לפניי תביעה נגד נתבע 1 (להלן: "הנתבע") לפסיקת פיצויים בסך 140,000 ₪ לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.

בהתאם לתקנה 129(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט- 2018 , פסק הדין יכלול פירוט קצר של המחלוקות, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות, השאלות המשפטיות הטעונות הכרעה, ההכרעה ונימוקיה באופן תמציתי.

הצדדים, הרקע והפרסום נשוא התביעה

1. התובעת הציגה את עצמה כמשוררת מפורסמת וידועה, אשר מכונה בקרב אנשי הרוח "משוררת הגליל". לטענת התובעת, היא זכתה במספר פרסים ותעודות הוקרה. עוד ציינה התובעת, כי היא בעלת תארים אקדמיים מתקדמים וחברה פעילה במוסדות תרבות שונים.
2. הנתבע הציג את עצמו ככותב ספרים ומאמרים המתפרסמים בכל העולם, וחבר בוועדת ביקורת בהתאחדות הסופרים הערבים.
3. התובעת הגישה את תביעתה דנן נגד הנתבע ונגד נתבעת נוספת (נתבעת מס 2) בגין פרסומים שונים שלטענתה, הפיצו אודותיה ופגעו בשמה הטוב.
4. במסגרת הדיון שהתקיים בפני ביום 22/06/2021, הגיעו התובעת והנתבעת 2 בהמלצת בית המשפט להסדר דיוני, לפיו חתמה הנתבעת על הודעת הבהרה/התנצלות בנוסח מוסכם בשפה הערבית, וניתן פסק דין בסעד הכספי לאחר ששמעתי את סיכומי ב"כ הצדדים המלומדים, והטלתי על הנתבעת 2 פיצוי בסכום כולל של 7,500 ₪. מכאן, שנותרה להכרעתי התביעה נגד הנתבע 1.
5. ובחזרה לפרסום העיקרי נשוא התביעה, במהלך השנים 2018-2019 או בסמוך לכך, פורסם בעיתונות ובאתרים שונים מאמר בשפה הערבית שכתב הנתבע וכותרתו "באלוהיי בושה!!!" [בערבית: "والله عيب!!!"], ואשר בו נכתב בין היתר, כי לאחרונה פנה משורר ירדני לנתבע וביקש לתבוע משוררת מקומית שסיכמה עמו שיכתוב עבורה ספר שירה, אך לאחר שכתב עבורה את ספר השירה, היא לא שילמה לו את התמורה, כנראה לאחר שמצאה אחר, זול יותר.

וזהו המאמר במלואו שפורסם תחילה בחודש דצמבר 2018 בשפר הערבית בעיתון "שד'א אלכרמל" ובהמשך פורסם כאמור בעיתונות ובמדיה (להלן "הפרסום"):

"تواصل معي مؤخّرًا كاتبٌ أردنيٌّ طالبًا استشارة قانونيّة وصُعِقتُ حين وصلني موضوعها وإذ به يرغب بمقاضاة "شاعرة" محليّة تعاقدت معه على كتابة ديوان شعر بقلمِه وباسمها، قام بدوره على أتمّ وجه، حيث كتب القصائد وعرضها عليها، وبعد إقرارها إيّاها بعثت له بمقدّمة للديوان المنتَظَر بقلم أديب محليّ مرموق، قام بطباعته وما زال ينتظر وصولها إلى إربد لدفع الأتعاب واستلام نسخها من "ديوانها" ولكنّها "قدحَتْ له"! وحسب رأيه "يبدو أنّها وجدت بديلًا أرخص!".

تذكّرتُ منشورًا كتبه شاعر صديق على صفحته في أيّار الفائت جاء فيه: "تشطيب لبياعين الشعر بالدينار، وحدة من بلادنا فكّرت تصير شاعرة سافرت على الاردن عند المقاول الاردني واتفقت معه على ديوان شعر موزون ومقفّى، ودفعت له عربون 400 دينار، والمقاول بلّش يكتب لها ويطرّز اشعار وطبع الكتاب باسمها. لكنها نصّابة ما رجعت لعنده وظل الكتاب بوجهه، وبعده ينتظرها ترجع عنده وتدفع بقيّة الحساب حتى تصير شاعرة. الله يفضحك يا مقاول على اثيوبية"!

بعد التواصل المذكور شاركت بلقاء أدبيّ، وما زلت حينها تحت الصدمة، وعرضت الموضوع على الحضور، من باب الدعابة والفكاهة إلى حين بدء اللقاء، وفوجئت بأحد "أعمدة" المشهد الثقافي المحليّ يقول بزهوِّ الديك الروميّ: "وشو القصّة؟ أنا كتبت قصائد لأربع "شاعرات" محليّات، ونُشرت القصائد في دواوينهنّ، الأسماء محفوظة، بأسمائهن". سألته مستهجنًا:

" كيف لك أن تفعل فعلة كهذه؟"، فأجابني ببساطة وأريحيّة بأنّه فعلها تشجيعًا لهن!!

شتّان ما بين الكتابة الغيريّة والتشجيع أستاذي!

غوغلت في الأسبوع الفائت في الشبكة العنكبوتيّة فوجدت تاجرًا يبيع: "لكتابة المقالات والمسرحيات والنصوص التعبيريّة والتغريدات ونحو ذلك يُرجى التواصل على الخاصّ" وآخر يدلّل على "بضاعته": "كتابة وبيع كلمات ونصوص شعر (شعر مكوّن من 7 سطور 5$، 14 سطر 10$، 20 سطر 20$، من بعد ذلك كلّ 5 سطور ب5$"!!

ادّعاء شخص بكتابة ما كتبه آخر، انتحال النصّ لشخصه ومنح الانطباع بأنّه هو كاتبه يعتبر عمليّة سرقة، نصب واحتيال رغم الاتّفاق بين الطرفين! وهذه عمليّة غشّ وخداع وجريمة أخلاقيّة، ولا أتحدّث عن الوضعيّة القانونيّة أبدًا!

كتب طه حسين وتوفيق الحكيم معًا الرواية المسرحيّة "القصر المسحور"، وكذلك عبد الرحمن منيف وجبرا إبراهيم جبرا كتبا روايتهما المشتركة "عالم بلا خرائط"، وكتب الثنائيّ يوسف نبيل وزينب محمد رواية "في مقام العشق" ورواية "العالم على جسدي" وكان التوقيع مشتركًا، ولا عيب في ذلك لأن كلاهما تبنّيا المولود الذي اقترن باسميهما فجاء شرعيًّا! "تلك العتمة الباهرة" كتبها طاهر بن جلّون، وهي رواية تتحدّث عن معتقل "تزممارت"، تروي مأساة أحد السجناء الذين تورّطوا في انقلاب الصخيرات، وهو السجين عزيز بنبين، بعد خروجه من سجنه ذهب إلى طاهر بن جلّون وأدلى له بوجعه ومأساته، طالبًاً منه توثيق هذه الأحداث بقلمه، وبالفعل جسّدها بن جلّون بشكل لا يُصَدق. لم ينتحلها ولم يوقّع عليها عزيز باسمه! شتّان بين هذا وبين السرقة الأدبيّة!! وكذلك الأمر مع السياسيّين الذين يلجؤون لكاتب الظل (shadow writer) كي يكتب لهم سيرتهم، باسمهم، فيظهر على الكتاب اسميهما معًا! شتّان بين هذا وبين السرقة الأدبيّة!! ولكن، حين يبقى ذلك الكاتب الظلّي، الذي تلقّى "أجرًا"، بغضّ النظر عن نوعه، ماهيّته وقيمته، في العتمة ويقوم الآخر بنسب المولود لنفسه فهناك تكمن المأساة وتكون الصفقة محرّمة! نعم، كلّ شيء بثمن، ولكن، بغضّ النظر عن الثمن الذي يدفعه منتحل النصّ، ذكرًا أم أنثى، وكأنّه صاحبه، هذه عمليّة نصب واحتيال، أخلاقيًّا وأدبيًّا، تؤدي بأدبنا إلى منحدر لا مخرج منه، وتوهمه بنجوميّته المصطنَعة ليتباهى ويتفاخر بحلّة ليست له وليست بمقاسه على صفحات التواصل الاجتماعيّ التي صارت مربط خيلنا، وفي مهرجانات واحتفالات إشهار ذاك المولود "المتبنّى" الذي يفخر به بين خلّانه، وكلّي قناعة بأن ذنب "البائع" المتورّط بالجريمة أكبر بكثير من ذنب ذلك المنتحل "المسكين" مهما كان الثمن الذي تلقّاه لأنّه سخّر قلمه لغاية في نفس يعقوب وانتشى كالطاووس لرواج بضاعته الفاسدة!

كفى! كفانا كذبًا، نفاقًا وتجارة بالنصوص كي نرتقي ونرقى بأدبنا.

ليكن واضحًا: أؤيد عرض نصّ كلّ منّا على منقّح/منضّد/محرّر لغوي قبل النشر للتعلّم والإثراء والتمحيص، ولكن شتّان بين ذلك وذاك، انتحال نصٍ ليس لك – والله عيب!

(نُشرت المقالة في العدد الرابع، السنة الرابعة، كانون أول 2018، مجلّة شذى الكرمل، الإتّحاد القطريّ للأدباء الفلسطينيّين – الكرمل)".

1. וזהו תרגום הפרסום לשפה העברית כפי שנכתב בכתב התביעה ועליו לא חלק הנתבע במהלך המשפט (אם כי טען לעניין התרגום בסעיף 17 לכתב ההגנה):

"יצר איתי קשר לאחרונה סופר ירדני מבקש יעוץ משפטי, הוכיתי בתדהמה לאחר שקיבלתי נושא היעוץ, התכוון לתבוע "משוררת" מקומית סיכמה איתו שיכתוב לה אוסף שירה בעטו ובשמה, הוא מילא את תפקידו, הראה לה את השירים, לאחר שאישרה השירים שלחה לו המבוא של אוסף השירים שכתב סופר מקומי מפורסם, הדפיס אוסף השירים ועדיין ממתין לבוא המשוררת לשלם שכרו וקבלת עותקים מ"אוסף השירים" אבל היא הונתה אותו ולפי דבריו היא מצאה אלטרנטיבה זולה!".

נזכרתי במאמר שכתב משורר חבר בדף הפייסבוק שלו בחודש אייר שעבר "חיסול לסוחרי השירה בדינאר" בחורה מארצנו חשבה להיות משוררת נסעה לירדן לקבלן הירדני ופגשה אותו סיכמה אותו על אוסף שירים מוזון שילמה לו מקדמה 400 דינאר, הקבלן החל לכתוב ולשלוח השירים והדפיס אוסף השירים בשמה, אבל היא נוכלת, לא חזרה אליו, ואוסף השירים נשאר בפרצוף שלו, והוא עדיין ממתין שתגיע ותשלם היתרה בכדי שתהיה משוררת, אללה יגרום לך קבלן שתתיפס על חם עם אתיופית".

לאחר ההתקשרות השתתפתי במפגש ספרותי ומאז אני בהלם, הצגתי את הנושא בפני הקהל בשביל ההומור לפני תחילת המפגש, הופתעתי מאחד העמודים המרכזיים של הסצנה התרבותית אומר בגאווה- ומה הסיפור? אני כתבתי שירים לארבע משוררות מקומיות והשירים התפרסמו באוסף השירים שלהם, השמות שמורים, שאלתי אותו איך עשית זאת? השיב בפשטות שהוא מעודד אותן!!

הבדל רב בין שאחרים כותבים לבין העידוד והתמיכה אדוני!

נכנסתי בשבוע שעבר למרשתת ומצאתי סוחר שמוכר מאמרים וטקסטים ומחזות וכד' יש להתקשר לפרטי, ואחר שמוזיל המחיר לסחורה שלו "כתיבה ומכירת מלים וטקסטים שירה (שירה מורכבת מ 7 שורות 5 $, 14 שורות 10 $, 20 שורות 20 $ ואחר כך כל 5 שורות ב 5 $ !!

הטענה שאדם כותב שאחר כתב, התחזות לטקסט שאחר כתב נותן הרושם שהוא כתב נחשב לגניבה והונאה למרות ההסכם שבין הצדדים ! ופשע מוסרי ואיני מדבר על העמדה המשפטית בכלל!!

הכל במחיר בלי קשר למחיר שמשלם אותו המתחזה זכר או נקבה שהוא בעליו של הטקסט זו הונאה מוסרית וספרותית מובילה את הספרות למדרון ללא מוצא, תוך שהוא מדמיין לעצמו שהוא כוכב פיקטיבי, מתגאה ומתרברב בחליפה שאינה שלו ולא לפי מידתו במרשתת, ובטקס פרסום.

"המאומץ" בין חבריו ואני משוכנע שאשמת המוכר המעורב בפשע גדול ביותר מאשמת המתחזה "המסכן" שלא חשוב מה המחיר שקיבל כי כתב בעטו למטרה בנפשו של יעקב והתרברב כטווס להתפשטות סחורתו הרקובה!

די לשקר לצביעות ומסחר בטקסטים שנקום ונעלה בספרות שלנו.

שיהיה ברור: אני תומך בהצגת הטקסט בפני מתקן ספרותי, עורך ספרות, לפני הפרסום ללמוד, להעשרה, לבדיקה, אבל הבדל בין זה לזה, התחזות לטקסט לא שלך נשבע שזו בושה!!

1. למאמר הנ"ל נעשה ביום 15/01/2019 שיתוף בדף הפייסבוק של הנתבעת 2, בצירוף פוסט שבו כתבה [נספח ג' לכתב התביעה]:

ובתרגום לשפה העברית (לפי כתב התביעה):

"הסוחר והקונה גרועים מהזונות, הזונה סוחרת בגופה ושומרת על נשמתה, מי שעוסק במסחר בספרות עבר שלב הזנות, הספרות רוח והרוח אינה מיועדת למסחר. האסון הגדול זאת הנוכלת טוענת שהיא כותבת "ספרות" ילדים ומשווקת הסיפורים שלה בגני הילדים ובבתי הספר שלנו, ומשתתפת בטקסי ופסטיבלי הסופרים המתבגרים. והכי חשוב בעלה מגן על "כבוד" הגנבים והנוכלים ושוכב על האגו שלו באופן יומי ומאיים על כל מי שאומר אמת".

1. לפי כתב התביעה, הפוסט הנ"ל גרר שיח בדמות תגובות, בהן צוין מפורשות שמו של עו"ד שאדי סח, שהוא בעלה של התובעת ובא כוחה בהליך זה. כך, בין היתר נכתב ע"י הנתבעת 2 ואדם נוסף (מר עיד ג'בילי) שבינו לבין התובעת ובעלה התנהלו מספר הליכים משפטיים קודמים ובכלל זה תביעות לפי חוק איסור לשון הרע, כדלקמן:

"אני כתבתי על נושא זה לאחר שקיבלתי מכמה מקורות מהימנים לפני שפירסם עו"ד חסן עבאדי מאמר זה ולא פירסמתי את השם, תאריך הפרס ושם הפרס. המטרה הייתה להציג את הנושא ולמנוע הישנותו. פניתי במכתב למשרד לבדיקת הנושא, או אז בעלה עוה"ד פנה בתביעת לשון הרע נגדי לפני כחודשיים וטען כי התכוונתי לאשתו! הצרה הגדולה שהוא פנה אלי בשאלון וביקש ממני לדעת שמה. התיק בבית המשפט ורק שם העניין ייבחן".

הנתבעת 2 הגיבה כדלקמן: "מזל טוב מר עיד...שאדי אלסח עו"ד "עקרוני" מאוד "דמוקרטי" מאוד. הוא סבור שיש לו כל הזכות והסמכות והחופש להילחם באמת בשם האמת, ולהגן על כל מי שידועים בריקבון שלהם בשם פחד מאלוהים והעלאת מילת "האמת"...אל תדאג בסוף רק האמת תצא לאור...מה שחשוב מה עם התביעה שהגיש נגדך להגנה על אשתו?".

בתגובה לאותו פוסט כתב הנתבע לאחר שתוייג שמו על ידי אחר: "... התייחסתי לתופעה מבישה זאת במאמר שלי "אני נשבע בושה!!" בגיליון האחרון למגזין שדא אלכרמל, לאחר פרסום המאמר עשרות יצרו איתי קשר וכל אחד הרשימה שלו! המוזר, פנו אליי שלושה משוררים וטען כל אחד מהם ששירו מבשם אוסף שירה של משוררת שיצא לאחרונה, מסכים עם חברתי סנא להב במה שכתבה ומצרף את קולי לקולה".

1. משלא הצליחו הצדדים להגיע לכל הסכמה דיונית ו/או אחרת קבעתי את התיק לשמיעת ראיות ללא תצהירים. מטעם הצדדים העידו ונחקרו בעלי הדין בלבד. בהמשך הגישו שני הצדדים סיכומיהם בכתב, לצורך מתן פסק דין.

עיקר טענות הצדדים

1. בהערה מקדימה אציין, כי כל אחד מהצדדים ביקש לבנות נרטיב. התובעת ביקשה להוכיח שהיא משוררת מפורסמת ובעלת מוניטין רב, וכי הפרסום של הנתבע 1 והנתבעת 2, כמו גם פרסומים של אחרים, עשו לה עוול וגרמו לה נזק רב. התובעת ניסתה להציג את הנתבע באור שלילי, כאדם "לא ישר" תוך העלאת טענות אשר חרגו מהנדרש לצורך ליבון השאלה העומדת לדיון והמחלוקת בתביעה שלפני. הנתבע ניסה מצידו לטעון שאין ולא הייתה בינו לבין התובעת היכרות מוקדמת כלשהי כאדם וכמשוררת וכי מעולם לא התכוון לפגוע בה באופן אישי, אם כי כתב על תופעה כללית ופסולה של רכישת ספרי שירה, כפי שהוא כותב בנושאים שונים אשר יש לציבור עניין בהם. וליתר פירוט;

1. התובעת טענה כי אמנם שמה לא הוזכר בפרסום נשוא התביעה, אך הוא כוון אליה וסימנים רבים מעידים על כך. סימנים אלה כוללים, לטענתה: נתונים שקשורים אליה אשר ידועים ברבים; ה"פוסט" שפרסמה הנתבעת 2 בדף הפייסבוק שלה והתגובות ביחס אליו, לרבות תגובתו של הנתבע.
2. התובעת טענה כי הפרסום הנ"ל מהווה לשון הרע כמשמעות מונח זה בחוק איסור לשון הרע. לטענתה, יש בפרסום כדי להציג את התובעת באור שלילי ולהעלות לגביה חשדות להתנהלות לא ראויה. נטען כי הפרסום נעשה מתוך כוונה וזדון לפגוע בתובעת, בתדמיתה החיובית ובמשלוח ידה. נטען עוד, כי מדובר בפרסום שקרי ובוצע בחוסר תום לב.
3. עוד נטען כי התובעת זכאית לפיצוי בסך 140,000 ₪ בגין הפרסום נשוא התביעה מכל אחד משני הנתבעים, ומכאן סכום התביעה המקורי ע"ס 280,000 ₪. כן ביקשה התובעת צו עשה המורה לנתבע להסיר את הפרסום. ביחס לסעד זה, אציין כי במהלך המשפט התברר כי הנתבעת 2 הסירה את הפוסט שכתבה (וגרר כאמור תגובות רבות). על כן ובהעדר התייחסות מפורשת לסעד זה בסיכומי התובעת, נראה כי הסעד נזנח ו/או הפך לתיאורטי כך שפסק דין זה יתמקד בסעד הכספי בלבד, ככל שייקבע כי הפרסום של הנתבע מהווה לשון הרע.
4. הנתבע טען כי עסקינן בתביעה חסרת כל בסיס, אשר הוגשה בחוסר ניקיון כפיים ותוך ניצול לרעה של הליכי משפט במטרה להוציא כספים בדרך לא דרך מהנתבע.
5. לטענת הנתבע, בעת כתיבת המאמר ו/או פרסומו, לא הייתה בינו לבין התובעת היכרות מוקדמת, ולא התכוון אליה וכי אין לתובעת כל קשר לתופעת "רכישת השירים" שתוארה באותו פרסום. בהקשר זה נטען שהנתבע התייחס באותו פרסום ל"תופעה נבזית" במנותק וללא קשר לתובעת, ומתוך דאגה לטובת הציבור והספרות המקומית הערבית. עוד נטען, שאין לנתבע כל קשר לסכסוך בין התובעת ובעלה לבין הנתבעת 2 ולמר עיד ג'בילי. נטען כי הנתבע נחשף לראשונה לפוסט של הנתבעת 2 בעקבות תיוגו ע"י אחר (בשם עבד אגבאריה), כך שהפרסום לא הופץ על ידי הנתבע וכי אין לו כל שליטה על פרסומים שנעשו ע"י אחרים.
6. עוד טען הנתבע, כי דבריו שפורסמו אינם בגדר לשון הרע וכי לא הייתה לנתבע כל כוונה לפגוע או להזיק לתובעת. נטען, שטענותיה של התובעת בעניין זה לא הוכחו ולא נתמכו בראיות כלשהן, ואין כל בסיס לטענה כי לנתבע היה אינטרס אישי בפרסום.
7. לחילופין, נטען שעומדת לנתבע הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע של "אמת הפרסום". בנוסף, נטען שהפרסום נכתב בתום לב והוא מהווה הבעת דעה לגיטימית תוך אמונה באמיתות תוכן הדברים, ומשכך עומדת לנתבע הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע (סעיפים 15(1) ו- 15(6).

העדויות מטעם בעלי הדין

1. הגם שההכרעה בתיק מסוג זה הינה משפטית בעיקרה, אתייחס לעדויותיהם של בעלי הדין שהיו העדים היחידים בהליך שלפני.

עדות התובעת

1. התובעת מסרה בעדותה שעל אף שהשם שלה לא צוין מפורשות בפרסום נשוא ההליך, הנתבע התכוון אליה. הנתבעת העידה אודות הסימנים המלמדים על כך כי מדובר בפרסום שמתייחס אליה, כדלקמן:

"אני מורה בבית ספר. בעלת ואר שלישי, למדתי בירדן, למדתי באוניברסיטת ירמוק שהיא בעיר ארבד והתחלתי ללמוד לפני הכתבה בכמה חודשים, והוא בתוך הכתבה כתב משורר מאירביד שכותב לי את השירים שלי...ידוע לכולם שיש לי המון פרסים מהארץ וגם מירדן, ידוע לכולם שכל שנה אני מופיעה מספר פעמים בירדן...אז כולם יודעים שרק מיסא [התובעת] קשורה בירדן.." (שורות 27-33, בעמ' 12 לפרוטוקול).

בהקשר זה הוסיפה התובעת:

"אחרי כמה ימים מפרסום הכתבה התקשרה אליי חברה בשם אחלאם בהנאסי...שאלתי אותה מי חסן עבאדי בחיים שלי לא שמעתי את השם שלו והתחלתי לחפש...וקראתי על מה שהוא כתב, הוא כתב על משורר מירדן מירמוק ובאירביד, ואני לומדת עכשיו באירביד, וחודשים מספר לפני כן כתב אחר בשם עיד ג'ביילי על משורר מירדן ואמר שהוא לא מתכוון אליי...אבל אני הוכחתי כי הוא מתכוון אליי ותבעתי אותו...וידעתי שהנתבע הוא חברו של עיד ג'ביילי". (שורות 4-13, בעמ' 13 לפרוטוקול).

ובהמשך עדותה ציינה התובעת:

"עשו למאמר שיתופים רבים, הנתבעת הנוספת עשתה בזמנו שיתוף למאמר והיא כתבה למעלה והכי חשוב שבעלה יגן על רמאים ונוכלים...ומר עיד כתב תגובה על הפוסט של הנתבעת הנוספת, אני זה הראשון שכתבתי עליה על המשוררת הזאת, והוא אף כתב כי אז בעלה עוה"ד תבע אותי. חסן עבאדי ראה את הפרסום וכתב אני מסכים עם החברה שלי בכל מילה ומילה...הוא היה יכול להגיד לאגבריה זאת לא המשוררת שאתם מתכוונים אליה, אבל הוא כתב שהוא מסכים עם כל מה שהיא כתבה ולא הסתייג מדברים אלה. בכל בתי המשפט היה עיד ג'ביילי מושך את הפוסט ומראה לשופט ואומר לו תסתכל מה כתב חסן עבאדי למה עדיין לא תבעה אותו" (שורות 17-22, 32- 35, 1 בעמ' 13- 14 לפרוטוקול).

לשאלה אודות הנזקים שנגרמו לה בעקבות הפרסום, מסרה התובעת כי "מזה שלוש שנים ועד היום לא הרגשתי שהשם שלי נקי" (שורות 4-5, בעמ' 14 לפרוטוקול).

במסגרת החקירה הנגדית מסרה התובעת כי נחשפה לראשונה לפרסום בימים הראשונים של חודש ינואר 2019, כשראתה אותו בדף הפייסבוק של הנתבע (שורות 25- 26, 28-29, בעמ' 14 לפרוטוקול). התובעת הוסיפה כי בהמשך היא ראתה את השיתופים שנעשו למאמר, וכן קראה בכל האתרים שפורסם בהם ובעיתונות הכתובה (שורות 1- 3; בעמ' 15 לפרוטוקול).

בהמשך חקירתה הנגדית חזרה התובעת על גרסתה שעל אף ששמה לא צוין מפורשות במסגרת הפרסום, הנתבע התכוון אליה. התובעת ציינה כי: "בתוך הפוסט עצמו לא כתוב, אבל בתגובות כתוב שם של בעלי ובכל מקרה, יש הרבה סימנים שמלמדים כי מדובר בפרסום שמתייחס אליי". (שורות 34- 37, בעמ' 16 לפרוטוקול) .

התובעת העידה שבעקבות הפרסום, פנו אליה מספר אנשים וביררו אודותיה, וכך היא טענה:

"ש. אזי האדם היחידי שאמר לך את הדברים ביחס לכתבה לפני שקראת אותה זה בחורה שקוראים לה אחלאם בהאנסי?

ת. אחרי כמה ימים וגם פואד נקארה, הוא זה שאמר לי שהוא פגש את התובע בגלל שהוא שאל אותו האם אתה מתכוון למאיסה כמו שכולם מדברים הוא ענה שכן". (שורות 12- 15, בעמ' 17 לפרוטוקול).

עדות הנתבע

1. במסגרת עדותו הראשית התייחס הנתבע לפרסום נשוא ההליך ולקשר בינו לבין התובעת, כדלקמן:

"את התובעת הכרתי מרחוק, ולראשונה שמעתי את השם שלה בקשר לספרות ובקשר לבעלה כשקיבלתי מכתב התראה מבעלה. לפני כן לא שמעתי את השם שלה, אף אחד לא פנה אליי לפני מכתב ההתראה מבעלה מיד לאחר פרסום הכתבה. בקשר לכתבה, אני הייתי בירדן, והייתי מרצה ראשי ביריד הספר. אחרי שהסתיימה ההרצאה שלי, מישהו לוקח אותי הצידה ואמר לי אתה מערביי 48' והבנתי כשהציגו אותך שאתה גם עו"ד, הוא אמר שהוא רוצה לתבוע משוררת מהארץ שקנתה ממנו ספר שירים ולא שילמה. אני לא שאלתי על השם כי יצר הסקרנות לא קיימת אצלי. ישר אמרתי לו שיתבייש לו, אמרתי לו שאין לו עילת תביעה, כי הוא אשם יותר ממנה, איך הוא מוכר את היצירה שלו...לא עניין אותי השם שלו עניינה אותי התופעה...הכותרת של המאמר מתייחס יותר למוכר היצירה שלו ולא הקונה את היצירה וזה מוסבר בכתבה...ומאז אותה שיחה איתו החלטתי לכתוב את המאמר הזה וזה בסדרת מאמרים שכן עיקר המאמרים הן על תופעה מעין זו". (שורות 10-31, בעמ' 18 לפרוטוקול).

בעדותו הכחיש הנתבע שהפרסום מתייחסת לתובעת, בציינו: "חס וחלילה, הכתבה לא מתייחסת לתובעת. ועד לרגע זה אני לא יודע למי כתב המשורר הירדני, הם ביקשו שאני אייצג אותם בתביעות נגד משוררים מקומיים שמכרו את השירים שלהם ולא קיבלו כסף. אין לי מושג איך שורבב השם שלה, אף אחד לא שאל אותי למי הכוונה, כי כשאני כותב על תופעה זה לא לשם הרכילות" (שורות 34 -37, בעמ' 18 לפרוטוקול).

באשר לשיתופים שנעשו לפרסום בפייסבוק, העיד הנתבע: "אני לא חסיד של פייסבוק. אני לא נכנס לדפים של אנשים להסתכל. אבל כל אדם שמשתף כתבה שלי, גם אם הוא לא חבר שלי, והרוב לא חברים שלי, אלא רק בפייסבוק, אז מתוך כבוד אני עושה לו לייק ואני כאות תודה. אני לא מתייחס לתיוג השם שלי בתגובות. כשמפרסמים כתבה שלי אני גאה בשיתוף ויש מאמרים שלי שזכו לפחות ב- 1,200 שיתופים ואני גאה בזה שהם משתפים, מי שמשתף אני שם לו לייק או תודה" (שורות 2-6, בעמ' 19 לפרוטוקול).

בחקירתו הנגדית העיד הנתבע ביחס לתגובתו לפוסט שפרסמה הנתבעת 2 וציין : "אם היה מוזכר שם כלשהו לא הייתי מתייחס כלל. אני בתגובה שלי דיברתי על תופעה" (שורות 20-22 בעמ' 19 לפרוטוקול).

לכל אורך חקירתו הנגדית, הקפיד הנתבע לציין כי לא הייתה כל היכרות מוקדמת בינו לבין התובעת, וכי בתגובתו לפוסט של הנתבעת 2 לא התכוון לתובעת ו/או לבעלה:

"עד לקבלת מכתב ההתראה מב"כ התובעת לא ידעתי על השם שלה, ולא ידעתי שבעלה עו"ד. מה שהיא כתבה לא כתוב שבעלה עו"ד...אני שומע את הפוסט שמקריא ביהמ"ש וכתבה הנתבעת הנוספת ואני אומר שלא ידעתי בשום פנים ואופן שהיא מתייחסת לתובעת ולבעלה...אני למעשה התכוונתי להסכמתי לדברים שפורסמו, לעצם התופעה של מכירת יצירות ולא פרטנית לאדם כזה או אחר. אבל כתופעות אני כאיש ספרות וחברה, אותי זה מקומם, אני בעד להביע דעה". (שורות 24-33, בעמ' 19 לפרוטוקול).

עוד מסר הנתבע בעדותו, כי לא הייתה היכרות בינו לבין הנתבעת 2 עובר להליך זה, וכי ידע אודות הפרסום שעשתה בעקבות תיוגו ע"י מר עבד אגברייה (שורות 21-31, בעמ' 20 לפרוטוקול).

עוד ציין הנתבע כי אין בינו לבין מר עיד גב'ילי יחסי חברות (שורות 23-29, בעמ' 21 לפרוטוקול).

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, שמעתי את העדים בקשב רב והתרשמתי מהם באופן ישיר, ולאחר ששקלתי את טיעוני ב"כ הצדדים בכתב ובעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של התביעה להתקבל באופן חלקי. להלן נימוקיי.
2. ענייננו בהליך זה בקביעת גבולות חופש הביטוי, כאשר כנגדו עומד ערך ההגנה על כבוד האדם כפרט, וזכותו להגנה על שמו הטוב.
3. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בשלוש שאלות עיקריות אלה:
4. האם יש בפרסום של הנתבע משום פרסום לשון הרע ביחס לתובעת, כאשר יש להכריע בשאלת "זיהוי" התובעת בפרסום;
5. אם יקבע שכך הוא הדבר - האם עומדות לנתבע הגנות כלשהן מפני תביעה בעילת לשון הרע;
6. אם יקבע שלא - מהו הסעד לו זכאית התובעת בעקבות הפרסום;

להלן אדון בשאלות אלו לפי סדרן.

חופש הביטוי ולשון הרע - המסגרת הנורמטיבית

1. בית משפט העליון עמד פעמים רבות על כך שחוק איסור לשון הרע משקף איזון בין זכות היסוד לשם טוב, מזה, לבין זכות היסוד לחופש ביטוי, מזה. שתי זכויות יסוד אלה, נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם. ואכן, שתי זכויות היסוד האלה - חופש הביטוי והזכות לשם טוב - שתיהן ענפים בעץ אחד - כבוד האדם. רק בשמירה על חופש הביטוי ניתן להביא לידי הגשמתו העצמית של האדם המתבטא ושל האדם השומע. אולם, פגיעה בשמו הטוב של אדם עשויה להציב מכשולים על דרכה של ההגשמה העצמית. מכאן הקביעה, כי 'השם הטוב וחופש הביטוי נגזרים מאותה זכות 'אם' עצמה - מכבוד האדם' (להרחבה ראו: רע"א 10520/03 איתמר בן גביר נ' אמנון דנקנר (12.11.2006) והאסמכתאות המצוטטות שם).
2. חופש הביטוי הוא מן הזכויות הנעלות שבזכויות האדם, אשר הוכר בהלכה הפסוקה עוד מקדמת דנא, אף שלא נכלל במפורש בגדר זכויות האדם שנמנו בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הוא מבטא את החשיבות שבמיצוי זכותו של האדם לאוטונומיה אישית ולביטוי עצמי. הוא חיוני להבטחת תקינותו של ההליך הדמוקרטי, הבנוי על הבעת הרצון והדעה החופשית של כל אדם; הוא מהווה יסוד רעיוני ומעשי לשלטון הנבחר בבחירות חופשיות, בהליך שעיקרו חופש דעה ובחירה. חרף חשיבותו הרבה של חופש הביטוי בחייו של הפרט ובחייה של החברה, היקפו של חופש זה אינו בלתי מוגבל. גבולותיו נקבעים כפרי איזון בינו לבין זכויות אדם מוכרות אחרות של הפרט, ובינו לבין אינטרסים ציבוריים חשובים אחרים, העשויים לעמוד מנגד. נוכח התמודדות אפשרית זו, תחום התפרשותו של חופש הביטוי אינו אחיד, והיקפו עשוי להשתנות מענין לענין בהתאם לטיב ולמשקל הזכות או הערך שכנגדו הוא מתמודד (ראו: ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (04.08.2008). להלן: "עניין נודלמן")).
3. הצורך להבטיח כללים בסיסיים של חופש הביטוי ולהציב גבולות בעת פגיעה בשמו הטוב של האדם, בא לידי ביטוי בשורה ארוכה של כללים, חסיניות והגנות בחוק אישור לשון הרע, שנועדו להתמודד עם סיטואציות שונות בתחרות שבין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב.
4. החוק מגדיר כי פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית בנזיקין, בפרסום לאדם אחד או יותר, שיכולה לזכות את האדם הנפגע בפיצויים, ולעתים אף להיחשב כעבירה פלילית, בפרסום בכוונה לפגוע, לשני בני-אדם או יותר, שעונשה עד שנת מאסר (להרחבה ראו: תא"מ (עכו) 7224-10-18 דניאל זכאי נ' אבירם אדרי (01.12.2019)).
5. בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, קיימים שני יסודות מצטברים הנדרשים לגיבוש עוולת לשון הרע, והם: עשיית פרסום, והיותו של הפרסום בעל פוטנציאל פגיעה בשמו ובכבודו של האדם.
6. פרסום, לעניין לשון הרע יכול להיות בעל פה או בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר. מדובר ברשימה פתוחה ורחבה בכדי לכלול פרסום בכל צורה שהיא, ובהתאמה לכך, גם בטכנולוגית המחשבים ובפלטפורמת שנות כגון: וואטסאפ, פייסבוק וכדו'. משכך, הפרסום נשוא התביעה עונה על הגדרת "פרסום" בהתאם לסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.
7. לשון הרע, לפי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, היא דבר שפסרומו עלול:

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

בית המשפט העליון נדרש לפרשנות החלופות הנ"ל בע"א 1104/00 אפל נ' נ. חסון (10.01.2002) וקבע: "הגדרה בסעיף 1 הנ"ל מורכבת אפוא מארבע חלופות: החלופה הראשונה היא מעין חלופת^-סל רחבת היקף. יש בה כדי לתאר את מהותה של לשון הרע כפרסום העלול לפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני אחרים ולפגום בהערכתו בעיני הבריות... שלוש החלופות הנותרות מהוות מקרים קונקרטיים יותר של לשון הרע. בכל ארבע החלופות אין הכרח להוכיח קיומו של נזק, ועל כך מצביע הביטוי "עלול". ודוק, ההגדרה בסעיף 1 לחוק אינה מתנה קיומה של לשון הרע באי^-אמיתות הפרסום. לפיכך עשוי פרסום להיות אמת, ובכל זאת להיחשב לשון הרע (אם כי לא תוטל בגינו אחריות, אם תוכח אחת מן ההגנות הקבועות בחוק)".

1. יוצא אפוא, כי לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לפגוע בנכס היקר ביותר לאדם - שמו הטוב וכבודו כאדם בעיני עצמו ובעיני זולתו. היא ביטוי העלול להכתים את אישיותו בעיני הזולת, ולפגוע בביטחונו הפנימי גם כלפי עצמו. היא דבר העלול להרוס במחי יד, וכהרף עין, שם טוב שנבנה ועוצב במשך שנים רבות באופן שלא ניתן להחזירו לקדמותו, וכל פיצוי כספי לא ייטיב באופן אמיתי את הנזק שנגרם. פגיעתה של הדיבה רעה לא רק כלפי מושא לשון הרע עצמו, אלא גם כלפי סביבתו הקרובה - משפחתו, ילדיו וידידיו. היא עלולה לפגוע קשות בנפש האדם, וכן בעיסוקו ובמעמדו החברתי והכלכלי. היא עלולה לפגוע פגיעה ללא תקנה בטעם חייו ובאיכות חייו (להרחבה ראו עניין נודלמן לעיל).
2. יצויין, כי סעיף 3 לחוק משלים את הוראת סעיף 1 וקובע כי: "אין נפקא מינה אם לשון הרע הובעה במישרין ובשלמות, או אם היא והתייחסותה לאדם הטוען שנפגע בה משתמעות מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או מקצתן מזה ומקצתן מזה". על-פי סעיף זה ההתייחסות לנפגע אינה חייבת להילמד במישרין מן הפרסום, אלא היא יכולה להשתמע ממנו או מנסיבות חיצוניות או משילוב של הדברים.
3. בע"א 8345/08 עופר בן נתן נ' מוחמד בכרי (27.07.2011) קבע כב' השופט דנציגר כי שילוב הוראות סעיפים 1 ו- 3 לחוק מלמד על אימוץ אחד מן התנאים להוכחת קיומה של עילת תביעה בגין פרסום לשון הרע ולפיו על מנת שתקום עילה לנקיטת הליך בגין הוצאת לשון הרע יש להראות כי זו התייחסה ליחיד או ליחידים מסוימים וכאשר ההליך ננקט על ידי הנפגע עליו להראות כי הדברים מתייחסים אליו.

יפים לעניין זה דבריו הבאים של כב' השופט דנציגר: "דרישת הזיהוי מהווה איזון בין הזכות לשם טוב לחופש הביטוי. השם הטוב הוא נכסו של הפרט, הוא כבודו והוא מעמדו בחברה. ככל שנאמרים דברים או מתפרסמים דברים ברבים אך האדם הסביר לא קושר בין דברים אלו לבין הפרט הספציפי - אין פגיעה בשם הטוב של הפרט".

ובהמשך: " דרישת הזיהוי הינה דרישה מהותית ולא טכנית. השאלה אינה האם שמו של אדם צויין באופן מפורש בדברים שפורסמו. כפי שנקבע בסעיף 3 לחוק, דרישת הזיהוי תמולא באותם המקרים בהם מיוחסים דברים שפורסמו לפרט הטוען לפגיעה באופן משתמע מן הפרסום או כתוצאה מנסיבות חיצוניות או משילובם של הפרסום והנסיבות החיצוניות. כך למשל, במקרים בהם לא נזכר שמו של אדם בדברים שפורסמו אך נזכרים או מוצגים פרטים המביאים לזיהויו בידי הסביבה הקרובה לו או אף בידי סביבה רחבה יותר - יכול שיימצא המפרסם (או יתר האחראים לפרסום) חייב בגין הוצאת לשון הרע, ובלבד שהמדובר בנתונים שהם בידיעתם הרגילה של אלו ששמעו את הדברים או קראו אותם".

ובהמשך: " הבחינה המהותית של זיהוי הפרט מתיישבת היטב עם אופייה של הזכות לשם טוב. זכות זו נוגעת להערכת האדם על ידי סביבתו הקרובה והרחוקה. היא אינה מגינה על רגשותיו של הפרט לכשעצמן. משכך, מתחייבת המסקנה כי בכל מקרה ומקרה יש לבחון האם הערכת הסביבה כלפי הפרט עלולה הייתה להשתנות כתוצאה מן הפרסום. ככל שהדברים נוגעים לדרישת הזיהוי, מתבטא הדבר בבחינה, על פי מדד אובייקטיבי, האם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומזהה אותם כמי שהתייחסו אליו. בהעדר זיהוי של הפרט וייחוס הדברים אליו - לא עלולה להיגרם פגיעה בשמו הטוב אף אם הוא עצמו חש שרגשותיו נפגעו ".

1. ודוק, אין צורך להוכיח פגיעה בפועל בפרט מושא הפרסום ודי בכך כי הפרסום "עלול" להביא לפגיעה בו. אין גם כל חשיבות לשאלה האם המפרסם התכוון או אפילו היה מודע לכך שהפרסום עלול לפגוע בנפגע או לשאלה האם הפרסום נתפס כפוגע בעיני הנפגע (ראו והשוו: ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לשכת סוכני ביטוח בישראל (30.04.2017)).
2. עם זאת, כדי להקים עילה על פי החוק יש לבחון האם התקיימה דרישת הזיהוי. דרישה זו נבחנת במבחן אובייקטיבי - האם האדם הסביר היה קושר בין הדברים לבין הפרט ומזהה אותם כמי שהתייחסו אליו ומה השפעתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות (ראו: ע"א 698/77‏ ‏ועד עדת הספרדית בירושלים אגודה עותומנית רשומה, ואח' נ' יעקב ארנון, ואח'‏, פ''ד לב(2) 183 (1978)).
3. בפסיקה נקבע, כי "האדם הסביר" נגזר מתחום הקרוב לסביבתו של התובע ואין המדובר באדם סביר הנושא את "הגנים" של כלל הציבור. הבחינה היא של כל מקרה לפי נסיבותיו. כאשר עסקינן בייחוס של זהות האדם אל הפרסום ניתן להתייחס לחוג אנשים מצומצם יותר הקרוב אל הנפגע. לחוג הקרוב לנפגע יכולת ופוטנציאל גבוהים יותר לזהות את הנפגע (ראו לעניין זה: ע"א (מחוזי י"ם) 6437/99 חגי סיטון נ. רשות השידור (03.06.2001)). כמו כן, די אם הפרסום "עלול" להתפרש כמתייחס לתובע ואין צורך להוכיח שהאדם הסביר יהיה בטוח שהפרסום מתייחס דווקא אליו.
4. בית המשפט הוא הבוחן אפוא את שאלת לשון הרע, מבעד למשקפי הקורא הסביר. עם זאת, כאשר פרסום אחד ניתן להבנה בדרכים שונות על-ידי אנשים סבירים שונים, באופן שאדם עלול להיפגע ממנו גם כאשר רק חלק מהציבור - ואפילו חלק קטן - יבין את הפרסום בדרך הפוגעת בו, יכול הפרסום להתפרש בדרך בה יובן על-ידי חלק מהציבור ואין הכרח להבנתו על-ידי הציבור בכללותו.

השלבים לניתוח לשון הרע ותוצאותיה:

1. ברע"א 751/10 פלוני נ' אילנה דיין-אורבך (08.02.2012) התווה כב' השופט י' עמית את "תרשים הזרימה" בתביעת לשון הרע כדלקמן: "בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה על פי סעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית, עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות, דין התביעה להדחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפרסום ועניין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 או מהגנת סעיף 15, או אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים". יחד עם זאת, הוסיף והבהיר השופט עמית: "בחינת כל אחד מהשלבים לא נעשית באופן "סטרילי" במנותק מהשלבים האחרים. יש יחסי גומלין בין השלבים השונים, והקו התוחם ביניהם איננו חד כפי שעשוי להשתמע. כך, לדוגמה, עוצמת הביטוי הפוגע, עשויה להשליך על העניין הציבורי במסגרת הגנת אמת דיברתי בסעיף 14 לחוק או בבחינת תום-הלב במסגרת סעיף 15 לחוק... בהשאלה מתחומי משפט אחרים, ניתן לומר כי יש "מקבילית כוחות" בין השלבים השונים - ככל שהביטוי או הפרסום הפוגע הוא עוצמתי יותר, כך יידרש יותר בשלב ההגנות הקבועות בסעיפים 14-15 לחוק, ולהיפך".

מן הכלל אל הפרט

1. יישום הכללים הנ"ל ושלבי הבדיקה שנקבעו בפסיקתו של בית המשפט העליון, מלמד שאין מחלוקת בדבר קיום יסוד ה"פרסום" הנדרש על מנת שלשון הרע תהווה עילה לתביעה אזרחית, שכן אין חולק כי הנתבע פרסם את המאמר לכל הפחות בעיתון שדא אלכרמל ובהמשך פורסם המאמר באתרים מקומיים, במדיה ובעיתונות, ואף נעשה לו שיתוף בדף הפייסבוק של נתבעת 2.
2. קשה עוד לחלוק על כך ששלל אמירותיו של הנתבע במאמר שכתב ובהמשך בתגובתו לפוסט שפרסמה הנתבעת 2 בדף הפייסבוק שלה ואשר הסכים לדברים שכתבה הנתבעת 2 באותו פוסט, טומנות בחובן יסודות של לשון הרע. הנתבע מייחס תכונות ומעשים העומדים בסתירה עמוקה ביותר לאיכויות המקצועיות והאישיות הנדרשות לסופר או משורר. באמירות אלו יש כדי לבזותו ולהשפיל, שכן, פרסום המייחס ליוצר כלשהו ניכוס יצירות שאינן שלו תוך הצגתן כשלו- הוא פרסום מכפיש ופוגע פגיעה כפולה ומוכפלת באדם אליו מיוחסים הדברים. הפרסום נשוא התביעה מייחס חוסר יושר והצגת מצגים כוזבים ושקריים, לפיהם אותו אדם הוא בעל היצירה או החיבור מקום שאין כך מצב הדברים. זאת ועוד, הפרסום מטיל ספק בכישוריו של אותו יוצר ומעמידו באור שלילי כמי שאינו מסוגל לכתוב חיבור בכישוריו שלו, אלא נדרש לרכוש יצירות של אחרים ולנכסן לעצמו. (ראה לעניין זה: ע"א (מחוזי חי') 6911-03-21 עיד ג'בילי נ' מיסא סח (19.07.2021)).
3. הקושי בקביעה כי פורסמה לשון הרע במקרה דנן נוגע לשאלת הזיהוי: שמה של התובעת לא אוזכר במאמר כלל. על כן נשאלת השאלה, האם ניתן לזהות את התובעת כנושא המאמר? קרי- האם הוכח כי האמור בפרסום מיוחס לתובעת.
4. בענייננו, לאחר ששקלתי מכלול הראיות בפני בראי הדין הרלבנטי הנני סבור כי בענייננו התקיימה דרישת הזיהוי. על אף ששמה של התובעת אינו מופיע בפרסום, הוכח כי בפועל זוהתה התובעת כמי שהדברים האמורים בפרסום מתייחסים אליה.
5. ודוק, בניגוד לנטען על ידי הנתבע, הפרסום אינו מנוסח כאל התייחסות לסוגיה כללית מנותקת זיקה מאדם ספציפי. מלשון הפרסום ברור כי ניתן להבין שהוא מתייחס לאישה שנמנית על קבוצת "המשוררות". הגם, שבצירוף נתונים וראיות נוספות לפרסום, הדבר מוליך למסקנה כי במבחן האובייקטיבי, ניתן לזהות את הפרסום נשוא ההליך כמתייחס לתובעת.
6. כאמור, הפרסום עצמו לא עמד בדד ועורר גלים והדים נוספים, אשר מציירים את זהותה של התובעת כמי שהיא מושא הפרסום: הפוסט של הנתבעת 2 והדיון שהתפתח בעקבותיו בדף הפייסבוק שלה תומכים במסקנה זו.
7. כמפורט לעיל, ביום 15.01.2019, פרסמה הנתבעת 2 בדף הפייסבוק שלה פוסט שבו ציינה דברים בוטים שתמציתם, כי רכישת יצירות תרבות וניכוסם לרוכש, חמורה יותר מזנות. היא גם התייחסה לכך שזוגה של אותה "נוכלת" (לשון הכותבת), מגן על גנבים ונוכלים ומאיים על כל מי שמבקש לומר "מילה של אמת". דברים אלו נכתבו לאחר שהנתבעת 2, שיתפה את הפרסום נשוא ההליך. בעקבות הפרסום של הנתבעת 2, התפתח דיון בדף הפייסבוק שלה, שבמסגרתו צוין באחת התגובות את שמו המפורש של בעלה של התובעת.
8. בתגובה לאותו פוסט כתב הנתבע, בין היתר, כי הוא מסכים עם הנתבעת 2 במה שכתבה ומצרף את קולו לקולה.
9. מהאמור עולה, כי על אף שלא צוין שמה של התובעת מפורשות בפרסום, הרי בהמשך פורסם שמו של בעלה על ידי הנתבעת 2 תוך שיתוף המאמר נשוא ההליך. כך שמתקיימת דרישת הזיהוי.
10. במכלול הנסיבות האמורות, הנתבע אמנם פרסם מאמר מבלי לציין בפרסום את שמה המפורש של התובעת, אולם בצירוף פרסומים נוספים שבוצעו בעקבותיו, הובילו אותי למסקנה כי לפי המבחן האובייקטיבי של האדם הסביר ניתן לזהות את הפרסום המכפיש כמתייחס לתובעת.
11. די בכך בכדי לעמוד בדרישת הפרסום ולקבוע כי הנתבע פרסם לשון הרע על התובעת.
12. כעת אעבור לשאלה – האם עומדות לנתבע ההגנות שבחוק .

הגנת "אמת דיברתי"

1. סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע קובע כי, "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
2. שאלת אמיתות הפרסום היא שאלה עובדתית, שנבחנת על ידי התאמת תוכן הפרסום למציאות העובדתית-אובייקטיבית באמצעות הבאת ראיות (ע"א 10281/03 אריה קורן נ' עמינדב ארגוב (12.12.2006)). בנוסף, על מנת לחסות תחת הגנה זו יש להוכיח תועלת ציבורית בעצם הפרסום. הנטל להוכחת הגנה זו, על שני רכיביה, מוטל על הנתבע (ע"א 9462/04 בן ציון מורדוב נ' ידיעות אחרונות (8.12.2005)). בענייננו, הנתבע לא עמד בנטל זה.
3. גם אם אצא מתוך הנחה כי קיים עניין ציבורי בפרסום המכפיש, הרי קיום אינטרס ציבורי, הוא כשלעצמו לא מהווה הגנה. ככל שכוונת הנתבע היא ליהנות מההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק, כדי שתקום הגנה זו, על הנתבע להוכיח כי תוכן הפרסום הוא אמת.
4. הנתבע לא הניח ראיה כלשהי לכך שאכן התובעת פנתה למשורר ירדני וסיכמה עמו שיכתוב עבורה ספר שירה, אך לאחר שכתב עבורה את הספר, היא לא שילמה לו את התמורה, כנטען בפרסום הנתבע. הנתבע לא זימן למתן עדות את אותו משורר אשר סיפר לו על תופעת מכירת ו/או גניבת יצירות.
5. אשר על כן, לא עומדת לנתבע ההגנה שקבועה בסעיף 14 לחוק.

הגנת "תום הלב"

1. סעיף 15 לחוק איסור לשון הרע קובע כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;

(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".

1. לטענת הנתבע, הפרסום חוסה תחת הגנת תום הלב על פי הסעיפים שצוטטו דלעיל, שהמשותף להם הוא קיומו של תום לב בפרסום. הגנה זו עשויה לעמוד לנתבע גם במקרים בהם הפרסום אינו אמת, ובלבד שהפרסום היה מידתי ולא חרג מגבולות הסבירות.
2. במקרה דנן, הנתבע כלל לא הוכיח באילו אמצעי זהירות נקט על מנת לוודא שהדברים שהוא עומד לפרסם נכונים ואת שאלת סבירות הפרסום. אף אם הנתבע פעל מתוך אמון בצדקתו, ואולם נראה כי עשה כן, במקרה הטוב, תוך עצימת עיניים לאפשרות שהמידע אינו מדויק. הנתבע לא דאג באופן רציני לאמת את העובדות שבכתבה, ואף לא עשה ניסיון לשמוע תגובת התובעת קודם לפרסום.
3. יתרה מכך, אין בכתבה משום הבעת גרידא אלא זוהי כתבה אינפורמטיבית, שמתיימרת להציג בפני הציבור עובדות, ולא דעות, באופן שאינו מתיישב עם דרישות סעיף 15(4) לחוק (ראה לעניין זה: ע"א 36021-10-16 אסולין ואח' נ' אלחדד (23.02.2017)).
4. אשר על כן, לא עומדת לנתבע הגנת תום הלב בהתאם לסעיף 15 לחוק.

סעדים

1. כפי שציינתי לעיל, נוסף לסעד הכספי כלל כתב התביעה צו המורה למחוק את הפרסום. אולם סעד זה נזנח, כפי שציינתי לעיל. אשר לסעד הכספי, התובעת תבעה מהנתבע כאן פיצוי בסך של 140,000 ₪.
2. התובעת מבססת את תביעתה לפיצוי על סעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע הקובע כי:

"במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע, פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום כאמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק".

סעיף קטן (ב) אליו מפנה 7א(ג) קובע כי "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק".

1. בהתאם למנגנון הקבוע בסעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע, רשאי בית המשפט להשית פיצויים בסכום 50,000 ₪ (לא משוערך) ללא הוכחת נזק על מפרסם פרסום דיבתי או כפל הסכום אם הפרסום נעשה בכוונה לפגוע, בהתאם למסלול הקבוע בסעיף 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע. בהקשר זה, נקבע בפסיקה כי לשם הוכחת "כוונה לפגוע" בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק איסור פרסום לשון הרע, יש צורך להוכיח "התנהגות זדונית" של כוונה "של ממש" לפגוע. ברע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ (08.09.2013), נפסק, כי "אם די יהיה בקיומה של צפיות שהפרסום המעוול יפגע במושא הדברים על מנת שייקבע כי מדובר בפרסום שנעשה בכוונה לפגוע, נמצא שכל פרסום שיש בו לשון הרע, בשל טבעו ככזה, ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. נדרש, אפוא, קיומו של יסוד נוסף, של התנהגות זדונית, של כוונה 'של ממש' לפגוע".
2. בענייננו, אינני סבור כי הניחה התובעת תשתית מספקת שמאפשרת את הקביעה כי הפרסום היה בכוונה "של ממש" לפגוע במובן סעיף 7א(ג) לחוק, והתובעת אף לא פירטה בסיכומיה בעניין זה. מכל מקום, אינני סבור כי בנסיבות העניין ניתן לקבוע כי מאחורי הפרסום קיימת התנהגות זדונית של הנתבע. יוער, כי שמה של התובעת לא צוין מפורשות במסגרת הפרסום ורק בצירוף הפרסומים הנוספים שבוצעו בעקבותיו ניתן היה לזהות את הפרסום המכפיש כמתייחס לתובעת. אמנם, במבחן התוצאה ניתן היה לזהות את הפרסום עם התובעת, אך אין בכך כדי להוליך למסקנה כי הפרסום היה בכוונה "של ממש" לפגוע בתובעת.
3. הפיצוי שיש לפסוק לתובעת מצוי אפוא בגדרי סעיף 7א)(ב) לחוק כפיצוי רגיל ולא כפול. כשדנים בשיעור הפיצוי שיש לפסוק למי שלא נגרם לו נזק ממוני, קיימת דרך לחיוב המפרסם מכוח הלכה שנקבעה זה מכבר בפסיקת בית המשפט העליון שלפיה חזקה היא כי פרסום לשון הרע כשלעצמו גורם נזק כללי לשמו הטוב של הנפגע וכי לפסיקת פיצויים לפי חזקה זו יתחשב בית המשפט במעמדו של הניזוק בקהילתו; בהשפלה ובסבל שהוא חווה; בטיב הפרסום ובאמינותו; בהיקף התפוצה של הפרסום; ובמידת הפגיעה שיש בפרסום; ובהתנהגות הצדדים לפני ואחרי הפרסום (ראו לעניין זה: ע"א 2668/97 רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות (1983) בע"מ, פ"ד נה(1) 721, 725 (1998)).

ברע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נח (5), 510, 524 (2001), נקבע: "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב והסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדיבידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. .... בדומה, התנהגותו של המזיק אף היא עשויה להשפיע על שיעור הנזק והערכתו. ... חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב, נמדדת לעתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק: אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר ( (agrravatedבשל התנהגות המזיק. כך, למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם, עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק, ובכך להגביר את הפיצוי לו הוא יהיה זכאי".

1. בבואי לקבוע את שיעור הפיצוי שמתי לנגד עיני את השיקולים הבאים: הקביעות שבאו בגדר פסק הדין בנוגע לפרסום וההשלכה של קביעות אלו על התובעת. עם זאת, אציין כי התובעת לא הניחה ראיות לפגיעה קונקרטית, למשל כי פוטרה מעבודתה ו/או הוקצתה מפעילויות תרבות וחברה בעקבות הפרסום; היקף הפגיעה, הפרסום המכפיש פגע בתכונותיה של התובעת כאדם וכן כיוצרת, אם כי בעניין זה התובעת לא זימנה עדים לביסוס טענותיה; היקף הפרסום, הפרסום נושא מאפיינים ייחודיים משום שמדובר בפרסום עקיף שלא הזכיר את שמה של התובעת במפורש.
2. לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות העניין, אני סבור כי הפיצוי המגיע לתובעת מסתכם בסך
   12,000 ₪.

סוף דבר

1. בשנים האחרונות הפכו הרשתות החברתיות לכלי מרכזי להעברת מידע, תקשורת ופרסום. דברים אלו מחייבים את המשתמשים ברשתות החברתיות לנקוט משנה זהירות ולהימנע מפרסום מכפיש, מעליב או פוגעני. קיים אינטרס ציבורי כי השיח הציבורי יהיה מכבד ומכובד, כי תישמרנה אמות מידה, ולו מינימליות, בכל הנוגע לגבולות השיח ותיאכף באופן קפדני כל חריגה מהן.
2. בענייננו, הגעתי למסקנה כי הפרסום שעשה הנתבע ביחס לתובעת הוא פרסום המהווה לשון הרע האסור על-פי החוק. כמו כן, ובנסיבות העניין לא מצאתי כי הנתבע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו להוכחת טענות ההגנה של אמת בפרסום או הגנת תום הלב או כל הגנה אחרת.
3. אשר לסעדים להם זכאית התובעת, מסקנתי כי על הנתבע לפצות את התובעת בסכום של 12,000 ₪.
4. המסקנה מכל האמור היא כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי. לפיכך, הנתבע ישלם לתובעת את הסך של 12,000 ₪ בתוספת אגרת בית משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,500 ₪, ובסה"כ 17,500 ₪.
5. ביחס לסכום ההוצאות אבהיר, כי לקחתי בחשבון את תוצאת פסק הדין, התנהלות שני הצדדים לרבות במהלך המשפט, העובדה כי התביעה הוגשה נגד שני נתבעים וכי כנגד נתבעת 2 ניתן פסק דין בשלב מוקדם יותר ללא פסיקת הוצאות, וסכום פסק הדין ביחס לסכום התביעה נגד הנתבע.
6. הסכום הנ"ל ישולם לב"כ התובעת תוך 30 ימים מיום מסירת פסק הדין לב"כ הנתבע, אחרת יישא הפרשי הצמדה וריבית, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
7. המזכירות תמציא פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק במערכת.

ניתן היום, ח' אלול תשפ"ב, 04 ספטמבר 2022, בהעדר הצדדים.