1. בפני בקשה להארכת מועד להישפט בגין דוח שמספרו 90515030287 וזאת בהתאם לסמכותי מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982.
2. על פי האמור בדוח, רכבו של המבקש צולם ביום 6.12.19 כשהוא מבצע עבירת מהירות. הרכב נקלט במהירות של 119 קמ"ש במקום בו המהירות המירבית המותרת היא 80 קמ"ש.
3. בגוף הדוח צוין כי המועד האחרון להגיש בקשה להישפט הינו 5.4.20, שהוא המועד האחרון שנקבע בחוק לתשלום הקנס אך המבקש צירף לבקשתו מסמך המלמד על כך כי המועד להגשת הבקשה הוארך עד ליום 14.5.20 בהתאם להנחיות צו חירום עקב נגיף הקורונה.

1. לטענת המבקש לא פנה במועדים הקבועים בחוק בבקשה להישפט משום שלא קיבל את הדוח ולא ידע על קיומו. לטענת המבקש ביום 1.1.20 עבר דירה, ביום 30.1.20 עדכן את כתובתו החדשה במשרד הפנים, וזאת תוך 30 יום מיום שינוי הכתובת וכנדרש בחוק. לדבריו הדוח נשלח לכתובתו הישנה. ההודעה הראשונה שהושארה לו בכתובת הישנה – הושארה ביום 5.1.20 לאחר שכבר לא התגורר במקום.

המבקש פנה למפנ"א ביום 22.5.20, מיד עם הוודע לו על קיום הדוח, לאחר שקיבל הודעה מהמרכז לגביית קנסות. למעשה, הפנייה נעשתה באיחור של 8 ימים מהמועד האחרון.

המבקש צירף לבקשתו תצהיר התומך בבקשה.

1. המשיבה התנגדה לבקשה, לדבריה בשים לב למקום ביצוע העבירה, הסמכות המקומית נתונה לבית משפט לתעבורה בירושלים. עוד ציינה המשיבה, כי המבקש מתגורר ביישוב רהט ואף לעניין מקום מגוריו לא קיימת זיקה לבית משפט זה ולפיכך מבקשת לדחות את הבקשה.

דיון

1. השיקולים להם בית המשפט נדרש בדונו בבקשה להארכת מועד להישפט דומים לאלה שהוא שוקל בבקשה לביטול פסק דין שניתן שלא בנוכחות הנאשם. על בית המשפט לבחון אם מתקיים לפחות אחד משני התנאים שלהן:

האחד – סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש במועד את הבקשה להישפט.

השני – אם יגרם למבקש עיוות דין, במידה ולא ינתן לו יומו.

טעמים אלה אינם מצטברים. ראו דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל (2.10.03) , פסקה 8:

"יוצא שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שערו של בית-המשפט בפניו, בית-המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבות נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית-המשפט את בקשתו...".

1. אין חובה לדון בבקשה זו במעמד שני הצדדים.

ראו בעניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם(25.3.18) (להלן- רע"פ סאלם):

"אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהעדר. עם זאת, כל בית המשפט הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה"

ובהמשך:

"כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון את תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו".

1. בעניינו של המבקש, לא מצאתי כי המחלוקת העולה מטיעוני הצדדים היא כזו המצריכה בירור עובדתי במעמד הדיון. ראו בעניין זה ע"פ (באר שבע) 5445/08 להב שמואל נ' מדינת ישראל (26.10.08) וגם ע"פ (ירושלים) 2224/08 מוסברג עופר נ' מדינת ישראל (30.10.08).
2. בנוגע לסמכותו המקומית של בית משפט זה:

סעיף 6 לחוק סדר הדין הפלילי קובע כי "דנים נאשם בבית המשפט אשר באזור שיפוטו נעברה העבירה, כולה או מקצתה, או נמצא מקום מגוריו של הנאשם".

הגם שישנה עדיפות למקום ביצוע העבירה(ראו למשל י. קדמי, "סדר דין בפלילים", חלק שני (ספר ראשון) מהדורה 1998 , ע"מ 765 ; ראו גם עפ"ת (חיפה) 27124-06-10 לם נ' מדינת ישראל (14.7.10 ) לא ניתן לקבוע, כפי שמבקשת המשיבה, כי לבית משפט זה אין סמכות מקומית.

ראו פסק דינו של בית המשפט העליון בבש"פ אמנון הלן נ' מדינת ישראל (26.5.16) אשר קבע את מבחן "מירב הזיקות":

"כללי הסמכות המקומית אינם כללים "טכניים" בלבד, והפעלתם כפופה לשיקול דעתו של בית המשפט. על התכליות שביסוד כללי הסמכות המקומית בהליך הפלילי ועל עקרונות הפעלתם עמד כב' הנשיא ברק בפרשה

אחרת:

"... יש לזכור כי לעתים קיימות זיקות הקושרות את כתב- האישום לבתי-משפט או למחוזות שונים ... במקרים אלה מסור לתביעה הפלילית שיקול-דעת בבחירת מקום העמדתו לדין של הנאשם. אין זה מתחייב כי הדיון יתנהל בקרבת מקום מגוריו של הנאשם. הדיון עשוי להתקיים בקרבת מקום ביצוע העבירה למשל כדי להימנע מהטרחת עדי התביעה לבית-משפט מרוחק..."

לתביעה הפלילית מסור אפוא שיקול דעת בבחירת מקום העמדתו לדין של נאשם בנסיבות המצדיקות זאת. בדומה, ואף מקל וחומר, בסמכותו של בית המשפט להפנות בעל דין המבקש את ביטולה של פסילה מנהלית, אל בית המשפט בעל הזיקה המשמעותית יותר לעבירה או למבצעה, ולו משיקולי יעילות ... מובן כי שיקול דעתו של בית המשפט יופעל, ככל הניתן, גם תוך התחשבות בצרכיו ובנוחותו של המבקש."

1. סיכומו של דבר, בשים לב שהמבקש מתגורר במחוז דרום, מצאתי לנכון להידרש לבקשה לגופה.
2. בחנתי את טענותיו של המבקש:

בנוגע לטענה כי המבקש לא קיבל את דבר הדואר הרשום:

1. הגם שהמשיבה עמדה בנטל הרובץ לפתחה להוכיח את חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, מצאתי כי המבקש עמד בנטל הרובץ לפתחו לסתור את החזקה.
2. המבקש הוכיח כי אותה עת לא התגורר בכתובת אליה נשלח הדואר, ובשים לב שהמבקש עמד בדרישות החוק בנוגע למועד עדכון הכתובת, לא מצאתי לזקוף עניין זה לחובתו.
3. זאת ועוד, המבקש פעל באופן מיידי עם היוודע לו על קיומו של הדוח, ובסך הכל בשיהוי של 8 ימים מהמועד האחרון בו רשאי היה להגיש בקשה להישפט.
4. הגם שהמבקש לא הציג כל טענה שיש בה כדי ללמד על עיוות דין שיגרם לו, אם לא ינתן לו יומו, הרי שדי בכך, כאמור לעיל, שהמבקש הציג הסבר מוצדק להימנעותו מלהגיש את הבקשה במועד.
5. לאור כל האמור, בשים לב להסבריו של המבקש, לשיהוי הקצר ולכך שפעל באופן מיידי להגשת הבקשה, אני נעתרת לבקשה ומורה על הארכת המועד להישפט בגין הדו"ח נשוא הבקשה.

ניתנה היום, ז' תשרי תשפ"א , 25.9.20 בהעדר הצדדים.