1. ראשיתו של ההליך דנן בבקשת המבקש מיום 14.9.20 להארכת המועד להגשת בקשה להישפט בגין הודעת תשלום קנס שמספרה 90514991000 (להלן: "הדו"ח") בגין עבירה מיום 3.12.19 שעניינה באי ציות לאור אדום שהיה ברמזור.
2. הבקשה כאמור נדחתה במסגרת החלטה מפורטת מיום 15.10.20.
3. בחלוף כחצי שנה, ביום 20.4.21, הוגשה הבקשה מושא החלטה זו ובמסגרתה טענת המבקשת ל"התפתחות" ולכך שמי שנהגה ברכב במועד ביצוע העבירה היא אימה.
4. כבר עתה יצוין כי תחילה הבקשה הוגשה ללא כל תצהיר תומך (בין אם מאת המבקשת עצמה ובין אם מאת אימה של המבקשת). רק ביום 4.5.21 (ולאחר שהוגשה תגובת המשיבה) הוגש תצהיר מאת אימה של המבקשת במסגרתו הוצהר כי זו שנהגה ברכב במועד ביצוע העבירה וכי היא מבקשת שהדו"ח יוסב על שמה.
5. המשיבה מתנגדת לבקשה ומפנה לכך שטענה כי אחר נהג, כשלעצמה, אין בה כדי ללמד על עיוות דין ואין בה כדי להוביל לביטול הרשעה.

דיון והכרעה:

1. ראשית יצוין כי החלטה זו מתייחסת אך לטענתה החדשה של המבקשת לעניין זהות הנוהג ברכב במועד ביצוע העבירה. זאת, בהתחשב בכך שיתר טענות המבקשת נדונו בהרחבה במסגרת ההחלטה מיום 15.10.20 ואין מקום לשוב ולהידרש להן.
2. טענתה החדשה של המבקשת מתייחסת לסוגיית עיוות הדין שעלול להיגרם כתוצאה מדחיית הבקשה. לכאורה, עלול להיגרם עיוות דין בדמות הותרת הרשעת המבקשת על כנה על אף שלטענתה לא היא זו שנהגה ברכב במועד ביצוע העבירה (בבחינת הרשעת חפים מפשע).
3. אולם, עיון בתצהיר האם מלמד על כך שמדובר בתצהיר לאקוני שנערך אך ביום 3.5.21, כשנה וחצי לאחר מועד ביצוע, מבלי שצוין בו כיצד זוכרת האם שבמועד ביצוע העבירה המדויק, היא זו אשר החזיקה ברכב או מהן נסיבות ביצוע העבירה, ולפיכך, משקלו של התצהיר נמוך מאוד (ראו לדוגמה: רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' סאלם (25.3.18)).
4. יתרה מכך, כלל לא הובהר, לא בבקשה ולא בתצהיר, מדוע לא הועלתה הטענה החדשה במסגרת הבקשה המקורית וכיצד חלה אותה "התפתחות" הנטענת עתה על ידי המבקשת.
5. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי אין בנמצא נסיבות המצדיקות את שינוי ההחלטה מיום 15.10.20, והבקשה נדחית.

ניתנה היום, ח' סיוון תשפ"א, 19 מאי 2021, בהעדר הצדדים.