבות מעבר ל-7 שנות התיישנות, ויש בכך כדי להפר את האיזון הראוי, הגלום בדיני ההתיישנות, בין אינטרס התובעת-העובדת לבין אינטרס הנתבעת-המעסיקה והאינטרס הציבורי.
9. עוד הוסיפה הנתבעת וטענה כי גם אילו תדחה טענת ההתיישנות, הרי שלאור הלכת חקנזרי [בג"צ 227/18 קיבאן חקנזרי נ' הממונה על שוק ההון, ביטוח וחסכון במשרד האוצר ואח' (מיום 26.3.19)] משחל האירוע הביטוחי בשנת 2010, אין אפשרות להורות על שינוי בדיעבד של המסלול הביטוחי, וכי משכך דין התביעה להידחות גם לגופה.

טענות התובעת

לטענת התובעת, יש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלתה התובעת, בין היתר מן הנימוקים שלהלן -

1. בשנת 2004, לאחר כריתת חוזי הביטוח עם התובעת בשנת 1985, נחקק חוק גיל פרישה אשר העלה את גיל הפרישה לנשים לגיל 64, וזאת כתיקון להוראה הסטטוטורית שנהגה עד ליום 30.6.04 שקבעה כי גיל הפרישה לנשים הוא 60. בנוסף, ביום 8.8.07 פורסמו הוראות לניהול קרן חדשה – תיקון וממועד זה הכלל הנהוג הוא שגיל הפרישה שיוחס לנשים כברירת מחדל הינו 64.
2. הנתבעת לא נהגה בהתאם להוראות הדין והתרשלה התרשלות חמורה. הנתבעת הפרה את הסכם העבודה עם התובעת ונמנעה מלספק לה כיסוי ביטוחי נאות, בפרט בשים לב לעובדה שחוק גיל הפרישה תוקן בשנת 2004, שנים רבות טרם נאלצה התובעת לסיים העסקתה מפאת מצבה הרפואי. למרות חקיקת גיל הפרישה וחרף הוראות החוק, הנתבעת נמנעה מעדכון הפוליסה בה התובעת בוטחה, בניגוד להוראות הדין.
3. לקראת סוף חודש פברואר 2010 נוצר המקרה הביטוחי ובתחילת חודש מרץ 2012 (כנראה שהכוונה היתה לשנת 2010) נאלצה התובעת להפסיק את עבודתה בנתבעת מפאת מצבה הרפואי שהוביל לאובדן כושר עבודה.
4. ביום 3.4.16, טרם סיום העסקתה בנתבעת (כך לטענת התובעת), נחתם הסכם קיבוצי כללי להגדלת הפרשות לביטוח פנסיוני במשק על פיו שיעורי ההפקדות יוגדלו אצל כלל העובדים והמעסיקים במשק, לרבות הגדלת שיעורי ההפקדות, ולאחר מכן נחתם צו הרחבה שהחל הסכם זה בכלל המשק.
5. ביום 3.4.17 התובעת היתה צריכה לצאת לפנסיה לפי החוק הישן, בהגיעה לגיל 60. כנראה משום כך, התשלומים החודשיים אשר שולמו לה מאז מרץ 2010 בהתאם לפוליסה בה בוטחה ע"י הנתבעת הופסקו, אף כי עדיין היתה מצויה במצב רפואי של אובדן כושר עבודה.
6. לאורך השנים הנתבעת התעלמה מפניות ישירות מאת המבטחת וסוכני הביטוח אשר הפצירו בה לעדכן את הפוליסות שהונפקו לעובדותיה כדוגמת התובעת, מחמת תיקון החקיקה.
7. הנתבעת אינה טוענת כי יש לה קושי ראייתי, אינה טוענת כי נפגע אינטרס ההסתמכות, ואינה טוענת כי קיימים טעמים הקשורים באינטרס הציבורי המקימים עילה לקבלת טענת ההתיישנות. אין כל קושי ראייתי, וטענת ההסתמכות עומדת לזכותה של התובעת ולא של הנתבעת, שכן האינטרס הציבורי היחידי הינו חבות המעסיק והבטחת קיום בכבוד עד לגיל פרישה, בפרט שהנתבעת הינה מעסיק מעין ציבורי וכללי המשפט המנהלי חלים עליו.

עוד טוענת התובעת לעניין זה, כי נעשה שימוש בחוסר תום לב בזכות דיונית, שכן אין חולק שהנתבעת הפרה הוראות דין מפורשות, וטענת ההתיישנות הינה הטענה היחידה העומדת לה. עוד לטענתה, היא לא יכלה לזהות את הכשל בנקל (או לפני שנת 2017) וזאת לאור העובדה כי כחלק מתנאי ההעסקה המוסכמים והנהוגים אצל הנתבעת, היא היתה זכאית לפוליסת ביטוח חיים הכוללת רכיב הרחבה בדבר ביטוח נוסף במקרה של נכות מעבודה ו/או אי כושר עבודה וכי התשלומים בגין אובדן כושר העבודה שולמו לה במלואם עד שנת 2017.

1. התובעת לא ידעה ולא יכלה לדעת בזמן אמת כי הנתבעת לא נהגה כלפיה בהתאם להוראות הדין וכי הנתבעת לא נהגה בה באופן סביר ואף התרשלה. עובדות אלה נעלמו מעין התובעת מסיבות שלא היו תלויות בה, ואף בזהירות סבירה לא יכלה למנוע אותן. היא היתה זכאית כחלק מתנאי ההעסקה הנהוגים במתנ"ס לחוזה ביטוחי, ולא יכלה לשער כי החוזה ייפסק ללא הודעה על כך. לאור כך, יש להחיל את תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובעת העובדות, קרי בשנת 2017.
2. טענת ההתיישנות כפופה לעקרון תום הלב וסעד של סילוק על הסף יינתן במקרים חריגים וקיצוניים. די בכך שקיימת אפשרות קלושה שהתובע יקבל את הסעד המבוקש על מנת שבית הדין לא יחסום את דרכו, וכך הוא המצב בעניינה של התובעת.
3. התיישנות של 3 שנים חלה רק כלפי חברת ביטוח ולא כלפי מעסיק, ולכן יש לדחות את טענת הנתבעת לעניין זה.
4. הלכת חקנזרי קובעת מסמרות רק בשאלת שינוי בדיעבד של המסלול הביטוחי וגם היא חלה רק כלפי חברת ביטוח ולא כלפי מעסיק. לכן, גם מטעם זה ניתן לראות כי זכיית התובעת בהליך הינה תוצאה מחוייבת ותומכת בטענתה לפיה יש לדחות את טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת.

דיון והכרעה

סילוק על הסף והתיישנות

1. בהתאם להלכה, סעד של סילוק על הסף יינתן ביד קמוצה ובמשורה על ידי בתי המשפט ובבתי הדין לעבודה "קצרה המשורה עוד יותר" (דב"ע (ארצי) מז/3-15 יצחק אפנר ואח' נ' מפעלי הדסה לחינוך ואח' (מיום 18.8.87) [פורסם בנבו]; דב"ע (ארצי) נא/3-31 חיפה כימיקלים בע"מ ואח' נ' אברהם רמי כלפון [פורסם בנבו] פד"ע כב 518).
2. חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן – "חוק ההתיישנות") קובע –

"5. התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –

1. בשאינו מקרקעין – שבע שנים;

..........

6. תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה.

7. מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה, "הטעיה" - לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה.

8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה."

1. בע"ע (ארצי) 1611-06-11 שרה בלו ואח' נ' מדינת ישראל – משרד האוצר ואח' (מיום 19.8.13) [פורסם בנבו] התייחס בית הדין הארצי לסוגיית ההתיישנות כלהלן- "הכלל הוא כי דחייתה על הסף של תביעה מחמת התיישנות מצריכה זהירות מרובה. מחד, על בית המשפט ליתן משקל לזכות הגישה לערכאות, שהיא זכותו החוקתית של התובע. מנגד, על בית המשפט לשקול את התכלית והטעמים שבבסיס מוסד ההתיישנות"
2. על הטעמים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות, ניתן ללמוד משורת פסקי דין. כך לדוגמא בע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית ואח' נ' עדנה גיא-ליפל ואח' פד"י סד(2) 82 (להלן – "עניין הוועדה לאנרגיה אטומית") (בסעיף 30 לפסק דינו של כב' השופט יצחק עמית) –

"א. טעם ראייתי הקשור בקושי ובהכבדה על הנתבע לשמור את ראיותיו לאורך זמן. מטבע הדברים, במהלך השנים מסמכים וראיות אובדים, עדים הולכים לעולמם או מאבדים את זכרונם, מה שעלול לפגוע בהגנתו של הנתבע ולהקשות על בירור האמת העובדתית.

ב. אינטרס הנתבע לוודאות בדבר זכויותיו וחובותיו בכל זמן נתון, כך שיתאפשר לו לכלכל את ענייניו מבלי להידרש להקצות ממשאביו 'רזרבה כספית' שמא ייתבע בגין שנים עברו.

ג. ההנחה היא כי תובע אשר "ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, זנח או ויתר או מחל על תביעתו, ועם חלוף הזמן הולכת ומתבססת הציפיה של הנתבע כי לא ייתבע.

ד. מנקודת מבט המערכת המשפטית, ראוי להקדיש את משאבי השיפוט לעניינים שבהווה ולא לשחת זמנה על עניינים שאבד עליהם הכלח. קציבת תקופת ההתיישנות מתמרצת תובעים לא לישון על זכויותיהם ולהגיש תביעתם ללא עיכוב.

ה. להסדרי ההתיישנות יש השפעה החורגת מהצדדים הישירים להתדיינות, במיוחד על המדינה, יצרנים, ספקי שירותים ומבטחים. כך, לדוגמה, הארכת תקופת ההתיישנות עשויה להשפיע על גובה הפרמיה בחוזה ביטוח ועל מחירי מצרכים ושירותים, ומכאן שלהסדרי ההתיישנות השלכה על רווחתם של פרטים רבים בחברה."

1. בכל הנוגע לדרישת הידיעה האמורה בסעיף 8 לחוק ההתיישנות נפסק בעניין הוועדה לאנרגיה אטומית כי – "סיכומו של דבר, שהמודעות בכוח נבחנת על פי מבחן האדם הסביר והאמצעים הסבירים לגילוי העובדות" (סעיף 55 לפסק דינו של כב' השופט עמית).

מן הכלל אל הפרט

1. כפי שהובהר ברקע פסק הדין, בניגוד לטענת התובעת לפיה יחסי העבודה בינה לבין הנתבעת נמשכו להלכה עד לשנת 2017, הרי שמן המסמכים שצורפו ואף מהבהרותיה של התובעת עצמה עולה כי יחסי העבודה בינה לבין הנתבעת הסתיימו לאחר שהתפטרה מעבודתה בשל מצבה הרפואי בשנת 2010 או לכל המאוחר בשנת 2011. לאחר סיום עבודתה, בהתאם לתנאי פוליסות הביטוח שנרכשו עבורה במהלך עבודתה אצל הנתבעת בשנת 1985, שילמה לה הנתבעת 3 מידי חודש בחודשו קצבת נכות. חלקה הארי של הקצבה שולם (בסך של כ- 4,700 ₪) עד הגיעה לגיל 60 בשנת 2017 וחלקה (כ- 2,800 ₪) עד הגיעה לגיל 64 בשנת 2021.
2. מעיון במסמכים ובכלל טענות הצדדים, ובעיקר לאור טענת התובעת עצמה, עולה כי העילה שבעטיה הוגשה התביעה נוצרה בשנת 2004 או לכל המאוחר בשנת 2007, שכן לטענת התובעת באותן שנים קמה זכאותה לתשלום קצבת הנכות בהתאם לפוליסות הביטוח עד הגיעה לגיל 67 ולמצער עד הגיעה לגיל 64. אין לראות בעובדה שהתשלומים בהתאם לפוליסה הופסקו בפועל בשנת 2017 (רובם) ובשנת 2021 (מיעוטם) ככאלה שיוצרים את העילה באותם מועד, שכן כבר 1985, עת נרכשו פוליסות הביטוח, נכתב בהן מועד סיומן. כך, בין היתר, נכתב במפורש בפוליסה העיקרית (מספר 08909-7) שהוצאה ביום 14.5.85 כי תקופת הביטוח לפיה היא 32 שנה וכי תום תקופת הביטוח היא 1/5/2017. ככל שהתובעת היתה סבורה כי קמה לה זכאות להארכת תקופת הביטוח לאור שינויי החקיקה או תיקון התקנון בשנת 2004 או 2007 בהתאמה, לא היתה מניעה כי תפעל לשינוי תנאי הפוליסות באותם מועדים, ואף תגיש תביעות ככל שהיה בכך צורך, וזאת מבלי להמתין להפסקת תשלומי הקצבה בפועל.
3. לאור האמור מצאתי כי עילת התביעה נולדה לא מאוחר משנת 2007. בנסיבות אלה, לאור העובדה שמדובר על תקופה שחלה 13 שנים טרם הגשת התביעה לבית הדין, מצאתי כי מתקיימים כל הטעמים העומדים בבסיס מוסד ההתיישנות, כפי שפורטו בהרחבה לעיל. עוד אציין לעניין זה כי לא מצאתי שהעלאת טענת ההתיישנות על ידי הנתבעת נעשתה בחוסר תום לב. ולעניין זה אף לא למותר לציין כי מזה שנים גם הפרקליטים המייצגים את המדינה מונחים להעלות טענות התיישנות כברירת מחדל, בשונה מן המדיניות שנהגה בעבר.
4. התובעת לא טענה ובוודאי שלא הוכיחה כי בעניינה מתקיימים תנאי סעיף 7 לחוק ההתיישנות, שיש בהם כדי להאריך את התקופה להגשת התביעה.
5. בכל הנוגע להתקיימות דרישות סעיף 8 לחוק ההתיישנות - בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, כפי שאף הובאו לעיל, גם אם הייתי מקבל את הטענה שעד לשנת 2017 התובעת לא היתה מודעת בפועל לעובדה שבגיל 60 יופסק תשלום קצבת הנכות, הרי שלא ניתן לומר זאת לגבי האדם הסביר, ולכן מצאתי לדחות טענה זו. כפי שהובהר לעיל, התובעת קיבלה עותק מפוליסות הביטוח שרכשה ושבהן נכתב כי תקופת הביטוח תימשך עד הגיעה לגיל 60, עוד בשנת 1985. גם אם נניח שהאדם הסביר אינו מודע לשינויים חקיקתיים שחלו בשנת 2004 או לשינויים הסכמיים שחלו בשנת 2007, הרי שאין כך לגבי המועד בו סיימה עבודתה בשנת 2010 (או 2011), ושבו החלה לקבל קצבת נכות וככל הנראה גם דיווחים ועדכונים לגבי תקופת הביטוח. במועד סיום העבודה סביר בעיני לצפות כי מבוטח יבדוק מהו המועד שבו תסתיים תקופת הביטוח. מדובר בבדיקה פשוטה שניתן לבצע באמצעות שיחת טלפון או באמצעות אתר האינטרנט של המבטחת (הנתבעת 3), זאת מעבר לדו"חות השוטפים, אשר ככל הנראה נשלחים למבוטח. בנסיבות אלה, מצאתי כי יש להפעיל לגבי התובעת את חזקת הידיעה בנוגע למועד סיום תקופת הביטוח לכל המאוחר במועד סיום עבודתה בשנת 2010 (ואפילו בשנת 2011). אולם, גם אם נדחה את מועד הידיעה לשנת 2010 או 2011, נוכח העובדה שהתביעה הוגשה בשנת 2020, עסקינן בתביעה שהוגשה בהתיישנות.
6. בנסיבות האמורות, ולאור מועד סיום יחסי העבודה בין התובעת לנתבעת, מצאתי מקום לדחות בשל התיישנות גם את כל העילות הלא ממוניות שנכללו בתביעת התובעת.
7. בכל הנוגע לרכיב התביעה בסך 52,099 ₪ בגין הפרשות פנסיוניות שלא שולמו לתובעת ממועד הגיעה לגיל 60 ועד ליום שבו ימלאו לה 67 שנים – מעבר לעובדה שהחישוב ברכיב זה כלל אינו ברור, הרי שככל שהתובעת טוענת כי היתה זכאית לרכיב זה בעת שעבדה אצל הנתבעת, חלה גם לגביו התיישנות. ככל שעילת התביעה בעטיו קמה לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים (לכאורה ניתן ללמוד כי התובעת טוענת שהזכאות בגינו קמה בשנה 2016), הרי שגם לאור הלכת חקנזרי, לא ניתן לחייב את הנתבעת בתשלום זכויות אשר נוצרו לאחר סיום יחסי העבודה בין הצדדים ושלא הוחלו במפורש באופן רטרואקטיבי.

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, התביעה נגד הנתבעת נדחית בשל התיישנות בהגשתה, ובכל הנוגע לתביעה בסך של 52,099 ₪ בגין ההפרשות הפנסיונית, היא נדחית גם לגופה.
2. חרף התוצאה אליה הגעתי, נוכח העובדה שהתרשמתי שמצבה של התובעת אינו מן המשופרים, החלטתי שלא לחייבה בהוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.
3. על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא לצד המבקש לערער.

ניתן היום, י"ט ניסן תשפ"ב, (20 אפריל 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.