לפני עתירה שעניינה בקשת העותר לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים לפי סעיף 3א1 לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג-2003 (להלן – החוק) שהתקבלה אצל המשיבים ביום 21.1.2020, וטרם נענתה במועד הגשת העתירה.

במסגרת תשובת המשיבים מיום 2.11.2020 לבקשת העותר לצו ביניים, הודיעו המשיבים כי ביום 24.9.2020 (כחודש לפני שהוגשה העתירה) נידונה בקשת העותר על ידי הוועדה המייעצת לשר הפנים לפי סעיף 3א1 לחוק. המשיבים הודיעו כי ביום 6.1.2021 ניתנה החלטת שר הפנים בבקשת העותר לאחר שנידונה בוועדה המקצועית. בהתאם, ביקשו המשיבים להורות על מחיקת העתירה ללא צו להוצאות מן הטעם שהעתירה במתכונתה הנוכחית התייתרה.

בתשובה ביקשו העותרים להתיר להם לתקן את העתירה ולאפשר להם לטעון כנגד ההחלטה שניתנה. נטען כי בקשת העותר לקבלת מעמד הוגשה דווקא בהתאם לסעיף 3ג לחוק, וטענות העותר לפי סעיף זה לא נבחנו.

עוד התבקש במסגרת תשובת העותרים, כי יינתן צו האוסר על הרחקת העותר מישראל עד החלטה סופית בעתירה. כמו כן ביקשו העותרים לחייב את המשיבים בהוצאותיהם ובאגרת בית המשפט לאור פרק הזמן שחלף עד למתן מענה לבקשה, אשר אילץ אותם להגיש את העתירה.

דיון

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהגישו הצדדים מצאתי שדין העתירה להימחק. משניתנה החלטת שר הפנים, הסעד המרכזי שהתבקש בעתירה בא על סיפוקו והעתירה במתכונתה הנוכחית מיצתה את עצמה. ככל שהעותרים מבקשים להשיג על תוכן ההחלטה שהתקבלה, מקומן של טענות אלו בעתירה חדשה שתוגש בהתאם לכללי המשפט המינהלי (ראו: בג"ץ 290/17  רבאיעה נ' שר הפנים )10.3.2019(; בג"ץ 2396/18 סונדס נ' שר הפנים (26.8.2018);‏‏ בג"ץ 1375/16 הנדאוי נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (22.2.2018)‏). מדובר באופן מהותי בעתירה חדשה ואינני סבורה יש מקום להתיר את תיקון העתירה הנוכחית תחת הגשת עתירה חדשה.‏

טענות העותרים בכל הנוגע לסעיף החוק לפיו נבחנה הבקשה, הן למעשה טענות לגוף ההחלטה שאין מקומן בעתירה זו. מבלי להכריע בטענות אלו יוער כי בפתח כתב הבקשה צוין כי היא לפי סעיף 3א1 לחוק (הגם שכותרתה היה לפי "בקשה לקבלת מעמד בישראל בהתאם לסעיף 3ג לחוק הכניסה לישראל"), ובהתאם נוסחו הסעדים בעתירה שלפני. בכל אופן ציינו המשיבים כי אינם מתנגדים לכך שתוגש בקשה נוספת בנימוקים אחרים שתיבחן כמקובל.

אשר לבקשת העותרים להוצאות - המשיבים סברו שאין מקום לפסיקת הוצאות ולחלופין, שיש להעמידן על הצד הנמוך. זאת מהנימוקים הבאים: במועד הגשת העתירה כבר התכנסה הוועדה המקצועית לדון בעניינם של העותרים, והחלטת שר הפנים ניתנה כחודשיים לאחר שהוגשה העתירה, כך שגם אם העתירה לא הייתה מוגשת, החלטה הייתה מתקבלת בטווח זמן קרוב וממילא לאחר הגשת העתירה פעלו המשיבים במהירות האפשרית על מנת לייתר את הצורך בבירור העתירה. נוסף על כך, ההליך המשפטי הסתיים ללא צורך בדיון בבית המשפט. כמו כן, סברו המשיבים כי זניחת הבקשה לפי סעיף 3א1 לחוק כפי שעולה מבקשת העותרים לתיקון העתירה מצדיקה אף היא את דחייה הבקשה לפסיקת הוצאות.

ההחלטה בעניינו של העותר ניתנה כמעט כשנה לאחר שהתקבלה אצל המשיבים. כמו כן, אין חולק שלבסוף ניתנה ההחלטה כחודשיים לאחר שהוגשה העתירה. בנסיבות אלו ובהתחשב בשיקולים שפירטו המשיבים ובסכום האגרה ששולם, אני מורה כי המשיבים יישאו בהוצאות העותרים בסך 3,500 ₪.

אשר לבקשה לצו ביניים – בקשת העותר לצו ביניים שיאסור על הרחקתו מישראל עד מתן החלטה סופית בעתירה נדחתה בהחלטה מיום 16.11.2020 מן הטעם שמדובר בבקשה לצו עשה המשנה את המצב הקיים שאינו ניתן בשגרה ובמקרה זה אין לחרוג מן הכלל. אין מקום להפוך בהחלטה זו בהיעדר שינוי נסיבות, בפרט עם מחיקתה של העתירה. על כן מצאתי לדחות בקשה זו.

העתירה נמחקת איפוא. המשיבים יישאו בהוצאות העותרים בסך 3,500 ₪ כמפורט לעיל.

ניתן היום, כ"א שבט תשפ"א, 03 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.