הערעור הוגש על החלטת בימ"ש השלום בבאר שבע ( כב' השופטת רחלי טיקטין עדולם), החלטה - שהיא למעשה פסק דין, אשר ניתנה ביום 3.6.21 בת.א. 8485-11-20, ולפיה נדחתה על הסף תביעה שהגיש המערער כנגד המשיב, בשל התיישנות העילה.

בפסק דינו של בימ"ש השלום התקבלה טענת ההתיישנות, אשר הועלתה, יחד עם טענות סף נוספות, במסגרת בקשה של המשיב לסילוק התביעה על הסף.

עילת התביעה הייתה בכך, שהמערער טען להתקיימות של שותפות עסקית בינו לבין המשיב, אשר כוננה לצורך ביצוע רכישות נדל"ן, שימומנו במשותף בידי השניים, ופירותיהן יחולקו ביניהם באופן שווה. נטען, שמרבית העסקאות בוצעו על ידי המשיב, תוך העברת כספים אליו מטעם המערער. המערער עתר לסעד של חיוב המשיב בתשלום של כ- 1.6 מיליון ₪, סכום, אשר, לשיטתו, מגיע לו מתוך ההתחשבנות הנכונה בגין חלקו ברווחי מכירת הנדל"ן המשותף או כדמי שכירות – פירות ההשקעה.

בבקשת הסילוק על הסף טען המשיב, בין השאר, כי מרבית התביעה התיישנה, מאחר שהעסקאות שפירט המערער בתביעתו נעשו בין השנים 1995 עד 2011, לכל המאוחר, ונכסי הנדל"ן שנרכשו נמכרו לצדדים שלישיים, במועדים הללו, כך, שכל עילת תביעה הנובעת מעסקאות אלה התיישנה זה מכבר, זאת - מאחר שכתב התביעה הוגש בנובמבר 2020. לגבי אחד הנכסים, שהמשיך להניב דמי שכירות, אין מחלוקת שניתן לברר את התביעה לגביו, ככל שמדובר על דמי שכירות ל- 7 שנים קודם להגשת התביעה.

בלב תשובתו של המשיב על טענת ההתיישנות עמדה גרסתו כי הפעילות העסקית בין השניים הסתיימה רק כ- 4 שנים קודם הגשת התביעה וכי הוברר לו לראשונה כי המשיב אינו מתכוון להעביר לו את הכספים שהוא זכאי להם רק בתחילת שנת 2017. לפי הטענה, קודם למועד זה, הציג בפניו המשיב מצג שווא על כי הוא אינו כופר בחובה להעביר למערער כספים, והוא הוביל אותו בכחש, בהתבסס על יחסי האמון והחברות ששררו ביניהם.

כפי שהדגיש בימ"ש קמא בהחלטתו, לא טרח המערער לתמוך בתצהיר את טיעוניו להדיפת טענת ההתיישנות.

בית המשפט קבע כי טענת המערער בדבר סיום הקשר העסקי רק בשנת 2017 עמדה בסתירה לנטען בכתב התביעה, ולעובדות שפורטו שם, ושמתוכן עלה שהוא היה מודע כבר במשך שנים רבות לחוב הנטען, אלא, שהמשיב סירב להגיע להתחשבנות סופית. נקבע, שאף אין ממש בהסתמכות על שנת 2017 כמועד שבו הוברר סופית שאין בדעת המשיב לבצע התחשבנות, לצורך עיגון הדיפת טענת ההתיישנות לפי החריג של "התיישנות שלא מדעת" (סעיף 8 של חוק ההתיישנות תשי"ח-1958). נקבע, שאף אם העובדות שטען להן המערער בתשובתו על בקשת הסף היו מוכחות, אין בזה לקיים את הנסיבות של התיישנות שלא מדעת, כפי שפורשו בהלכה הפסוקה. ניתנו נימוקים למסקנה זו ואין צורך להרחיב בכך כעת.

מכל מקום – שב בית משפט השלום והטעים, שלא ניתן לקבל את הטענה של קיום קשר עסקי עד 2017 כאשר נקודה עובדתית מובהקת זו לא עוגנה בתצהיר, למרות שהמשיב בתשובתו על תגובת המערער, הציף נקודה זו במפורש, וגם אז לא טרח המערער לבקש הוספת תצהיר. בנוסף – אפילו תזה זו הייתה נכונה, אין בכך לאיין את נפקות תאריכי מכירת הנכסים, לפני שנים מאוד ארוכות, שאז התגבשה עילת התביעה הנוגעת לחלוקת רווחי המכירות בין הצדדים.

המערער הוסיף וטען, בפני בית משפט השלום, כי פירוט העסקאות המשותפות, ומועדי ביצוען, במסגרת הבקשה לסילוק על הסף, היוותה "הודאה בקיום זכות" של המערער לפי סעיף 9 של חוק ההתיישנות. טענה זו נדחתה אף היא, משום שאישור קיום העסקאות לא גילם הודאה בחוב כלשהו כלפי המערער ובשום שלב לא הודה המשיב בזכות כלשהי של המערער לקבל כספים ממנו, באופן שיעלה כדי הודאה בקיום הזכות, במובן סעיף 9 הנ"ל.

בהינתן המסקנה כי עילת התביעה נוצרה, באשר לכל העסקאות, במועדי מכירת הנדל"ן, כפי שפורטו בבקשת הסף שהגיש המשיב, נתון שעליו לא חלק המערער, קבע בית המשפט כי התביעה התיישנה.

באשר לזכאות לדמי שכירות מאחד הנכסים (מגרשים 227 ו- 228) לתקופה של 7 שנים קודם להגשת התביעה, נפסק, שאמנם הדרישה לסעד זה לא התיישנה, אולם, אין מקום להותיר רכיב יחסית שולי זה, להמשך התדיינות בהליך דנן, וניתן להגיש בגינו תובענה נפרדת ספציפית.

כאמור- התובענה כולה נדחתה, לפיכך, והמערער חויב בשכ"ט למשיב בסכום של 8,190 ₪.

המערער משיג בערעורו על קביעותיו השונות של בימ"ש השלום, חוזר על טענותיו שנדחו בערכאה הדיונית, וטוען, בנוסף, כי התנהלות המשיב כלפיו, ב"משיכת הזמן" להתחשבנות ובניצול תמימותו ואמונו, מגיעים כדי התנהגות פסולה והטעייה, המשעים את מרוץ ההתיישנות לפי סעיף 7 של החוק.

איננו מוצאים לנכון לפרט את טענות הערעור בהרחבה, משום שברובן, למעשה בכולן, אין ממש, ודינן להדחות, תוך אשור ואמוץ הנמקתו של בימ"ש השלום בהחלטתו, מכוח תקנה 148(ב) של תקסד"א- 2018.

פסק דינו של בימ"ש השלום, בנסיבות ובעובדות שהונחו בפניו לעת נתינתו, אינו שגוי. בוודאי שכך הוא כאשר התשתית העובדתית, אשר המערער טען לה, לשם הדיפת טענת ההתיישנות, לא גובתה בתצהיר.

ההתלבטות, שבעטיה מצאנו לנכון לקיים בירור נוסף, במסגרת הערעור, מצויה בנקודה שלא הועלתה באופן ישיר וממוקד, בידי המערער בערכאה הדיונית, ואף לא בפנינו כעת. תוצרי הבירור, ולאחר שהמערער ביקש להציג ראיה נוספת, שלא עמדה בפני בימ"ש השלום, הביאונו למסקנה, שכדי למנוע כל חשש לתקלה ולעיוות דין, יש, בכל זאת, להחזיר הדיון לערכאה דלמטה עם הוראות להמשך ליבון. נפרט עניין זה כעת.

בכתב התביעה אזכר המערער תשלומים שקיבל מהמשיב עבור חלקו בעסקאות המשותפות, אך טען, שנותרה יתרה משמעותית לזכותו, שבגינה הגיש את התביעה. בין היתר, הוא צירף כנספח סימוכין של המחאה לזכותו, מאת המשיב, בסכום של כ- 30,000 ₪ משנת 2015. ככל שתשלום זה מגלם העברה של כספים המגיעים למערער מתוך העסקאות המשותפות, הרי, תשלום זה יכול להוות "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות", במובן סעיף 9 של חוק ההתיישנות. הרישא של הסעיף עוסקת בהודאה בכתב, או בפני בית משפט, מטעמו של נתבע בקיום זכות התובע, אקט אשר מאתחל מחדש את תקופת ההתיישנות. בצדק, נדחתה הטענה על כי עצם הודאת המשיב בעסקאות העבר היוותה משום הודאה בקיום זכותו של המערער לכספים מתוך אותן עסקאות גם בהווה. אולם – הסיפא של סעיף 9 קובעת כי "מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה". יוטעם – אין צורך בהודאה מפורשת בקיום הזכות. די בכך, שהמעשה מלמד על פעולה המממשת את הזכות שלכאורה התיישנה.

מכאן – לו הוכח לפחות לכאורה, לצורך בירור טענת ההתיישנות, כי אפשר שהשיק משנת 2015 היווה תשלום המגיע למערער מאת המשיב, בגין העסקאות, ניתן היה לראות בכך ביצוע של מקצת הזכות, ודי בכך לאתחול תקופת ההתיישנות, אף שעילת התביעה הבסיסית נוצרה עוד בזמן מכירת הנדל"ן, וקבלת התמורה על כך, לפני שנים רבות.

הצפת נקודה זו והניסיון לתהות על מהות התשלום מ- 2015, במסגרת בירור הערעור כעת, לא הועילה להביא לנתונים ברורים מספיק כדי לטעת מסמרות לנדון.

זאת ועוד – המערער ביקש להוסיף ראיה נוספת (אף שבניגוד לנוהל הנשיאה לעניין זה הוא צירף את הראיה טרם שאושרה ההגשה). מדובר בשלושה שיקים משנת 2016 שנמשכו מחשבון אשתו של המשיב לזכותו של המערער. במסגרת ההתנהלות בפנינו, טען המשיב שמדובר בהלוואות שנתן למערער, ללא קשר לעסקים שביניהם. המשיב, שסוף סוף התרצה להגיש תצהיר תומך, כופר בנרטיב ההלוואה מכל וכל. אין הוא יכול להציג את התכלית הממוקדת של אותם תשלומים, אך, גורס כי אלה בוצעו במסגרת יחסי השותפות של העבר. סוגית השיקים נותרה, אם כן, עמומה אף היא.

אין מדובר בראיות שלא ניתן היה להגישן בזמן אמת, ובמסגרת ניסיון המערער להדוף את טענת הסף של התיישנות, בשעתו, אולם, משעסקינן בראיות שעשויות להשפיע על תוצאות הערעור והגשתן יכולה למנוע עיוות דין במשמעות תקנה 144 (2) של תקסד"א, יש מקום לאפשר ההגשה כעת.

נזכור, כי משמעות הותרת החלטת הדחייה על הסף על כנה הינה סגירת הדלת בפני המערער לנסות ולהוכיח את תביעתו שעניינה כ- 1.6 מיליון ₪, וזאת, בשלב מקדמי, של העלאת טענת ההתיישנות, ובטרם נפרשו מלוא הראיות והמערך הנסיבתי בפני בית המשפט. תוצאה זו מצדיקה, אף היא, באיזונים הראויים, היעתרות לבקשה להוספת הראיה.

אם כן- קיימות העברות כספיות מהמשיב למערער בשנים 2015-2016, שטיבן לא התברר עד תום. אם יוכח כי התשלומים בוצעו על חשבון המגיע למערער מהקשר העסקי, אזי, בהחלט יתכן, שניתן לראות בכך מעשה שיש בו ביצוע מקצת זכותו של המערער, ויישום סעיף 9 סיפא של חוק ההתיישנות יביא לדחיית טענת ההתיישנות, ולפתיחת הדרך לבירור התובענה לגופה.

מטעם זה החלטנו לקבל את הערעור, ולהורות על המשך הברור בבימ"ש השלום, כאשר, ההכרעה בטענת ההתישנות תיעשה מחדש, לאחר שיונח בפני ביהמ"ש, בידי הצדדים, מסד העובדות המלא לפי ההוראות הדיוניות שיינתנו שם. אין לשלול, שביהמ"ש יחליט, בנסיבות אלה, להכריע בטענת ההתישנות לאחר שמיעת כל הראיות בתובענה, ולהימנע מהפיצול. איננו מביעים עמדה בכך.

כמובן, לעת עתה, וכל עוד אין וודאות באשר לגורל טענת ההתישנות לגבי ראשי התביעה העיקריים, אין צורך בהגשת תביעה נפרדת ביחס לדמי השכירות שלא התיישנו. נושא זה יוכל להשקל שוב בהמשך.

הערעור מתקבל אפוא לפי האמור, וההחלטה בדבר דחיית התובענה על הסף מבוטלת, תוך החזרת הדיון לבימ"ש השלום עם ההוראות שפורטו לעיל.

לצד זה- וכאשר נמצא שהחלטת בימ"ש השלום, לעת נתינתה, לא הייתה שגויה, וכאשר המערער נמנע מלתמוך טיעוניו שם בתצהיר, כמתחייב, יוותר רכיב פסיקת שכה"ט על כנו ולא יבוטל.

בערכאתנו- לא נעשה צו להוצאות, באשר, וכמבואר, קבלת הערעור נעשית, בעיקרה, שלא מתוך אמוץ טענות המערער שבפנינו, כי אם מתוך תוצרי הצפת התהיות מטעמנו, ולפי הסמכות הרחבה המוקנית לערכאת הערעור בתקנה 146(א) של תקסד"א.

הערבון יוחזר למערער באמצעות באי כוחו.

ניתן היום, כ' אדר א' תשפ"ב, 21 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.