בפניי עתירה מנהלית.

1. העותרת היא חברה, אשר זכתה במכרז שפרסם המשיב, משרד החינוך, באוגוסט 2017 (להלן – המכרז הקודם). עניינו של המכרז (מס' 31/8.2017) ב"מתן שירותי ייעוץ וליווי לרשויות מקומיות ולבתי ספר בתהליך מעבר בתי ספר לניהול עצמי". בהמשך לזכייתה של העותרת במכרז הקודם, התקשר המשיב עם העותרת בהסכם למתן השירותים. התקופה הראשונה להתקשרות הייתה מיום 1.9.18 ועד ליום 28.2.19. בהמשך לכך, נחתמו מספר הסכמים שהאריכו את ההתקשרות (1.3.19 – 31.8.19; 1.11.19 – 31.3.20; 1.6.20 – 31.8.20). ביום 3.9.20 פרסם המשיב מכרז חדש (מס' 9.2020/16, למתן שירותי ייעוץ כלכלי וליווי: רשויות מקומיות, בתי ספר יסודיים בניהול עצמי ובתי ספר מקבלי תקציב שקלי פדגוגי; להלן – המכרז החדש), הוא המכרז מושא העתירה.

2. לטענת העותרת, כאשר נודע לה דבר פרסום המכרז החדש, פנתה בכתב למשיב (13.9.20), בדרישה לבטלו ולחלופין להשהותו עד לבירור טענותיה. במענה לכך, החליטה ועדת המכרזים של המשיב (17.9.20; להלן – ועדת המכרזים או הוועדה) להקפיא את הליכי המכרז החדש, עד שתקבל החלטה ביחס להמשך התקשרות עם העותרת. כן החליטה הוועדה לערוך שימוע בכתב לעותרת, וזאת "על מנת לבחון האם לעשות שימוש בסמכותה בהתאם לסעיף 19.3 במכרז שלא להאריך את ההתקשרות מכוח המכרז". העותרת הגישה את טענותיה בכתב למשיב. בהמשך לכך, החליטה ועדת המכרזים של המשיב (13.10.20) על סיום ההתקשרות עם העותרת ועל המשך הליכי המכרז.

3. מכאן העתירה שבפניי, בה מבוקשים הסעדים הבאים: ביטול המכרז החדש; ביטול החלטת ועדת המכרזים מיום 13.10.20; הצהרה כי העותרת בלבד היא בעלת הזכות למתן השירותים מושא המכרז, וזאת מכוח זכייתה במכרז הקודם; הצהרה כי תקופת ההתקשרות הכוללת שנקבעה במכרז הקודם, בו זכתה העותרת, היא של 5 שנים; הצהרה כי המשיב לא היה רשאי לפרסם את המכרז החדש ביום 3.9.20, מבלי שניתנה לעותרת הודעה מוקדמת על הכוונה להפסיק את ההתקשרות עמה מכוח המכרז הקודם, ובלא שמומשה זכות הטיעון של העותרת; צו עשה המחייב את המשיב להמשיך בהתקשרות עם העותרת לשנת הלימודים תשפ"א מכוח זכייתה של העותרת במכרז הקודם.

4. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להתקבל באופן חלקי. אעמוד עתה על עיקרי הטעמים ביסוד מסקנה זו.

5. ההתקשרות עם העותרת. נקודת המוצא לדיון מצויה בהוראות המכרז הקודם. במוקד, מצויות הוראות סעיפים 19.1 ו - 19.3 למכרז, המצויות בסעיף 19 אשר כותרתו "תקופת ההתקשרות". מפאת חשיבותן יובאו ההוראות האמורות להלן בנוסחן המלא:

"19.1 תקופת ההתקשרות תחל לאחר סיום הליכי המכרז וחתימת הסכם עם הקבלן, לפי קביעת המשרד, ותסתיים בתום שנה, אלא אם כן הוחלט על תקופה קצרה יותר על ידי ועדת הרכישות.

...

19.3 תקופת ההתקשרות תחל לאחר סיום הליכי המכרז, לפי קביעת המשרד, ותסתיים בתום חמש שנים. עם זאת, תובא לאישור הארכה לוועדת הרכישות של המשרד מדי שנה בתוך התקופה של ה – 5 שנים. הוועדה תהיה רשאית לא להאריך או לקצר או לבטל את ההתקשרות עפ"י שיקול דעתה. מובהר בזה כי המציע מתחייב בהצעתו להתקשר עם המשרד למשך 5 שנים לפחות אם וככל שהצעתו תזכה במכרז"

6. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת פירושן של הוראות אלה. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע, כי על מסמכי מכרז חלים "כללי הפרשנות התכליתית, והם יפורשו לא רק לאור לשונם, אלא גם על רקע מטרותיהם" (דברי כב' השופט ע' פוגלמן בעע"ם 6823/10 מתן שירותי בריאות בע"מ נ' משרד הבריאות (28.2.2011), בפסקה 31 לפסק דינו). צוין, בהקשר זה, כי "במסגרת זאת, "תישלף" מתוך מגוון האפשרויות הלשוניות ש'סובלת' לשון המכרז, המשמעות המשפטית של הטקסט, היא המשמעות המקיימת את תכליותיו" (שם). עוד צוין, כי "בגדר האמור, יינתן משקל לאומד דעתו הסובייקטיבי של עורך המכרז, שתילמד מלשון מסמכי המכרז ומן הנסיבות החיצוניות האופפות אותו ... בצד זאת, תינתן הדעת למאפיינים הפרטניים של ההליך המכרזי ... ולתכליות הספציפיות העומדות ביסודו" (שם). לצד עקרונות אלה, אזכיר את הכלל לפיו בית משפט יעשה מאמץ לפרש מסמכים חוזיים באופן שימנע סתירה בין הוראותיהם, תוך הנחה כי בין הוראות אלה יש יחס של התאמה והרמוניה (ראו ע"א 8325/12 מינהל מקרקעי ישראל נ' מהדרין בע"מ (28.2.2011), בפסקה לא לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין).

7. על רקע עקרונות אלה ניתן לפנות להוראות הנזכרות. במבט ראשון, נראה כי בין ההוראות יש אי התאמה, באשר בסעיף 19.1 נקבע כי תקופת ההתקשרות תסתיים בתום שנה אחת, ובסעיף 19.3 נקבע כי המדובר בתקופה שתסתיים בתום חמש שנים. ברם, עיון במלוא תוכנה של הוראת סעיף 19.3 מלמדת כי התקופה שתסתיים תוך חמש שנים אינה בבחינת זכות מוקנית העומדת לזוכה במכרז בעת שהוא מוכרז כזוכה. היא בבחינת תוצאה אפשרית של תהליך מתמשך, בגדרו יש להביא את הארכת ההתקשרות לאישור וועדת הרכישות של המשרד מדי שנה (ראו בהקשר זה גם את ההגדרה של תקופת התקשרות ראשונה בתקנה 3(4)(א) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג–1993). בכל צומת כזה, הוועדה רשאית להאריך את ההתקשרות. בה בעת, היא רשאית שלא להאריך, לקצר או לבטל את ההתקשרות על פי שיקול דעתה. יוצא, כי תקופת ההתקשרות יכולה לעמוד על חמש שנים, אם בכל אחד מצמתים שנתיים אלה תחליט הוועדה להאריך את ההתקשרות בתקופה של שנה. בה בעת, ההתקשרות יכולה להסתיים אחרי שנה, אם הוועדה תחליט בתום תקופה זו שלא להאריך את ההתקשרות. על פי שילובן של הוראות אלה, ההתקשרות יכולה לעמוד על כל פרק זמן המצוי בתווך שבין שני ערכי קיצון אלה. הארכת ההתקשרות לתקופה של חמש שנים מותנית, אפוא, בהחלטות עיתיות של הוועדה. כך עולה, אגב, גם מפניות של העותרת מזמן אמת, להארכת החוזה לשנה נוספת (ראו מכתבים מן הימים 1.3.20, 10.8.20), באחת מהן אף עמדה העותרת עצמה על קיומן של "תחנות ביניים", כלשונה, מדי שנה.

8. העותרת מפנה לכך, שבסעיף 19.3 למכרז הקודם כלולה התחייבות של המציע להתקשר עם המשיב למשך 5 שנים לפחות. בטענה זו יש ממש. ברם, בסעיף לא אומץ הסדר מקביל ביחס למשיב. אדרבא, למשיב ניתן במפורש שיקול דעת אם להאריך את ההתקשרות מעת לעת. לפיכך, אין בהיבט זה של ההוראה כדי לסייע לטיעוני העותרת.

9. העותרת מפנה בהקשר זה לסעיפים 4.2.1, 4.2.2 למכרז, שעניינם ליווי המשכי של בתי ספר יסודיים, רשויות מקומיות וחטיבות ביניים. היא מבקשת ללמוד מכך, כי המשכיות היא מילת מפתח בכל הנוגע למכרז. עוצמתה של טענה זו אינה גבוהה. עניינו של המכרז במעבר של בתי ספר לניהול עצמי. מעיון בהוראות אלה עולה, כי במרכזן לא מצוי ליווי מתמשך מצד גורם מסוים. כוונתן היא לצורך בהמשך של ליווי, אשר ניתן לבתי הספר "בשנת הטמעה" למעבר לניהול עצמי. קשה לגזור מכך מסקנה תקפה לעניין תקופת ההתקשרות עם העותרת. אין בכך כדי לגרוע מן המתכונת הבסיסית שנקבעה במכרז, והיא של דיון עתי, מדי שנה, בשאלת הארכת ההתקשרות על פי המכרז. את טענותיה של העותרת בדבר ערכו של ליווי רציף ניתן יהיה לשקול בגדריו של דיון כזה.

10. דברים אלה יפים אף ביחס לטענה אחרת של העותרת, הנשענת על סעיף 4.5 למכרז, בו פורטו היקפים צפויים של הפעילות בתוכנית, לתקופה עתידית של מספר שנים. קביעה זו עולה בקנה אחד עם משך התקשרות אפשרי של מספר שנים, כמוסבר לעיל. לא משתמע ממנה סייג של שיקול הדעת הנתון למשיב בהחלטה האם, הלכה למעשה, להאריך את ההתקשרות לתקופה כאמור.

11. כאן המקום להעיר, כי העותרת לא פנתה, בעת גיבוש הצעתה במכרז הקודם, בשאלות הבהרה לעניין זה, ולא תקפה את הוראות המכרז לעניין זה. יש בכך כדי להקשות על טענתה כי מדובר בחוזה הניתן באופן סביר לפירושים שונים, ועל כן יש לפרשו כנגד מנסחו (סעיף 25(ב1) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973).

12. מכל האמור עולה, כי אין יסוד לעמדת העותרת, כי היא אוחזת בזכות בלעדית לביצוע השירותים לעוד שלוש שנות לימוד לפחות (היינו, שנתיים בהם החזיקה בהתקשרות, ובעוד שלוש שנים נוספות); אף אין יסוד לעתירתה להצהיר כי תקופת ההתקשרות הכוללת שנקבעה היא של חמש שנים. כל שנקבע הוא, כי התקופה המרבית של ההתקשרות, אם וככל שתוארך מעת לעת על פי שיקול דעתה של ועדת הרכישות, היא של חמש שנים.

13. למען שלמות התמונה אציין, כי סעיף 19.2 למכרז מאפשר להאריך את תקופת ההתקשרות אף מעבר לחמש שנים, וזאת בכפוף לתקנות חובת המכרזים, הוראות התכ"ם והמכרז. בעתירה לא נתבקש סעד הנוגע לתקופה זו, ולא נדונו הוראות התקנות והתכ"ם העשויות להיות רלוונטיות לעניין. בנסיבות אלה, אין לי צורך להאריך ביחס להוראה זו, אשר אינה משנה באופן מהותי את התמונה. עם זאת אעיר, כי מהוראה זו משתמע כי המסגרת הבסיסית להתקשרות היא לתקופה של עד חמש שנים, הכול בהתאם לשיקול דעתה של הוועדה, כמוסבר לעיל.

14. שאלה אחרת היא כיצד על הוועדה לפעול עת היא נדרשת להפעיל את סמכותה העתית לפי סעיף 19.3 למכרז. לכתחילה, טען המשיב, על יסוד סעיף 19.3 למכרז, כי לוועדה נתון בעניין זה שיקול דעת מוחלט. לטענה זו אין עוגן בלשון המכרז או בדין. בדיון בפניי, לא עמד המשיב עליה, בהמשך להערות בית המשפט. יוצא, כי ככל החלטה מנהלית, על החלטות הוועדה בעניין זה להיות מבוססות על תשתית סבירה במישור הראיה המנהלית. על שיקוליה להיות סבירים, מידתיים וענייניים.

15. בה בעת, אין במכרז או בדין עוגן לעמדת העותרת, כי נדרשים טעמים חריגים וכבדי משקל על מנת שתתקבל החלטה שלא להאריך את ההתקשרות. מדובר בהתקשרות למתן שירותים. העובדה שהורתה במכרז, אינה גורעת מכך. כל טעם סביר, העשוי להצדיק הימנעות מהארכה של התקשרות כזו, קיצורה או ביטולה, יכול לבסס החלטה כאמור של הוועדה. תמיכה במסקנה זו עולה מן המנגנון העתי שנקבע במכרז, לשם בחינת הארכתה של ההתקשרות מדי שנה בשנה. על פי טיבו, תכליתו של מנגנון כזה היא לשמש בידי הרשות ככלי בקרה שוטף אחר ביצוע העבודה מושא המכרז, ועמידתה בסטנדרטים הנדרשים. בתוך כך, יש בו כדי לתמרץ את הזוכה במכרז לבצע את המוטל עליו כראוי. עמדתה של העותרת נוטה להחליש במידה של ממש את האפקטיביות של מנגנון זה. פועל יוצא מכך הוא פגיעה באחת מתכליותיו העיקריות של ההליך המכרזי, והיא כריתתן של התקשרויות יעילות (ראו עע"ם 5375/15 בטחון שרותים אבידר בע"מ נ' נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות (11.8.2016) בפסקה 2 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית). לכך לא מצאתי מקום.

16. לא למותר להעיר, כי במכרז יוחדה הוראה ספציפית (סעיף 24) הנוגעת להפרה יסודית ותוצאותיה. נוכח הוראה מיוחדת זו, קשה להלום גישה לפיה נדרשת הפרה יסודית דווקא על מנת לבסס את הפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 19.3 למכרז, שלא להאריך את ההתקשרות.

17. בה בעת, לא ניתן לקבל את גישת הוועדה בהחלטה מיום 13.10.20, לפיה אין עליה חובה לנמק את החלטותיה לעניין זה. בעניין מתן הנ"ל נפסק, כי "ככל רשות מנהלית, כך גם על ועדת המכרזים חלה חובה לנמק את החלטותיה. ההנמקה מסייעת לרשות לקבל החלטה רציונאלית ולא שרירותית; היא מאפשרת הסתמכות נכונה עליה; היא מספקת תשתית עובדתית לביקורת שיפוטית וציבורית; היא מבטאת יחס אנושי ומכבד לפרט שההחלטה המנהלית עוסקת בו; ויש בה כדי לבסס את אמון הציבור בשלטון" (דברי השופט ע' פוגלמן בפסקה 27 לפסק הדין). הוטעמה גם חשיבותה של החובה האמורה בדיני המכרזים, על מנת להבטיח כי ועדת מכרזים "תפעל ביסודיות, בענייניות ובמידה ראויה של התעמקות" (שם). למען שלמות התמונה אציין, כי באותה פרשה נקבע גם כי "עצם קיומה של חובת הנמקה לא קובעת מסמרות בשאלה מהי מידת ההנמקה שתידרש בכל מקרה ומקרה. טיב ההנמקה, אורכה ומידת פירוטה ייגזרו – בין היתר – ממאפייניו של המכרז וממהותה של השאלה העומדת להכרעה".

18. לא הוצבע במקרה הנוכחי על סייג לחובה הכללית של כל רשות מנהלית לנמק את החלטותיה. אכן, לוועדה ניתנה סמכות להחליט, באופן עתי, על הארכת ההתקשרות, קיצורה או ביטולה. משהוכרז זוכה במכרז, ומשנכרתה עמו התקשרות על יסוד זכייתו, הוא זכאי לדעת, ולו בתמצית, מהם הטעמים בגינם הוארכה ההתקשרות (ובמיוחד, לא הוארכה), קוצרה או בוטלה. הדבר דרוש על מנת למנוע שרירות; להבטיח ענייניות ושקיפות; ולאפשר לזוכה למצות את האפיקים הקבועים בדין על מנת להעמיד את ההחלטה בביקורת שיפוטית.

19. בהשלמה לכך אוסיף, כי שעה שמקיימת הוועדה שימוע, כפי שהחליטה שעליה לעשות במקרה זה, עליה לפעול על פי הדינים הרלוונטיים. בין אלה נמצאת החובה המוטלת על הרשות להציג בפני האזרח באופן מניח את הדעת את הטענות המועלות כלפיו, על מנת שיוכל להתמודד עמן באופן שלם, מושכל וענייני (ראו בהקשר זה עע"ם 7201/11 רחמני ד.א. עבודות עפר בע"מ נ' רשות שדות התעופה (7.1.2014), בפסקה 44).

20. במקרה זה, הוועדה לא נימקה את החלטתה. אף בהודעה על השימוע לא פורטו הטענות כלפי העותרת. נוכח פגמים פרוצדורליים אלה, החלטת הוועדה אינה יכולה לעמוד. בנסיבות אלה, אני מורה על החזרת העניין לוועדה, על מנת שזו תשלים את הטעון השלמה: היינו, על הוועדה להודיע לעותרת מהן הטענות כלפיה; לקצוב זמן לקבלת טיעון (בכתב או בעל פה, על פי שיקול דעתה של הוועדה) מאת העותרת; ולהחליט בעניין באופן מנומק, בהמשך לכך. לא למותר להעיר, כי המשיב קיבל בדיון שבפניי את הצעתי לפעול בדרך זו^[1].

21. העותרת מתנגדת להשבת העניין לוועדה. התנגדות זו יש לדחות. הסמכות לפעול ולהחליט בעניין נתונה לרשות המנהלית. בית המשפט משמש כערכאת ביקורת שיפוטית. ככלל, הוא אינו בא בנעלי הרשות. מקום בו נפל פגם פרוצדורלי בפעולתה של הרשות, דרך המלך היא השבת העניין לרשות, על מנת שזו תקבל החלטה, כפי סמכותה, לאחר שתקיים הליך תקין. העותרת לא הציגה סיבה של ממש לפעול אחרת במקרה זה. אכן, ככלל יש לקיים הליך תקין של שימוע מראש, טרם קבלת החלטה. אין בכך כדי למנוע קיום שימוע כעת, ומה גם שבפועל, אין מדובר בסיטואציה של מעשה עשוי, שכן בשלב זה, הליכי המכרז החדש הוקפאו, וממילא לא נבחר ספק שירותים אחר במקום העותרת. מאליו מובן, כי חזקה על המשיב שיקיים את השימוע האמור בלב פתוח ובנפש חפצה.

22. בכל הנוגע לעמדתה האמורה של העותרת אוסיף, בשולי הדברים, כי אין מדובר במקרה בו ניתן להתרשם כי אין בפי הרשות טענות ראויות לבירור בהקשר זה. אדרבה, מן החומר עולה, כי בזמן אמת ההחלטה על יציאה למכרז החדש התקבלה (3.11.19) נוכח טענות בדבר אי שביעות רצון מן העותרת^[2]. בלא שעליי לקבוע מסמרות אוסיף, כי הוצגו חומרים מזמן אמת, העשויים לתמוך בטענות אלה (ראו נספח ג לתגובת המשיב לבקשה לצו ביניים, אשר שימשה ככתב תשובה מטעמו). לא למותר להוסיף עוד, כי במישור הענייני, קיימת על פני הדברים זיקה ממשית בין ההחלטה על יציאה למכרז חדש, לבין ההחלטה שלא להאריך את ההתקשרות עם העותרת. במצב זה, אף כי במישור הפורמלי יש יסוד לטענת העותרת, כי בהחלטות ועדת המכרזים מן הימים 17.9.20, 13.10.20 לא נזכרות הטענות האמורות, אין בכך משום הצגה שלמה ומלאה של התמונה.

23. סעדים נוספים. על רקע דברים אלה, יש לתת את הדעת לסעד שביקשה העותרת, בדבר ביטול המכרז החדש. העותרת תוקפת את פרסום המכרז החדש בעת שהיא אוחזת בזכות בלעדית, למשך חמש שנים, לביצוע השירותים מכוח המכרז הקודם. את טענות העותרת בדבר זכויותיה מכוח המכרז הקודם דחיתי לעיל. אוסיף, כי בעת שפורסם המכרז (3.9.20) ההתקשרות עם העותרת לא הייתה בתוקף, שכן הוארכה אך עד ליום 31.8.20. עם זאת, בנקודת הזמן בה פורסם המכרז החדש, טרם התקבלה החלטה שלא להאריך התקשרות זו. יוצא, כי באותה נקודת זמן טרם מוצו ההליכים הרלוונטיים לעניין ההתקשרות ששוכללה מכוח המכרז הקודם. בכך יש קושי. נראה כי המשיב עצמו היה ער לכך, עת החליט להקפיא את המכרז החדש עד לקבלת החלטה ביחס להמשך ההתקשרות עם העותרת (ראו החלטה, 17.9.20). קושי זה לא הותר, שכן, כעולה מן האמור לעיל, ההחלטה שהתקבלה לעניין זה אינה יכולה לעמוד. מאליו מובן, כי קידום הליכי המכרז החדש כעת אינו עולה בקנה אחד עם החובה לקבל החלטה לעניין זה בלב פתוח ובנפש חפצה, לאחר קיומו של הליך סדור ונאות.

24. במישור הדיוני, העתירה אינה כוללת בקשה לסעד או טענות המתייחסות להחלטה על היציאה למכרז החדש (3.11.19). לא נעלם מעיניי, כי החלטה זו לא הייתה ידועה לעותרת בעת שהגישה את העתירה. עם זאת, היא צורפה לכתב התשובה מטעם המשיב, עוד ביום 2.11.20. לא הוצבע על כל סיבה מדוע לא תוקנה העתירה לעניין זה, בהמשך לכך. אציין גם, כי לא הוצגה תשתית המלמדת כי העותרת מיצתה את סעדיה ביחס להחלטה זו מול המשיב.

25. לכל האמור יש להוסיף את הגישה המרוסנת שננקטה בפסיקת בית המשפט העליון בכל הנוגע לסעד של ביטול מכרז. לא נעלם מעיניי, כי הטעם העיקרי לגישה זו נעוץ בחשש שביטול המכרז, ויציאה להליך מכרזי חדש, לאחר שהצעות הצדדים נחשפו, עלולה לפגוע פגיעה קשה בתכליתו של המכרז. חשש זה אינו מתעורר באופן ניכר לעין במקרה הנוכחי. קושי אחר העומד ביסוד הגישה האמורה, הנוגע למשאבים שהושקעו במכרז החדש, קיים במקרה זה, הגם שאין מדובר במקרה חריג דוגמת זה שנדון בפסיקה אליה מפנה המשיב בטיעוניו (ראו ע"א 6763/98 כרמי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 418 (1999)).

26. הפועל היוצא של כל האמור הוא, כי אין הצדקה מספקת להורות על ביטול המכרז החדש. בשלב זה, הפתרון המידתי הוא ציווי המקפיא את הליכי המכרז האמור, וזאת עד לקבלת החלטה חדשה בכל הנוגע להתקשרות עם העותרת, בהתאם למפורט לעיל.

27. בעתירה, ביקשה העותרת גם צו עשה המחייב את המשיב להמשיך בהתקשרות עם העותרת לשנת הלימודים תשפ"א, מכוח זכייתה של העותרת במכרז הקודם. כמוסבר לעיל, עצם הזכייה במכרז הקודם אינה מנביעה באופן אוטומטי את זכותה של העותרת להארכת ההתקשרות. הארכה כזו עשויה להיעשות, על פי שיקול דעת המשיב, באופן עתי, בהתאם להוראת סעיף 19.3 להסכם. בהחלטת המשיב שלא להאריך את ההתקשרות נפלו, כמוסבר לעיל, פגמים, המצדיקים את החזרת העניין להחלטתו. בה בעת, בטרם התקיים בירור ממצה לאחר שמיעת טענות העותרת בידי הרשות המנהלית, אין מקום כי בית המשפט ייכנס לנעלי הרשות, ויפעיל את שיקול הדעת האמור. בנקודת הזמן הנוכחית, יש אפוא לדחות את העתירה לסעד האמור.

28. עוללות. העותרת מעלה בעתירה מספר טענות, אשר אינן משפיעות באופן ממשי על התוצאה. אדרש אליהן בתמצית עתה.

29. העותרת טוענת כי במכתבה הנ"ל של הגב' אלניר מיום 29.9.20 הועלתה טענה בלתי נכונה, לפיה "במהלך התקופה האחרונה ועד סיום ההתקשרות בחודש אוגוסט, לא נעשתה שום פניה רשמית מצד חברת קרמה ליחידה בדבר המשך ההתקשרות לשנת תשפ"א". העותרת מפנה בהקשר זה לפניית דוא"ל מטעמה מיום 10.8.20, בה עתרה להארכת ההסכם בין הצדדים לשנה נוספת (נספח 4 לעתירה). מן החומר עולה כי בהזדמנות קרובה קודמת פנתה העותרת בעניין דומה במכתב מפורט ומסודר, על גבי נייר מכתבים רשמי (1.3.20). אפשר שלכך הייתה הכוונה בדברים בדבר אי עריכתה של "פניה רשמית" סמוך למכתב מיום 29.9.20. מכל מקום, גם אם מדובר בטעות, הרי שזו לא קיבלה ביטוי בהחלטה כלשהי מטעם הגורמים המוסמכים אצל המשיב, ובנסיבות אלה קשה לראותה כנתון בעל משקל רב.

30. העותרת מתייחסת בעתירתה בפירוט רב לאמירה בהחלטת המשיב מיום 14.10.20, לפיה ועדת המכרזים השתכנעה בצורך לצאת במכרז חדש נוכח תובנות מהפעלת המכרז בשנים האחרונות. לטענתה, המכרז החדש אינו משקף שינוי מהותי ביחס למכרז הקודם, ושינויים שנעשו בגדריו יכלו להיעשות במסגרת המכרז הקודם. אין צורך להרחיב את הדיבור על עניין זה, שכן בכתב התשובה מטעם המשיב אין כל טענה המבקשת לבסס על עניין זה את ההחלטות מושא העתירה. בהשלמה לכך אציין, כי ממכתבה של הגב' אלניר מיום 29.9.20 עולה, כי התובנות בדבר שינויים דרושים עלו בעת כתיבת המכרז החדש, ולא בעת ההחלטה על הוצאתו. אזכיר, כי בתורה, ההחלטה האמורה נסמכה לא על הצורך בשינויים מהותיים במכרז הקודם, כי אם על אי שביעות רצון מן העותרת. במכלול נסיבות אלה, אף נושא זה אינו משפיע באופן משמעותי על ההתדיינות.

31. העותרת מעלה טענת הסתמכות. על פי טענה זו, נערכה למתן שירותים לתקופה של 5 שנים לפחות, ולכן מחובתו של המשיב להמשיך את ההתקשרות עמה. טענה זו לא ניתן לקבל. ראשית, לא הונחה תשתית של ממש, הן בפירוט, הן בתיעוד, העשויה לתמוך בטענה זו. שנית, תקופת ההתקשרות של חמש שנים לא הייתה מונחת בכיסה של העותרת. העותרת הייתה מודעת לכך שהיא מותנית בהארכה עתית של ההתקשרות על פי שיקול דעתו של המשיב. ככל שהעותרת הסתמכה על תקופת התקשרות קבועה מראש של חמש שנים תמימות (וכאמור, הסתמכות כזו לא הוכחה), קשה לראות זאת כהסתמכות סבירה, אשר יש לה משמעות משפטית בהליך שבפניי. בנסיבות אלה, גם טענה זו אינה משנה את התמונה באופן ממשי.

32. התוצאה. התוצאה של כל האמור היא, כי העתירה מתקבלת בחלקה. אני מורה, אפוא, על השבת העניין לוועדה, על מנת שתפעל בהתאם לאמור בפסקה 20 לעיל. עד קבלת החלטה חדשה בכל הנוגע להתקשרות עם העותרת, יוקפאו ההליכים ביחס למכרז החדש.

33. אשר להוצאות. מן המפורט לעיל עולה כי בהתנהלות המשיב נפלו פגמים. חלק מן הסעדים שנתבקשו בעתירה ניתנו לעותרת. בה בעת, יש להביא בחשבון לזכות המשיב את הסכמתו להשבת העניין לוועדה, כמפורט לעיל, בלא צורך בהכרעה שיפוטית לגוף העניין. יש להביא בחשבון גם, כי בקשה לצו ביניים, אשר הצריכה משאבים לא מבוטלים, נדחתה. במכלול שיקולים אלה, ובשים לב להיקף העבודה שהושקעה בהליך, אני פוסק לעותרת הוצאות משפט בשיעור האגרה בו נשאה, ושכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ₪. לסכום אחרון זה אין לצרף מע"מ. כל הסכומים ישולמו עד ליום 7.6.21.

ניתן היום, כ"ג אייר תשפ"א, 05 מאי 2021, בהעדר הצדדים.

1. במצב זה, התייתר הצורך לדון בפירוט בטענות שהעלה המשיב בכתב תשובתו בדבר העדר סמכות של בית משפט זה לדון בעתירה. על פי טענה זו, עניינה של העתירה בסעדים הנובעים מהתקופה החוזית, ועל כן אין מדובר בעניין שיש לגבי סמכות לבית המשפט לעניינים מנהליים. אציין בתמצית, כי בין הצדדים קיימות מחלוקות לעניין פירושו של המכרז הקודם. שאלה מרכזית בהתדיינות הייתה אופן פעולתה של ועדת המכרזים ביישומה את הוראת סעיף 19.3 למכרז הקודם. בתוך כך, מבוקש בעתירה, כסעד מרכזי, ביטול המכרז החדש. כל אלה מלמדים בבירור, כי מדובר בעתירה בעניין מכרזים, לגביה נתונה סמכות עניינית לבית משפט לעניינים מנהליים. ↑

2. על רקע זה, אין בידי לקבל את טענת העותרת (פסקה 42.3 לעתירה), כאילו מדובר בטענות שהועלו לראשונה בדיעבד במכתב של רחל אלניר, ראש מינהלת ניהול עצמי, מיום 29.9.20. ↑