לפני בקשת הנתבע לדחיית התביעה בגין מספר טענות ובין היתר בגין טענת התיישנות.

כבר בפתח הבקשה אציין כי החלטתי להיעתר לבקשה ולדחות התביעה בגין התיישנותה והכל כפי שיפורט להלן.

בבקשה נטען בין היתר כי מספר תעודת הזהות של התובע נרשם באופן שגוי והתובע אישר זאת בתגובתו. ולפיכך אני מאשרת את תיקון כתב התביעה בעניין זה, כאשר בכותרת החלטתי, רשום מספר תעודת הזהות הנכון.

כללי

1. התובע טוען כי בין הצדדים התקיימה שותפות עסקית והנתבע חב לו כספים מכוח שותפות זו.
2. התובע טוען כי לנתבע יש חוב כלפיו בגין עסקת בית פרידמן, כאשר מציין כי הנכס נרכש על ידי הנתבע ביום 18.1.96 ונמכר ביום 29.12.02, ובין לבין הנתבע השכיר את הנכס. התובע לטענתו שילם מכיסו בגין נכס זה ומגיע לו סך של 116,000$ מהנתבע, הן בגין המכירה, הן בין השכרת הנכס והן בגין הלוואה שנתן לנתבע לצורך עסקת הקניה.
3. התובע טוען עוד כי הנתבע חב לו כספים בגין שטח בעולי הגרדום 19 באר שבע. התובע רכש את הנכס ביום 15.04.96. התובע שילם סכום מסוים עבור מגרש מס' 1 והנתבע שילם סכום אחר נמוך יותר עבור מגרש מס' 2. הצדדים החליטו לעשות שינוי יעוד, כאשר על הנתבע לשלם לתובע כספים על מנת להשוות את השותפות ביניהם. התובע שילם למנהל מקרקעי ישראל כספים עבור שינוי יעוד והוא זכאי לקבל מחצית מכספים אלו.
   התובע צירף לכתב התביעה מסמכים בעניין שינוי היעוד משנת 2003.
4. התובע טוען כי מגרשים 227 ו – 228 ברחוב המכונאי עמק שרה, נרכשו בחלוקה שווה בין התובע לנתבע.
   מגרש 228 נמכר בשנת 2019 על ידי התובע. התובע זיכה את הנתבע ב – 50% מסכום המכירה.
   מגרש 227 מושכר ע"י הנתבע עד היום והוא מקבל תמורה מלאה בגין השכרתו, מבלי לחלוק את דמי ההשכרה עם התובע.
   התובע טוען כי הוא זכאי לחלקו בהשכרת הנכס וכן זכאי לקבל כספים בגין הליכי הבניה.
   לא נרשם מתי הושלמו הליכי הבניה. לא נרשם בגין כמה שנים אחורה התובע דורש את חלקו בדמי השכירות, אולם מטבלה שצירף עולה לכאורה כי תובע בגין שנים רבות אחורה.
5. התובע טוען כי בוצעה בין הצדדים גם עסקה משולשת בגין נכס ברח' יאיר בבאר שבע, נכס ברח' האשל באר שבע, ונכס בעמק שרה באר שבע. התובע מציין כי שלושת נכסים אלו נרכשו ונמכרו.
   התובע טוען כי הנתבע חב לו כספים בגין העסקה המשולשת כאשר אינו מציין מתי נמכרו הנכסים.

טענות הנתבע בבקשה לדחיית התביעה על הסף בגין התיישנות

1. הנתבע טען בבקשה כי התביעה רובה ככולה התיישנה. הנתבע גם טוען לנזק ראייתי עקב חלוף הזמן.

באשר לבית פרידמן, המכירה בוצעה ביום 29.12.02, ולפיכך מדובר בתביעה שעילתה נולדה לפני כ – 18 שנים.

לגבי עולי הגרדום 19 בבאר שבע, המסמכים לגבי שינוי יעוד הינם משנת 2003. והנכס נמכר ביום 23.05.11 ולכן עילת התביעה נולדה לפני למעלה מ- 9 שנים.

לגבי מגרשים 227 ו – 228 בעמק שרה – המגרשים נרכשו ביום 11.11.93 כאשר מגרש 228 נמכר לחברת אבו דוגוש ביום 06.12.93, כך שעילת התביעה בעניין מגרש זה נולדה לפני 27 שנים.

לגבי העסקה המשולשת – הנכס ברחוב יאיר נרכש ביום 21.07.94 ונמכר ביום 05.01.96 ולפיכך מדובר בתביעה שעילתה לפני כ – 24 שנים.

הנכס ברחוב אשל נרכש בינואר 1995 ונמכר במאי 1995, ולפיכך מדובר בתביעה שעילתה לפני כ – 25 שנים.

הנכס בעמק שרה נרכש ביוני 1995 ונמכר ביולי 1995, ולפיכך מדובר בתביעה שעילתה לפני כ – 25 שנים.

1. הנתבע צירף לבקשה תצהיר. בבקשה ובתצהיר נטען: "למיטב זכרוני, במהלך שנת 2002 נקלע מר אבו דגוש לקשיים ואף החל בהליכי חדלות פירעון" בסעיף 10 נטען: "אז החל מר אבו דגוש לטעון שאני חייב לו כספים ולדרוש ממני סכומים כאלו ואחרים, בטענה שאני חייב לו אי אילו סכומים בגין עסקאות מקרקעין".

תשובת התובע לבקשה

1. בית המשפט יורה על סילוק התביעה על הסף רק כאפשרות אחרונה, ויש לנקוט זהירות בעניין זה.
2. בין התובע לבין הנתבע לא היה הסכם שותפות בכתב. העסקאות נעשו מתוך אמון הדדי. סוכם בין הצדדים כי כל צד ישא בשווי של 50% לצורך ביצוע רכישות הנדל"ן, והפירות יחולקו בין הצדדים באופן שווה ויחסי. מרבית העסקאות בוצעו על ידי הנתבע, כאשר בעסקאות אלו קיבל הנתבע כספים מהתובע.
3. באשר להתיישנות, התובע אינו חולק על מועדי העסקאות כפי שהופיעו בבקשה למחיקה על הסף. התובע טוען כי אין מקום לדחות את התביעה בגין התיישנות שכן הפעילות העסקית בין התובע לבין הנתבע הסתיימה לפני כארבע שנים בלבד. לתובע הוברר לראשונה כי אין בכוונת הנתבע להעביר לידיו את הכספים המגיעים לו, אך ורק בתחילת שנת 2017 ולפיכך רק ממועד זה יש לספור את 7 השנים.
   במהלך כל השנים הציג הנתבע בפני התובע מצג שווא כי לכאורה בכוונתו להעביר לתובע את הכספים אותם זכאי התובע לקבל מהנתבע. התובע נתן את אמונו המלא בנתבע אולם הכספים לא עברו. במקרה דנן ישנה התיישנות שלא מדעת. נעלמו מעיני התובע ניסיונות הנתבע להתחמק מלהעביר לו את הכספים.

התובע בתמימותו הרבה, ובשים לב לחברות רבת השנים ששררה בין הצדדים, סמך על הנתבע, וביתר שאת על הצהרותיו החוזרות ונשנות, להעביר לתובע כספים אותם הוא זכאי לקבל.

כל הנתונים והמסמכים, הראיות והכרטסת וביתר שאת החלטת הנתבע לחדול מפעילותם המשותפת של הצדדים, לרבות הימנעות מוחלטת מלהעביר לתובע כספים אותם זכאי לקבל מהנתבע, התגלו לתובע אך בתחילת שנת 2017. לתובע לא היה ספק כי הנתבע יעביר לידיו את מלוא הכספים המגיעים לו.

1. בפירוט העסקאות בבקשה לדחייה על הסף, יש לראות משום הודאת הנתבע בקיום זכותו של התובע.

יצוין כי תגובת התובע לא נתמכה בתצהיר

טענות הנתבע בתגובה לתשובת התובע

1. התובע טוען בתגובה טענות סותרות כאשר מחד טוען שלא חלה התיישנות ומאידך טוען כי מדובר בהתיישנות שלא מדעת.
2. טענות התובע לעניין התיישנות שלא מדעת, עומדת בסתירה מוחלטת לרוח הדברים העולים בכתב התביעה בכלל ולאמור בסעיף 63 בפרט.
3. התובע מעלה בתגובה טענות שאין להן זכר בכתב התביעה ושאין להן כל תימוכין לפיה, בין הצדדים הייתה שותפות אשר נגמרה בשנת 2017.
4. התובע לא תמך את תגובתו בתצהיר.
5. דין התביעה להידחות בגין התיישנותה.

דיון והכרעה

1. לתגובת התובע לבקשה לא צורף תצהיר.
2. טענות התובע בתגובה, לפיהן הפעילות העסקית בין התובע לבין הנתבע הסתיימה לפני כארבע שנים בלבד ואז הוברר לו לראשונה כי אין בכוונת הנתבע להעביר לידיו את הכספים המגיעים לו, אינן עולות בקנה אחד עם מה שנטען בכתב התביעה.

וראו מה נרשם בכתב התביעה בנוגע לעיתוי הגשת התביעה:

בסעיף 62 לכתב התביעה נטען: "התובע יטען כי לאורך שנים רבות ניסה התובע להביא את הנתבע לשולחן המשא ומתן ומתוך כוונה להגיע לפשרה בסכום אותו חייב הנתבע ומתוך רצון אמיתי לכבד את יחסי החברות ארוכת השנים שנרקמה בין הצדדים".
בסעיף 63 לכתב התביעה נטען: "אולם, לצערו הרב של התובע, הנתבע ב"כישרון רב" ובערמומיות יתרה ניצל ומשך את הזמן שחלף לאורך שנים, תוך שהוא מנצל את המצוקה הכספית אליה נקלע התובע ובמתן מפרעות קטנות לסירוגין מנע את האפשרות להגיע להתחשבנות סופית". בהמשך נטען: "לפיכך, לא נותרה בידי התובע הברירה זולת הגשת תובענה זו".

כלומר, לשיטת התובע הוא ידע במשך שנים רבות שהנתבע חייב לו כספים, רק שלטעמו הנתבע לא הסכים להגיע להתחשבנות סופית.

בתיאור זה מתאר התובע את הנתבע כמי ש - "משך את התובע", וכמי שמו"מ עימו לסיום ההתחשבנות לא צלח.

1. נסיבות אלו שפירט התובע בכתב התביעה, גם אם יוכחו עד תום אינן עולות כדי "התיישנות שלא מדעת".
2. על פי הפסיקה הנוהגת, על הטוען לחריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות תשי"ח – 1958, (להל: "החוק"), להראות שלושה אלה – ראשית כי העובדות המהוות את עילת התביעה לא היו יודעות לו עקב הפער בין המציאות העובדתית והמשפטית הקיימת, ובין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע; שנית, עליו להראות כי אי ידיעת העובדות נתקיימה עקב נסיבות שלא תלויות בו; ושלישית, עליו להראות כי אדם סביר בנעליו לא יכול היה לדעת את העובדות המקימות את עילת התביעה ולמנוע את התרחשות הנסיבות שיצרו את הפער בתפיסתו את המציאות.

התובע נדרש להוכיח כי מבחינה אובייקטיבית אדם סביר לא יכול היה בשקידה סבירה לגלות על העילה.

העובדות הנטענות – גם אם יוכחו כולן – אינן מלמדות על התקיימותו של החריג לפי סעיף 8 לחוק.

1. גם מה שפורט בבקשה, שלא מופיע בכתב התביעה לפיו: "במהלך השנים, הנתבע הציג בפני התובע מצג שווא וכי לכאורה בכוונתו להעביר לתובע את הכספים אותם זכאי התובע לקבל מהנתבע" וכן "התובע נתן את אמונו המלא בנתבע מכוח היכרותם המוקדמת ואולם הנתבע נמנע מלעשות כן תוך שהנתבע הטעה את התובע", ו – "התובע, בתמימותו הרבה ובשים לב לחברות רבת השנים ששררה בין הצדדים, סמך על הנתבע וביתר שאת על הצהרותיו החוזרות ונשנות להעביר לתובע כספים אותם זכאי התובע לקבל מהנתבע כדין", גם אם יוכח - אינו מהווה נסיבות שמהוות התיישנות שלא מדעת.
2. בכל הנוגע לטענה בתגובה לפיה היחסים העסקיים בין הצדדים הסתיימו בשנת 2017 ורק אז הוברר לו כי אין בכוונתה נתבע להעביר לו את הכספים – אזי מדובר בטענה שאין לה זכר בכתב התביעה, לרבות לכך שהיחסים העסקיים בין הצדדים הסתיימו בשנת 2017. לכך אוסיף כי טענות אלו של התובע בבקשה לא לוו בתצהיר (גם לאחר שהנתבע העמיד את התובע על כך בתשובה לתגובה, התובע לא טרח לצרף תצהיר לבקשתו).
   כך או כך, גם אם אכן היחסים העסקיים הסתיימו בשנת 2017, אין בכך כדי לקבוע, כפי שמבקש התובע, כי עילת התביעה נולדה בשנת 2017, להבדיל מהמועדים של מכירת הנכסים נשוא התביעה.
3. בסעיף 78 לתגובת התובע הוא טוען: "ראוי לציין כי על קיומה של עילת תביעה מובהקת ניתן אף ללמוד מן האמור בסעיף 14 לבקשה שם הנתבע מודה ומאשר את קיומן של עסקאות המכר המשותפות שבוצעו בין הצדדים כמפורט בכתב התביעה" ובהמשך בסעיף 82 הוא טוען: "על כל פנים, התובע יטען כי באמור בסעיף 14 על סעיפיו לבקשת התובע יש לראות משום הודאה בקיום זכות הנובעת מאותן עסקאות מכר שבוצעו בין הצדדים..." אני דוחה טענה זו לפיה העובדה שהנתבע מפרט אודות העסקאות בבקשתו (כאשר מרביתו ככולו של הפירוט מתייחס למועדי העסקאות, הא ותו לא), מהווה הודאה בקיום זכותו של התובע. הנתבע לא הודה בשום שלב כי הוא חב לתובע כספים כלשהם בגין העסקאות שפורטו בבקשה.
4. אשר על כן ולאור מועדי היווצרות העילות, באשר לכל העסקאות, עליהם התובע אינו חולק – הרי שאני קובעת כי התביעה התיישנה.
5. ההסתייגות היחידה הינה לגבי מגרשים 227 ו- 228 שלפי האמור בכתב התביעה, הנתבע חב פיצוי לתובע בגין דמי שכירות, וככל שהתובע מבקש לתבוע דמי שכירות שבע שנים אחורה. יחד עם זאת, לא מצאתי לנכון להותיר את התביעה על כנה לאור סעד יחיד זה שלא התיישן. ככל ואכן נתבעים דמי שכירות 7 שנים אחורה, וככל ואכן יש טענה כזו, ניתן יהיה רק בעניין זה להגיש תביעה נפרדת.
   לא מצאתי לנכון לאפשר הגשת בקשה לתיקון כתב תביעה במסגרת הליך זה שכן מדובר בעצם בתביעה אחרת לגמרי מזו המונחת לפני.

לסיום

1. התביעה נדחית בגין התיישנות.
2. הנתבע ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 8,190 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.
3. הודע לצדדים זכות ערעור כדין.
4. המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ג סיוון תשפ"א, 03 יוני 2021, בהעדר הצדדים.