1. בתיק זה ניתן פסק בורר בתאריך 30.3.22, במסגרתו הוכרעו המחלוקות בין הצדדים בין היתר בעניין ליקויי בנייה בדירת התובעים, ונקבע בו כי הנתבעת תשלם לתובעים 33,484 ₪. לבקשת הצדדים, פסק הבורר קיבל תוקף של פסק דין בתאריך 19.6.22.

המחלוקת היחידה שנותרה בין הצדדים היא בשאלת ההוצאות ועוגמת הנפש.

1. בקשת הצדדים שבפניי היא להכריע במחלוקת ביניהם בשאלה מי מהם, אם בכלל, זכאי לפסיקת הוצאות לטובתו בגין ניהול ההליך הנוכחי, וכן אם זכאים התובעים לפיצוי בגין עוגמת נפש.

הצדדים הגישו בעניין זה טיעונים קצרים בכתב.

1. לטענת התובעים, פסק הבורר בו חויבה הנתבעת לפצותם מעיד על כך שתביעתם הייתה מוצדקת. התובעים מפנים לפסיקה המצדיקה פסיקת פיצוי בגין עוגמת נפש עקב קיומם של ליקויי בנייה בדירת מגורים, ומבקשים בגין כך פיצוי בסכום של 30,000 ₪. כן מבקשים התובעים החזר הוצאות משפט בגין אגרה, חוות דעת הנדסית מטעמם ושכ"ט עו"ד, בסכום אותו לא פירטו.
2. הנתבעת טוענת מנגד, כי לא היה מקום להגשת התביעה דנן מלכתחילה. התובעים לא כיבדו את תניית הבוררות שהייתה קבועה בהסכם בין הצדדים. התביעה הוגשה על ידם על סכום מופרז של 160,000 ₪ בעוד שהבורר חייב את הנתבעת לשלם כ- 30,000 ₪ בלבד, כאשר מרבית דרישות התובעים נדחו. בכך יש כדי להעיד כי מרבית התביעה לא הייתה מוצדקת. הבורר אף הכריע במחלוקות בין הצדדים שלא היו בכתבי הטענות, והנתבעת ניאותה לדון בהם ולקבל את הכרעת הבורר בכדי לסיים את הסכסוך בין הצדדים בשלמותו. הבורר התייחס לנושא ההוצאות וקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו, ולכן מדובר בהשתק עילה ואין מקום לשנות הכרעה זו.

באשר לעוגמת נפש, כזו לא נגרמה לתובעים, אשר ממילא טענו זאת באופן סתמי מבלי להבהיר מהי וממה בדיוק נגרמה. בהתחשב באמור, הנתבעת היא זו שזכאית להוצאות המשפט שנכפו עליה בהליך זה, בסכום אותו לא פירטה.

דיון והכרעה

1. התביעה דנן הוגשה בגין טענת התובעים לליקויי בנייה ולקיומם של סעיפים מקפחים בהסכם בין התובעים לנתבעת (להלן: "ההסכם"). הנתבעת טענה כי יש לברר את המחלוקות בין הצדדים בפני בורר, בהתאם לתניית בוררות הקבועה בהסכם, וביקשה לפיכך להורות על עיכוב ההליכים בבית המשפט. בתאריך 14.11.21 התקיים דיון בבקשה זו, ובתאריך 18.11.21 ניתנה החלטה בה עוכבו ההליכים לצורך פניית הצדדים להליך בוררות בכל הנוגע לטענות לקיומם של ליקויי בנייה, ואילו הטענות בנוגע לקיומם של סעיפים מקפחים, בהיותה שאלה משפטית, צריכה להתברר בפני בית המשפט. באותה החלטה נקבע כי שאלת ההוצאות תישקל בתום ההליך.
2. בהליך הבוררות הוסדרו בסופו של דבר מלוא המחלוקות בין הצדדים, כך שהמשך ניהול ההליך בבית המשפט התייתר. הצדדים קיבלו את הכרעת הבורר וביקשו לתת לה תוקף של פסק דין, וכך נעשה בפסק דין מיום 19.6.22.
3. על פי הפסיקה, נקודת המוצא היא שיש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות. עם זאת, על בית המשפט לבחון אם מדובר בהוצאות הכרחיות, סבירות ומידתיות, בהתחשב בכלל נסיבות העניין, ולבצע איזון בין זכותו של בעל דין לקבלת הוצאותיו הריאליות, לבין טענות הצד שכנגד באשר להוצאות הנטענות ולהתנהלות במהלך ההליך (ראו בג"צ 891/05, ע"א 2617/00 תנובה נ' הרשות המוסמכת למתן רישיונות יבוא (פורסם בנבו, 2005); ע"א (ת"א) 3460/06, מיכאל רוהר, עו"ד בתפקידו ככונס נכסים ומנהל של חפרפרת בע"מ נ' עו"ד ברטלר שמואל (פורסם בנבו, 2008)).
4. בין השיקולים, נלקחים בחשבון מורכבות התביעה, הסעד המבוקש, היחס בינו לבין תוצאתה הסופית של התביעה, היקף העבודה שהושקעה על ידי בעל הדין בהליך, שכר הטרחה שבעל הדין התחייב לשלמו ועוד (ראו ע"א 136/92, ביניש עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 131) וכן זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מה' 7 בעריכת ש' לוין, 443 בעמ' 544).
5. במקרה הנוכחי, מחד גיסא, קבלת חלק מטענות התובעים מעידה על כך שנקיטת ההליך נגד הנתבעת היה מוצדק. בנוסף, הבקשה לעיכוב הליכים שהגישה הנתבעת התקבלה באופן חלקי, משנקבע כי את טענת התובעים לקיומם של סעיפים מקפחים יש לברר בבית המשפט.

מאידך, סכום התביעה היה גבוה כמעט פי 5 מהסכום שנפסק על ידי הבורר, מה שאילץ את הנתבעת להתגונן בפני טענות רבות שנדחו בסופו של דבר. בנוסף, סיום ההליך על ידי בורר מלמד כי היה מקום לפנות אליו מלכתחילה, כפי שהתחייב בהסכם, דבר שאולי היה בו כדי לייתר את ההליך כולו.

עוד יש להוסיף כי הבורר, בסעיף 10.4 להחלטתו כתב כי הוא לא מצא לנכון לחייב את הצדדים בגין הוצאות הדדיות.

1. לאור כל האמור, יש מקום לתת משקל לטענות שני הצדדים באשר לאופן סיום ההליך והתנהלותו כמפורט לעיל. כן ניתן משקל לעובדה כי התיק הסתיים בשלב מוקדם של ההליך, על ידי בורר שסמכויותיו הורחבו במהלך הדיון בפניו, וכל זאת עוד לפני הוכחות, מה עוד שפסק הבורר, לרבות החלטתו כי כל צד יישא בהוצאותיו, קיבל תוקף של פסק דין.

לפיכך, איני מוצאת לנכון לחייב מי מהצדדים בתשלום הוצאות.

1. באשר לדרישת התובעים לפיצוי בגין עוגמת נפש, פיצוי זה נתון לשיקול דעת בית המשפט, אשר לוקח בחשבון מכלול שיקולים ובין היתר, את היקף וחומרת הליקויים, עלות הליקויים, מידת השפעתם על השימוש בדירה, השיהוי שחל בהגשת התביעה, עגמת הנפש הכרוכה בתיקון הליקויים, וכיוצ"ב שיקולים (ראו לעניין זה למשל בת"א (חי') 9435-07  אלכסנדר ראיזברג נ' ריג'י חברה לבניין בע"מ (2012); ת"א (מרכז) 2270-08-07 אלגריה נ' פלסים חברה לפיתוח ובנין בע"מ (2010); בר"ע (חיפה) 1942/07 סעדון נ' משהב חברה לבנין בע"מ (2008); ע"א 5602/03 סגל נ' שכון ופיתוח לישראל בע"מ (2006); ת"א (חיפה) 889/98 אופק נ' שכון עובדים בע"מ (2006); ע"א 348/75, גולדמן נ' מיכאלי פ"ד לה (4) 31; ת"א (ירושלים) 2291/00 נוי נ' ליאל חברה לבנין ונכסים בע"מ (2008); ע"א 611/89 דרוקר זכריה חברה קבלנית לעבודות אזרחיות ופיתוח בע"מ נ' נחמיאס, פ"ד מו(2) 60; ת"א (חיפה) 1436/98 שמילוביץ נ' אשל הירדן בניה ופיתוח בע"מ (2008)).
2. במקרה הנוכחי, מפסק הבורר עולה כי הפיצוי שנפסק לתובעים הוא בגין תיקון ליקויים בסכום של 25,200 ₪ ומע"מ, בשל תיקונים ברובה, רטיבות, טיח, אלומיניום, אינסטלציה וצבע. כן נפסק פיצוי בגין פיקוח הנדסי, ותשלום לדיור חלופי לתקופת העבודות לתקופה של כשבוע. נראה כי עצם קיומם של ליקויים והצורך לתקנם מסב לתובעים מידה מסוימת של אי נוחות. עם זאת, הסכום של 30,000 ₪ שמבקשים התובעים אינו מבוסס, וגבוה באופן בלתי סביר ביחס לנזקים שנפסקו. לפיכך, אני מוצאת לפסוק לתובעים פיצוי בסכום של 2,000 ₪ בגין עוגמת הנפש.
3. הסכום האמור של 2,000 ₪ ישולם לתובעים על ידי הנתבעת, באמצעות באי כחם, תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, א' תמוז תשפ"ב, 30 יוני 2022, בהעדר הצדדים.