בפניי בקשה לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס, שהנה ברירת משפט.

1. העובדות הצריכות לעניין:
2. ביום 3.12.19 נערכה כנגד גברת קרין אלמקיס (להלן: "המבקשת") הודעת תשלום קנס שמספרה 90514991000 (להלן: "הדו"ח") בגין אי ציות לאור אדום שהיה ברמזור. ודוק, המדובר בעבירה שתועדה באמצעות מצלמת א-3 והדו"ח נערך כנגד המבקשת כבעלת הרכב באמצעותו בוצעה העבירה.
3. ביום 14.9.20 הוגשה הבקשה מושא החלטה זו.
4. טענות הצדדים:
5. לטענת המבקשת, היא לא קיבלה את הדו"ח ולא ידעה על קיומו מכיוון שהיא סטודנטית ולא נמצאת כל השבוע בביתה. לטענתה, נודע לה על הדו"ח לפני כחודש אך בשל הסתבכותה התעסוקתית בתקופת הקורונה היא לא טיפלה בו במועד, כאשר לשיטתה מדובר בנסיבות שלא היו תלויות בה.
6. כמו כן, המבקשת טוענת כי דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין שכן היא תיענש על עבירה שלא ביצעה ואשר יש לה הגנה מוצקה כלפיה. זאת, תוך שהיא מפנה להלכה לפי הגנה ראויה להישמע תשמש סיבה ראויה לביטול פסק דין ולכן, כך לשיטת המבקשת, יש לאפשר לה להוכיח את חפותה.
7. המשיבה מתנגדת לבקשה תוך שהיא מפנה לחזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד-1974 (להלן: "התקנות") וטוענת כי הדו"ח נשלח לכתובתה הרשומה של המבקשת וחזר בציון "לא נדרש". זאת, כאשר המשיבה טוענת כי חזקת המסירה כאמור לא נסתרה על ידי המבקשת.
8. בהקשר זה מוסיפה המשיבה וטוענת כי אין בנגיף הקורונה כדי לפטור מהדין, וכן מפנה לכך שמדובר בדו"ח בגין עבירה מחודש דצמבר 2019 שחזקה לגביו שהומצא למבקשת בחודש ינואר 2020, טרם כניסת נגיף הקורונה לישראל. לפיכך, המשיבה סבורה שהבקשה דנן הוגשה בשיהוי משמעותי ולא מוצדק ממועד ביצוע העבירה.
9. זאת ועוד, לטענת המשיבה לא ייגרם למבקשת עיוות דין כתוצאה מדחיית הבקשה שכן הקנס נשוא הדו"ח שולם זה מכבר ביום 15.6.20. על כן, כך לשיטת המבקשת, יש לראות במבקשת כמי שהודתה באשמה, הורשעה ונשאה את עונשה.
10. דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לבקשה, אני סבורה כי בנסיבות העניין דין הבקשה להידחות.

1. סעיף 230 לחוק קובע, בין היתר, כי "בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים, או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".
2. בסעיף 229(ה) לחוק נקבע כי "תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".
3. כלומר, בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה להארכת מועד, עליו לבחון תחילה האם קיימת סיבה מוצדקת, טעם ראוי או נימוק ממשי המסביר את האיחור בהגשת הבקשה להישפט.
4. אולם, ככל שהתשובה לכך היא שלילית, הרי שלא די בכך כדי להוביל לדחיית הבקשה. בהתאם להלכה הפסוקה, על בית המשפט להוסיף ולבחון האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין (ראו לדוגמה רע"פ 8353/12 בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012)).
5. באשר לסיבת האיחור בהגשת הבקשה בענייננו, הרי שאין בפי המבקשת כל טענה מלבד טענה כללית לפיה לא קיבלה את הדו"ח אלא לפני כחודש. זאת, כאשר מנגד עומדת חזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות – חזקה שלא נסתרה על ידי המבקשת בנסיבות העניין.
6. במילים אחרות, משנשלח הדו"ח בדואר רשום לכתובתה הרשומה של המבקשת חלה חזקת המסירה, ומשלא עלה בידי המבקשת להוכיח כי לא קיבלה את הדו"ח מסיבות שאינן תלויות בה ולא עקב הימנעותה מלקבלן הרי שאין כל סיבה מוצדקת להגשת הבקשה באיחור.
7. יתרה מכך, אף אם נצא מתוך נקודת הנחה לפיה המבקשת אכן לא קיבלה את הדו"ח, הרי שמהאסמכתא שצורפה על ידי המשיבה עולה כי הקנס נשוא הדו"ח שולם ביום 15.6.20. כלומר, זהו גם המועד המאוחר ביותר בו ידעה המבקשת על הדו"ח.
8. ודוק, גם טענת המבקשת לפיה הייתה טרודה בעניינים אישיים אחרים בעקבות מגפת הקורונה אינה מצדיקה את הגשת הבקשה דנן בשיהוי של חודשים רבים. לא זו אף זו, הרי שהמבקשת נמנעה מלציין כיצד ומתי הוסרה אותה "מניעה" נטענת ובמצב דברים זה אין כל אפשרות לבחון האם הבקשה הוגשה מיד עם הסרת המניעה אם לאו.
9. לאור כל האמור, נראה כי אין סיבה מוצדקת להגשת הבקשה באיחור ואף הבקשה דנן הוגשה בשיהוי ומבלי שהמבקשת נתנה כל הסבר המניח את הדעת לשיהוי כאמור (ראו לדוגמה רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל (31.3.14)); המ"ש (חי') 2065-07-15 עלא עיסא נ' מדינת ישראל (24.9.15)).
10. משלא נמצאה סיבה מוצדקת להגשת הבקשה באיחור, עלינו לבחון עתה האם דחיית הבקשה עלולה לגרום לעיוות דין. לטעמי, בנסיבות העניין, התשובה לכך היא שלילית. זאת, נוכח האסמכתא שצורפה לתגובת המשיבה לפיה לא יכול להיות חולק על כך שהקנס נשוא הדו"ח שולם. במצב דברים זה, יש לראות במבקשת כמי שהודתה בביצוע העבירה (ראו סעיף 229(ח) לחוק וכן רע"פ 2937/17 פלדמן נ' מדינת ישראל (2.4.17); רע"פ 9018/14 סלימאן נ' מדינת ישראל (22.11.15)).
11. לכך מצטרפת העובדה כי הלכה למעשה המבקשת לא העלתה כל טענה לגופו של עניין מלבד כפירה כללית בביצוע העבירה. במצב דברים זה נבצר מבית המשפט לבחון האם הגנתה של המבקשת אכן הינה "הגנה ראויה" המצדיקה כאמור היעתרות לבקשה. יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793 (2003) לפיהם: "הכלל הוא שעל המבקש להעלות בכתב, במסגרת בקשתו לביטול פסק-דין, את מכלול טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו ככל שהדבר נדרש".
12. לאור כל האמור, הבקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט נדחית.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ז תשרי תשפ"א, 15 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.