בשם המבקש: עוה"ד רוני בוקעי

הבקשה לסעד "זמני" הובאה לעיוני. הסעד הזמני זהה לקבוע: מסירת החניה לידי המבקש, כאשר ההבדל הוא רק בשאלת המשך בירורה של המחלוקת הכספית. צו עשה זמני הוא בגדר החריגים, ואין התיימרות אפילו לבאר מבחינת מאזן הנוחות מדוע מתקיים החריג. ודאי כך כאשר המבקש נאות להתקשר עם המשיבה מלכתחילה בהסכם שבו יש אי-ודאות מובנית באשר לתמורה שיתבקש לשאת בה עבור החניה, ואפשרות מובנית לסכסוך משפטי בין הצדדים בנקודה זו.

יתרה מכך, הסעד הספציפי אינו בגדר "סעד זמני" כהגדרתו בתקנות, קרי "סעד שניתן להבטחת קיומו התקין של ההליך או ביצועו היעיל של פסק הדין". אף אם לא יינתן (וכל עוד לא בחרו המשיבות להעביר את החניה לאחר), הרי שבתום בירור התובענה ניתן יהיה עדיין למסור את החניה למבקש.

די באלה להביא לדחיית הבקשה.

רק למעלה מן הצורך: גם תשלום, תחת מחאה, הוא כעקרון הפיך, וככזה אינו יכול לבסס סעד זמני. טענה כללית במיוחד עלתה לעניין ההכבדה, והוא כי חשבון הבנק של המשיבה משועבד. אין בכך חידוש: חשבונות פרויקט לרוב משועבדים לבנק המלווה, והדבר אינו מלמד כהוא זה על מצבו של היזם. אם זו חברת פרויקט – יש לבאר את זיקתה לחברת האם, והרי זיקה זו הניחה את דעת המבקש לעת התקשרות מלכתחילה. ואם מצבה של המשיבה אינו שפיר, ודאי שאין לחייבה מצד אחד למסור את החניה, ומאידך גיסא לא להעביר לכיסה את כספי ההוצאות שהיא טוענת להם, גם אם המבקש חושב שהם גבוהים יתר על המידה.

הבקשה נדחית בנסיבות חריגות אלה, בלא צורך בתשובה, תגובה, דיון והמשאבים הכרוכים בכל אלה, ורק מטעם זה - ללא צו להוצאות. מובן שאין באמור לחוות כל דעה לגוף ההליך העיקרי; אין בו למנוע מיכולת המבקש לשלם תחת מחאה, לקבל את החניה ולתבוע לאחר מכן; ואין בו לגרוע מן התבונה שבניסיון של הצדדים בדרך של שיח (ולא מכתבי עורכי דין) להגיע להבנות לרווחת כל המעורבים ולשם השגת הוודאות, חלף ניהול הליכים ממושכים ויקרים.

ניתנה היום, כ"ו אלול תש"פ, 15 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.